בגבי אחיו (או מזמור לאופנוע)

הו, כאן יפה לדהור, מה אתה יודע, לטוס, לרוץ בהתלהבות. סוס למשל. סוסת בדווים אצילה, זרזיר מתנים. אבל אפילו בחמור מרקד. ריצת דוהרים מישרין. וגם באופניים, למשל, למה לא. גָחוּן טוֹחן וטס. ויחף? יחף לא? לא היית רץ כאן יחף, ביחפות מתחפחפות בעפר החם הזה ? ותאר לך באופנוע. אלהים, איך! בכל מלוא כוח הדהירה שבמעיו. מה אתה יודע. טסתי כאן לא אחת, דבק באחי הייתי מאחוריו, אז, חרד מאוד ומתרונן מאוד, והרוח נתשוררה נתרוננה שרקה השריקה עלינו, ובנו, ומעלינו, והפרצנו את שאריתה הבורחת לעמודי אבק, רץ מתחולל. שהקיץ כולו השתעשע בו, בנפלו לאטו, כמתוך תמהון, אבק בריא אבק שדות, חום, זהב וקמח. אלהים, כמה הייתי מחכה ליום שאף אני. רץ הייתי ביחפותי ברחוב, וידי במלוא רוחב מאחז הנהיגה, מרעיש בפי ומדמה עצמי אופנוע מאבק במשעולי שדות. אני אוהב משעולי שדות. חומים וחמים, וגם אפורים. אין מה לדבר אדומים. וגם כשהם טובעני בוץ חורף. כלום תתפלא כעת, אם אך אינה המקרה לידי – ומיד ניסיתי כוחי גם אני, באופנוע, הו, גם אני, כן, גם אני כבר פעם, גם אני, מושל לבדי בכוח הדוהר ההוא, ובהסתר, בהיחבא, בחרדה שרק לא אתפש בצאתי, שכן אחר־כך כבר יהיה הכל מן־הסתם פשוט יותר. וכשהחליף אחי את האופנוע הראשון, השחור והמזוהם, המשתעל כאחוז דיבוק, בחדש ממנו, סאנבים שמו, נוצץ עם ריקועי כרום, ושואן עצמה מפכפכת, כבר הייתי מוחזק בעיני עצמי פרש מומחה ובקי, ורק תנו־נא לי ואראה לכם.

שוקד ומדקדק התחקיתי אחר כל הליכות אחי עם אָפנועו. לא בז גם להליכות שהסגנון הטוב מחייב. מן האופן שבו באים ומציצים סוקרים במבט־עין אדנוּתי, ועד שימת היד הנכונה על כל הטעון בדיקה שבמגע, עם כל גינוני המומחיות הבקיאה, עם שלות יודעי־כל, זו האדנות שתיטול בעוד רגע את המחריש הזה ותהפכהו פרץ רוח עזה, סופה בורקת, הרחק מכל הברוזיות שיש לכם מסביב, הגונה וקטנה ומטופשת. אין צורך לומר שכבר ידעתי על בוריים, ובשמותיהם הנכריים לעומק ולגובה ולקסם שיבושיהם, כל אביזרי הניהוג ופריטי הקרבים; בעל פה וכמעט כעל־יד, שיננתי לדיוקם היכן הוא לוחץ ומה הוא מחלץ, במה ימשוך וממה יחדל, איזה הודפין ומאיזה מרפין עד שהופך הגולם הנאלם לכרוב מעופף ואת והב בסופה. אין קץ פעמים, ובחלום הלילה, הייתי חוזר ויודע: איך ומה ומתי, ולעתים אף בפועל יד ורגל, מחבט באויר ככל הנדרש, לא בלי התמה עוברים ושבים, משתרכים בעצלתים כחום היום; נארגים בלא יודעים אל רקמת הצל שבירכתי הדרך מתחת חופות העצים – ובחור פתאום לפניהם קופץ ומבעט בריק ועיניו אל שלא בזה.

