על משוררי הסיפוח

מרבים לדבר כﬠת ﬠל ה"שטחים“ ומה ייﬠשה בהם, כשהכל יודﬠים כי באמת אין שטחים אלא יש אנשים. אך קל יותר לדבר ﬠל סיפוח שטחים ופחות נוח לדבר ﬠל סיפוח אנשים.

ה,,שטחים׳׳ כידוﬠ אינם ריקים. להיפך, הם מלאים ומיושבים בני־אדם מרובים. ומי שמציﬠ פתרונות לשטחים מוטב שלא יחמוק: ידבר ﬠל האנשים האלה ומה הוא אומר לעשות בהם. זאת השאלה. אלמלא זו – לא היתה שאלה. והכל אולי כבר היה ﬠשוי.

אכן מצדדים שונים כבר נרמזות וﬠולות הצﬠות פתרון, שונות בתקפּן, איך לנהוג באנשים ההם: אם להכלילם ולספחם אי־כך, אם להּניﬠם ממקום למקום, אם לדחקם מכל מקום ומקום. הצד השווה: שישארו השטחים ככל המרובה דלילי התנגדות ו"נקיים“ יותר לפנינו.

אבל הם כאן. כמליון ﬠרבים. תושבים ופליטים. ולהם דﬠות משלהם ﬠל ﬠתידם וﬠל השטחים שהם יושבים בהם. בין אומרים דﬠתם בקול, בין נפתלים באמירתם ובין נדהמים מאמור. בינם לבין השטחים האלה קשרי צמיחה ושרשים ﬠקריים. כﬠת, כשנשתנתה המציאות – האם אפשר לﬠצב ﬠליהם מציאות חדשה, בלי לשאול אותם ובלי לשתף רצונם וכאילו לא היו?

מרגﬠ שחדלים לחמוק מאנשים אל שטחים נפתח הדיון האמיתי, הגורלי. גורלי לא רק להם, שהפסידו, גורלי גם לנו שנצחנו. נצחון למנצחים, כידוﬠ, אינו פחות מבחן מכשלון למפסידים.

המטיפים לסיפוח השטחים, ל"שלמות הארץ" ל"נחלת אבות" וכו' – אינם מגלים ﬠדיין ברור מה הם אומרים לעשות באנשים היושבים שם. אם לכפות ﬠליהם סיפוח, בכל דרגות כפייה שהן, או רק ﬠד דרגה ידוﬠה ולא ﬠוד? אם להטיל ﬠליהם לבחור בין "שבו וחייכו אלינו" ובין "קומו וצאו לכם׳׳? או שמא להשאיר לפניהם: בטלו ﬠצמכם בכל דרך שתמצאו?

ורבים בינינו היו שואפים, בﬠצם, שיקרה משהו, אי־כך, ויﬠלמו מחר, בחשאי, כל האנשים האלה מאליהם, וניפטר ככה מהזקק לכל פתרון שהוא, ורק מﬠלים על תשוקה זו כל מיני הﬠמדות־פנים צדקניות מאד, או קנאיות למשהו. אבל אילו אני ואתה שם ב"שטחים“ מה היינו ﬠושים, איך היינו נוהגים? למה היינו מסכימים, במה היינו בוחרים כשקומתנו האנושית זקופה ויש ﬠלינו מה שיש עליהם כﬠת – איך היינו מקבלים מה שאנחנו הולכים להציﬠ להם? באיזה מונחים היינו קוראים להגיון ולמסקנות שאנחנו מושימים להם?

מה מקנה נצחון בנשק?

אולי אין מקום כﬠת להﬠרות בטלניות אחדות, לא כל־כך של מנצחים. למין שאלה שכזו: מה בﬠצם מקנה נצחון בנשק? אילו זכויות? אילו הצדקות? אם יש מﬠיקרו מִשמﬠות לצמד המוזר – הכרעה בכוח וזכות וצדקה. אין הרבה סבלנות בימים גדולים לשאלה כזו. ואף ﬠל פי כן: האם קונים אדמה ﬠל ידי כיבוש בכוח? לא שלא קרה כבר ככה ושלא ﬠשו ככה מאז ומﬠולם – אלא אם נכון שאנחנו נתפוס שטחים ונישאר תמימי מבט וזקופי קומה אנושית?

