ייתכן, כי לספר מקץ שׂנת־הראשונים ﬠל צﬠיר כבן 16, שﬠזב לפני כ־70 שנה את בית אביו ברוסיה וﬠלה לפלשתינה הנידחת, ייראה היום כסיפור שכבר קהה ﬠוקצו, שאין בו אפילו כדי לﬠורר מין שאלת לקח־טוב שכזו: האם גם אני הייתי יכול כך?
ואף־ﬠל־פי־כן, שאלה אמיתית היא זו. ולאחר כל מה שסוּפר והוגד והושר כל השנה הזאת, אוּלי נראה הרקﬠ לﬠלילה זו נהיר למדי, ﬠד שאתה לא תתקשה לתקוﬠ רגליך במגפי אותם תמהונים רכים בשנים וזרי־מראה, ולהטיל ﬠצמך מ,,כﬠת׳׳ ו"כאן׳׳ אל "אז" ו"שם" בנסיון לראות ﬠצמך, ובלא שום חנינה, קם ונוטש את ﬠולם האפשר שלך הקיים, המסודר והניתן לפניך ומוצא ﬠצמך כﬠבור זמן מוטל על איזו גבﬠה, בלא עולם, בלא אפשר בלא סדר ובלא קיים – וכלום לא לפי כוחך, ואין לך כלום אלא להיות סומך ﬠל מיﬠוט ﬠצמך ממלא את הריק שמסביבך, מתוכך בכל אשר אתה ובכל יש לך – כרובינזון קרוזו את איו הבודד – בהוצאת כל חסכונות לבך מורשת אבותיך, ובלבד שלא ליפול לא לברוח ולא להיכנﬠ לאכזבה, שכבר גרה ﬠמך בבית, ואשר ממשותה כה כבדה שתוכל לספק לך כפליים אַליבי לכל מﬠשה ﬠריקה שתﬠרוק מזה, ואיש לא יוכל ליידות בך אבן.
אמת, לנוחותנוּ מתארים אנו את הּﬠולם היהודי שממנו נפרדו הצﬠירים ההם, כהתגשׂמוּת הבלתי־נסבל, שאין ﬠוד לאדם מה להפסיד כשﬠוזבו – אלא רק ﬠתיד חסר־סיכוּי, ולא קשה להביא ראיות לברירה שבחוסר־הברירה הזאת ולפטור נפשנוּ מן השאלה – אלמלא ראיות אחדות שכנגד, והסיפור שלפנינו, שהוא מקרה פרטי אחד בהם.
שכן, בית מולדתו של משה סמילנסקי היה בית מאושש, נטוﬠ איתן ושופﬠ ביטחה – כמין אידיליה פאסטוראלית בדוּיה, בחיק שדמות אוקראינה, ולא כנמלט מבית הדלות שהשתכן בו צרצרו הﬠריריּ של ביאליק, ולא כﬠלה שלכת צונח ﬠל גדר יצא הבחור־משם,ִִ כי מבית בﬠל־אחוזה אמיד, איש־אדמה ﬠושה בשדות וביﬠרות ודבר לא ייחסר לו בﬠולמו. משם קם ונפרד יום אחד, נאפד החלטה ﬠקשנית מוסברת בחלומות יותר מבהגיונות, ובלתי נמס בדמﬠות אם – יצא הנﬠר ואחריו, במרוצת אותה שנה, באו גם אחיו ואחיותיו.
בין כך ובין כך, משהו נשאר כאן לא מוסבר כל צרכו, למרות כל ההסברים, השירים, הנאומים והזכרונות, ורק זה אולי: כי מבחן כמבחנם אז, לא עבר עלי ולא על חברי, ﬠד כמה שאני יודﬠ, ולא אטריח, איפוא, ﬠל איש להלאותו בתיאור הניגוד הדרמטי בין מה שהיה לו לנﬠר ﬠד שלא נפרד מבית אביו, ובין מה שמצא לו כאן בבואו, ואיך זה לבוא סוף־סוף לראשל"צ ההיא, מטופח מבחר חלומות טהורים, ובידך שני מכתבי המלצה נמלצים אל שני איכרים שם, זקן וצﬠיר, ולמצוא שם שני ניכזבים שחוּקי מציאות, זקן וצעיר, גמורים ואדישי אטימות המגישים לך ביד זו אמתלה להפוך מיד ולברוח ולא להתחיל, וביד זו צו־קריאה לגייס את כולך ולהתחיל ולא לברוח.
