המאורעות בגבעות או מעשה נורא בגמל

בכל לפנות ערב אנו רואים מן החצר את הגבעות הירוקות שטופות השמש. בעצם אין לפנינו אלא שלשה גבות עטופי תבואה, גב גבוה מגב, והאחרון בהם חשוף וצהבהב, קו־רכסו עולה יורד קלות – שמה, לתוך אחד השקעים הללו, יורדת לבסוף השמש ללינת הלילה. בכל לפנות ערב היינו עדים למשחק ששחקה השמש עם התבואה. זו הולכת ומאדימה וזו הולכת ומזהיבה, זו שוקעת והולכת וזו זורחת ועולה. ונדמה אז כי רכות הן הגבעות ומשיות וכי טוב היה ללטפן, כלטף גור־כלב או חתול, ככה, בכף היד, לאורך כל בלוריתן הרכה, הירקרקה־זהובה.

ובאחד הימים, לפנות ערב, זממנו והלכנו אל הגבעות. אולי קרה לכם לחמוד דבר בלבבכם ימים רבים, לעבור קרוב אליו ולחמוד יותר ויותר, ולבסוף אתם רשאים להתקרב אליו ככל כוסף לבבכם החומד – ככה יצאנו אותו יום, באותן שעות אחר הצהרים; הלה בעגלתה, לולי ברגליו ואבא נוהג בשניהם.

gutman

ואולי גם אינכם יודעים כי דרך עפר זו שבה התנהל עתה מסענו היתה חוצה פעם פרדס, והפרדס הוזנח ואחר־כך התייבש, ולבסוף נעקר ומה שהיה תמול־שלשום שטח צפוף ירק חסום מעין רואה, מוקף משוכת אקציה, שערו סגור ושומרו סובב, היה עתה שדה רחב ופתוח, ורק שורות בורות פעורים עדים לעברו שחלף, לגאוותו שנחשפה, לסודו שנחשף. בבת אחת צמח פרחים והדשיא דשא, ופרות של ערבים באו לרעות בכר, ושני הרועים התכנסו נער נער בפאת תעלת הבטון ההרוסה וכרסמו גבעול של עשב, משום שכבר עשו כל היום כל מיני דברים שאפשר לעשות ועשב  עדיין לא לעסו, ומשום שהעשב היה עסיסי ונוטף־ירקות מתוקה, ואולי, פשוט, משום שכבר היו רעבים ביותר.

עברנו על־פני הרועים והיתה הזדמנות נאה ללולי ללטוש את אוצר ידיעותיו בערבית: "מרחבה!" ענה ואמר לולי – "מרחבתן" השיבו הנערים קול אחד – "כיף־חלאק?” הסבירו את פניהם אליו וחשפו שניהם הגדולות והלבנות, מתוך צחוק כזה שצוחק מי שלא דבר כל היום מלבד אל הצאן ומלבד אל עצמו – "מבסוט!” עונה לולי בעוז ואבא מוסיף־מזכיר לו: "אל־חמד־אללה!” – היחידה שלא הבינה על מה צוחקים הכל, וצחקה בכל זאת, היתה הלה הקטנה, כי היא רק בת שנה וחצי, ואפילו פחות.

אחר־כך התפתל השביל ונטה שמאלה, והשמש הכתה בעינינו והאירה פתאם את האוויר ואפשר היה אז לראות אותו, את האויר: המון־המון נקודות לבנות קופצות ומקפצות, כמין ערפל כזה, כמין וילון מתנשב, שנושמים אותו, שמריחים אותו, שעושה טוב בלב. פתח לולי ושר שיר מן הגן: "פרחי אביב נפתחו – נצא לטייל באחו…” וגם אבא זמזם אחריוונדמה היה רגע כי הכל מסביב מזמזם אף הוא בהנאה מרובה

אחר הדברים האלה הודיע לולי לאבא: “נהג גדול – אני, נהג קטן, רוצה לנהוג את האוטו!” ומיד יצא כך שעגלתה של הלה היתה אוטו. והלה עצמה נפרטה מנוסעת קטנה אחת לקהל נוסעים. אבא שילב ידיו לאחור ולבש פני מומחה ופני נהג ופני מכונאי (לאלה פרצוף מיוחד, וקל להכירם!) ולולי דחף את העגלה בתוך המשעול, ובשפתיו ברבר אותו ברר מפורסם שמשמיע כל אוטו שהוא, והשקיע הרבה תשומת־לב לכך שאופני האוטו יפליגו יתגלגלו בתוך המשעול כשורה וכחוט השערה.