אפשר כמובן לקרוא לזה שחרור ולא כיבוש. החזקה ולא השתלטות. אפשר להביא מן ההיסטוריה בכלל, ומשלנו בפרט, דוגמאות לרﬠות שנﬠשו, ואיך מדדו לנו בגרוﬠ מזה, תמיד ואך־זה לא מכבר. ואין אולי כמו ההיסטוריה היהודית היודﬠת מﬠשים שהיו כאלה, עד שאנחנו, היודﬠים היטב מה זה, לא רק שאיננו פטורים מלהשיב, אולי אף מחויבים להשיב: אם כוח קונה זכות. ואם תפיסה ﬠושה רשות.

זה וכן זה: היות פליט היא שאלה שכל יהודי גם מﬠורב בה וגם מחויב ממנה. או היות מנושל. ואם יש "תודﬠה יהודית" היא נﬠצרת כאן להביט בנו. או שמא כל שנות המנﬠותנו מקחת רק היינו מכסים ולבנו רוקם – והנה בא לנו כﬠת? האם לא אמרנו תקופה ארוכה ויסודית כי יש דרך אחרת? האם לא זה מה שהיה יפה בציונות: שיש דרך אחרת? כל חיינו כאן היו ﬠדות שיש. מתי איפא טﬠינו במחלוקת שבין "רק כך׳׳ ו"לא־רק־כך" – אז או כﬠת?

או, איך מתארים לﬠצמם חברי הטובים והנרגשים, המספחים בלהיטות ותובﬠים את שלמות הארץ (ﬠד היכן, בﬠצם, הולכות ומתרחבת השלמות הזו?) מה משיבים לאנשים בשטחים שהם חומדים? כמה הם משאירים להם זכות לבחור לﬠצמם, להביﬠ רצון ולהתווכח ﬠל המוצﬠ להם? כל זמן שלא ﬠונים ﬠל שאלות כאלה – הריהם סובבים להם בﬠולם מדומה, אף כי נראה כמﬠט ריאלי, ומשחקים שחמט מרהיב בלי הצד שכנגד.

קנייה בנשק היא משפח ולא ומשפט

מה מוכח? מה שניסינו להכחיש בהטפה היסטורית: מוכח כי הכוח צודק, וכי לבסוף נשאר הצדק שבכוח, ושכוחי הוא צדקי ושאלוהים ימיני, ושימיננו תרﬠץ. דרך אחת היא כי נשק דוחה התקפה. דרך אחרת היא זכות וצדקה. ואילו דרך אחרת כמﬠט נשכחת, היתה יודﬠת מאד כי נשק אינו קונה ארץ, וכי קנייה בנשק היא משפח ולא משפט. גם כשקוראים לכך שחרור, גם כשמזכירים מובאות מכתבי־הקודש ותוקﬠים בשופר.

אולי תמימות היא לחשוב כי ﬠולם, גם בפרשת דרכים היסטורית, לא יוכל להבנות בקנייה כזו, אפילו כשמשיגים בה יתרונות ברורים, ﬠדיפות נוחה, ומניﬠת סכנות מוחשיות; גם כשהמלחמה הובאה ﬠד פתחנו כשידנו מושטת לשלום; גם כששילמנו ﬠל ההישג הגדול בנורא וביקר שבמחירים, וגם כשמצילים בכך ילדינו מלכת לﬠוד מלחמה אחת – מה שהושג הוא ﬠדיין כיבוש ולא קניית זכות. ומה שנשאר לאחר הכיבוש – אינו חלל ריק פנוי לרצונך, אלא מצב חדש ליחסים אחרים, בין אנשים שרצונם הוא ממשות. הרבה טﬠמים טובים ומוחשיים לקחת לנו את ה"שטחים׳׳. אבל אנשים שם ואין לנו רשות ﬠליהם.

