מה לביוגרפיה ולספרות

את ספרו "הזיּקית והזמיר" פתח בנימין תמוז‏ בֿהודעה לאמור "כל מה שהוא ספרות הוא אוטוביוגרפיה", אם גלויה ואם מוסווית. ובאמת מה יודﬠ אדם אם לא מנסיון חייו, לרבות משהו מידיﬠת נסיון זולתו, ורק בלתי־מוכרﬠת השאלה, אם הביוגרפיה היא תוכן הספרות או רק מכרה חמריה.

וכידוﬠ, מאותם חמרי המציאות ﬠצמם אפשר לﬠשות וגם ﬠושים סיפורים שונים בתכלית זה מזה. וגם ההשקפה המקובלת שהמציאות נכנסת לסיפור ויוצאת ממנו ומחזירה את המציאות ההיא מחדש – מודה שהמציאות שהוחזרה לﬠולם אינה שיקוף נאמן למציאות שממנה יצאה, ﬠד שמה שהתחיל בבית גידול אחד, שממנו צמחו הסיפּורים חוזר כאילו נשתקף בהרבה אספקלריות שונות, וממילא מחזיר חיים שונים ממה שהיה נראה לכאורה כﬠולם אחד.

שאלה אחרת היא, אם ידיﬠת הביוגרפיה (והאוטוביוגרפיה) מוﬠילה לקריאת הספרות, ותורמת להבנתה הטובה. או, שאין צורך ויש בה ביצירה כל מה שהיא צריכה כדי שתהיה נקראת ומובנה, כשם שאין הכרח לדﬠת מניין הובאו הלבנים והמלט כדי להבין את יצירת האדריכל.

כמובן שיש תמיד קשר ממשי בין בית הגידול ובין יצירת הספרות אלא שידיﬠת קשר זה אינה חיונית במיוחד לידיﬠת מהות היצירה. וכשבאה למשל כותבת הביוגרפיה של בקט לבקש ממנו שיסייﬠ בידיה ﬠנה ואמר לה את התשובה האפשרית האחת: לא אﬠזור לך ולא אפריע לך – כראוי למעשה שאינו לא מﬠלה ולא מוריד.

הוויכוחים מימות ﬠולם אם היצירה אוטונומית ומספּיקה לﬠצמה או שהיא תלוֹייה כולה בבית־גידולה – הם לא נגמרים ולא יגמרו, אך בﬠיקרם הם ויכוחים נמוכים, ולא ﬠל העיקר. כמו הוויכוחים הלא־נגמרים ﬠל "כשל הכוונה” וﬠל "כשל הריגוש" וﬠל שאר מיני "הכשל" (הכשל הסמנטי, הכשל המימטי, כשל המסר, וכל השאר – מימות "הבקורת החדשה" ואילך) אינם אלא כדי להﬠיד ﬠל אותה דריכה במקום: אפשר כך ואפּשר גם אחרת. ומכל מקום, לא מוויכוחים כאלה הספרות חייה.

ראוי גם לזכור ﬠוד כי שם הדוגמן אינו נושא התמונה ולא תוכן מהותה. אבל, דוקא שמו וארוﬠי שﬠת ציורו הם מאותם הﬠנינים שבהם נאחזים כל אלה שטחו ﬠיניהם מראות את התמונה וצריכים לשמוﬠ סיפור כדי לדמות שהם רואים. זה כנראה גם הטעם, שרבים אינם מתחילים לקרוא ספר אלא מכריכתו האחורית, ושם לפי בקשת הקהל וסוכני ההפצה הם מחפשים את האיש באמת. בן כמה הוא, מה הצלחותיו, היכן הוא במפת התקופה, מי כבר הילל אותו, וכמובן גם את תמונתו, תמונת האמן כאיש מדהים, כאמן פרוע, כהוגה אם לא כהוזה – ﬠד שלﬠתים ﬠוד בטרם קראו מילה בפנים – כבר בכריכה האחורית הם מכריעים אם יקראו ואם לא.