פתע נעצרנו. שקענו בחול. האוטו חרק־נשף, הנהג חפר בידיו לפנות את החול מן האופנים, חזר לאחוריו והתפרץ, ניסה כה וכה. לחינם. חולות המדבר סגרונו. מסביב אין נפש, המים יכלו, האוכל יתם. ביתנו רחוק. אהה, אמא מסכנה. לא! הנה הופיע הטרקטור. טרקטור־אבא הגדול הופיע לישועה. סבב על שרשרותיו קב ונקי. הפליג לאחוריו, נעצר, חוברה השרשרת, רותק הריתוק – חרק הטרקטור וחרק – הללויה! – האוטו השוקע מש־נעתק ויצא למרחב לקול תרועות משולשות מפי שני הנהגים וקהל הנוסעים.

ובעוד הם, הנהגים, מתנשמים ועייפים ויושבים בצד המשעול ומולקים להם נהג נהג קנה שבולת־שועל של בר ומוצצים את פרקו העסיסי הנמוח בפה בנקישות קטנות נשאו את עיניהם והנה קהל נוסעיהם ירד מן האוטו, הרים רגליו והחל טופף מעדנות בחול. וזה כלל אינו שיך לענין. פונים ומתרים בנוסעים. אחת ושתיים. מאיימים עליהם להפקירם למדבר. מפצירים בהם. חוזרים ומצרפים את קהל הנוסעים להלה אחת קטנה וקוראים: "הלה! הלה! בואי הנה! חזרי!' כועסים ומפנים־עורף ודוחפים את העגלה קדימה – הלאה: "שתרוץ היא אחרינו!” נעצרים מיד לקול בכי וקריאות: "אבא! – לולי!” ולבסוף נמצאה פשרה: אבא חזר והלה הובאה על כפים ונלקחה אחר כבוד אל מקומה פנימה.

כל־כך הרבה קשיים. מי פלל כי כל־כך הרבה חולות יש במשעול. מי פלל כי מעלה הגבעה הראשונה – שמן הבית נראית כה מבוטלת – יהיה תלול וראשו בשמים בלי קץ ותכלה!

הודפים ונוסעים למעלה. העגלה שוקעת. אבא עוזר באגב. שוקעים ושוקעים. לולי מתנשם, מתאמץ. אין ברירה. קהל הנוסעים מונף תנופה אל כתפי אבא ונהנה מאד מכך, ואלו הנהג־הקטן שכבודו נפגע, שותק קשות ומתאמץ נזעמותאלא שהעגלה אפילו ריקנית היא – שוקעת. שוב עוזר הנהג הגדול, ומספר, כדי להמתיק את הצער כי פעם, לפני שהיו מכוניות ואוטובוסים, היו נוסעים במרכבות כאלה המכונות דיליג’נס רתומות לזוג סוסים אבירים. ולא הייתה כל ברירה לפני הנוסעים אלא לרדת בכל מעלה גבעה וללכת בצדי הדיליג’נס. ולא עוד אלא שנתחייבו במחילה להירתם ולסייע בגופם סייע היטב.

ולבסוף היינו למעלה. הה, כמה טוב למעלה! אבל אז מתברר כי מעבר לגבעה יש עוד גבעה אחרת גבוהה יותר, בעוד שמן הבית נראה כל זה כגבעה קלה אחת. ובכל זאת טוב: פרדסים מסביב. משבצות משבצות. ופה ושם משבצת ריקה: שדה ירוק, או חרוש באדום או ברושים, או גגות אדומים של בתי־אריזה. מאחורינו, בתוך קבוצת קוביות־בתים אנו מבקשים את ביתנו שלנו. ועד כה השפילה השמש יותר, והתלקחה כולה. וכאילו אומרת משהו, משהו פשוט מאד, או מאד מאד לא מובן, כעין מה שהלה הפעוטה אומרת וחוזרת ואומרת, ובידה ענף קטן כלשהו: "הטסה, קטסה, – בזה–ה!”

