מכתב חמישי מלבנון – מתיהם

כולנו כמובן רגישים עד דק לאבידות שלנו, למתינו. אבל המוות היכה יותר ורבים מאד המתים שם, מתיהם. ענין רגיש ועדין הוא וכולנו פגיעים. ועם זה, בעיני רבים רק האבידות שלנו נחשבות. והאבידות שלהם — כדומן. מאה, מאתיים, שלוש מאות מתים ביום אחד — עיסקם ולא עיסקנו. בין אם לוחמים ובין אם אזרחים — דמם בראשם. ועד כדי שספירת חללי האויב, או קצת מנוד־ראש לכאב ההוא, ניראים בעיני רבים כחילול הקודש, וכלהבדיל אלף הבדלות. רגישות למתיהם נחשבת לא רק כבלתי פטריוטית אלא היא עדות נוספת לאופי פגום ולעיקום נפשי חולני. אלה, השם יקום דמם, ואלה השד ייקח אותם. וזה הכל.

ועם כל זה, מתיהם מתים, ומותם, לא במעט, עלינו. וספירת המוות, נוראה ככל שהיא, אינה ניגמרת בצד האחד. האם, מי יודע, האם בדרך השמימה, ‬יש מקום, שממנו ומעלה סופרים רק נפשות בלי להפלות בין מוות למוות? קשה להאמין.

הדבר קשה. מסובך ושורט עד מעמקי הנפש, עד תהומות. אין אדם משוחרר לדבר כאן רק בהגיון. מסובך לא פחות הוא להיווכח כי לא רק המוות אלא גם החיים אינם נחשבים בחשבונות הגדולים של העולם ההגיוני. לבסוף גם מנצח צד מן הצדדים, רעיון מן הרעיונות, מהלך מן המהלכים. ובתי הקברות יישארו לאבל יחיד.

יזהר סמילנסקי 13.8.1982

תגובה אחת בנושא “מכתב חמישי מלבנון – מתיהם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s