הנה זו הבטישה, למשל, בדושת המתנע. פרק לעצמו. מצוה שתהא זו קלה ונקיה. אחת ולא תוסיף. אחת שהופכת חיים, לא כדרך יש־ עושין, שמקפצים לחינם עד הישטפם זיעה קשה וזפת נוטפת ואין קול ואין ניע, פרט לעטישה זו או אחרת, עטישה כוזבת של ריק; לא כאותם שלומיאלים מפורסמים המרקדים ומדלגים על גבי אותה דושה סוררת, שאינה נענית להם אפילו בזיז, דבר אל הכותל! ולא כאותם שמנסים להתחכם בתחבולות ובתושיות ובדעתנות יתירה, ובין קיפוץ לקיפוץ, שאין פטור ממנו, משתחוים ובאים באצבעות ובחוד חטמם לראות מה שם מסרב במעי המנגנון, ויוצאים נוטפים עכירות, עד חפתי שרוולי חולצת־השבת שלבשו לכבוד, ומקפצים שנית וחוזרים ונחפזים שבעתים ומשתחוים לסגור שם מהר מה שזה עתה פתחו להושיע, ושפתיהם נעות ורוחשות סינון פתנים שבין השבעה לקללה; ולא, הה, לא כאותם שכבר אין להם מה להפסיד, והם רצים ומריצים את הפגר במורד הרחוב להחיותו אי כך, ונעלמים מעבר לפינה בדידוי קרנפים עוקמני, מתדהרים אי לשם.

כשאחי היה בא אל אופנועו, וסוקרו ומקיפו במבט שלם אחד, כבר היה זה נענה; וכאילו רעד של התמתחות קשובה נפרט בכולו. מגע קל אחד בדושה, כמשחיל נימה מחלב, וכבר זה מפכפך ומפכה חיים, פיכויים קלים, בועתיים, מדויקים, סכויי שמן מתרוננים, שאחי היה עונה כנגדם ברינון משלו, משהו מעין ”ולנסיה”, ועולה ורוכב ומרעישו, וכבר מעופפים בתנופה סחפנית אחת, אחת היא כביש, חול, מעלה או מורד, ורק ריח שרוף־יבש שויר לו מאחור.

לעולם לא היה רכובו של אחי מרעים בשצף טחטוחים המוניים כדרך הרבה פוחזים בני בליעל, לעולם היה רכובו מחונך יפה, כסוס מאולף, וכך גם היו נראים דבקים לבשר אחד הפרש ורמכו, כזה שכוחו בו ואיננו מפגינו, שעליזות כוח מתרוננת בו בלי להתבזבז על פחותות, אבל שדי לו במגע אצבע נכונה אחת והוא טס, פורץ ומגמא ארץ, יפה ומתנפנף וחולף, ומותיר רק חריכה יבשה, הד פוחת והשתאות מעריצה, לו דומיה תהילה.

לא הזכרתי עוד כי בימים ההם, היה נפוץ בארץ הפיוט ”ולנסיה” על כל לשון ומעל כל גרמופון, מתרועע בכלות, ביחיד ובציבור, ועד מצוץ הנפש והתמוגג – פותח בקריאה הגבוהה ויורד עד השפלה. שנתקשתה להיאמר מנומך, שהקול כמעט ואבד על סיפה, וניצל רק כשנמצא נוח לחזור ולצוף (וזה היה גם מה שניגנו בקול גדול, קול אימה, בערב, אצל בית־העם, כשהצליחו לבסוף להתניע את המוטור הזקן שעשה שם חשמל. והבריות ראו ראיה ושמעו שמועה אף נזכרו מיד: הה, איזה יום היום, הלא היום סינימה לנו, בית יעקב לכו ונלכה!), פיוט תמים וכולו ערגה:

ולנסיה!

הלך לשוק

קנה בקבוק

ילען אבוק

בזוג נעלים ישנו־ו־ו־ות

ולנסיה !…

והפזמון הסוגר לא היה כמובן אחר אלא זה :

אפשר חביבי

להשתגע

אפשר חביבי

להשתגע

תריסר פעמים רצופות, עד רגעון הנשימות, ושוב לאזור כוח, ולצלוח אל קריאת הזעקה שבהתחלה: ולנסיה – ה – ה!

