ניראה שהשאלה הפלשתינאית הולכת להישאר כעת כשאלה ללא שיניים: ללא אשף. זו יכולה אולי להיות הזדמנות חדשה וסיכוי חדש למציאת פתרון אפשרי ונכון ובר־קיימא לשאלה היסודית. ואם אמנם יימצא כעת סיכוי חדש לפתרון השאלה — היתה המלחמה כגורם מזרז. והסבל והמכאוב והמוות, היו כמין חבלי השלום. אבל, אם שוב תידחה ההידברות בתואנות ובאמתלות שונות — לא היתה מלחמת לבנון אלא רק אש שניסו לכבות בה אש. וכל מלחמה שלא ניגמרה בהסדר שלום אלא רק ניפסקה — ניפסקה עד הפעם הבאה.
שבירת אש"ף עלתה בהרבה אלפי מתים פצועים והרס וסבל אין־קץ. האם יש מאזניים לשקול זה כנגד זה את כובד המוות כנגד ערך ההישגים? רק אם יהיו ההישגים מתמצים במתן סיכוי גדול יותר להסדר של שלום.
מאימתי לצאת למלחמה?
בעצם, לעולם לא. מלחמה רק אם אין מוצא. כמוצא אחרון שבאחרונים לסילוק איום ראשון שבראשונים. ואילו על כל עניין אחר, חמור ככל שיהיה, מסוכן ככל שיהיה, אבל שניתן לפתרו, ואפילו בקשיי קשיים, בלי מלחמה — המלחמה אז גרועה מעוול, גרועה מאסון – היא ממש חתירה כנגד זכות קיומו של הצד שבחר במלחמה ופתח בה. וגם כשיוצא הצד הזה כמנצח — את עצמו הוא ניצח.
ואם אמנם המלחמה היא האופן האחרון שבאחרונים לסלק איום ראשון שבראשונים — הרי לשאר כל האיומים, הסכנות והחבלות — המלחמה היא נשק גדול מדי, כבד מדי, סופי מדי לשם סילוקם. כוחה המוחץ של המלחמה נעשה אז מוחץ יותר מכוחו של האיום שהיתה אמורה לסלק, לכאורה. הסילוק שהמלחמה מסלקת את האיום החיצוני — הופך אז להיות איום פנימי על נפשה של אותה מדינה וחותר תחת יסודותיה הראשוניים.
*
הלא יש מישהו שהיה אחראי לכל המוות הזה. לאלפי אלפי המתים, מכל העדות הדתות והסיבות, ולכל המכאובים והסבל וההרס הזה אין־קץ – איך הוא יישן בלילות? מה הוא אומר להם לצללי המתים, ולבני התשע־עשרה הללו, כשהם באים לעמוד עליו בלילה בלילה?
כי מה עוד אפשר לומר להם לכל ניפגעי המלחמה הזאת, מכל צדדיה, ולאחר כל הנורא הזה שידעו — מחוץ לאמת האחת: שמלחמה רק אם אין מוצא. ושאם נותר גם ספק סדק מוצא — אסור. לא מלחמה. לא ולא. בשום פנים ואופן. לעולם לא. מלחמה רק אם אין מוצא.
דבר 13.8.82
ס. יזהר חוזר 
תגובה אחת בנושא “גלויה אחת־עשרה מלבנון – סיכוי חדש”