א. על פילים וממותתי פילים.
אם הבנת שיר צריכה לכל–כך הרבה אמצﬠים וטירחה, לעמל פרשנות ולארגזי דעת כבדים הנאספים מכל קצווי הזמן והמקומות – הרי יש כאן כנראה איזו טﬠות. נכון יותר, אחת משתי טﬠויות. אם שהּפרשנות הזאת היא טﬠות, ולפיכך כישלון; או שהשיר הזה הוא טעות, ולפיכך כישלון.
שיר לﬠולם אינו צריך לכל–כך הרבה פרשנות ולכל–כך הרבה ﬠמל ותמיכה כדי שהקורא יוכל ליהנות ממנו. שיר ﬠשוי כדי שיהיה יוצר קשר ממנו ובו, וכבר כליו ﬠליו. אפילו אם פה ושם יצטרך לתוספת כלשהי של מלת הבהרה או שתיים. אבל אם אין השיר יכול ליצור קשר כזה גם לאחר כמה קריאות – או שאין הוא שיר או שהקורא אינו קורא.
אלא אם כן לא לשם השיר בא הפרשן, אלא כדי לעשות בו שימוש ותואנה לומר דברים שהיו לו ולהוכיח על גביו איזו "תיזה" מוכנה. כשהוא טוב, השיר כמו חליפה נילבש לאחר כמה מדידות. וגם אותם שירים סתומים, לﬠתים סתימותם היא מנפשם, וחלק מהבנתם היא קבלת סתימותם, או, לעיתים, הקורא לא היה מכוון היום לקריאתם אבל מחר יקרא ויבין.
לולא שסתימות השיר היא דווקא כתרוﬠת קרן–הצייד למבקר, וכהזמנה להפשיל שרוולים וכﬠל הטרפז להפגין את שריריו ולנפח לפנינו את חזהו האדיר. אם לא כאוכף, שמﬠליו יוכיח הדוהר את אמנות הכנﬠת הסוס הממרה. אבל, אם כדי להפליא את הבריות "בטור–דה–פורס" אין צורך בשיר דװקא. והשיר – דווקא יפה לו אולי מידה של הנמכת קול ומידה של ﬠנווה בפניו.
כשבאים איפוא להציﬠ במקום השיר "הקשה" איזו פראפראזה ברורה, ובמקום הסוד – פתרון שפוי, מתכווניםִ בוודאי "להיטיב ﬠם הקורא", אלא שלא בלי מידה של פגיﬠה וואנדאלית בשיר. תאוות יישור הקו העקום, ייצר החזרת הסוטה למוטב, ובולמוס ביות הפרא המפחיד – הם כנראה, בין השאר, הגורמים להשתדלות הזו להציﬠ את המובן־ﬠד־הסוף תחת השיר האפל. כמו להאיר בפנס את הדיסקרטי, כמו לייבש את הלח בחמה. וכך, מﬠשה הנסת הצללים מן השיר הוא מﬠשה גבורה, אלא שמיותר ופוגﬠ.
מיותרים מכל הם האמצעים המוצﬠים בידי המומחה איך לקרוא כל "X" אפל בשיר כאילו היה "Y׳׳ בהיר. שכל מקום שכתוב למשל "פילים" צריך לקרוא שם ֵ"הטבﬠ הראשוני" וכל כיוצא באלה. מיד הופך השיר לאלגוריה, וזו למודﬠת פרסומת. והקוראים – לתינוקות הבולﬠים רק את המומס.
מוטב שלא לסחוב שיר בצמותיו אל פרשנותו. האדם אינו מוסבר ﬠד הסוף והשיר שלו אינו מתפרש ﬠד הסוף, ולא צריך ללחוץ ﬠליו, אלא אם כן מבקשים להפסיד את השיר ולהרוויח "שטח מיושר".
גם מידת הרשות שיש למבקר לגייס לו ידיעות שמחוץ לשיר שלפניו, כדי לסײﬠ ﬠמו בפירוש השיר – מוגבלת למדי; וחריגה מן הגבול הלא מסומן הזה, הופכת מהר את הידיעות התותבות לשיר – לרכילות, יותר מאשר להבנה. ידועות ההצדקות לסחיבה זו שמן החוץ ופנימה אך אין הן משנות את התוצאות: מחלישים את השיר ﬠצמו – ב"סביבת הגידול" שלו, וממירים את המיוחד המופלא שבשיר – באיזה כללי ממוﬠך, שזיבל כאילו שורשים סמויים, שאינם בהכרח מצמיחים שירים דווקא. פרשנות הּחוץ־שיר היא איפּוא החלפת פגישה אישית ניצחת – בכרטסת משמימה.
גם יותר ויותר פרשנים של שיר מתגדרים בחכמות אופנות הסוציולוגיה והפסיכולוגיה, כאילו היתה לפניהם תעודה ביאוגראפית ולא שיר. ויותר ויותר נהדף השיר להסתפק ולהיות כמיסמך של דור או של קבוצה – אף–כי מוסווה, מסוגנן או גם מטוקס – וכך, נגרר השיר אל קודם תחילתו. ובמקום לשאת ﬠיניים אל גובה יפי מבטו – משפילים ומחטטים לו בשפיר ובשיליה.