ובזמר זה היה אחי מתחרה את האופנוע כשהיה שוטף וטס, מתופף בכתפיו, בקצה נעליו ובקצה אצבעותיו המפרטטות על הידיות, וכשמגיע לבו למרום עינוגו היה נוטש את כל המלים הגדולות ההן ומחרה ממשיך בלה־לה־לה טם־טם־טם, בלבד, שהוא מכיל יותר, ממצה יותר ועשיר פי כמה. או גולש, בלא הבחן, אל אחי הפיוט הנזכר למעלה והנחמד ממנו להלל, לאמור :

יש לנו זבל כימי

פוקסטרוט, טנגו, שימי

נעלים, גרבים וכל דבר שהוא ––

(או, אולי; מים, גרבים, גזוז וגם גלידה !), (וכלל לא, כפי שעשוי מישהו לייחס בטעות של בורות מזיקה, כאילו איזה: חושו־אחים־חושו, או העבודה היא כל חיינו, או תחזקנה, או זבחו זבחי צדק, וכל דבר שהוא).

ומתרוננים ומרננים ככה, אחי על אוכפו ואני דבק בגבו, מעל כל הטרטורים והפכפוכים, ולעתים בלוויית ניקודי ציפרורי הצופר, לקישוט ולהידור יתר, היינו טסים במהירות מבעיתה, וחודרים בה בטיסה אל מנהרת האקציה האפלולה כירויי תותח, מיד היו החולות, האפלולית, תקרת המנהרה הנמוכה וארוגה אור וצל, טסים לאחור, מסונוורים ומוצלפים קווי בזיקה שביטיים, אלמלא שגם העצומה שבעצומות הטיסה, אף היא נבלעת אל מצולות החול, ונרגעת בהכרח, אף כי אחי לא יוותר, ופותח עתה בנפנופי רגלים באוויר, הוא מלפנים ואני מאחור, נפנף ובעט להכא ולהתם, להציל את שיווי־המשקל, ואת המהירות שלא תירגע להתהפכות מבישה, היזרק והישפך והאופנוע על ראשנו, ובמומחיות ובזריזות מצוינה היה אחי, ואני מאחוריו, מבעטים בתלוליות החול הסוחפני, הבולע להשקיענו, ניצלים כל הזמן ממפולת, מנתרים על מלכודות ענפים קבורים בחול, על מהמורות מפסעי כובד גמלים, על ריקקי פרות שהתריזו, ונושעים בתחבולות מבריקות לסטות מכל קמח טובעני, מתפרצים אל כל סימן מתראה באדמה קשוחה וקשויה יותר, ונזהרים ברגע האחרון, שלא להיערף בשוכת אקציה סרוחה, שלא להיתלות בה כאבשלום בן מעכה, ולצאת רק פה ושם בתילוש תלתל־מה למזכרת, ונפתלים בעוית מצד לצד, מתוך קיפוץ וניתור מצחיק לולא היה מחריד, מקיצים ענני חול זהוב, ולעתים מרדפים איזה גמל אבוד עשתונות, שיפרוץ את כל קשריו וכל תנומותיו וכל המשאוי שעליו ומשמעת בעליו, ויצא בצריחה צורמת קורעת־לב, ובשרבוט זנב ינוס ישר הישר לפניו כנשרף, עד שתזדמן לו סמטא יוצאת לנטות בה, או עד שיתמחק כולו ורובו אל תוך חובי קיר האקציה הקעור, מרקעֵ במחץ גופו כל ענפיה לרבות אותו שרביטן שדיפן צלעיה, עד שיתרדד עמה פנימה כמי שמודפס עליה: או חמור בן אתונות, שהיה מתבהל ומפליא רוץ, ורץ אז סוף־סוף, כאשר לא רץ גם בטוב שבחלומות בעליו הנדהם, ישר לכל מקום שלא פיללנו וכמעט הופך טיסתנו ההיא לאשפת שני רוכבים חמור אחד ואופנוע, נוראה וצורחת, שלא להזכיר כל אותם שלא חטאו, כולל בעלי כנף שנסתתרה בינתם מאימה ומאין דעת לאן להתעופף קודם, משימים ושמים לאל כל שגרת פעימי המנועים השלוים, המודדים זמנם בפכים קטנים, ותפילתם זכה וכמתוך חלום אין קץ, לא נשאר מהם ומהמייתם סימן ושארית, ואחי לא החסיר כלום מן המהירות ורק היה מוסיף מהירות, ומוסיף ומבעט באוויר ובחול, בהול להציל טיסתנו וקצת חיינו, מבעט ומרנן, ואני דבק בגבו מאחור, ולנסיה, הלך לשוק, קנה בקבוק, וגם צועק אלי מפעם לפעם: החזק היטב, או: וכעת הבט, כצעוק בזירה אל דוקר השור, הבט וראה את זה, או כשזה כבר חלף ומאחור: איך זה היה? כשצלחנו מחפורת סמוייה בניתור מרסק ובגבורת גיבורים אנשי־שם מגלי עולם.