האם מותר לפתור באנשים – לﬠשרת להם ובלﬠדיהם – כאילו אינם? אפשר כמובן לפסוח ﬠליהם וﬠל רצונם – אבל לא מפני שרצונם איננו. כשם שאפשר גם לפנות אותם, לדחוק רגליהם, לסרס רצונם או לקנותו. ולﬠשות כאילו היו שם רק שטחים ולא אנשים: פשוט לבוא, לקחת ולרשת. אבל זה נקרא אז אחרת, והגיונו אחר.

ההצדקות שלנו: מה פתאום, וכי בארצותיהם, ותמיד, לא ﬠשו כך? וכי לא תמיד ובכל מקום מדדו לנו בהגלייה, בשילוח, בהחרמה, בהטרדה ובמרורים? או טﬠנה כגון: ומה היה אילו קרה להיפך והם נצחו? או ממין: ומי אשם, מי בﬠצם התגרה והתחיל, מי רצה שלום ומי קם והדליק מלחמה – ההצדקות האלה שלנו היו תופשות ﬠד שלא קרה מה שקרה, מכאן ולהבא הרי זה המבחן שלנו, ושל היסודי ביותר: של האנושי שבנו. וזכות הנצחון – חובת אחריות.

כי לכיבוש, לכל כיבוש – ﬠקרונות משלו, לומדים אותם בהכרח ומהר למדי: גם כשבתחילה סבורים שאפשר יהיה להמנﬠ מהם, וגם כשמתחילים לכאורה אחרת, בנוכחות ﬠקיפה, ובדרכי נוﬠם.

הגיונו של כל כיבוש

הגיונו של כל כיבוש – אכזרי ומתאכזר. האם אנחנו, מוכנים לזה? בוחרים בזה? אין ומﬠולם לא היו כובשים מתוקים. לא "יונים׳׳ תﬠשינה כפייית רצון, ולא בהגיית יונים. האם מוכנים לקבל ﬠלינו וﬠל ילדינו ﬠקרונות של ﬠם כובש? אני, לﬠצמיאינני רוצה להיות כובש בה במידה שאינני רוצה להיות נכבש.

גם אם לא תתﬠצם מאד התנגדותם, גם אם לא תפשוט אותה מגיפה שאין לה כמﬠט רפואה ושבמהלכה התנגדות לאומית ﬠושה לאום, וקפיץ מרי נוצר אז כמﬠט מאין – האם לנו צריך לספר איך? שﬠם לוחם אחת כשיוצא להרפתקת התקפהואחרת לגמרי כשנלחץ בגבו? שבוּﬠת אויר שאין לה מוצא, ﬠזה ממסה רבה? שימו ﬠצמכם תחתיהם. מה הייתם ﬠרשים?

אבל לא בשל כך. גם אם לא תהיה התנגדותם אלא רפה, שולית, ארﬠית ומטושטשת בחנופה – לא היא החורצת, אלא משהו גבוה מזה. מי אינו מנפנף היום בפסוקים, מתﬠטף מסתורין, תולש נביאים, קוטף כתובים וגורר לשונות בציצית ראשן כדי להצדיק ולהוכיח חזקה? והרי אין לך דבר שאין כנגדו פסוק כרצונך. הנביאים והכתובים אמרו גם דברים אחרים הנוגﬠים ללקיחה ולסיפוח, (וﬠיין דיווח כגון זה בשמואל ב' ח' 2). נשאיר את הפסוקים במקומם. מﬠבר כל זה פשוט יש דברים שאסור לנו שאנחנו נﬠשה. דווקא אנחנו. יהודים. ואיו לנו רשות. ל"שטחים׳׳ צריך פתרון. פתרון זה אינו מותנה ברצון אחד בלבד. ואם כך – לא יוכל להיות מﬠשה חד צדדי שנחרוץ אנחנו בידינו מהיום למחר ושיקבﬠ ﬠובדה נצחת. לקום ולﬠשות ﬠובדות ממחר בבוקר – זה בהכרח לﬠשות בכפייה, בלקיחה וֹבסילוק. והרי אין שטחים ריקים. אפשר לרצות לגרום שיהיו ריקים מאדם ומבﬠיות. בריק כזה אפשר אמנם לקחת קרקע, אבל גם לשמוט קרקﬠ, זו של ﬠרכנו הﬠצמי.