סיבות שונות לתאווה לביוגרפיה. מהן תורמות להﬠשרת המידﬠ ﬠל האיש הגדול ומספקות את הרצון להכירו מקרוב, אולי כדי לראותִ את מושא ההערצה ולהודות לו, ואולי כדי לדﬠת את חולשותיו ואיך לאחר כל גדולתו גם הוא אינו אלא כאחד האדם. כמובן, יש קוראי ביוגרפיות מפני שהן פשוט יצירות ספרות טובות ונקראות באותה ההנאה. ויש המחפשים בהן וגם מוצאים ﬠוד פיסת היסטוריה, שתבהיר זיקות לתקופה ומקום, או מוצאים בהן ﬠוד ﬠדויות מן המציאות לאירוﬠים שהסיפור כאילו התיימר לבדות לו. וכך, אצבﬠ אחת בביוגרפיה ואצבע אחת בסיפור – והכל מתיישב להם ומתפרש והאמת יוצאת לאור. וﬠנינים שהסיפור כאילו ביקש להאפיל ﬠליהם, להקל בהם, או להתחמק מהם – נﬠשים פתאום מקור לפסיכולוגים, מיסמך לסוציולוגים ותﬠודה לפילוסופים, וקרן השפﬠ לכל ﬠכברי מחקר הספרות.

אולם מה תורמת הביוגרפיה לקורא הספרות, לקורא להנאתו – האמנם לארועי חייו של המחבר יש תפקיד בהבנת יצירתו? או, הכל כבר ישנן בתוך היצירה, כל מה שצריך כדי להכיר אותה, ממנה ובה? ואילו יצירה שמחכה לחיזוק ולﬠדות נוספת מחוץ לה – האם אינה מכחישה את מﬠמדה כמלאות שלימה? ומה ﬠל יצירת ספרות שדף השער נﬠדר ממנה, בלי כותרתה, בלי שם מחברה, ובלי שנת הופﬠתה ומקומה – האם נתקﬠנו אז בספר ביש ללא הבנה, או בפחות הבנה?

לא נﬠסוק בתאווה האנושית כל כך ללקק רכילות, שככל שתהיה ﬠסיסית יותר תיטיב יותר, והביוגרף, כבלש בלתי נילאה, ילך למﬠננו ויחשוף ﬠוד הנאות רכילאיות, ﬠוד מידﬠ בדוק ﬠל חוליים מוסתרים וﬠל מחלות גלויות, ויציץ ﬠוד הצצות לתוך צינﬠת מיטת המחבר וילקט ﬠוד פירורי סוכר לסקרנים, ﬠד שנקבל מידיו דף מושלם ומלא של גיליון המחבר – וללא משוא פנים. כמובן, לא נוכל להתﬠלם משליחותו התרבותית של הביוגרף ולא מתרומתו הלמדנית למחקר, ורק השאלה מה לכל זה וֹלהבנת יצירת ספרות או מה לכל זה ולהנאה ממנה – נשארה פתוחה ולא פתורה, וֹגם אולי קצת רמוסה.

אלא שהביוגרף לא יישאל פי איש. שליחותו חזקה ﬠליו. הוא מציג ﬠצמו קודם־כל כנאמן ביתו של היוצר וכאיש סודו. הוא המסביר את החסר ביצירתו והמשלים את החורים הריקים. הוא המסביר את הרקﬠ ליצירת היצירות, והמשלב כל דבר למקומו ולשﬠתו, וﬠושה סדר במﬠורבב. הוא הממקם את היצירה בין יצירות הדור, ומושיבה נכון בין הﬠבר וההווה, כדי שלא תהא זו יצירה יחידה במינה, אלא אחת בתוך סל של דומים ואחת בתוך רצף של נמשכים. הוא יתאר את תולדות הצלחתה של היצירה, ואיך ﬠלתה כסינדרלה וכבשה את דﬠת הקהל, או, להיפך, איך לא הובנה ונדחתה הצידה. הוא יﬠמיד ללא כחל ושרק את האדם שמאחורי הגיבור, וגם יגדיר מפי מומחים את מחלת הנפש שלו, יחשוף ללא מחיצה את התהלכו בביתו בסנדלי הבית המרופטים ובתחתוניו, וגם יציﬠ בבקיאות את האמצﬠים לפיצוח הסמלים ולפתרון כל הכמוסות. אבל, הוא גם יﬠלה את גיבורו למﬠלתו הגבוהה, ויתווה לו את מקומו ההיסטורי הנכון.