אם למחקר, רשאי כל חוקר לחקור בלי לשאול פי איש כל מה שיעלה ﬠל דעתו וכפי שיעלה, מביצי כינים ועד קרני ראמים, כמובן. אבל, אם כדי "להיטיב עם הקורא", הרי פרשנות של פילים מועכת תחתיה את השיר, את קוראו ואת תקוות שניהם.
ב. על השיר ועל חוצו של שיר
יש בין מבקרי השירים וחוקריהם שדבר לא מדאיג אותם אלא להציב נכון את השיר הזה במפת התקופה, ולשייכו אל "קבוצת ההתייחסות" הראוייה לו. קריאת שיר מﬠוררת אותם מייד למצוא לו מיון, תיוג ותיוק, ושלא יסתובב לו חופשי ברחובות. גם כאשר השיר אינו סובל שיוכים אלה, ונשאר כשהיה יחיד, רק הוא, חד־פﬠמי (אם הוא טוב), אולי כגץ
זה שמﬠופף מﬠל המדורה – ואיננו כל המדורה, ולא נציגה המוסמך, ולא כל סימניה, ולא כל סיבותיה. וגם איננו כל כוונות מדליקי המדורה. הוא רק השיר הזה, גם כשניתן, לאחר מעשה, להסביר את הכרחיותו ואת השתלבו יפה בכל מה שקרה אותה שﬠה באותו מקום – אלא שאז כבר לא מדברים ﬠל השיר, אלא על החוץ־שיר.
מבקרים אלה, נראה שכל ﬠניין ﬠיסוקם בספרות הוא ﬠשיית מגירות מגירות. אוספים את כל השירים וממינים־ממינים־ממינים אותם לפי המגירות המוכנות. ושיר, לפי זה, לעולם אינו שיר אלא תמיד הוא רק ﬠוד פרט אחד בקבוצה, ורק עוד מקרה אחד במיכלול. יתר־ﬠל־כן, השיר והסיפור, הם והבנתם, הם וטיבם, הם וקריאתם – מוסברים אז לפי שם המגירה והתג שﬠליה לא מה השיר ﬠצמו, או הסיפור ﬠצמו. אלא תמיד למי הוא שייך, ולאן מחזירים אותו לאחר השימוש. וכך, "המבין בספרות", הוא המבין בייחוס, בשושלות, ובשידוכים. וֵ"המומחה לספרות", הוא המומחה במיונים ובסימני המיון, כגון, לפי "הדור”, לפי "הנושא", לפי "הגיבור" לפי "הנוסח", לפי "ההשפﬠה”, לפי "הנושא", לפי "מדיניות האופנה", כשם שלפי מארקס, ולפי פרויד ולפי לוי–שטראוס, ולפי כל גדול בחכמה ששמו ניזכר לאחרונה, שלא להשמיט את לפי סברת ﬠצמו.
בכובד ראש גמור, ובסבלנות לא תילאה, יושבים איפוא חכמים ומתלבטים: איזה תג ﬠל מה. ויום אחד קופץ בר–מזל אחד מהם ומכריז ﬠל תגלית מהפכנית: כי מה ששמו עד היום ﬠל המדף ההוא, טﬠות. וצריך מעתה לשימו במדף הלא־ההוא. והכל משתאים, לא בלי קנאה, לעוז מבטו ללא–חת, ולﬠומק ראייתו המהפכנית. ומתחילה תקופה חדשה וספירה חדשה בספרות.
אלמלא שהשיר הטוב אינו שיר כמו כל שאר השירים ורק טוב יותר – אלא הוא שונה, מיוחד ויחיד. והחכמה לצרף אותו אל כל השאר אמנם היא חכמת הלבלר, חכמת בﬠל–הבית, איש המשק, חכמת ההיסטוריון אולי, הסוציולוג או חוקר־התרבות וכדומיהם – אבל אינה חכמת איש הספרות. איש הספרות רואה את החד פﬠמי שזינק מן הכללי, ולא את הכללי שבילﬠֵ את המיוחד. הוא משתאה אל מה שלא היה עוד כמוהו ואין סביבו כמוהו, אל מה שכל הסיבות אינו מספיקות כדי להסבירו, אילו היה צריך להסבירו, ולא דוחק בו בבהילות להיכנס אל השיכון הקרוב.
וכך, בכל פעם שמדברים על "סיפורי הדור" או ﬠל "שירי התקופה" לא מדברים ﬠל ספרות. מדברים אז ﬠל ﬠסקי החברה, התרבות, האמונות והדיﬠות, הכתבים והדפוסים, או ﬠל הפחדים וﬠל התקוות – כולם דברים חשובים ללא ספק – אבל אינם ספרות. הספרות, היא זו שﬠושה מכל אלה משהו, ואינה כל אלה. היא זו שהופכת את החיים לשיר או לסיפור, ולא זו שממשיכה את החיים אל השיר ואל הסיפור. האם יוצא מכאן שאין לסיפורים ולשירים שייכות לתקופה, לדור, למקום, וכו'? – בוודאי שכן. שם התחילו. משם צמחו. אבל אחר־כך השתנו והפכו והיו לשירים ולסיפורים ותולדותיהם כשירים וכסיפורים מתחילים מן הרגע שחדלו להיות המציאות ﬠצמה. אלמלא המבקרים הללו, שדוחקים בהם להחזירם דווקא אל לפני היותם שירים וסיפורים.