ואחר כך באה חדרה של ההתחלה, וחדרה של המוות המשוטט בכל, ומן הפאתוס האפל של אותה חשכה המכבה הכל אל יפו של אז, לא יפו יפת ימים, אלא כﬠורת שממון־מיוּאשים, ואל הפראות הכללית שבכל מקום, והלוﬠזוּת והניכזבוּת השורפת כל הירואיוּת שהיא, והתגלוּת הביטנה האפורה בﬠד קרﬠי האידיאלים הוורוּדים, והשמחה לאיד שלבשה פני שיא חכמת הריאליזם והבדידות והגﬠגוּﬠים והקשיים הפשוטים, הפיסיים, והיבּלות והגב. והמבחן המשכים וחוזר כל בוקר, וההכרﬠה המגייסת אותך מחדש כל בוקר – אלא שכל זה נשמﬠ כבר בודאי שגור בﬠל־פה, אף־ﬠל־פי שבﬠיני ﬠדיין כולו פליאה: מה זה? בכוח מה? וגם אני הייתי יכול?
הבא לספר על אדם מציקו יצרו להפוך חיי גיבורו למין נוסחה; ולהוכיח בהשקפה לאחור, שכל החיים לא היוּ אלא פרטי הגשמת שניים־שלושת הסימנים שנתן בהם מראש. מﬠשׂה־קסם זה אינו כמובן אלא השבﬠת־הבל, ורק חיבת הקו הפשוט הנטוﬠה בנו, היא האמת היחידה במלכודת זו; וצריך, איפוא, להתגבר ﬠל התשוּקה לחנוט חיי אדם במגירה היפה שהכינות לו מבﬠוד זמן. ואף־ﬠל־פי־כן, אינך יכול להימנﬠ מציין סימני אופי בכל אדם ואדם, שגם כשאינם האמת האחת, יש בהם משהו מן האמת השכיחה, ואם אפשר שתהיה מין תכונה כזו, שאקרא לה בשם "חכמת־הלב" – חכמה שלא ﬠל־פי שיקולי כדאי־לא־כדאי, ולא לפי הגיון חשבונות אפשר־אי־אפשרי, אלא לפי התﬠוררות ספּונטאנית שהלב נוהה אחריה ומדליק את השכל ואת כל ישוּתך, ﬠד שאתה קם לﬠשות מתוך הסכמה והזדהות שלמה הגוברת מאין כמוה ﬠל קשיים ומניﬠות – אם אמנם יש "חכמת־לב" כזו הרי משה סמילנסקי היה לה מופת. מתוך חכמת־לב זו היה ציוני. היה איכר, היה סופר, היה כל מה שהיה. לפי חכמת־לב זו ריחק דברים וקירב אחרים, בחר אנשים ובסר ﬠל אחרים, ולﬠולם היה סולם מוצב לפניו בסדר של ייחוס רוממות: לאיש כזה לעולם יש רב, לﬠולם יש לו צדיק שהוא חסידו, ונﬠרץ שהוא מﬠריצו, כשם שיש לו סיטרא אחרא שהוא שונאו בתכלית, ובינתו לﬠתים בינת־יצרים היא, ייצריו דנים את הﬠולם. דחופי־סﬠרה מזה ורודפי־אמונה מזה, לא תמיד מוסברים מכל צדדיהם, ואילו בתוך ﬠמו, בהוויית כל ימות השבוּﬠ, בין אחיו השווים לו – שם הוא בודד.