אבא התפרקד בחול החם והביט למעלה ושרק קלות קלות. ואלו לולי והלה פשטו בשדה, גילו פרחים, נפלו, קמו, רצו, מצאו חפושית, ממש, שחורה, ולולי גם ראה צב, אלא שיש לנו כבר אחד בבית, והיו קורי עכביש, והיו פרגים אדומים בצד ספיריות חן שנקראות גם "מלקומיות יפהפיות”, והיו קחוונים לבנים־זהובים, וחמציץ אדמדם־חום שלועסים אותו, ועכנאי זיפני, סומר־מאפיר ולבסוף התלקטנו וישבנו סביב העגלה.

,,מה זה שם?” –  שאל לולי והצביע לפניו. "שם מסילת הברזל” השיב אבא. "והיכן הרכבת?” תמה לולי שאהב תמיד שלמות. מסילה ורכבת ביחד. "אחת כבר עברה, ואחת עוד תעבור”, השיב אבא. אבא השתטח על כרסו ולולי השתטח בצידו. הלה שוטטה ומלמלה כדרכה – והיתה שעה יפה לשיחה. “רואים רק פס אחד" ציין לולי. “כן – ענה אבא – פס אחד”. – “והיכן הפס השני?” – “הפס השני מצד שני”. "אני לא רואה!” – "לא. אותו רואים רק מצד שני". – "ומצד שני רואים שני פסים?” – ,,לא. רק פס אחד”. – ,,גם משם רק פס אחד?” הצטער לולי – והרי יש שניים. שניים, אבא, לא?” – ”כן, יש שניים. אחד מכאן ואחד מכאן". אולם ברור היה שלולי אינן מבין: "תמיד רואים אחד ואתה אומר שניים!” אבא חשב להסביר את העניין. אך היה חם, והיה טוב בעולם גם ככה, כן, ואבא החשה.

gutman1

פתאום הצביע לולי ושאל: "ומה זה שם?” – “שם? אין שם כלום”. – "לא, הנה שם!” – הצצנו ועיינו. והחלטנו להתקרב. הילה עלתה על רכבה, ולולי אחז ב,,הגה” ואבא נרתם ומשך בעול. בוססנו בחול יחדיו. השמש המשפילה הייתה ממש בעינים. “אֶ! – הכריז לולי בהתפעלות – הרי זה גמל!” ואכן, גמל מוברך רבץ שם על ארבע רגליו המקופלות תחתיו חשוף דבשת, בצד הדרך. מבהיק כולו משמן, שכן כנראה זה לא כבר גלחוהו, קרצפוהו וסכוהו בשמן. רבוץ רבץ דומם. צווארו רכון ועולה וראשו הקטן שלוח לפניו אל השמש, בלא נוע כעין ברבור חום השט תחתיו בדממה.

מחשבה כחוד־סיכה דקרה כהרף בליבו של אבא: האם לא קרא באיזה מקום, בספר מן הספרים, על גמלים שרוחם מרה לאחר גזיזתם, על היותם אז בריות רשעות וקנטרניות, המתעוררות לכך עם האביב, עם היקום, עם החשק למצוא בת זוג, העשויות לכל רע ולשבע תועבות? – אח – מדבר אז אבא אל לבו – הבלים! ומשתי הדרכים האחת ישרה והאחת הנוטה, בחר בזו הנוטה אל הגמל. ברור – דבר אבא אל לבו – החיים אינם רק שעשוע – וצריך לראות הכל ממש.

התקרבנו אל הגמל. נעצרנו להסתכל. "אבא – אמר לולי בוא נלך מסביב”. – ״למה אמר אבא – אולי רצונך לרכב קצת?” "אח, לא!” אמר לולי נרתע, אלא שהגמל רבץ כפסל, כפסל מצרי. אתם יודעים איך רובצים במדבר הפסלים המצריים הגדולים, קלויים בשמש ולא ינועו ולא יזועו. סביבו היה העשב מעוך, שכן מסתבר שכבר התגלגל והתפלש בו קודם לכן, כדי לקרצף ולטרוד, כנראה, איזו נקודה מציקה אחת ברום דבשתו. איזו דבשת מכוערת־מאימת. רק זנבו רתח תחתיו. קמטים עצובים היו סביב שפתו העליונה ומשורבבת למטה ונחיריו הגדולות תפחו־שקעו בנשימה מתאפקת, ועיניו הזגוגיות היו תלויות פקוחות בשמש.