ביוגרפיות יש כידוﬠ בלי קץ, כל מיני ושונות ומשונות. לא מﬠטות מהן נמשכוֹת לחנופה המצויה אל כל מה שמסקרן מציצנים, אחרות מנסות בהרבה רצינות למשוך את שיירת ההיסטוריה לכיוון חדש, ואחר שחשפּו ביגיﬠה ומצאו ﬠקבה אחת שאיש לא שם לב אליה מקודם – ואין אחת מהן שאינה מתפארת בגילויים ובחשיפות, רצופים קוריוזים, מוזרויות, ונפלאות, מעוטרים קטנוניות, תיפלויות וציחקוקים – טרודים להשלים ויהי מה איזה פסיפס שהיה חסר ﬠד אז, ושאם יושלם נהיה זוכים אז גם באמת השלימה וגם בהערכה סופית.

ובקצרה, כך ילך לו הביוגרף הדגול ויﬠשה את כל הפלא לטריויה, ואת הסוד לבאנאלי, ואת המוזר למוסבר, ואת המביך יﬠשה לממויין, ואת היצירה יﬠשה לתולדה הכרחית של הנסיבות שתיאר בחריצות לכל פרטיהן. גם זו דרך לקריאת יצירת ספרות. להסביר את הפשט, להציגו כמוצר הכרחי של זמן ומקום, ואת ההנאה של הקורא לפרש כהנאה מהתקיימות מלאה של סיבה ותוצאה, ושל התרת איזה סבך מביך ושל נצחון הּסדר הטוב, וקודם לכל את שליטת חוקי ההגיון בהיסטוריה, לרבות ההיסטוריה של התרבזת והאמנות, שכידוﬠ רואים אותם כמושגים נרדפים.

טﬠמים רבים לכתיבֿת הבֿיוגרפֿיה, בֿיניהם כמובן גם הטﬠמים שישְ לכתיבת כל יצירת ספרות טובה, אבל ביניהם גם הצורך לביית את המוזר, למתן את הסוטהּ ולהחזיר את החריג. כי יצירת ספרות, סבורים בּיוגרפים רבים ולא מﬠט ממבקרי ספּרות וחוקריה היא תוצאה הכרחית מארוﬠים היסטוריים ואישיים. ובמבט לאחור אפשר להוכיח כאילו חוק הוא לכל יצירה ויצירה. במבט לאחור גם מצטרפים תמיד כל המקרים המיקריים לחוק מוצק אחד.ְ וכך הלא גם צפוי היה שיקרה: שכל מתפרץ יהיה נתפש תמיד ויהיה מוחזר תמיד אל שורת הסדר הטוב.

התאווה לביות היא כוח חזק בתרבות. הצורך להחיל חוקים סבירים ומוסברים היטב ﬠל כל גילוי פרוﬠ. החשש מכל מהִ שאינו מתמיין ואינו מציית לסדר. אותו חשש שכנגדו משלחים את החינוך, את דﬠת הקהל ואת המשטרה, שלא יהיה מסתובב לו ֵברחובות איזה דבר פרוﬠ, פראי, שמחוץ למרותֵ, שמחוץ לחוק הכללי. הצורך לביית את הפרא ואת חיית הבר, הולך ביננו מאז ימי בראשית: גם לﬠקר את המפחיד שבחיית הבר וגם לנצל את כוחה הסוﬠר. לגיונות של מסבירים הולכים אחרי השירים המוזרים ואחרי הציורים המשונים ואחרי המשחקים הפרוﬠים ומחזירים אותם לכדי ההבנה המצויה, ולכדי ממדי הצרכנים המצויים, ולכדי שיבוץ המבהיר בספקטרום המוכר, ולתרגום הלשון המופרכת ללשון המורגלת, ולהחלפת כל זר במוכר. וכאן תפקידה של הביוגרפיה, בין השאר, להסביר את האמן, לנרמל את יוצא־הדופן ולמיין את הקטגוריות של התקינות המקובלת כל הסוטה וכל חריג. וכך מתגלה הביוגרפיה כתברואן הרחוב האזרחי.

חולשתה הﬠקרית של כל ביוגרפיה, אינו הכוונותיה המוצהרזת והלא מוצהרות, כי אם בחיפושיה באזור הלא נכון: מתחת לפנס שלה, ולא בחשכה של התהוותה. רוב הביוגּרפים מתחילים בתאור בית־הגידול מתוך הנחה שנסיבות החיים הן שﬠושות, או מﬠכבות, את יצירתו. וכאילו כל מי שרוצה להכיר את היצירה צריך להתחיל ולהכיר את נסיבות חיי האמן, בלא להﬠלות ﬠל הדﬠת שנסיבות החיים הן כבר מאוחרות מדי. ושגם אם יש בכוחן לﬠודד או לדכא את כוח היוצר, אין בכוחן ליצור או לא ליצור את הכוח המיוחד הזה. הוא קיים לפניְ היות הנסיבות החיצוניות, ובלתי תלוי בהן.

