ﬠוד באותו עניין

תשובתו של דן מירון ("משא" 7 בנובמבר) היתה צפויה כמﬠט ככתבה וכלשונה. הרי איננו חדשים בארץ והקולות הדוברים כבר מוכרים היטב, ﬠל תכנם, על חיתוך דיבורם וגם ﬠל חזקת ﬠליונותם. לא היתה גם סיבה לחשוב שמישהו יזוז קמעא מדעותיו הקבועות או יתﬠכב רגﬠ כדי להרהר ולא רק כדי להגיב מייד כמי שׁנﬠקץ. ובוודאי ﬠוד נישמﬠ כמה קולות מסתייגים שאחדים מהם, יש להניח, יהיו נוזפים בו, בכל סופר שיהיה, כשׂייצא פﬠם לבקר את ביקורת המבקרים – כביכול יצא החידק מתחת למיקרוסקופ והﬠז להוכיח את חוקרו המלומד ﬠל מחקרו, או "נושא המחקר" קם פתע לריב ﬠם המחקר. אבל, לא זו הנקודה. ולא באתי להתווכח ﬠם דן מירון או עם מישהו, אלא להבהיר בﬠקבות הערותיו כמה הבהרות לגופי הﬠניינים.

א. השיר ופרשׁניו

השיר, לעניות דﬠת כותב הדברים האלה, לﬠולם אינו מה שאומרים עליו אלא הוא יותר מזה: הוא מה שהוא. מטבﬠו ﬠשוי השיר להתפרש בשונה לקוראים שונים בקריאות שונות, ויש בו כדי לﬠורר היזכרוֹיות שונות ודמיונות שׂונים – בכל זאתפירושיו של השיר אינם השיר: השיר ﬠצמו כל כלי הבנתו כבר עליו ובו, לרבות הימצאות כמה כתמים אפלים, כחלק משלמות היותו. בוודאי, רשותם של הקוראים להפליג להם מן השיר אל כל מיני מרחקים ואל מחוזות פנים וחוץ שייכים ובלתי שייכים – אבל הפלגות אלה הן הקוראים ולא השיר, והוא, כשהוא טוב, נישאר בﬠינו, רב פנים, רב ניצנוצים, פתוח להבנתו, ﬠשוי לעורר התעוררויות, כפי כוחו לﬠורר וכפי כוח הקוראים להתעורר – אלא שמסﬠ ההרפתקות היפות האלה, שוב, אינו השיר, אלא, אולי תפוקתו.

השיר, על מובנות ועל סתימותו – הוא ﬠובדה שׁ"המבין" אותה אינו בא לתקנה, או לשׁפרה, או לצחצחה, כדי שתהפוך זו להיות עובדה ראויה. כשײתמו כל פירושי המפרש וההבהרות שהוא מבהיר, יישאר השיר (כשהוא טוב) בלתי נידלה, ובלתי מחוסר לקריאת הקורא הבא אחרי קריאת קודמו. והשיר, לפיכך, אינו זקוק לטיפולו של פרשן כדי שיהיה לשיר, אלא אולי, לעתים, למשהו שבהנהרת דברים, זרים לקורא, או להטיית עמדת התצפית של הקורא, כדי שייטיב לקלוט.

זו מידת ﬠנוות הקורא בפני היפה שנתגלה ﬠליו, ולא בהילותו להיות כובש הדבר, בﬠלי הדבר, ולא הפיכת תגליתו לכל מיני רווחים ותוﬠליות שמחוץ לשיר, פﬠם כסוכן להפצת השיר דרך פּירושיו", ופﬠם כמנצל השיר לשם הפצת דﬠות מפרשו.

ב. מחקר וקריאה

איש לא יאמר לחוקר מה ואיך לחקור, כמובן, אבל, הקשר בין מחקרי הספרות ובין קריאת הספרות לשם הנאה, ככל הידוﬠ, ﬠוד לא הוכח במובהק, גם לא כתורם תרומה מובהקת לﬠשיית הקשר שבין השיר וקוראו לפגישת התוודﬠות פוריה. ואילו המחקר שׂﬠנינו בקיטלוג, בשׁיפוט, בדירוג וגם במיפוי "המופﬠ" – נוהג בשיר מידה של אדנות ומידה של התעמרות, לפי שהוא טרוד בכל "הדומה" ולא נﬠצר על המיוחד, המפלה אותו מן הדומים, והבורח משבי הכללותיו. לבודק יתגלה, כי כלי המחקר והביקורת נמצאים יפים מאין כמותם כשדנים בספרות שאינה גבוהה מבינונית. או בזו שהם דוחקים בה שתהא בינונית, כדי שתהלום את כליהם: ִלא יפה אולי, אבל הספרות הנשמﬠת ביותר לחוקת "מחקר הספרות" – היא הגרפומניה.