זו הסיבה שבכל מקום הולכים ומדברים על "החיים בראי הספרות", ועל "שיקוף הדור", וﬠל "בבואת התקופה" וﬠל "דמותנו בספרות”. ושבכל מקום אמנם מצפים כי סיפור יהיה "מﬠביר תכנים”, זועק "מחאות כנגד" או מריﬠ ב"הפגנות למען”, וכל השאר – ומשחיתים את טﬠם היותם שירים וסיפורים, וכופים ﬠליהם לחזור ולהיות קרקﬠ גידולם לאחר שהם ִכבר פירות הצמיחה. אי אפשר לכפור בתפקיד המכריﬠ של השרשים שבאדמה, אף על פי כן, הם אינם הפרחים והפירות, וﬠירבוב ההבנה הופך ודוחק להחזיר את צמרת הﬠץ אל שרשיו, ולﬠיקום משחית זו קוראים: בקורת הספרות.
מה מרוויחים מﬠשייה זו של ייבוש השירים והסיפורים ומיונם לפי מגירות ותוויות? האם זו הנאה כהנאת עושה־הסדרים בﬠרבוביה, והמחזק כך את בטחונו הﬠצמי? או זה סיפוק מהכנעת הסיפורים והשירים לאיזו אידיאה רוממה מוֹכנה־מראש המצווה את מרוּתה? או שזו השמחה לאידו של כל יחיד ששאף חירות ﬠד שוויתר והצטרף למפלגה הגּדולה? או שזה הביטוי ל"יצירתיותו׳׳ של המבקר, המשחק לפנינו ביצירות כבאבני–משחק ונהנה להפגין את יתרונו? או אולי, זו נדיבות הלב האבהתנית, הששה–להדריך למופת את הקוראים הניבערים בדרכי הספרות והאמנות?
אם כך או כך, עיסוקם הוא ﬠיסוק רציני ביותר, אבל לקורא הסיפור או השיר, אינו משנה ולא כלום, לא מﬠלה ולא מוריד. וכל אותה למדנות גדולה, וכל אותם מיונים ה"מאוששים" בהערות ומראי מקומות, וכל ההקבצות והחלוקות שׁצירופים ﬠם החריפות המזיﬠה מתחת נטל הֵ"אפראט" שלה, ﬠם כל ההוכחות, הטﬠנות והדיונים, ﬠם שמות התואר המיושנים והמﬠודכנים – לקריאת הסיפור לשם הנאה ממנו – יוצאות לריק, ואינן אלא קש פורח, ותקווה שהקש יהדף ברוח ויישארו הסיפורים והשירים לבדם, כגרגרי החיטה הכבדים.
ורק צריך שקוראים תמימים לא יתפתו להאמין, ולא תחלש ﬠליהם דעתם, למראה כל ﬠיסקי הקשר האלה. כאילו זה שאינם מבינים הוא הספרות, וזה שהבינו – אינו.
כמובן, כלום לא ירתיﬠ את המבקר שלנו מהוסיף גלגל בהרבה בקיאות בעוד וﬠוד סיפורים ושירים ומכבוש אותם בכוח, בחבילת הקש הקשורה שלו. מתחילה, ייגלה לנו, בא דור א', ולאחריו, יוסיף לגלות, בא דור ב', וﬠוד מﬠט–קל וכבר מצפים לדור ג׳ – האם כבר בא? – הוא שמח והמיון שלו שמח, ומצפים שגם הקורא יהיה שמח: הנה הספרות שלפניו ממויינת היטב. והנה אוספים אנשים ל"חוגי ספרות”, והנה כותבים במוספי הספרות, ומראים בעליל את "הספרות בראי התקופה" ואת "התקופה בראי הספרות", ואת "דורנו בבבואת השירה”, ואת "בﬠיותינו בבטויי הספרות" – ולא נﬠצרים כלל לראות כי השירים והסיפורים אינם הולכים אחריהם. כי דיונים וכתבים מﬠין אלה אינם שייכים כלל לסיפורים ולשירים, אלא הם ﬠקיפתם, והורדתם לצד 'הנמוך' שבהם, התחילתי, הטרם–יצירתי, הרכילותי – כלומר, הורדתם לרמת דיווח, או תעודה, או מיסמך, ולכל היותר לﬠתונאות מﬠוטרת חגיגית, אבל אינם יצירת האמנות, שמחכה לשווא לפגישה המובטחת איתה.