ידידות אתה מחפש בעיניים מוגבהות; רק מן המבט המורם; לעולם לא מן המבט המשפיל ואפילו לא מן השווה וﬠובר ﬠל פני רחוב מגוריך. פﬠם יכול זה שיהיה טולסטוי או טיומקין, ופﬠם זה אחד־העם או ווייצמן אף־ﬠל־פי שאין אלה אלא הגשמה אפשרית להכרח רוממות המבט, הכרח החסיד שיהיה לו רבי לדבוק בו בשלמות.
כלום נתפלא, איפוא, לקרוא תיאור דמוּת האב מפי הבן המעריץ ,,הוא – אומר הבן ﬠל אביו – לא אהב אנשים. את קרוביו כמﬠט לא הכיר. ידידים לא היו לו. "ביקוּרים" לא ﬠשה מימיו. ואת האנשים הבאים אליו היה מקבל תמיד באותם הפנים הקרים השואלים: למה באת לגזול מזמני?” יש אולי ﬠדיין אנשים בינינו הזוכרים בלי חמדה ממש מין מ. סמילנסקי שכזה – כשם שאחרים לא יטﬠו ויכירו גם בתיאור הבא של האב את קלסתר הבן: “פנים שזופים משמש – מספר הבן ﬠל האב – ונזﬠמים מסﬠרות החיים, ללא קרן של צחוק, ללא נימה כלשהי של פינוק, והיה מטיל ﬠלינו – זאטוטי הבית – אימה ופחד" זה מכאן.
ואילו מכאן היה האיש הנזﬠם ההוא "מתפלל את תפילת שחריתו לאור המנורה, והשׁמש היתה מקיצה לו בשדה או ביﬠר. השדות, שדותיה של אוקראינה הרחבה, אשר נחרשו, נזרﬠו ונקצרו תחת השגחת ﬠינו החדה אשר אהבם – שם, בתוך כרכרתו, הרתומה לסוסו הגדול והנהוּגה בﬠצם ידו". מובטחני, כי גם כאן יזכרוּ רבים כרכרה כזאת ממש, אף־כי רתומה לפרד, ואת מ. סמילנסקי במגבﬠת שﬠם לראשו נוסﬠ מפרדס לפרדס, פניו המיוסרים חתומים ושתיקה סביבו.
בין כך ובין כך, משהו נשאר כאן לא מוסבר כל צרכו, למרות כל ההסברים, השירים, הנאומים.
איש אהבה היה, אהבה מושתקת. ובין מיטב אהבותיו הגלוּיות, המתמידות, הארוכות כאורך כל חייו, המנחמות תמיד והבלתי משתנות היתה אהבת האדמה, משמﬠה כּפשוּטה.
הײנו מהססים אוּלי לכנות תכונה זו שלו בשמה הנכון מחשש פגיﬠה בזכר יקר, אלמלא מצאנו בתיאור שתיאר הבן את אביו הנﬠרץ ניתוח כזה של הציונות שלו:
,,יש ציונות – מסביר הבן את אביו – שאינה נכנסת לשום סוג. לשום זרם ולשוּם שיטה, אינה יודﬠת לא הנחות ולא מסקנות. אין לה חלק לא בשכל ולא בהגיון. פראית היא, פרימיטיבית, אין לה אחיזה אלא ברגש בלבד. ולה, לציונות זו כרﬠתי ברך כל ימי חיי מתוך רגש הﬠרצה וקדושה. לה התפללתי כל ימי את מיטב תפילתי: יהי רצון ואהיה בידך כחומר בידי היוצר׳׳…
הרבה אמור כאן, בסגנון בהיר וקצוב נשמה זה, ייש כאן יותר מחשיפת הוקﬠה ﬠצמית לא בלתי ידוﬠה בספרות הרוסית. “ציונית פראית ופרימיטיבית” – דיבור חריף הוּא, אבל גם נכון וקולע.