הפראי שבשיר, הזר והמוזר, זה הגורם לכל מיני סנטימנטים סנטימנטליים ולﬠתים אף להתרגשות מבוזה, לא מדﬠית, הבלתי־ידוﬠ מקודם, זה שלא קרַה לפניו, הנוﬠז שבו, פורץ הדרך, והמסעיר את דמיון הקורא או הנוגﬠ בו בנקודה כבושה שבתוכו – הוא כמין מוטציה בביולוגיה – בלתי מוסבר ﬠל־ידי ההסברים המוכנים, ולא בתיאור סביבת גידולו ולא בניתוח תנאי גידולו. בתנאים דומים ובנסיבות דומות ובסביבה דומה – ֵאין שום הכרח שהשיר הזה ייווצר או כל שיר שהוא. "מופﬠ" השיר אינו תוצר מובהק של תנאי הסביבה, אלא רק במבט לאחור, ותמיד בחכמה שלאחר־מﬠשה. בשעת מﬠשה – הוא הפתעה והוא פלא, התגלות לא חזוייה, אפילו אם נימנם באוויר משהו שבייתכנות השיר ובציפייה לו, הרי התגשמותה אינה תוצאה מוכרחה. יצירת האמנות, לפיכך, אינה תוצאה של הרבה עובדות מנויות. אפילו אם נימנה ונוסיף ככל שתעמוד לנו הסבלנות, אין שום מדﬠ אובייקטיבי שיכול להסביר את נס היות השיר, את הולדת יצירה גדולה, אלא, כאמור, לאחר מעשה, ובאילוצים מגושמים למדי.

הדומה שבשיר, לכל שאר השירים הוא הטריוויאלי שבו, ואילו המיוחד שבו, שמשכמו ומﬠלה, שונה מכל הדומים. והחכמה ללחוץ על הלא־דומה להיכנע לקטיגוריות הדומה המוכנות – היא היא חכמת ההתעמרות בשיר וביפה שבעולם.

ג. המציאות והשׁיר

השיר איפוא יוצא מן המציאות ועושה בה שימוש לצרכיו שלו, ואילו לקרוא שיר כדי לעשות בו שימוש לצרכי המציאות – זו החזרת צמרת הﬠץ אל שרשיו. גרוﬠ מזה, זו אותה ההתעמרות בשיר, והכתרת מﬠמדו כשיר ופיחותו לכדי תﬠודה, עוד תﬠודה כתובה ﬠל משהו. ודווקא בזה, בﬠיקר, ﬠוסקים הרבה ממבקרי הספרות. השיר, הוא משעת היווצרותו והלאה, משﬠת הפיכת המציאות ותכניה לחומרי בניין ואירגונם, ומשׁﬠת הקמת מיבנה שלא היה במציאות כמוהו, בהשלטת סדר מיוחד, שלא כאן נדון בו ובייחודו, מין סדר, שהוא כל טﬠם היותו שיר, ולא ﬠוד מבﬠ, או ﬠוד דיווח, על הﬠולם, ולא ﬠוד רישוםְ ﬠל אודות החיים.

במקום לראות ולהראות איך הוא המיוחד הזה שהוקם, ואיזו מין מציאות חדשה הוקמה כﬠת בצד המציאות שלא תמיד – דוחקים בה, ביצירת האמנות, לחזור בה, בסדר הפוך למﬠשה הבריאה המסופר (בראשית ב' 7), ומﬠלים ﬠליהם כאילו במקום לקרוא איך מעפר־מן־האדמה נוצר ונהייה האדם לנפש־חייה שנשמת־חיים באפיו – הם קוראים בעריצות איך מנפש־חייה שׁנשמת־חיים באפיה חוזר האדם ונהייה לﬠפר־מן־האדמה. ולהיפוך זה קוראים רבים: הבנת השיר.

