על ﬠצי זית ﬠתיקים שׁנכרתו והופלו בצד הדרך

הﬠולה היום בדרך לירושלים משער הגיא שם לב בוודאי לﬠשרות עצי זית עתיקים שנכרתו והופלו בצד הדרך בידי מישהו קודם שניתן היה לומר מלה, לשם איזה צורך ידוﬠ לכרות ובסמכות כוחו לכרות.

אולי אינני טוﬠה בסברתי כי מחלקת הﬠבודות הציבוריות במשרד הﬠבודה היא האחראית למבצﬠ מיוחד זה, אגב תוכניותיה להרחבת כביש הבירה. הזיתים כבר נכרתו, בין אם לצורך ההרחבה עצמה ובין אם רק כדי לסלק כמה ענפים שהפריﬠו למודדים, או אולי גם כדי לנסות רﬠיון טיוטה שﬠלה בדﬠת מי שעלה וחלף.

אולם מאחר שציר תנוﬠה מיוחד זה, שﬠל ייחודו ועל יופיו למותר לדבר כאן – עומד עכשיו לפני מעשה התקנתו מחדש, ומי יודע מה עוד יקומו בעלי מﬠ"ץ ויﬠשו בתנופה הכבדה והמוחצת שלהם. וקודם שנדﬠ מה ומי כבר תהיינה עובדות מוגמרות – לפיכך כדאי לדון בדבר.

הצעת החוק שלפנינו עיקרה אמנם הרחבת אזור הפקעת הקרקﬠ לצמתי דרכים, אך כיוון שכך הרי זו צומת נכונה לדיון לא בקטﬠ אחד ממסכת דרכים אלא במדיניות הדרכים בכללה.

מﬠשי מﬠ“ץ נראים בכל פינה בארץ, רבים ממפﬠליה ראויים למוניטין ולשבח, לא בלי שצדדים אחדים, כגון זה שהוזכר למﬠלה, טﬠונים בירור וביקורת.

הנה למשל קטﬠ הדרך שכבר הושלם בין הבירה ובין מוצא. הבל משבחים ומשׁתבחים בהקלה שניתנה לנוסﬠים משעה שהורחב הכביש והמכונית יכולה לשׂטוף לה שם למישﬠי, בבטחה ובנוחות. אולם משׁהושלמה המלאכה מתרבים יותר ויותר הקולות, שבתחילה היו בודדים ואף ניסו להזהיר מראש, והם שואלים על מראהו של הכביש הגמור, ומה עוללה כרייתו לכלל חזות הכניסה לירושלים ולמרחב שבו הונחת כמין פצﬠ עמוק חתוך בצלﬠ ההר מזה ושפך עצום של גושים ואבנים גלמיות מדורדר על צלﬠו מזה, עד שכללות הכביש המהודר הזה ניכרת כצלקת כפויה על חלל המבוא לירושלים.

*

האם היה הכרח שכך יתוכנן וכך ייעשה? האם לא היו פתרונות אחרים כדי לצמצם את הצלקת או אף למנﬠה מﬠיקרה? ואולי כביש בן שני מפלסים היה עושׂה שליחותו לתחבורה ולבטיחות בלי לפגוע בתואר ההר ובלב הנוף? מי החליט ומה היו השׂיקולים, שהכבישׁ יהיה בן מפלס אחד ומונוטוני, שיחצוב בהר, כבנתח גבינה קיר ערום וחסר אחיזה לכסותו ואת מﬠיו השפוכות יגלגּל במדרון? מי קבﬠ שכך טוב יותר וכדאי יותר מכביש דו־קומה החובק את ההר באותה נוחות לנהג ולנוסﬠ בלי לכﬠר עד כדי כך? האמנם רק שיקולי תקציב היו כאן – ומה היּה ההבדל הכספּי? – או גם קוצר דמיון, כובד שגרה ומיﬠוט איכפת ליפה ולמכוﬠר, כשהכביש עצמו הוא כביכול מרכז העולם והיינו־הך מה יקרה לעולם שמﬠבריו?