יש לפּנינו ﬠדות מיוחדת במינה בביוגרפיה של נדיז׳דה מאנדלשטאם ﬠל שירת בﬠלה. "כך נולד שיר – היאְ מספרת (תקוות השיר, ﬠמ' 78):

בתחילה מצטלצל באזניים משפט מוסיקלי, טורדני, חסר־צורה ואחר־כך הוא מתגבש יותר, אלא שﬠדיין חסר הוא מלים; לא אחת הבחנתי איך מנדלשטם מנסה היה להיפטר מההמיה, להתנער ממנה, להמלט… לנﬠר אותה כמו טיפת מים שחדרה לאוזן… וכך עד שרק מאוחר היו צצות מילים במשפט המוסיקלי. עד כדי שנוצרה הרגשה, שהשירים קימים עוד לפני שמחברים אותם… (79).

המלים,ְ בנות התרבות המגיבות ﬠל נסיבות החיים – באו אפוא מאוחר. הצורך לשיר בא קודם למלים. משפט אחד, מוסיקלי ﬠשוי מיקצב ולחן נוצר ראשון ובתגובה למבפנים ולא למבחוץ ורק כﬠבור זמן חיפש המשפט את המלים שהסביבה חיצונית, הכינה לו. ראשון בא הלחץ לאמור במין ﬠינוי ובהכרח מﬠיק, ורק מאוחר התגלם אל תוך החומרים המצויים בסביבה החיצונית, כגון הלשון או הכוונה, והתפרק בשיר.

האמן נולד לפניי שנולד הﬠולם שבו הוא גדל. אם לא היהִ נולד כאן היה נולד במקום אחר, ואוסף שם את לשון המקוםְ ההוא ואת חומרי המקום ההוא. היוצר שבו אינו מותנה מנסיבות בית־גידולו; אף כי נסיבות בית־גידולו יש בהן כמובן כדי לﬠודד או לדכא את כוחו, או להלביש ﬠליו לבוש אחר – אבל לא כדי לעשותו ליוצר שנושא בחובו את מה שהוא, אולי כמין מום אולי כמין יתרון, אולי כמין קמט בנפשו אולי כמין ניצן, כרצונכם. ומשעשע להפליג ולשער מה היה מוצרט אילו נולד לא באוסטריה של ימיו – אם רק היה מחבר מוסיקה אחרת או לגמרי לא היה מוצרט.

גם ההשﬠרה שרק ﬠולם מלא ﬠושר תהפוכות ושפﬠ תרבות תוססת יכול לזמן בית־גידול הולם ליוצר גדול, אין לה בידוﬠ ﬠל מה שתסמוך, יוצרים אינם תגובה ﬠל סוג של חיים או ﬠל סוג של ﬠולם או ﬠל סוג של נסיבותֵ. הם אולי מותר לומר, כמין מוטציה, שהופּﬠתה לﬠולם אינה מוסברת דייה. יוצרים גדולים נולדו גם להורים הלא נכונים, גם בישימון תרבותי, גם בביצה תרבותית, וגם באזורי־ספּר קשי קיום. והטיב המיוחד ויוצא הדופן של כשרונם היה קיים ﬠוד לפני שהתחילה הביוגרפיה שלהם. רבים התגלו למרות סיפור הביוגרפיה שלהם. אחרים בפחות חריקת או־התאמה, מלבד כל אלה שנשברו בבית־גידולם ושירתם אבדה.

מה שיש למשוררים לומר קדם לטקסט שאמרו – את הטקסט זימן להם בית־גידולם ואת ייחוד אמירתם, שבגללו שומﬠים להם, הם נושאים בתוכם ﬠוד בבטן אימם. בכשרון מיוחד, כשרון לאמור באופן יוצר קשב, כשרון לﬠצב תבנית אמירה. כשרון שיודﬠ לראות במקום שכולם לא רואים הרבהְ כשרון שהופך לﬠתים את הטריוויה של כולם לחגיגה לא צפויה והופך לﬠתים את חגיגת כולם לטריוויה מרחבית.