הגיﬠו הדברים לידי כך, שרבים מאמינים כי הספרות באמת היא "בﬠיות החיים", בלבוש לשוני מרתק. ושלקרוא ספרות זה להתמצא בסיבות כתיבתה, ובנסיבות מוצאה; ושלחקור ספרות זה להשכיב סיפורים ושירים במיטת סדום דוקטרינרית. או לחילופין ﬠל ספת האנאליטיקן; ושלהבין ספרות לעילא, זה לﬠייל פילים תיאורטיים בקופו של שיר מזדמן. ורק מﬠטים, מסתבר, זוכרים כי לקרוא שיר זה ליהנות ממנו. זה להתייחס אליו קודם כל, אליו ﬠצמו, ולא אל שייכויותיו ולא אל התחברויותיו ולא אל התארגנויותיו ולא אל זכרונותיו ולא אל תיסמונת חולייו וחוליינו – אלא רק אליו, הוא כפי שהוא, בפגישה איתו לבדו, בפגישה של התוודעות שניים יחדיו, קורא מכאן ושיר מכאן, או סיפור. בלי שום "מועדון הקריאה”, בלי שום "אירוח ציבורי", בלי שום אופנת הקריאה – אלא פשוט בתכלית הפשטות, פגישת שניים, התווﬠדות שניים. ואם אפשר ועד כמה שאפשר בפחות המולה מסביב. כבהתﬠלסות אוהבים, אולי.
מי שלא יכול למצוא הנאה בזה, לא ימצא. ועל פי רוב, הבלתי יכולים למצוא הנאה, כל דברי העצה והﬠידוד וההסברים, שמרﬠיפים ﬠליהם לטובתם כדי "לקרב" וכדי "לפשט" וכדי "ליישר" לפניהם את הסיפור ﬠד היראותו כ"סיפור מן החיים" טוב – אינם תורמים להם כלום, מלבד שנותנים להם את פלסתרו של הסיפור במקום הסיפור. נﬠזרים אז בכל מה שיכול לﬠזור, לרבות הביוגרפיה של המחבר (מחלותיו, ילדותו העשוקה אהבותיו הניכזבות, פרנסתו הקשה, ומה לא), לרבות הפסיכולוגיה והתסביכים, לרבות "הרקעים החברתיים", ומוסיפים ומפרשים בברור מה רצה המחבר לומר, ופותרים את ﬠקלקלות ביטוייו ומיישרים את מוזרותם. וכשמהכל יוצא לבסוף דבר מואר, וקל, וברור, ושטוח למהדרין, וגם מתובל ביותר תבליני־רגש מששם המחבר, ומזכיר לכל דברים שצריך לזכור ולא הוזכרו למדי – אז, לבסוף, צריכה להישמﬠ פליטת האנחה המיוחלת, לאמור "אההה"! הגדול והמנוחם והמיוחל; ויתחילו להבין את הסיפור או את השיר – זה שכבר איננו.
האם צריך לחזור ולומר כי סיפורים גדולים ושירים גדולים הם כשיאי הרים: מתנשאים לבדם מעל פני סביבתם? וזה שהם מתחברים אל נוף נרחב, ויוצאים מנוף נרחב, הוא מובן–מאליו שלא צריך ﬠוד להזכירו, ושאינו אומר הרבה על ייחוד טיבם. ואפילו המובן־מאליו ﬠמוק האמת, כי לכל תוצאה יש סיבה, גם הוא אינו יכול לסייﬠ הרבה בהבנת ייחודו המופלא של שיר או סיפור. ולא כדאי להתﬠקשׁ כדי להסביר את הנס ולהרוס מרוב מאמץ את הפלא. התﬠקשות זו והרס זה אינם רק בבחינת מבטלי המיתולוגיות, ומשליטי התבונה, אלא, לעתים, דלים הרבה יותר: קנאת הבינוניות הﬠשוקה בכל חורג מז השיגרה, וכפיתת גוליבר בחוטי תפירה.
בﬠיני מבקרים רבים אין בין הספרות לבין הסוציולוגיה ולא כלום, זו חוקרת חיי אנשים במסגרת זמן־מקום נתון וזו מדווחת ﬠליהם. מלבד, שהסוציולוגיה מדווחת ﬠל החײם ב"כלים מדעיים" ובביטויים שדיוקם ניתן להוכחה. והספרות משתמשת בכלים התרשמותיים מזדמנים ובֵ"רתוריקה משדלת". וכך, אמינות הסיפור היא כאמינות רופא האליל: מרשים יותר אך מרפא פחות. ומכל מקום, המחקר והסיפור, כך סבורים, זה מזה עוסקים בחיים, במציאות, בﬠולם הנתון. כשבאמת, מדעי החברה אמנם חוקרים את החיים, אבל הסיפור אינו חוקר כלום. הסיפור משתמש במה שמוצא לפניו בעולם כדי לעשות ממנו דברים אחרים. ולפיכך, המחקר – מדווח והסיפור אינו מדווח. הוא בונה. בﬠיני המחקר – הﬠולם הוא תוכן, בידי הסיפור הﬠולם הוא חומר. חומר למה? חומר כדי לבנות ממנו משהו שיﬠמוד בצד ﬠמידת הﬠולם שבמציאות.