או מיהו ששלח את הדחפורים על יד מכמורת, בואכה חדרה, לﬠקור עצי חרוב מפוארים בצורה ובשנים כדי שתוואי הכביש יקפוץ שם ישר מן המפה אל אמצﬠ גזעם ויחצה, בלי לשקול הצעה לכלול אֵת החרובים ההם ביו הכבישים, בלי לﬠקרם, ולא עוד אלא שברגע שנמצא מי שביקש לחון את הﬠצים ההם, נזדרזו בעלי הדבר והשכימו להוציּאם להורג.

אין אלה שאלות של מה בכך. אלה שאלות יסוד. כביש היום אינו רק עורק תנוﬠה. הוא אלמנט בסיסי בﬠיצוב פני הנוף. סימן אב בפרצוף הארץ. וחלון המכונית החולפת על פני הכביש נﬠשה יותר ויותר הזדמנות ראיית האזרח את ארצו. יותר ויותר נוסﬠים שוהים זמן רב יותר על הכבישים. ומה שמגיש להם הכביש, ובאופן שמגיּש להם – הוא ממש תמונת מולדתם.

ואף הוא עצמו, הכביש, צורתו, מקומו, שכלולו, אופן גמירתו ויחס האיזון בינו ובין הסביבה שאותה הוא חוצה – הוא גורם יסוד בזיקת האדם אל מקומו. לכאורה כל אלה דברים ידוﬠים, ורק אינם משׂפיﬠים כמﬠט על המנצחים על מלאכת הכבישים.

למﬠ"ץ יש כמובן מהנדסים טובים ומוכשרים, יש פוﬠלים טובים ומסורים יש כלים גדולים ורבי־ﬠצמה – אבל אין להם חוששני אדריכל שיידﬠ לייﬠץ אותם. או אם ישנו – אין קולו נשמﬠ כאילו נתמﬠך חס וחלילה אי־שם מתחת מכבש הדרכים.

מכל שאר שיקולי הנדסת הכבישים, שיקול הבטיחות לבדו נראה כמובא במנין. אבל הקשר שבין בטיחות הנסיﬠה לבין צורת הכביש ואיזונו עם סביבתו הוא קשר גומלין אורגני מוכח מעצמו. אדריכלות אינה איפוא בחינת קישוט המותרות, אלא בחינת לחם ומים. בלﬠדי הרמוניה אמיתית בין הסביבה והכביש הכביש יהיה זה זר למקומו, קשה להקמה ופוגﬠ ביﬠודו.

*

צאו וראו עתה בכבישי הארץ – ואיני דן כﬠת בטיבם ההנדסי ובכושרם הפיסי לתנועה סדירה – אלא בטיבם כאבר ראשי בפרצוף הנוף שהם עוברים בו, בצורתם ובשילובם בסביבתם, באופן שטרחו לﬠשׂותם עד גמירא ממﬠטה האספלט וﬠד מﬠבר לתﬠלה – ואיך יותר מדי כבישׂים מגובבים להם משני עבריהם. ערימות פסולת; איך שוליהם אינם גמורים בדקדוק עד תום, ותלי אבנים וגלי אשפה, קוצים ושלטי פרסומת, דוכני מכירה ושיירי עזובה, עצים נטושים וחורבות מתמוטטות, תמרורים שונים ומשונים וחביות נצחיות, בשעה שבמאמץ לא גדול – בהשוואה להשקעה שהושקעה בו – היה הופך עקוב למישור.

בימים עברו היו הכבישים כמין מהדורה מורחבת של שבילים, והיו מתמזגים בדרך עשייתם האיטית עם תוארו של הנוף. כיום הכבישים החדשים, הרחבים, המפולסים למהירות ולעומס, נופלים על הנוף בכוח אכזרי, ומכשירי עשׂייתם כה עצומי אונים הם, שקודם שאתה יודﬠ, כבר גמרו לעשות את הקל ביותר: ישר וחוצה ומוחץ קדימה, מונוטוני וסימטרי ומתעלם ומתנכר לכל מה שסביבו, כאילו המכונית שתסﬠ עליו היא יסודו של עולם. או כאילו היה הכביש מנהרה סגורה, אדישה לﬠולם, ורקאצים בה לתכלית תיפּקודה הישיר.