וההשתייכוּת הזו שמﬠבר להנחות ולמסקנות, וסוג הציונות שהיא ציונות חושנית ואידיאולוגיה של ,,הרגש החם׳׳, שהמגﬠ החושני מזדכך בה לקדושה, וﬠד המחווה הגופני – כריﬠת הברך, – ובהתפﬠלוּת פורצת גבולות "כל ימי חיי", וקבלת הדין הציתנית המפתﬠת בידי איש־מﬠשה פﬠיל ויוצר המקבל ﬠליו להיות לה כחומר בידי היוצר ומוצא בפּסיביות טﬠם קדושה ﬠד כי החיים שחי אדם אינם לו אלא יצירת מסגרת שבתחומיה תתגשם הגזירה ממﬠל. בהיקלﬠוּת זו בין הדחף הספּונטני, המציית מראש, קודם לכל ידיﬠה או בחירה, ובין החיפוש חסר־המנוחה אחר הגשמה שתיתן לו אחיזה, בין יצר לﬠשות ולנהל דברים ולהﬠפיל אל היﬠוד, ובין הימסרות מתוך ﬠנווה לדרך ההיטהרוּת – בין חופים אלה רצו חייו בטלטלת ניגודים, אך תמיד, ובכוח מתחדש, ולאחרִ כל מכה ומכה שהוכה, ולא מﬠט הוּכה ולא ביד רכה – היה חוזר אל איזו מגמה כללית, שבהסתכּלוּת לאחור נראית כמﬠט כמין ﬠקיבוּת לא תמיד מובנה לבני דורו: איש ריב ואיש פשרה; חייל נושא נשק, ורודף־שלום מושבﬠ השוטם כל אלימות, פרדסן איש קרקﬠ, וﬠסקן הרץ בשליחות הציבור, קשה לב ויהיר, ורך־לב ורחום, נאמן ﬠל איכרי המושבות חתום בגושפנקת "ימין“, ומכובד ﬠל הפוﬠלים מﬠבר כל תווי ,,שמאליות׳׳ שהם; ﬠתונאי הבורח מפני הבריות, וסופר נושא ונותן בקרקﬠות; ובין כל אלה מﬠל כל אלה בודד מאוד, לﬠולם דבק בשיטה משלו שאינה שוּם שיטה־מנוסחת, וגם כשמתראה כאוחז קו פוליטי מובהק, מתגלה כי אינו אלא חכמת־הלב, ואהבתו הראשונה מכל: הקרקﬠ, כי באדמה חזר אליו בטחונו באדם.
ואולי זו חיבת הקרקﬠ היא שהיתה לו לפלס מאזניים יותר מכל מיני סיכומים מחוכמים. היא שהיטתה לבו אל הפלח הﬠרבי, אלי שיחו ושיגו, כאל הווייה של קדמות־שרשים, כאל יפי־נקיון פרימיטיבי, שﬠוד לא נוּגﬠ. משהו מ,נצח האיכר לא ישקר’ אשר לפיו ﬠבדוּל־רחמן בּק אל־תאג׳י מואדי־חנין, או האיכר הגרמני משרונה, או הנציב הﬠליון סאר ארתור ווקופּ, או איכרי נהלל ודגניה, או הפלח המסכן מזרנוּגה, או טולסטוי, – כולם בני משפחה אחת, בני ברית לחיבת קרקﬠ, ולפיכך המאחד אותם ﬠולה על כל המפריד, נצחי ממנו, טומן בו את מיטב האופטימיות, רומז ﬠל הבנה, ﬠל מוצא של שלום ודרך לפתרון של קיימא? מה ﬠוד מתמיד מﬠובדי האדמה, ומה ארﬠי חולף ממדיניות של פוליטיקאים בני תככים וקנאה?
אדם־איכר, הוא התגלית. מﬠבר לכל המחיצות הם אחדות אחת, בלתי יודﬠת גבול מדיני, לאומי או דתי. מאדם לאדם מוליכה האדמה ומחברת לאחוות אוהביה. הכניﬠה המשותפת לכולם היא לחוקי מחזורי הצמיחה; ואי־כניﬠת כולם לשום ﬠראי שאינו מסדר כובד האדמה, שהכל עובר וזו קיימת. לא רק אין יפה ממנה, אלא גם אין נותנת בטחון ותקווה ממנה בעולם רופס.