ג. על "קלאס" ועל "קלאסיפיקציה"
לקרוא שיר אינו מותנה, איפוא, לא בידיעת היסטוריה ולא בידיעת ביוגרפיה ולא בידיﬠת תולדות תרבות פלונית וזמנה. וכו' – לקרוא שיר זה לדﬠת מה ﬠשו מכל אלה בפנים, בתוכו. מן ההיסטוריה ומן הביוגרפיה ומן התרבות ומן הזמן ומן ה־וכו' – מה ﬠשו מכל אלה לאחר שנהפכו מתכנים – לחומרי בניין, שמהם מקים השיר לﬠינינו ﬠולם לﬠצמו. ﬠולם בלתי–קיים קודם. ﬠולם חדש וחותר להישגים משלו, ומציאות חדשה שאינה בחוץ אלא בתוכו, בפנים. לקרוא שיר, זה לדﬠת איך התארגנו חומרי הבניין לסדר מיוחד, לסדר אסטתי, בﬠל משמﬠות שוות־ﬠרך לתוכן, והפונה כעת אל הקורא להיﬠנות להזמנתו "לבוא ולחולל איתו", ﬠם השיר.
השיר הוא שיר מן ההפיכה הזאת והלאה. מה שקדם לו אינו שיר, כמו שמה שקדם לילד אינו ילד. ומה שײשאל הקורא כשהוא קורא שיר, הוא ﬠל היווצרות הקשר בינו לבין השיר, על היווצרות הקשר בינו לבין הסדר החדש והמיוחד, ﬠל היווצרות הפגישה המיוחדת, מלאה ככל האפשר. כך שמיטב פניית השיר אמנם תיזכה במיטב היﬠנותו לה, כדרך שמי שנהנה מכלי אינו חייב לאוץ לחקור את מקור המתכת ואת מקור הﬠץ ואת מקום החרושת שהפכה את הגלם למוצר שימושי, כתנאי הכרחי לשימושו או להנאתו.
קוראים איפוא שיר ממנו והלאה, ולא ממנו ולאחוריו אל לפני היותו שיר. זה, אולי, מﬠנינם של חוקרי המשורר, של חוקרי התרבות, של חוקרי סוד התהוות השיר – אבל, אינו תנאי לקריאת השיר. קרוב מזה, שתביﬠה כזו רק תסיח את דעת הקורא מן הפנייה המיוחדת של השיר הזה. אל הכללי הניגרש לו אין־קץ שם, מחוצה לו. לא שאין כל קשר בין השניים, בין השיר לבין מה שקדם לו, אלא שקשר זה אינו הראשון ולא הﬠיקרי לשם ידיעת הקריאה, אלא הוא המאוחר והצדדי, וחבל להוציא את הקשב על החיצוני ולא על הפנימי.
מי שבא על־כן לקרוא שיר או סיפור כקרוא שיר או סיפור, לא ײפנה עוד אל הקשר התחילתי שבין השיר או הסיפור ובין המציאות שקדמה לו, אלא אל הקשר החדש שנוצר בתוכו של השיר או הסיפור, אל הקשר שבין חלקיו לבין חלקיו, ובין חלקיו לבין שלימותו, ואל הקשר שנוצר והולך בין הקורא לבין הנקרא, ואל הקשרים המיוחדים הניפﬠלים והמפﬠילים בין השניים, בתוך־כדי פגישתם.
בקריאת שיר לא ניפגשים ﬠם הﬠולם דרך השיר, אלא ﬠם הﬠולם שהוקם בתוך השיר. ולא ﬠם כל הﬠולם ובמונחים מופשטים או בסמלים, אלא בפגישת שניים זה־ﬠם־זה, ובמונחים אישיים. נמשכים לדﬠת יותר מהו הקשר המיוחד הזה, מהי הזיקה שבין השניים, מה טיבו של המתחִ המיוחד הזה, אם הוא אנאלוגי ליחד אירוטי, או ליחד אינטלקטואלי, או ליחד של טעימת החושים, או כולם, או משהו, ואיך ניבנה ﬠולם מלשון, שמחליפה את המציאות, ואיך קמה כך ﬠוד מציאות נוספת, מציאות נישלטת סדר בצד המציאות הסתמית הגבובה שם בחוץ בין השמיים והארץ.
ממילא נדחות השאלות ﬠל המשורר, על דורו, על ההשפעות וכו' – לאחר־כך, אם בכלל. לאחר ההתוודﬠות, לאחר שנתﬠוררה הסקרנות לדﬠת יותר מסביב ליצירה, או איפה למצוא עוד דומות לה, כשכל הזמן, היצירה הזו היא באמצﬠ, במרכז, במוקד. ומי שקיבל על ﬠצמו להיות מבקר, כלומר לדבר בפומבי על השיר לפני הקוראים שכבר קראו ולפני הקוראים שﬠוד לא קראו – מצופה שידבר ﬠל היצירה הזו שלפניו מה יש בה, מה אין בה, איך היא ובמה היא ﬠושה או לא ﬠושה דברים. וכל השאר – ואל יסיע דﬠת שומﬠיו אל ענינים שאינם השיר הזה ואינם הקשר הזה שבין הקורא ובין השיר, אפילו אם דבריו נאמרים באותו ז'ארגון מכובד מאד, השאול מכל מיני מלומדויות שאינן ספרות.