ד. רומנטיקה וסנטימנטליות

שתי מידות רעות בתכלית יש והן הרומנטיות והסנטימנטליות; לﬠומתן יש שתי מידות משובחות בתכלית והן "גירוי הדמיון" וה"עוֹררות הרוחנית". "רומנטיקה" היא הדרך הלא־תבונית והבריחה מן המציאות לאחור, ו"סנטימנטליות" היא תפישה לא תבונית וﬠוד בריחה מן המציאות ומחומרת הגיון התבונה. ואילו "דמיון" הוא יציאה משובחת מן המציאות והלאה, ו"עוררות רוחנית" היא שקילת העולם ביותר "משוויו" החומרי – ואם יש הבדלים או אין בין המידות הרﬠות ובין המידות הטובות, אלה כאלה הןְ תגים מוכּנים שׁתולים אותם בצווארי הדחליל לפני ששורפים אותו. מי שיתבהל מפני התגים האלה יתבהל, ומי שלא יתבהל מפניהם לא יתבהל. ואילו הפנייה אל השיר כאל התנסות אישית, איננה חוששת מפני הרומנטיות ואיננה נסוגה מן ההפלגה אל עולמות רחוקים, ורומנטיות איננה מילה גסה כשם שההפלגה לﬠוררות רוחנית איננה ריאקציה ולא הסתתמות, ר׳׳ל. וגם לאחר שתלו בו באדם את התג הנורא הזה, ומוסיף, לﬠתים קרובות. להפליג לו מן השיר ולכל הכיוונים, פעם בחדווה ופﬠם בﬠצבות, פעם בהתרגשות ופעם, בושה וחרפה, גם בהתרגשות ונירגשׁות שלא כדאי לספר עליה בציבור. ועם זאת, יודע הוא, שכל היפﬠלויותיו לכאן ולכאן,ִ הן ‎הוא ולא השיר, והשיר אינו משתנה לפי קוראיו, וקורא, גּם לאחר שהפיק לנפשו מה שהפיק, אינו נﬠשה לבעליּ השיר ולא לאדוניו, ולא למדבר עליו גבוהה מﬠל דוכן פרשנותו ופורש ﬠליו חסותו.

ה. פסיכולוגים, אנתרופולוגים, סוציולוגים, היסטוריונים (להלן פאס"ה)

הפאס"ה המנויים בכותרת ומקצוﬠות ﬠיסוקם, כולם הם מכובדים מאד ואינם זקוקים להמלצות, אבל, בבואם ﬠד יצירת אמנות – צפה לקראתם בﬠייה, קשה ולא־ניפתרת. גם קודם לזה, ﬠוד בהיותם בתחום שלהם, ובכל מה שמכנים בשם "מדﬠי האדם" "מדﬠי החברה" "מדעי ההתנהגות" וכל כיוצא בהם – מדﬠיותו של מדעם, ﬠם כל־הכבוד, אינה כמדﬠיותם של מדﬠי הטבע. (אחד מבני־הסמכא אצלנו ב"מדﬠ־הספרות" העיר לא מכבר בגילוי־לב על "הפואטיקה" וראה בה, כדבריו: "מין מדﬠ או לא־בדיוק מדﬠ כזה”). וכך, מהר למדי ומחדש מתגלה מדי פּעם, למרות כל ההסברים והצטברות הדעת, כי האדם אינו סופי, כי מﬠשיו אינם סופיים, וכי הּסבריהם, מﬠצם טבﬠם, אינם החלטיים ולא יוכלו להיות גמורים. אדרבא, ההפתﬠה שמפתיﬠ האדם את חוקריו ואת מנסחיי חוקיו, היא אולי מתקװת האנושות, והאדם הנימלט מתיקי חוקריו – הוא מגיבורי דורנו.

אבל. בבוא מדﬠי האדם והחברה וההתנהגות עד סף השיר – משתררת מייד עירבוביה. האם, ניתן לעבור היישר ממציאות למציאות, ולהמשיך את נוהגי המציאות האחת במציאות האחרת, שאינה עשויה ואינה נﬠנית לנוהגים האלה? כי אם השיר הוא המשך המציאות בלשון וכﬠדות כתובה ﬠל העולם – הרי מי שהוא חוקר נפש־האדם, למשל, יוסיף ויחקור בהמשך אחד את נפש השיר ואת נפש הדמויות הפועלות או המובלעות בו: אבל, אם השיר, בהבנה אחרת, איננו המשך ישיר של המציאות, ויש איזה סף התהפכות (מטאמורפוזה) בין השיר ובין המציאות, חייב גם המחקר לעבור מין התהפכות הולמת. ואם אמנם אין השיר מתקיים בלי שהקדים והמיר את תכני המציאות והפכם לחומרי בניין – הרי ידיעותיו של הפסיכולוג, הסוציולוג וכל הפאס"ה – אינן ﬠוד להוﬠיל, והוא מנסה לכפות ﬠל הבדות את מימדי העליל, ולהחיל את נוהלי המציאות שבﬠין על מבנה דמוי־מציאות ושאינו המציאות. ידיﬠותיו ומיומנותיו של הכוריאוגרף, של מנצח התזמורת. או של האדריכל חשובות ומוﬠילות כאן יותר מכל כרטיסיות הפאס”ה.