עברנו על פניו בדחילו כולנו מתבוננים בו והוא אינו מביט גם אל אחד ממנו. צחנת שמן וזיעה נדפו ממנו. נחפזנו ועברנו. אדמת השביל הייתה מעתה נוחה יותר והעגלה התגלגלה בנקל. מצאנו מרגנית־תכולה שנקראת גם “זיכריני”, איני זוכר על שום מה, אך יש ספור כזה. ובעוד אבא משתדל להזכר בספור הלז, אמר לולי: "על מה הוא מביט?” “מי” – אמר אבא ואותה סיכה קטנה חזרה ודקרה. כי אבא ידע שזה הגמל. הסב אבא את ראשו, ושוב היה הגמל נושא ראשו הקטן מעל צוארו הארוך ישר נכחו ומעין עיון מרובה ומשונה בשמש.

הסכה הקטנה שבלב אבא דקרה דקירה עמוקה יותר. ואף־על־פי שלולי הציע לגשת לכאן, קרוב לשפת הסוללה גם כדי לראות את הפס השני, וגם להמתין עד שתעבור הרכבת ולנפנף ביד שלום (ומי שלא ניסה אינו יודע כמה יפה לנפנף לרכבות עוברות…) אמר אבא שכבר מאוחר ושצריך כבר לחזור, ושהלה כבר עייפה, ושאמא תדאג, ועוד כמה מיני דברים, ואותם הפרדסים עצמם, שהיו כה טובים עד הנה, ניראו לפתע מעתה בעיני אבא שוממים כל כך, עצובים, אפילו משעממים: אין קוטף את הפרי, אין דואג לעצים, בכל קמשון, בכל יבלית, הכל עצוב, כל־כך הרבה צרות יש בעולם, ועם ישראל. אבא חשב: מה אעשה בשני הילדים כשיקום הגמל וירוץ אחרינו ו

"אבא – אמר אז לולי – הגמל קם!”

בחצי הצצה לאחור ראה אבא מיד כיצד קם גם ניצב הגמל, אם כי עודנו מביט נכחו בראשו הקט שעל צוארו הכפוף, כאילו לא כלום, הרי, אהה, אילו שיניים נשכניות יש לגמל, כי אינכם יודעים – בעיטה אחת בטלפו הקשה – וחרחור פרא מגרונו המזוהם – הה אלוהים שבשמים!.."

כמה צעדים לפנינו הייתה משוכה כפולה של אקציות: מזה פרדס ומזה פרדס והמשוכות ביניהם סוגרות על נתיבת עפר, נתיבת־עפר שמסלול כפול של גלגלי עגלה טבוע בה, עולה ונמשך במעלה גבעה, והמשוכות צפופות, ונופלות כמבע ידי מחוללות כשהן רוקדות את "הברבור הגווע”. נתיבה זהובה, גרגר אצל גרגר, זהב טהור, והמשוכות פקעים זהובים חנוטים בקרבן, ותפוחי־זהב מעברים, ואין סוף לנתיבה אלא למעלה, שם מבליח צל עמוק וקצת שמים ואחרי זה עולם לא ידוע.

לשם נחפז אבא. חדר אל בין המשוכות כאל מצר מבטחים, ואת העגלה גרר בכבדות בחול הטובעני. ועוד רגע הבין עד כמה טעה, עד כמה נואל: הרי אין מפלט מבין משוכות אלה, סמטא סומית, פח יוֹקש אם ידלוק אחרינו הגמל אין מפלט מכאן, אבד מנוס! החול טובעני העגלה כבדה. לולי עייף. הלה קצת מתנמנמת – ואבא אחראי לכל! איככה נואל להכנס לכאן – כאתונו של בלעם בשעתו!