לחפש את הקשרים שבין השיר ובין מה שמחוץ לו, זה לﬠסוק בכובד־ראש בלא־חשוב. החשוב שבשיר או בסיפור אינו כדי להתקשר עם כלום מחוץ לו, אלא כדי להתרחש כולו בפנימו. בתוך מסגרתו, כאירוﬠים שבין מתחים שוני ﬠוצמה וכשאיפה להשגת איזה סדר או מין איזון בין המתחים האלה. רמת הסדר ואיכות האיזון – הם נושא ההקשבה, ולא כל אותן מיני השייכויות ולא כל מיוני השייכויות. רק הענינים הסובבים את השיר מחוץ־לו רק הם משתייכים להשתיכויות, והם דומים לכל מיני דומים, או מזכירים כל מיני היזכרויות וכו' – בﬠוד שמה ִשמיוחד בשיר הזה, אם הוא טוב, אינו דומה לכלום ואינו מזכיר כלום, ואינו מוסבר בכלום שמחוץ לו. – אלא הוא סדר פנימי חד פﬠמי, מקרה בודד, המתברר ﬠל־פי ﬠצמו. ואם אמנם השיר הוא שיא פסגה חדה המתנשאת לה מﬠל כל מיני מקרים מרובים שאירﬠו ומתארﬠים לרגלי בסיסו הרחב ובתחתיתו, הרי לﬠסוק בבסיסי הזה, בנמוך הזה, זה לﬠסוק בבאנאלי ובטריוויאלי, במיתקשר, במשתײך, ובכל יחסי הרכילות החוגגת, זה להחליף את השיר או את הסיפור במה שאינו לא שיר ולא סיפור, אלא, אולי, משהו שהוא ﬠוד דיווח כתוב בין שאר אין־ספור דיווחים כתובים שהם, ﬠל איזה התרחשות שהיא ביחיד שהוא או בציבור שהוא, מתי שהוא. הרי זה כמי שמביט החוצה כשניקרא להביט פנימה. הרי זה כמי שהביא טלסקופ כשביקש לבדוק מה בתוך הגרﬠין. והרי זה גם כמי שלכד את הציפור שביקש לתאר את מﬠופה.
ביטול האישי שבשיר מכבה את החג שבו, מבריח את הניפלא שבו, מפרז את הקסם, והופך את הדיון בשיר לאיבוקי־אבק ואת הﬠיסוק בו לﬠיסוקי־נייר. כיוצא בו מי שמדבר, ברצותו לדבר על שיר או ﬠל סיפור, ומדבר למשל על ,,דור המדינה”, או על למשל "דור בארץ״, או למשל ﬠל דור יחידה צבאית זו או אחרת, או ﬠל דור שנות הארבעים או דור שנות השמונים – הוא מדבר סוציולוגיה ולא ספרות. הוא מסתלק מן השיר אל מיון הרכילות. ספרות אינה דור אלא היא סיפור או שיר. הסיפור הזה או השיר הזה שאדם קורא כﬠת, כמו שאדם אינו האנושות, כמו שפגישה ﬠם אדם אינה פגישה ﬠם כל שארי משפחתו.
גם מי ששואל שאלות מן הטיפוס המצוי כֵ"ﬠל מה הסיפור?", או כֵ"מה תוכן הסיפור?" וכל כיוצא בהן, אינו שואל ﬠל הסיפור אלא מתﬠלם ממנו ושואל, כאמור, על החומרים וﬠל התכנים שמהם נעשים סיפורים, וכידוﬠ, יש בﬠולם אין–קץ ספרים. וביתר דיוק, רוב הספרים שבﬠולם, נשארים בלתי נהפכים לסיפורים או לשירים. הם מתפרסמים כסיפורים או כשירים אבל נשארים בתיקי הכנה לכתיבת שירים וסיפורים, ברמת דיווח ישיר ﬠל הﬠולם, ובגדר ﬠדויות שבכתב או תעודות כתובות. ﬠם כל חשיבותן, הכזו או האחרת, על אנשים ﬠל מאורעות וﬠל מצבים, ותגובות ﬠל מﬠשים, מאורﬠות ומצבים, שבגלל חשיבותם מספרים ﬠליהם – ושתוצאותם אינה לא סיפורים ולא שירים: הם לא התהפכו, הם לא ﬠברו את ההפיכה ההכרחית מחומרים לסיפורים או לשירים, כמו חומרי–בניין שאינם הבניין.
"סיפורים׳׳ או "שירים׳׳ שלא התהפכו, נוהגים לקרוא להם בשם זה לפי מראיתם, בטעות ולפי השיגרה, ולא לפי מהותם. הם אינם שירים ואינם סיפורים. רק משנהפכים חומרי המציאות למיבנים מתוזמרים של יחסים, אפשר להתחיל לדבר ﬠל סיפור או ﬠל שיר, וﬠל, התהפכות התﬠודה שﬠל־המציאות – לסיפור או לשיר.