יותר מדי חוקרים גדולים וחשובים בשדה מחקרם מעדו כאן על סף האמנות, ובהם גם גאונים אנשי שם (שאינם כאותםִ ליטראטים של מוספי הספרות המדברים בפסיכולוגיה ובסוציולוגיה כאוטודידקטים אקסטרניים, אם לא כחובבנים גמורים). וכך אף אותם גדולים ומלומרים כשהמשיכו בשיטתם היישר אל תוך יצירת האמנות – מﬠדו (ודי לזכור את פרויד מחליק בחיבוריו על משה ועל ליאונרדו דאוינצ'י, את גו׳נס ﬠל המלט, או את תלמידי המארכסיזם כלוקאץ' ודומיו, או אצלנו את קורצוויל המועד בﬠגנון ﬠל קליפת אידיאולוגיה, תוך שהם מנסים לאנוס את היצירות להיות ממוסמרות למידות שאינן ממידות היצירה האמנותית ומחירותה, והדברים ידוﬠים). הפסיכולוגיה של יום־יום והסוציולוגיה של כל ימות השנה, וכן שאר כל הפאס"ה – אם אינם מחליפים מימדיהם ואת כמה מתכונותיהם – אינם יכולים להיכנס פנימה בלי להחטיא את השניים – את כוחם שלהם ואת כוחו של השיר.

במה דברים אמורים? בהכרעה שאדם נקרא להכריע מה לפניו. אם אדם סבור שׁהאמנות איננה ישות אוטונומית בין שאר כל עשיות האדם – הרי כל אמצﬠי הדעת שברשותו תקפים גם ביצירה האמנותיתאבל, אם סבור אדם שהאמנות היא ישות אוטונומית, ולפיכך גם לשונה אוטונומית (לקוחה מלשון התקשורת הרגילה והופכת ללשון בנייה במיכלול) אמצﬠיה אוטנומיים (מתחילים מן המצוי והמורגל בעולם ומשתנים לאיברים המתוזמרים ביחס־הדדי־נישאף כלשהו) וסדריה אוטונומיים (ברואי רוח האדם, מצוקותיו וחזונו, ועל אחריותו שלו, בתוך הﬠולם שﬠל אחריות בוראו) – כך, אפוא, שאם האמנות היא אוטונומית (במידה, כמובן, ולא אבסולוטית) – גם כלי בדיקתה חייבים להיות אוטונומיים ולא אוטומאטײם מן המציאות (ושוב, במידה: לקוחים מן המציאות ועוברים הסבה או המרה ככל המתבקש למציאות המוקמת), ולא כאן המקום להאריך בזה. ורק עוד זה: זהירות לכם בפסיכולוגיה, באנטרופולוגיה, בסוציולוגיה ובהיסטוריה – כשבאים עד סף האמנות.

כיוצא בזה גם כל ﬠסקי הדעת שמﬠסיקים בהם את הקורא כאילו הם תנאי לידיﬠת היצירה שלפניו. כל אותן הידיﬠות ﬠל הרקﬠ, ﬠל הסביבה, על הזמן, על הסיווג הספרותי, ﬠל האסכולה, ﬠל הרﬠיונות, וכל שאר המידﬠ האנציקלופדי – אין הן ידיﬠות שמן השורה הראשונה, ִ ואין הן כאלה שבלﬠדיהן אין היצירה יצירה, אלא מקומן אי־שם מאחור, דחויות ברקע, בﬠומק הבמה. בין קפלי התפאורה; ומה שﬠומד מלפנים, בחזית, במואר, ופונה אל הצוֹפה – הוא מערך מיבני־המתח והתארגותם לכלל פנייה מיוחדת (ושמותר לקרוא לה, ﬠם כל אי־ההבנה המוזמנת, פנייה אסתיטית המזמיּנה היﬠנות מיוחדת (היענות אסתיטית), ושמי שיודע אותה מנסיונו (ולא מלימוד) הוא לא יחליפנה ﬠוד, ויקראו לו רומנטי או סנטימנטלי, או תבוני או ריאליסטי – כל התגים האלה יישא הרוח, ומה שנישאר אינו אלא אותה התרחשות הדדית המקימה כעת נוכחות אישית פעילה, והיא העיקר ובּשבילה הכל.

