הנה הפלשתינאים. עם ללא ארץ. עם ערבי ללא עמי־ערב. בלתי ניקלטים בשום מקום ובלתי רצויים בשום מקום. מצורעי העולם. כיחידים פה ושם אפשר שיתבוללו בארצות שונות; אבל כעם התובע את פתרון קיומו כעם — שום פתרון עוד לא ניראה. "העולם הערבי" מעולם לא פנה אליהם ואל תביעתם: לא קלט אותם מתחילה. לא שעה אל זעקתם בשעת מצוקתם ,ולא רוצה בהם בשעת מנוסתם.
אש"ף היה נסיון התשובה האלימה, שהנה הכזיבה. אלא שהשאלה הפלשתינאית אינה ניגמרת באש"ף, ואינה נימחקת עם חיסולו, אם יחוסל. שלושה מיליוני בני־אדם עומדים כאן. ואת מצוקתם אי־אפשר להשמיד לא בתותחים, לא בהגלייה, ולא בשום התעלמות. ההתעלמויות האלה – הן שהביאו את המלחמה הזאת.
הסיבה שהביאה את מלחמת לבנון – היתה ההכרה, או ההשקפה, או האמונה – שרק הכח יכול לפתור היטב, שרק השימוש בכוח, במלוא כל הכוח, יהיה בו כדי להביא פתרון מספיק. זו השקפת־עולם שבין כל הדרכים לפתור שאלות – הכוח הוא היעיל מכולן, התכליתי מכולן, והפותר המושלם: אחת ולתמיד. ואילו כל שאר הדרכים המדיניות רק ממסמסות את הפתרון ומסכנות את כולם, ואין בהן כדי תשובה — אלא אם־כן רואים את המדיניות רק כהכשרה וכהכנה לקראת הנחתת המלחמה. נוסף, כמובן, על האמת הידועה, כי הערבים "הם אינם מבינים אלא את שפת הכוח." שהכוח, אם יהיו משתמשים בו חזק והיטב, לא ישאיר אחריו דברים לפתור: הכל יהיה כבר מחוץ ונימחץ — אנשים רעיונות ושאלות.
והמוות והסבל והחורבן?
באלה, כמובן, אשמים אלה שהנה הולכים ומחסלים אותם: הם התחילו, הם התגרו, הם פתחו באש, הם לא כיבדו את הפסקת האש, הם לא ניצלו הצעות נדיבות, הם האחראיים לתוצאות. ואנחנו? אנחנו איננו אלא התברואן של העולם. התברואן הטוב והמיטיב, שהולך ומנקה ומפנה ומטהר את השטח מן הזוהמה והפשעים והרציחות שעשו אותם מרצחים־מחבלים. אנחנו התברואן שמפנה את הרע מן העולם, בלי לחוס על עצמו ועל קרבנות, ובלבד שיביא שלום וסדר ושקט. ומה עוד מוסרי מן התברואן הזה?
ס. יזהר חוזר 
תגובה אחת בנושא “גלויה עשירית מלבנון – הפלשתינאים”