*

תתפלא איפוא אם הייתי אני מייחל, ואיך ציפיתי ועקבתי ונהיתי אחר הרגע הנבחר שאוכל לנסות בו? ויום אחד בא בא. על יד בית הבאר, בצל הגנוגנת, השאיר אחי את אופנועו, כרגיל, חפוי, ומוצל, והוא ופלוני היו אמורים ללכת לפרדס הסמוך, בענין רכב, או זבל, או כבל, או מה, ונותרתי אני לבדי עם שעתי. תופש מה? לא אאריך: מתחילה אפילו היה הכל כשורה. כפורחת עלה הדבר, כבטוב שבחלומות, הלה פיכפך מיד נכונה ובמדויק, כאילו הייתי אחי, וגם לא ידע שלא להיות מדויק, כך הוא וזה טיבו, ואני כבר על האוכף, מלפנים, על מושב אחי, לבי בגרוני, מושך ומרפה כהלכה והדבר זז, קצת התפרץ התקפץ מדי, אך מיד נשמע והצלחתי לכבשו, וכבר פורץ מתוכי הרנן הנכון ולנסיה, שלא האריך מדי, לפי שזה כבר גמור, בו־ברגע־ההוא, לא יודע איך, או מה קודם למה, והכל כבר הוא ממורס בתעלת ההשקאה המעושבת ההיא, הרנן ולנסיה, האח הצעיר, שבא על מקום אחיו הבכור, האופנוע הכבד, שלא סבל זר, האימה, הדלק השפוך, וכויה אחת נוראה על גבי שוק דלה אחת. טוב. אתה צוחק. כיביתי בעודני הפוך את המנוע. לא בכיתי. בעשתונות נכונים אף כי בלב מת. כויית אש במצפוני המתעלף ומקיץ חליפות. כבד כשאול היה לחזור. לחזור ולהפוך את האופנוע, לחזור ולהשיבו על כנו. כה קל וכה עליז היה בעמדו, ופגר כה כבד ומסורבל בדוממו על צידו. כולי הייתי כואב. ולא היה ממי ליטול עזרה. מלובש כולי ולבדי בכל העומס. וגם אסור היה שיידע מישהו. הכל במחתרת מעיני אחי הגדול. לטשטש ולהניס עקבות. אבל עיני אלהים, כנראה, היו פקוחות עלי, אולי. וכבר הוחזר האופנוע אל מתחת לגנוגנת. וכבר אני מטאט מן החול, ברגלי ובענף את חותם עקבות החטא. וכבר הולך לרחוץ עצמי בחול ובמים מחלאה עכורה. כבר מראה שוקי מחריד, אף כי כאילו רק ממרחק, וגם כאילו כך דווקא יאה לי, והנה בא אחי. סקירת עין. וכבר ידע. ניזלי השמן על חלקת האופנוע הנוצץ? מבע פני? רגלי? – ”א ת ה! –” זעק אחי אלי, ושלח אצבעו אלי, לעבר ויצא ובא לתפוש אותי – – –

טוב. לא אמשיך. היה מה שהיה. וכזה ובזה היה הנסיון הראשון. עזוּב, הפוך בתעלה וחייב לכלכל לבדו את כובד חטאו (אם זה היה די כדי להניאני מנסות שנית? כך אתה חושב? אתה היית נמנע? הבלים. הכי יש בעולם נסיון פסקני כזה שחדלים אחריו?) – לא יצא זמן רב ורכבתי. רכבתי ורכבתי (רכוב הייתי גם בעצם אותו אחר הצהרים, יום שלישי, כעבור שנים, כשבא מישהו מן המשרד לעצור אותי: טלפנו אליך; קוראים לו מן הבית; שתחזור הביתה מיד; לא יודע מה; קרה משהו כמדומה. לאחיך. באפנים? או משהו? מוטב שתחזור מיד. – אמר ההוא. אבל זה, כמובן, אינו שייך לסיפורנו כעת).