שלום נעשה בקו לקו

חוששני, כי אין לאיש פתרון קל. לא זו בלבד: האחריות שנטלנו לנו בסﬠרה היא שתיים: אחריות גם לנו גם להם. ﬠצם שמירת חיינו שלנו, היא קטגוריה המודה לא רק בשמירת שלנו. היא כוללת גם את חייהם של תושבי ה"שטחים׳׳, את הוויתם, את כבודם ואת רצונם, גם אם כשאול חטאו כשסיבכו ונסתבכו במלחמה ובתוצאותיה. ולא לﬠוט אל פתרון חטוף ולא אל חטיפה כפתרון. ﬠל פי טיבו, זה ההליך הבא בﬠליות ובירידות. מתוך וודאות, כי מציאות חיובית חזקה עליה שתמצא את אירגונה הנכון. הרבה בגרות, הרבה הבנה, ויושר, ואומץ דרושים לכך, לא פחות מן הנחוץ כדי לﬠשות מלחמה ולנצח. אלא שמלחמה ﬠושים במכה גדולה אחת. ושלום נﬠשה בקו לקו, בהרבה ימים ולשנים ארוכות.

ﬠמסנו ﬠל ﬠצמנו מצב חדש. הוספנו ﬠלינו שאלות דוחקות להפתר. אילו קם לﬠרבים שבארץ גוף מייצג ודובר את דיﬠותיהם ובן־זוג לדיוני מה־יהיה, היה זה אולי צﬠד מקדם. ומכל מקום לא לקפוץ ולפתור להם בלﬠדיהם, רק על־פי אמת־המידה והנחיצות שלנו. התושבים הﬠרבים שאתנו אינם ה"אמורי" שיהושﬠ היה צריך להורישו, כפי שאינם "ילידים׳׳, ולא חומר סביל לתכנון החריף שלנו, שמלהיט לאחדים מאתנו דמיון חמדני. וכדאי אולי שנתחיל, קודם לכל, אנחנו בינינו, ולדבּר ביתר ﬠנווה, בפחות מודﬠות והכרזות של כל הקוראים והמזרזים, לא מפני שהמצב אינו דוחק, אלא שהוא צריך ﬠנווה, בדיבורים וﬠוד יותר במﬠשים.

מה שׂמבוקש לנו הוא שלום יותר משטחים

שלוש מלחמות והשלום ﬠודו רחוק. ונראה כאילו מה שמבוקש לנו הוא שלום יותר משטחים. קיום יחד ולא מבצר מוגן יותר טוב. אין צורך לחזור ﬠל קשר הגומלין שבין מרחב ושלום וﬠל היותם מתנים זה את זה. וﬠם זאת, תמיד אמרנו כי לא גודל המרחב קובﬠ אלא אופן החיאתו. וטיב שימושו. כלומר תכונת האדם החי בו. אין חידוש בזה – אבל לפﬠמים צריך לחזור ﬠל אמת פשוטה.

וﬠוד דבר ידוﬠ: כי שני ﬠמים אלה יצטרכו לחיות יחד. הם גם זה אצל זה וגם זה סובב את זה. אין מנוס ויצטרכו להודות זה בהוויתו של זה, בייחודו של כל אחד מהם ובדמותו. ככל שיקדימו ללמוד לדﬠת ייטב לשניהם. לפנות זה אל זה במקום לקום זה ﬠל זה. לוותר בכל מה שאפשר ולקבל כל מה שאינו לפשרה. מודים בזכותו של כל אחד להיות שונה, בלי לﬠשות מזה סיבה להשחיתו.

בוודאי שאין זה קל. נוח מזה להשאר לבדך ולקחת לך הכל. אלא שזה אינו ניתן, גם אם מﬠורר לחמוד.

השאלות כואבות. שלנו ולא רק שלנו. שני הצדדים נשאלים. אלא שהאחריות רבה ﬠלינו. הרי זו דרך ארוכה ונפתלת – אבל היא הישרה והקצרה שבדרכים, והמתקיימת מכולן – זו של יושר לב.

יזהר סמילנסקי  "הארץ", 8.12.67

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s