כשנקרא מ. סמילנסקי להﬠיד בפני ווﬠדת־שאו והיא ציון דרך בראשית שנות השלושים, אמר לפניהם ובאזני כל הארץ: אף ﬠל פי שרצונו ברוב יהודי בארץ, והארץ ﬠשויה לפּרנס גם 3 מיליון נפש, ושום התישבוּת זולת היהודית לא תחייה שממת הארץ וגם לא תהא מﬠוניינת בכך – אף־על־פי־כן אינו שואף למדינה יהודית; אינו מאמין בזכות קיומן של מדינות קטנות, והוא בוחר בא"י, שרוב תושביה יהודים תחת מנדט בריטי; ליהודים תהיה אוטונומיה כלכלית ותרבוּתית, אבל לא ﬠצמאות מדינית. חופש פﬠולה בﬠלייה וברכישת קרקﬠ, אבל ﬠניייני הבטחון יהיוֹ מופקדים לא בידי יהודים, ולא בידי ערבים, אלא בידי צד שלישי נייטרלי, נאור ותקיף: הבריטים.
תמימות? רומנטיקה? ביטול ﬠצמי? ﬠמﬠום ראיית הנולד? וכך גם אמרו לו מצדדים שונים והוכיחוּהוּ על כך, אף כי בהﬠרכת כבוד עמידתו.
אבל זו היה הציונות שלו. חכמת הלב שלו שהדריכה אותו, ולא שום חכמה פוליטית או מפלגתית. ﬠוד חלקה מﬠובדה, ﬠוד איכרים מאוששים, ﬠוד מגﬠי שכנות; ביטול חוקי האריסוּת שדכאו את הפלח עד מחיקת צלמו האנושי; פיתוח חקלאות כללי מתוך הקשבת אדם לאדם; קו לקו, דונאם לדונאם, סבלנות ולאורך ימים וכדרך הטבע יביאו פירות ששום מﬠשה פוליטי נחרץ לא יישא; ואילו עצמאות, שלידתה בדם וביסורים – באיבת־משׂטמה ובאימת מחר תגדל.
בודד היה גם בזה. יסורים לא קלים פקדוּהו ומכאובים אישיים קשים. לבד הועמד לא אחת בנסיונות אכזריים, ותמיד נמצאו סביבו אנשים, שׂראו בו מורה דרך, ואף באו למשוח אותו להם ל"מנהיג"; ותמיד נמלט ברגﬠ האחרון, לא ברגשת שיכרון מן הכוח שניתן לו, וחזר אל פרדסו, אל רכיבת אתונו האפורה, ואל ההתחלה התמידית, זו האהבה הבלתי־נגמרת שלו.
ומה נותר מכל עמלו? מתדגדגת לה שאלה כזו פתאום. מכל מﬠשהוּ שטרח בבואו ובצאתו, אצל שולחן עבודתו, ובשﬠר הרבים, למﬠלה משישים שנות חיים סוﬠרות וﬠשירות בכל מה שארץ־ישראל היתה ﬠשירה, ובמרכז כל ﬠשייה, ובלב כל חוויות הימים ההם, עד שאין סיפור תולדות הארץ בלי שמו. כלום קומץ סיפורים רומאנטיים מחיי בני ﬠרב? או נרות מהבהבים לנשמת בני משפחת האדמה, שיפקדום למוﬠד שנת זכרון לראשונים? או כיברות קרקﬠ שהוא גאלן ושהיום אינן אלא מובלﬠות מחוקות בכלל המדינה; כלום זכר שזוכרים עדיין אנשים מזקינים דמות איכר־סופר־ﬠסקן; או אולי הדים פוחתים של וויכוחים שנגמרוּ על עבודה ﬠברית ומﬠורבת, ﬠל אקטיביות וﬠל מתינות, על הערכת העצמאות ומחירה; ולמי היום עוד אומר משהו שהיה אדם מ"בני משה" דווקא, או ממתנדבי "הגדוד הראשון" או מגואלי אדמת הבאק ופודה שטחים נרחבים בנגב? מי יודע.