ﬠל הארון

מנצנץ

מכסה מזהב

של

בקבוק משחה

שר אהרן שבתאי (הפואמה הביתית, ﬠמ׳ 76). מה טריוויאלי ממכסה של בקבוק משחה ﬠל הארון בחדר האמבטיה, אבל פתאום הוא מתלקח ומנצנץ בזהב. והכשרון לאבחן את יפﬠת הזהב בסביבה חסרת הברק ולתת לה תנופת הימצאות של פלא – אינו פרי החלטה, או אידיאולוגיהְ או היﬠנות למצוקות הדור. וגם איננוִ קנוניה מﬠליבה של פרישה לאמבטיה כשהﬠולם הגדול נאנק במכאוביו. הוא אותה התפﬠלות ראשונה, בקנהְ מידה ביתי, התפﬠלות קדמונית, לא פחוֹת מאשר "מה רבו מעשיך, ה' “.

הסביבה, בית־הגידול, מאורﬠות העולם משפּיﬠים אין קץ, כמובן, ומספקים לכשרון הראשוני חומרי בֿנייןִ שונים כדי לﬠצב מהם את נושאי היצירה, את גיבוריה ואת עלילותיהם, כמין הזדמנות לפתחון הפה אבל לא בתוכן פתחון הפה. שוב, כאותה צפור שאם אין לה לעשיית הקן פיסות קש היא תﬠשה אותו מפיסות ﬠלים או מפיסות נייר – יצר ﬠשיית הקן חזק בה, ותוכן הקן גובר ﬠל מצוֹקת חומריו ולפיכך המשורר אינו תנים לבכות ﬠנות ﬠמו ולא כינור עת יחלום שיבת שבותו – אם לא רק כמין מחווה לשעתו – הוא תנים והוא כינור לפי קמט נשמתו, ולא לפי נסיבות חייו.

ﬠנינו של האמן, המשורר, הצייר, המוסיקאי, או מה שיהיה, הוא השגת איזה שווי־משקל בין מתחים בלתי מתפשרים, זה תוכן מﬠשיו, זו מצוקתו כשאינו יכול, או כשהוא מופרﬠ מﬠשות, וזה אושרו כשהוא ﬠושה כך, וזה בדיוק כשרונו המיוחד, להביא לתוך מסגרת ﬠבודתו את המתחים שישנם וֹלהניﬠ אותם במסלול הרפּתקות עד לכלל איזון, לא במובן של פתרון טוב, או הרגﬠת הצדדים היריבים או פיצוי ה"סוף הטוב", אלא במוֹבן של הﬠמדת תבניות מתנגשות ומתקזזות, מתפוצצות ממתח בלתי נסבל ומתאזנות בﬠימותים פורקי מתח, ככל הניתן.

את נושאי או טוﬠני המתחים האלה אפשר לתאר כבני־אדם, אפשר לתארם כיחסים ביניהם או גם ככוחות חברתיים, אפשר לתארם כצבﬠים יריבים או כקולות בﬠימות מתמודד – אפשר לתארם כסיפור קורות בני־אדם ואפשר גם לתארם כחצר ובה חצץ לבן מגורף סביב כמה סלﬠים פזורים. לא התירוץ עושה את היצירה, לא התואנה החיצונית, ולא ההדק הסביבתי, לא ההזדמנות הניקרית ולא התחפושת האופנתית – אלא שורש היצירה ﬠושה אותה: השאיפּה האובססיבית להקים מיבנה של בדות בצד ﬠולם הממשות, מיבנה שבו מתגשם הרצון האנושי להשיג איזה איזון אפשרי בין מתחים מאיימים. גם ליצור תבנית מאיימת וגם למצוא ולהציﬠ ממולה, אם אפשר, תבנית משוקללת, ִואם אי־אפּשר – להשאיר את תבנית האי־אפשר פּתוחה, מאיימת כפּי שהיא, לא מנוחמת, כמין נסיון נואש ולא מרפה של שיקלול הכוחות הﬠוינים, לפּחות כאן בחצר יצירתו אם לא שם במרחבי היקום הגדול והאדיש, לפחות בתחומי מﬠשה האדם אם לא במרחבי מﬠשה בורא הﬠולם.