נעשה חם לאבא, וגם היה לו קר. אין מפלט והגמל בעקבותיו, גמל בעונתו: דרסני, נשכני, בעטן ומוחץ!.. אולי לקצץ ענף? צחוק! הבענף נניס גמל משתולל?! אולי לפרוץ בין המשוכות, או אולי לשאוג: הצילו, הושיעו – הו הו – אבא שותק. אבא איש גדול וצריך לשתוק. אבא גורר את העגלה בימינו ואת לולי שדווקא עתה כבדו רגליו בחול גורר אבא בשמאלו, ושפתיו קפוצות: מה יהיה עכשיו? ומתי תסתיים הדרך? ולמה אין איש עובר?

אלף תחבולות בלבו של אבא. אלף עצות. ואבא מושך ומושך בחול הטובעני שבמעלה השביל. והמשוכות נעשות נמוכות. ענפיהן עמוסים ושוקעים, הנתיבה נעשית צרה, דוחקת, צריך להתכופף, לפלוס, למשוך, לא לאבד זמן, להמלט, להציל את הילדים, הגמל בעיקבותינו! תרדפה של חלום־רע: אבא ושני בניו, והגמל בעקבותינו.

לא שעה אבא ליפי חול הזהב, לא נצבט לבו מחיבה אל שני מסלולי האופנים החרוצים בעפר המקומח, לא פסק כדי לשיר או לספר ספור על העולם שלנו שיפה הוא נראה מן השדה ומן המשעול שבוגרר ומשך אבא את בניו, הלה על הכתפים, לולי בשמאלו, תכניות רבות בלבו, והעגלה מאחוריו – לעזאזל העגלה הזאת! – לא, בשעת הדחק אפשר להניף עגלה זו בתנופות יאוש ולחבוט בלועו של רהב המדבר הרודף!

אבא מנסה להרגע. אבא מנסה לצחוק. אבא אומר שכל זה שטות, אבא שותק כל־כך. כמו החול הזהוב הנמעך מתחת לאופנים. אבל אי אפשר להיות שקט. גמלים בעונת האביב, לאחר שסכום בשמן… – רבונו־של־עולם, למה לא זכר כל זה מקודם

הלאהבמעלה הגבעהעסק ביש!… משוך וגרור, סחוב והילחם – הלאה חתור אל הישועה

אוף! רק למעלה למעלה, שהה אבא רגע, הפקיר רגע הציץ לאחור, והדרך למטה היתה פתוחה, ריקה, הולכת וצרה ככל שתתרחק והמשוכות הגולשות אל חובי המשעול מחפות עליו ומשאירות רק סדק צר בסופו לניחושים, או לגמל שיכנס, רק כאן יתברר לאבא, כי עוד רגע ונצלנו!

ואילו כשיצאנו למרחב אל ראש הגבעה, וראינו לפנינו את הבתים שמעבר לשדות והעולם היה כחול וירוק וזהוב ורחב כל־כך, פתוח, ואפשר לנטות בו אל כל הכוונים וכל מה שצריך הוא רק לרצות ולנטות לכאן או לכאן – אמר לולי שעיניו היו בכל: "אבא ראה: הנה הגמל עודנו שם!” ואבא, בלב גדול, שהתרוקן כבלון נקוב, הסב ראשו המזיע, וקנח מצחו, ונפנף במטפחתו, וראה שם, למטה, על־יד אותו נפתול דרך עצמו, באותו מקום ממש, את הגמל, אותו גמל בוהק, נצב עומד שליו, וצווארו נטוי לפניו, מורם, גבוה, כאלו כבר גמר אומר בלבו לראות את השמש השוקעת האחרון, להוסיף לראותה ממרומי צווארו, בגעגועים, אפילו לאחר שהברושים והמגדלים, והאיקליפטוסים ישקעו בחושך ובצל.

gutman2

ס. יזהר

דבר לילדים, טז, 47 (15.8.1946): 668 – 671.

האיורים של נחום גוטמן עיטרו את הסיפור במקור. והעורך הצמיד לזנב הסיפור את שירו של לודביג שטראוס (כן, גם הוא כתב אז בדבר לילדים) "מעשה בעכבר".

תגובה אחת בנושא “המאורעות בגבעות או מעשה נורא בגמל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s