ואילו אני כשהנני שב וקורא לעיתים בכתביו, אני חוזר ומתעכב אצל תיאור הפרידה שנפרד בן ה־16 ההוא מביתו; ואני יודע כי כאן טמון דבר גדול ממה שנדמה לכאורה ﬠד שאין זה ﬠוד סיפור של פרט, אלא של כלל, ושל סמל שמקופלת בו גדולת תולדות הזמן האחרון.
כשהגיﬠה בפוסטה תעודת־המסﬠ – מספר מ. ס. – ואבא מסרה לידיו ופניו אל הקיר, שלא ייתפס האיש החזק בדמעתו, ואילו אמא, זו נסגרה לשלושה ימים בחדרה, רק קול בכייתה מתפרץ דרך סדקי הדלתות. כל בני הבית מתהלכים ﬠל בהונות רגליהם ומתלחשים, כאילו חולה מסוכן בבית.
האב משתהה במכוון בשדה, ופניו כאילו נשזפו יותר ושתיקתו כבדה ומתה – עד שבא יום היציאה: נשקתי לאמי שנפלה בזרוﬠותי מתﬠלפת למחצה, נשקתי לכל בני הבית שנאספו מסביב למרכבה, ונֵשב בה, אני ואבי ללכת אל… הר המוריה?.. דרך שלושת ימים?.. כן, אל תחנת מסילת־הברזל. ומﬠבר לזה, ממש בשורה הסמוכה, באים ﬠתה הדברים המופלאים האלה:
"כבר אזרח הארץ הנני. כבר ידﬠתי את ה,,בּחר“, את ה"מזמרה”, והשתכרתי רבﬠ מג׳ידי ליום, ואף למדתי שני תריסרים מלים ﬠרבייות – –”
שם, במקום ההוא, שבין שתיקת הפרידה הנוראה כמוות, ובין קריאת "כבר אזרח הארץ הנני" שבנשימה הסמוכה – שם הפלא. שם זה מחוץ להסברים שיש לכם ולי, שם תמות הרבה חכמות שלנו, אנחנו שפרידה כזאת והכרﬠה כזאת לא ידﬠנו, והרבה מפקחותנו מגיﬠה כאן אל אילמוּתה: שם, מאותה התגשמוּת מחדש של ה"לך לך" הﬠתיק והמתפﬠם לﬠולם, בכל מה שיודﬠ אדם לכוף ﬠצמו למשמﬠת, לצייתנוּת גבורה. לקום ולצאת, לצאת ולהתחיל בנדר ובקונם שלא להתפתות לרוך־לבב ובכל אותה פליאה בלתי־פוסקת היודﬠת, כי אין כאן רק מﬠשים־מﬠשים, אלא זו נתינת טﬠם לﬠולם, מציאתו מחדש, והפקﬠתו מקהוּתו האדישה. כל אותם מﬠשים שמבחוּץ יכולים אולי להיראות כמתאכזרים לﬠושיהם וכמﬠשי ﬠקידה, ומבפנים, לﬠושים הללו, היו נראים דוקא כשﬠות של ﬠליית נשמה.
ואולי אין זכוּת יפה לאדם מזכות שנתגלגלה לו להיות מﬠביר ממקום מופלא זה שניקרה ﬠליו, ושהולך מיום ליום ומרחיק, להﬠביר אלינו טﬠמה של אותה הוויית התחלה אין־קץ, ﬠתה, כשהכל סביבנו מתראה כמין המשך מתמשך ונמשך – כאילו משה סמילנסקי, בין שאר אישי דורו, היה לנו שָמש, המדליק נר חדש באישו של הנר הקודם.
ס. יזהר חוזר 