ועוד היבט אחדִ ﬠיקרי וﬠקרוני, שהביוגרפיה המצויה אינה יכולה לו. הביוגרפיה מספרת ﬠל האיש היוצר בעוד שאין יצירה יכולה להגיﬠ לחיים אם איןִ לה ממולה בני־אדם שרק בקריאתם הם עושים שתחייה, וﬠד אז אין הסיפור אלא כמין תוויים שעוד לא נוגנו וכשם שהסימפוניה אינה אלא רק אפּשרות שבּכוח, ובלי ביצוﬠ התזמורת לאִ תוכל להתממש ולא תהפוך לחיים, כך גם הקורא הזה שבלי קריאתו נשארת היצירה כלטאה קפואה המחכה לחום השמש, או אולי כמו הריון בלי לידה. הקורא הוא אפוא המחבר השני של הטקסט ובלי היﬠנותו הטובה – לשווא כתב המחבר הראשון. לא רק שהקורא יכול להמית את היצירה בקריאה דלה ולהחיות אותה בקריאה מלאה, אלא שכשהוא קורא הוא מוצא גם את ﬠצמו שם,ִ באופן שבכל סיפור נפגשים שני סיפורים, שתי ביוגרפיות, לא תמיד חופפות בכל ולﬠתים אף אינן דומות – אבל מה שﬠשה פﬠם את הסיפור האחד ﬠושה גם את הסיפור השני שהולך ומתגלה כﬠת ﬠם הקריאה: אותו הדחף הפּנימי הﬠמוק שהּמריץ אז לקחת ולהתחיל לספר, אותה התבנית הייחודית שנמצאה ליוצר ואפֿשרה לו לדבר נכון, אותה השליטה ביכולת המיוחדת הזו שבשרשיה הדברים התחילו זזים והולכים, מתלקטים ובאים, ובאים ונפתחים היטב, באותה הנגינה הנכונה, היחידה הנכונה לאופן הסיפור הזה, ובאותו האופן המיוחד שהכרח היה להם להיאמר ממש כך – את התבנית הזו שמצא אז היוצר – ממש אליה כמיהּ, בלי לדﬠת, גם הקורא, ולשניהם היתה הרווחה: זה כשכתב וזה כשקרא, זה כשרשם תווים וזה כשביצﬠ את נגינתם.

לא כאן המקום להאריך אבל מה יודﬠת הביוגרפיה המצויה, ﬠל כפל הפּנים הזה של היצירה, וﬠל אותו מחבר שני שבלﬠדיו היצירה אינה נפתחת לחיים? מה כוחה של הביוגרפיה המצויה על כפל הפנים הזה של היצירה, ועל אותו מחבר שני שבלעדיו היצירה אינה נפתחת לחיים? מה כוחה של הביוגרפיה המצויה לקשוב לאותה תבנית היסוד, הסמויה אך ההכרחית, הצפונה בתוכה כמפתח הקריאה, שבלעדיו הפעלת היצירה מתמהמהת, ואינה מגיעה לכלל חיים. תולדות האמן היוצר מספרות אמנם גם על הפגישות הראשונות של הקוראים עם יצירתו, אבל בלי לגלות מה ראו ומה לא ראו, מה חיפשו בה ומה לא עלה על דעתם לחפש.

סיפור הביוגרפיה המצויה את זה אינו יודע, אינו יכול לדעת ואינו מחפש לדעת. מה שהביוגרף יודע לעשות זה לאסוף את החומר המעיד על בית־הגידול ועל תולדות הצמיחה בו. בחומר שלו יש מידע למבינים שונים: למביני הנפש, למביני האדם, למביני החברה, למביני תורת הספרות, למביני מהלכי ההיסטוריה, ולעוד מבינים שכמותם – אלא שאין בהם כדי לפקוח את הקשב המיוחד אל המיוחד שביצירה ובודאי שלא אל המופלא שבה. ﬠל צד האמת, הם חוששום מן ה"מופלא”.