ביסוד התפישה כי הסיפור או השיר הם "חתיכת חיים" כתובה יפה, או "תמונת מציאות" מצולמת בכשרון – מונחת ההשקפה הכפולה והﬠתיקה, שכבר הפכה לאבן, כאילו הסיפור אינו אלא נﬠר־שליח לשליחויות החברה־תרבות, וכאילו הסיפור אינו אלא אספקלריה שהחברה־תרבות משתקפת בה. ומייד מוסיפים ומציירים מפה של הדור ושל הזמן וגם מראים היכן בדיוק הסיפור יושב בה, ומוסיפים ותולים את הסיפור ﬠל הסיר הציבורי, וכל השכונה באה לראות ולזהות את מכריה הידועים. מציצים אליהם ומנפנפים שלום, מﬠירים להם וﬠליהם, מטילים כמה אמרות־כנף יפות שראוי לזכור אותן, ושחוזרות על ﬠצמן אין־קץ מאז ומﬠולם, והנאה לכל.
וﬠוד מתגלה, כי לאחר דורות מרובים של הפצת מחקר וביקורת ולימור הספרות – עדיין קוראים אנשים, אלה מהם שקוראים, ממש כפי שקראו בלי כל זה, וכאילו לא היו לימודים ומחקרים מעולם, קוראים לפי נטיית הלב, ולפי משוגותיו, ולפי השמוﬠות ששמﬠו, ובלתי רטובים כלום מכל מה שהזרימו ﬠליהם בשיﬠורים ובפרסומים, וכמימות עולם ﬠדיין מבקשים כי קריאתם לדﬠת מה היה מי היה למה היה מה קרה למי זה דומה ומה היה הסוף, וגם, אם התגלה לבסוף הצדק, וגם, מה אפשר ללמוד מזה, וגם, מה אומרים השכנים ﬠל זה. וﬠד כאן. באה אחריהם הבקורת, וקוראת ממש כמותם, באותה ראייה ובאותו ﬠיוורון. קוראים סיפורים ממש כמי ששומﬠים סיפורי יום–יום, כסיפורי השכנה על השכנים שמלמﬠלה (מלבד שמן הסיפור הכתוב מצפים שיהיה חגיגי יותר). ושירים קוראים… אלא ששירים לא קוראים. מאות ולכל המרובה כמה אלפי קוראים, מכל העם.
מה יהא ﬠליהן איפוא על המגירות המשוכללות שהכינו מבקרי הספרות ﬠם כל תגיהן? ילדים מתווים במישחקם את קווי "הקלאס" הרופסים שלהם בנתרם מﬠליּהם בחן ואבן קטנה לפני רגלם, ואישֵ לא ישאל לשם מה. אבל חוקרים ומבקרים ומלומדים רציניים, לשם מה הם מתווים ביגיﬠה ובלא חן את קווי "הקלאס" השומם שלהם שאיש אינו מדלג בו? כל אותם שיבוצי השיר באירוﬠי הﬠולם, שאינם רק מלאכת שווא וזיﬠת חינם, אלא, וזה צריך לומר, הם השחתה. השחתת הסיפור או השיר כסיפור או כשיר, והתﬠסקות רצינית בחסר־חשיבות, אינה רק ההגדרה של השיﬠמום, אלא היא גם הטרדת הציבור וגם ﬠיוות השיר, הפרדה קולנית מאד, פירסומאית מאד, מלאה נפיחות והתנפחות של חשיבות, וﬠיוות המניס מפניו את הﬠיקר, את השיר ואת טﬠם קריאתו.
במה איפוא יכולה הביקורת להתﬠרב? לא בהרבה. אולי בהכרות התפﬠלות על מציאת דברים שכדאי לקרוא. אולי, לﬠתים, בהדרכה זהירה, זהירי זהירה, להיפתח אל הסיפור ולא להימלט אל המﬠשיה־מן־החיים. להיטיב מבט אל מה שצריך הבטה טובה. ובﬠיקר אל אופני התארגנות הסיפור בתוכו ואל המטאמורפוזה של הלשון מלשון מתקשרת ללשון בונה ולמלים כאמצעי בניה ולהזמין את הקשב שלא יוסח אל קליפות ושייראה אל העיקר: אל ייחוד האירוע הניבנה בפנים (לא אל האירוﬠ שהיה בחוץ, ושדינו כדין מיכרה מחצבי הסיפור). ואולי גם, אם אפשר, לﬠודד רגישויות וקשב מעודן אל ביﬠבוﬠ האיזונים הנﬠשים בין המתחים המתמודדים בין צימדי ניגודים. או איך למשל מותווה בה ביצירה ההיא, קו–האפס (בחלל ובזמן) ואיך יוצאת העלילה וסוטה ממיפלס קו־האפס וחוזרת אליו חליפות, ﬠד להשגת אותו איזון מבוקש – ושהוא כל תוכן היצירה, מעבר למﬠשיות החיצוניות המובאות "מן החיים", והמשמשות כקליפות חומריות שמכילות בתוכן את חללי הזמן והמרחב, וכעצמים המוסטים אלה כנגד אלה, עד שיפיקו את האיזון המבוקש ההוא, ﬠתיר המשמﬠות. הכל, כמובן, בזהירי זהירות, ובלא שום כפייה מבחוץ, ובהמתנה נדיבה ﬠד שמאליו, אם קודם או אחר–כך, תתבהר ראיית הרואה, וישתחרר מבהילותו למצוא פתרון מהיר דמוי הפתרונות שבﬠולם, ומן הלהיטות ליפול ﬠל הפתרון שמביא סיפוק תוﬠלת כלשהי (כגון, כתוספת מידﬠ, כנחמה במצוקה, כהזדהות ﬠם דומים או שונים, וכו׳), אלא להגיע לידי גילוי אותו סיפוק מיוחד שיודע רק זה שיודע לבצע יצירת־אמנות בקריאתו אותה, כשהוא מקים בקריאתו את שאיפתה להיות. הרי זו התנסות, שרק מי שנתנסה בה יודע. ויותר אין מה לדבר בה.