ו. חוקי השיר

"השיר הוא כך" או "השיר ִהוא לא כך" – אלה כמובן הגדי הבל והכללות נימהרות, לרבות אלה של הכותב כאן והמשתמש בהן, בﬠוונותיו. כל־כולן אינו אלא כמין פיגום שיוסר מייד כשהכוונה תובן. כל הקביﬠות הנחרצות שמﬠמידות פנים כאילו הן אמת אחת וסופית, באי־פשרה ובלי התנוונות, לא־באו אלא כדי לצאת לװיכוח, וצורתן המוחצת כלשון לוחמת, כדי לﬠורר שימת־דﬠת, וכדי לעמוד איכשהו כנגד הרוב הלא־מסכים מראש, וכדי להביע פﬠם מחאה ופﬠם חרדה. מחאה על שימושי השיר המתﬠמרים בו, וחרדה מפני התפשטות שיטות והגישות המפסידות ענווה בפני השיר והמתגּדלות ﬠליו, ושמﬠלות ﬠליהן כאילו לא נוצר השיר אלא כדי שײשׁמשׂ אם כאוכף לפרש מפליא להטוטים, או כשק מרכולת של סוכן אידיאות כלשהו, וﬠוד גם כדי להזהיר מפני הצעת "סביבת השיר" במקום השיר, ואת סיפורי "על אודות השיר” כאילו הם יותר מן השיר הזה שבידי הקורא אותו כﬠת – כשאף רגﬠ אין לייחס לכאילו "חוקי השיר" הכאילו החלטיים – שום משמעות מעבר להיותם אמצﬠי טיﬠון נילהבים קצת יותר מן הרגיל בדיונים כאלה.

בﬠיני כותב דברים אלה, בכל ידיﬠת מיﬠוט כוחו, כל שיר ﬠושה את היותו ואת חוקי הּיותו, אם אמנם יש צורך בחוקים כאלה. בﬠיניו, מבלי לצפות שיקבלו את דבריו אבל באמונה ﬠזה בהם, אף ﬠל פי כן, השיר הוא תמיד פגישת שניים, פגישת יחד פתוחה, שמה שמאחד אותה ﬠם פגישׂות נוספות בשירים נוספים, לﬠולם אינו תוכן השירים, אם יש דבר כזה, אלא השאיפה המתגלה בכולם להשיג איזה סדר מיוחד. אנושי בתכלית ומבקש היענות מן האנושי, בתחומי אותו מיבנה שמוקם בין הקורא ובין השיר, בשיר הזה של כﬠת, ובכל שיר נקרא שהוא, שיר שאדם קורא ומתפעם כנגדו.

חוקי השיר אינם כחוקי הטבﬠ, אלא הם הגדרות בלתי־קשוחות שבין האדם והשיר, לא כל אחד מהם לבדו אלא שניהם בפגישת היחד שלהם, יתר ﬠל כן, כותב דברים אלה לא רק חושש מפני חוקים חד־צדדיים בﬠניני האדם וﬠשיותיו, אלא שאינו משוכנﬠ כלל אם מותר לדבר על "הספרותי" כשם כולל, והיה מﬠדיף, לפי תפישתו ובלי לחײב איש, לדבר תמיד רק על השיר הזה, רק על הסיפור הזה, ורק ﬠל האדם הזה הקורא כﬠת־כאן – כאירועים מיוחדים ואישיים ובﬠלי אישיות משל ﬠצמם. ורק בהתארגנות כל־שיר להיות ערוך באותו סדר נישאף – השואף להביא לידי קיזוז כוחות שונים (שמקורם הגולמי, התחילתי, נידחה, כאמור, לירכתײם) – והפﬠלתם כנושאי־מתח המחוללים להם לﬠבר חזית הקשב – רק בכך הם שירים, או שירה, או כרצונכם – ממש באותה שאיפה אוניברסלית ﬠצמה המקשרת שאיפות בני־אדם באשר הם ְליצור על אחריות ולהשיג להם איזה איזון אנושי. אפשרי, בﬠולם ברוא ידיהם – בצד העולם הגדול והאדיש ברוא ידי בורא העולם.

 יזהר סמילנסקי  דבר (משא) 14-11-1980

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s