ולפיכך מתמידה הביוגרפיה והולכת לה בכבישים הרגילים והמפולסים, (וגם האוטוביוגרפיה בכללה כמוה, אם אינה שטופה בהתפּיטות ﬠצמית) ולאחר הרבה שקידה וליקוט פיסות נייר וצילוב מידﬠ במידﬠ וחקירות שתי וﬠרב, יכולה להציﬠ במהימנות מה שהצרכנים מבקשים לקנות: מי היה האיש באמת־באמת ואיך היה באמת־באמת. בלי לחוש איך אגב שהם מספקים כל אותם ”פכים קטנים” הם גם מחסנים מפני יוצא־הדופן הזה שﬠליו הם מרכלים – ומראים איך מלבד גאונותו גם היה האיש מסכן ולא יוצלח, וגם היה אנכי וקטנוני וגם היה ונישאר תמיד ילד קטן, מלבד שהיה גם נצלני או בטלני, וגם כזה מין רועה־רוח ורודף־קדים, אם לא רודף שמלות.

אכן, כשהביוגרפיה כתובה יפה היא ספרות יפה, אבל, כשהיא כתובה "מדﬠית" או "מחקרית" – היא ﬠוד מדﬠ או ﬠוד מחקר, אבל ספרות איננה ולא צילה של ספרות.

וכך קורה, שרק פה ושם מוסיפה הביוגרפיה לספּרות יתר הבנה טובה ויתר קשב נכון, ולרוב אינה יודﬠת אלא להפוך את הספרות לכתבה מן החיים, ולגמד את היצירה לתולדות איש אחד, בין אם במימדי כוכב תקשורת מבהיק ובין אם במימדי חלכה אחד שראוי היה לאישפוז ולקצת חמלה.

ואילו את הדבר הנכון, את הﬠמוק והמיוחד שבגללו היתה היצירה ליצירת ספרות, לא יודﬠת הביוגרפיה המצויה וגם לא מתיימרת לדﬠת. ולא את מהו הדבר הזה שﬠושה היצירה לקורא שלה, ומה ﬠושה את טﬠם פגישת הקריאה הזו, ומה את גילוי הסודי הזה שכלל איננו חבוי, אותו תוכן פנימי, שדומה אולי למה שיש עמוק בים, בגוף המיים העמוק למטה למטה, המלא אבל לא מוצק, שנושא ﬠליו בדממה את כל הגובה שמﬠליו, ומחזיר גם את הקלוש והאחרון שבאורות – כל אלה אינם בתולדות האיש המתואר אבל הם בקורותָ מה שﬠלה בידיו ליצור.

או איך פתאום יודﬠ הקורא שהנה חדל מאיזו שיגרה מתמשכת, שכבר חשב אותה לטבﬠֵ הדברים, שהנה פתאום והוא תופש את המצאותה של איזו "בוﬠתִ חיים”, שמכילה בתוכה את תמצית מה שצריך, באותה רחישת חיים שישנה גם בים הגדול ולמרבה הפלאֵ יּשנה גם באחרון החידקים הזﬠירים והשכוחים מאל, מאלה שאין להם כלום בכל הוויתם מחוץ לבועה אפסית של חיים ואיזה זנבון פעוט שמשייט אותם. ופתאום יש לו איזו מתיקות חסרת סיבה ומלאה על גדותיה. או כאילו חזר הגשם לרדת.

 

על פי הרצאה באוניברסיטת תל-אביב ב- 15.1.1991. 
פורסם במאזנים. סה, 6 (ניסן תשנ''א אפריל 1991): 
53 - 56.

הערת המלהב"ד:

ויהי כל האמור לעיל בבחינת "גילוי נאות".  כן, קראנו ואנו זוכרים.

אלא ש"אין יצירה יכולה להגיﬠ לחיים אם איןִ לה ממולה בני־אדם שרק בקריאתם הם עושים שתחייה, וﬠד אז אין הסיפור אלא כמין תוויים שעוד לא נוגנו וכשם שהסימפוניה אינה אלא רק אפּשרות שבּכוח, ובלי ביצוﬠ התזמורת לאִ תוכל להתממש ולא תהפוך לחיים, כך גם הקורא הזה שבלי קריאתו נשארת היצירה כלטאה קפואה המחכה לחום השמש, או אולי כמו הריון בלי לידה. הקורא הוא אפוא המחבר השני של הטקסט ובלי היﬠנותו הטובה – לשווא כתב המחבר הראשון.

תקוותנו היא ש"ס. יזהר, סיפור חיים" יביא קוראים לסיפוריך. והסימפוניות ההן יהפכו לחיים, והלטאה הקפואה תפשיר לחום השמש ולהריון תהיה לידה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s