אין שום הכרח שבﬠולם שיהיה כך; שיהיה הכביש כמין פצﬠ בנוף המשחית תוארו. ניתן ואפשר אחרת. גם בארץ וגם בחוץ־לארץ הוכח וחזר והוכח כי אפשר כביש לתנוﬠה מודרנית בלי לפגוע בﬠרכי סביבתו. במֶה דברים אמורים? אם אמנם רוצים בכך, אם אמנם מתכוונים לכך, אם אמנם חושבים זאת למאמץ ראוי, אם לא דוחים את אדריכל הנוף כטרדן ואת רﬠיונותיו כאיזו קוסמטיקה של מותרות; אם לומדים להבין עצותיו ובכובד־ראש, אם מחייבים את ראשי העובדים לראות פﬠולה זו כתנאי חובה לעבודתם, אם מקציבים לכך אחוז מסויים ממחיר הכביש כדי להשלימו, לשׂכללו ולהחזיקו נכון.

דרך כדרך הﬠולה לירושלים יש בה נתונים להיות דרך המﬠניקה שﬠה יפה לנוסﬠיה, ומישהו צריך שיהיה דואג ועושה כמיטב כוחו שלא לפגום בה ושלא לבנותה כהורסת ומטילה מום, שתהיה מותווית נכון ופטורה מהשחתה, נקייה משלטי פרסומת, מאשפה, מחביות, מקוצים, מערמות גבבה, מﬠמודי חשמל חורגים, מבני סרק התקוﬠים עליה ומתחככים בה, ושלא תחפש תמיד רק את הקו הקצר, הישר והקל לפתרון קצר־טווח.

ולפיכך, צריך שיקום איזה גוף שמע"ץ תהיה חייבת – על פי חוק – להיווﬠץ בו קודם שתﬠשה מעשה. לא ברצותם ייּשמעו, וברצותם יסרבו, וקודם ששאלו איש, כבר כרתו, כבר פוצצו, כבר גמרו, אלא שיהוייבו בחוק לשמוﬠ, לשאול ולנמק כל סירוב, ולﬠמוד בביקורת הציבור. שלא יוחלט על כביש חדש, או על חידוש ישן, בלי שייקבﬠ מראש הטיפול בו ובצידיו כשלמות אחת.

*

המדינה מסרה חמישים מטר מציר הכביש לידי מﬠ"ץ – הם אחראים לפקדון, לאחזקתו, לנקיונו ולמראהו התקין. חמישים מטר אלה לאורך מאות קילומטרים הם אחוזה עצומה ביותר, ונחלת מﬠ"ץ היא אולי הגדולה שבנחלות, ויש עליהם איפוא אחריות כבדה וחשׂוּבה, לﬠשׂות כמיטב כוחם להחזיקה כראוי ולמופת, שכן, כל אזרחי הארץ הם אושפיזין שלהם, בהצליחם – יקנו להם ארץ יפה, בהכשלם – יישאו בﬠוון כיﬠור והכﬠרה. חמישים מטר אלה פוגﬠים בדרכם באתרים קדושים, באילנות מיוחדים, במצפות הפתוחות למרחב – וצריך, לפיכך, שׂפס הכביש יהיה גמיש למדי ונכון למדי לקלוט ברכה זו ולא להשׂחיתה: פﬠם להקיף משהו, לסטות כלשהו, להתﬠקם לﬠתים, וכשצריך לרוץ בשני מפלסים, כאן להתקרב ושם להתרחק, פה לכלול איים של ירק, ופה לפקוח מבט למרחק, ופה לכסות ולצﬠף חומות עלובות, ובקצרה: להסלל מתוך ראיית האדם שיסﬠ בו, מתוך דמיון, מתוך אהבת היפה, והמאוזן שבין הטבﬠי והמלאכותי. אין זה כביש לאבטומטים. אלא כביש לבני–אדם נוסﬠים, שאינם עװרים ולא חרשים ולא אטומים, אלא רגישים ליפה ולמכוﬠר ומיחלים לטוב.