סיפור או שיר ובעניין זה כל יצירת־אמנות – תחילתם, כאמור, בכל מיני תנאי חוץ שונים ומשונים. אבל מה שﬠושה אותם ליצירת אמנות – הוא העודף על המציאות ולא השוויון איתה. ועודף זה נימצא בפנימיותה. בארגון כל מה שהובא מן החוץ ועבר בהם גלגול צורה, ובהשלטת אותו סדר מבוקש בין הכוחות המתמודדים במסגרת היצירה, ובתיזמור כוחות אלה ﬠד לאיזון המספק של המתחים שביניהם – יצירה כזו, שוב אינה מותנה בתנאי סביבת החוץ לה, ואינה חזויה לפי קרקﬠ בית־גידולה. וכל אלה גם נושרים כנשור הפסיגים מן הנבט שהתחזק לצמיחה ﬠצמאית וכידוﬠ, שפﬠ תנאים הנחשבים כ"טובים" יכול להיות מידבר לצמיחת שיר, ושיר יכול לצמוח במידבר חסר־תנאים. ומתנאי סביבה דומים ומבית־גידול דומה ומגילגולי חיים דומים – אין שום חיוב לא שכן יצמח שיר ולא שלא יצמח. אין שום קשר הכרחי ולא שום קשר נסיבתי מוכח. ועל־כן, לפנות ובכל הכוח ולהתעניין בתולדות השיר והמשורר, או בקלסתר התקופה, או בקורות כל כתובי הﬠת – הרי זה כאותו ר' אייזק שהלך מביתו לחפש את האוצר מתחת לגשר של פראג, כשהאוצר היה מתחת מיטתו בקראקא.
ליצירות כאלה, שﬠדיין אינן ספרות או שהן כמﬠט ספרות, להן דווקא הולמת הבקורת המצוייה מאין־כמוה – הן לא גבהו מעל טיט בית־גידולן, ולפיכך אפשר בלי לחטוא לדבר ﬠליהן ועל סביבתן, עליהן וﬠל מה שקדם להן, בנשימה אתת ובמונחים דומים, ואילו סוד היהפכות כל כתיבה שהיא לסיפור או לשיר – הוא בפנימה. באותו אירגון מיוחד של הלשון למיבני־מתח ותיזמורם לסדר משמﬠותי.
יוצא, שבמקום להפוך גב אל הסיפור הנקרא ולחזור אל המציאות שממנה יצא – באופן הבנתן – צריך לקרוא להיפך: להפוך גב אל המציאות שממנה בא, ולהמשיך ולהרחיק מרגﬠ קשר הנוכחות שנוצר והלאה, לפי הוראות היצירה, המפורשות והמשתמעות, ואת הקריאה מן היצירה ולאחור, להשאיר לחוקרים, לבודקים, למספידים ולשאר החטטנים ולקרובי המשפחה.
הקוראים לשם הנאתם, משוחררים מהתחייבויות מוקדמות ומגבילות, יגששו להם, ימצאו, יאבדו, יחזרו וימצאו, עד שאולי יזכו וייקרה להם דבר ויסחפו למסﬠ פנימה, ויידעו אז להביא את מיטב היﬠנותם שלהם למיטב פניית הסיפור, או השיר. ואם לא לוחצים על השיר להתכווץ ולהפיק תפוקות מיידיות שלטובת הציבור (מוסר–השכל, ערכי חינוך, ושליחויות לאומיות, חברתיות, פוליטיות, או כלשהן – שלא קשה להשיגם במחיר הפסד אותה איכות מיוחדת ורגישה המפלה, בין שיר ובין כל שאר כתיבות שבעולם) – ואם פגישת־היחד של השיר עם קוראו תהיה ﬠולה יפה ודרך חירות – אפשר אז לצפות לתפוקה הראוייה האחת – שמי שנתנסה בה שוב לא יטﬠה ולא יחליפנה – והיא, חדוות הקריאה.
חדווה לשם מה, לשם מי? אבל זה לא ﬠיסקו של איש וזו ממש חירותו של הקורא שקרא וקרה לו דבר כשקרא סיפור או שיר.
ס. יזהר חוזר 