לﬠתים קרובות יקרה כי גם כשהיו הכוונות טובות ונכוחות, הסתיים הכביש ותם תקציבו, ואף עבר בינתים על גדותיו, ולﬠנין הטיפול בצד הכביש, בשוליו, בנקיונו ובתאומו לסביבה – לא נותרה אז אלא אנחה בליבך: מה לﬠשות. אבל הכרח לﬠשות, אין מנוס מﬠשות, אם לא תﬠשה – הﬠזובה תﬠשה. אם לא אתה – הממילא יﬠשה במקומך. והקלוקל ינצח. וכל המיליונים שהשקﬠת בכביש לא יצמיחו בסופו אלא עורק של כיעור וזהומה שיצﬠק סביב, כשׂיּסﬠו על מסלול האספלט היקר שלך.

כביש אינו רק נוחות נסיﬠה, אינו רק נסיעה בטוחה. הוא גם – ואולי בﬠיקר – חלון אל ארצו של אדם (מלבד מה שכבישׂ מונוטוני הוא סכנת היּרדמות). חיוני על כן שיסתייﬠו עושי הכביש במומחים לדבר כדי שתקום הרמוניה נאותה בין הכביש וסביבתו, כדי שינוצלו נכונה העצמים המיוחדם לסביבה זו והאופייּניים לה, כדי שיטפלו היטב ובמדוקדק בצדי הכביש, כדי שישמרו שם ערכי הטבﬠ, ההיסטוריה והנוף, ושישמר תקציב לכלכלת טיפול זה.

*

וצריך לראות שלא יוכל כל מי שכוחו במותניו וכל "נפוליון" איזורי של מﬠ׳׳ץ, להפﬠיל את מכשׂיריו האדירים ולכרות עצים כחפצו, או לדחוף גבﬠה, או לסתום עמק, אלא יוכרח לשאול קודם אם מותר לכרות, אם מותר לחפור פצﬠים בהר, רק משום שכך קל לו יותר, בלי להתחשב בכלום, אלא בקלות הזו, ושלא ירוץ אחרי התוואי הישר ביותר, אם כלשהו עקום עשוי לקיים דבר שהפסדו הוא אבידה שאיך לה כפרה. אסור שיקומו פה ושם בנחלות מﬠ"ץ כל אותם גיבורים שאינם שואלים איש אלא רק קמים וﬠושׂים ויוצרים בכל בוקר עובדות על פי מה שנראה להם כמוﬠיל, והם אדוני הארץ.

וקודם שניתן רשות להרחיב את איזור הצומת בכביש, רבותי חברי הכנסת, מעבר למה שמותר היום – מותר לנו לשאול מה עתיד להיעשות שם, מי יהיה אחראי לצורת המרחב הגדול שיקבלו, ומי יסמיך אותם לפסוק הלכות של טﬠם טוב, מי ידאג למראהו של אי נרחב ומלאכותי כזה, שׂיוטל פתאום אל אמצﬠ סביבה מסויימת, כדי שלא יפול שם זר ומוזר, כדי שלא יﬠקור לשם כך מה שאין הכרח לﬠקור, שלא יצבﬠ אײ תנוﬠה בירוק כדי לאחז עיני הבריות כאילו דשא צמח שם; שלא ישחית משהו שאפשר גם שלא לגﬠת בו כלל, או רק בקצה האצבﬠ, כדי שלא יפﬠיל קודם כל כוח, אלא בינה ודמיון ואהבת הארץ – כברות הארץ שהמדינה מפקידה בידי בוני הכביש, מותר לאזרחים לשאול: מה צפוי להן? אם פצﬠ מכאיב בטבﬠ הארץ, או חלון נאה פתוח אל הרגשת מולדת יפה?

זאת השאלה הנכונה בבואנו לתקן את הדרכים.

יזהר סמילנסקי
דברים שנאמרו במליאת הכנסת ב-27.12.1965, והופיעו שנית במאמר בשם "על נופים ודרכים" מבט חדש, 23, 19.1.66

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s