ב. ג. 2000

לא נפגשתי הרבה ﬠם בן גוריון לשיחת שניים. לﬠתים אל שולחן מזנון הכנסת בין שתי הצבעות, לעתים אל שולחן וועדה כשעוד לא התחילה, פעם כתב לי פתק (שאבד לצערי), ובו הסביר כי את "ימי צקלג" התחיל לקרוא ואפילו קרא בו כבר כמאה עמודים, אלמלא שנראה לו שהבחורים שלנו בחיים טובים הרבה יותר מן הבחורים שבסיפור. ופעם אחרת סיפר לי כי שירה אינו קורא כלל, חוץ מאותם השירים שקרא ﬠוד בצעירותו כל אותם שירי חיבת ציון של הימים ההם, ונראה היה כאילו ליבו לא פתוח אל מה שקורה סביבו לא אל האנשים שמסביבו ולא אל הנופים שבשעת נסיﬠתו, וכולו רק היה סגור על ﬠצמו ועל מחשבותיו הסוערות שניכרו בתנועות ידיו ובשפתיו שהיו קפוצות חזק פנימה בשתיקתו.

ואירע פעם, לאחר הרצאה שהרציתי באילת לפניי כנס מורים, ושמה היה מכל השמות לא פחות מאשר "ספרות בעולם סוﬠר", ["ספרות בעולם מזועזע" – המלבה"ד. ראו תוכן הענינים] ושאחר כך גם נדפסה ב"דבר”, והוא קרא וכתב לי דברי בקורת, כי האנשים שבעולם טובים יותר מאלה שאתה מתאר, כתב לי, ודורנו בשום פנים איננו דור של ריקים בלבד, כפי שיוצא מתיאוריי, ושבניגוד לדברי אני יש אלוהים במקום הזה, וכי רק אנשים שטחיים יכולים היו לחשוב שבעולם פועל רק משחק עיוור של כוחות אטומיים, ושאפילו הקטעים הספרותיים שהבאתי לחיזוק דבריי, – אינם משכנﬠים אותו להאמין כי העולם באמת נתרוקן ואינו עוד אלא רק עולם ריקן ומזועזע, וכי גם הדור הזה ﬠצמו שהטחתי בו סרה איננו כלל "דור רמוס אשליות", כפי שהעללתי עליו בהרצאה, אלא מנסיונו הוא דור נפלא ונהדר וכי הדור שהולך וגדל כאן, בארץ, בצה"ל, בקבוץ, בישובי הספר, הוא חיובי ויוצר ובונה, גם בגבולות הרחוקים וגם במכוני המדע, והוא גם השיג כבר הישגים כבירים, וגם אם לא תמו עוד מלחמות מן העולם וגם אם פחד המלחמה האטומית עדיין מרחף, (והוא, מצידו, לא מאמין באפשרות הזאת), "אני – כתב בהמשך – איני יכול להגיד על דורנו היהודי כי הוא "דור רמוס אשליות", וגם בלי לשכוח את השואה, הרי "דורנו עשיר בכיבושים ובהישגים פנטסטיים". ובלי להתכחש למומים שישנם בחיינו, הרי הרגשתו היא שבימינו נתרחשו לנו נסים, לא רק בהקמת המדינה, לא רק בניצחון במלחמות, ובעליית מיליוני היהודים, אלא, מעל הכל – בשינוי הגדול שחל בדמותו של היהודי החדש, זה שצמח וגדל פה בארץ, בצה"ל, בישובי הספר, במכון וויצמן, בספרות, ובעבודה.

וכשהוא משווה את תקופתנו עם תקופות קודמות – לא רק שאינו "רמוס אשליות", אלא, אדרבא, הוא "עתיר סיפוק מן ההישגים האנושיים והכיבושים הגדולים". נכון, שעדיין נשארו המלחמות ועדיין מאיימת המלחמה האטומית, אף כי אינו מאמין שתפרוץ, אלא שכשהוא שואל אם תקופתנו לעומת התקופות הקודמות – נסוגה או התקדמה? אין לו ספק שהאנושות צעדה קדימה, ומדינות שעד לא מכבר היו משועבדות בידי אימפריות אדירות, עומדות עתה ברשות ﬠצמן, וגורלן בידיהן. ולמעשה, מעולם לא היינו קרובים כל כך לסיכוי השלום העולמי, וגם אם אינו בטוח שכל זה ייקרה עוד בימיו, ברור לו שזה הכיוון: העולם הלך להיות מאוחד יותר, ללא שלטון עם בעם, וללא מלחמות, ולא יניחו לאף דיקטטורה להמשיך ולהתקיים. והתחרות שבין מזרח למערב, לא תניח גם לקפיטליזם רודף הבצע של אמריקה להימשך כקודם, באופן שהפער בין ﬠמי העולם רק ילך ויקטן, והוא כבר יכול לראות סיכוי של ממש לחזון העולם החדש: עולם ללא שפיכות דמים, וללא עקדות הבנים. אדרבא, אם יש ממה לחשוש בעת, הרי זה שהﬠולם ילך וייפרע בלי חזון.

"אני רואה גדולה ויופי באדם שבקרבנו, המשיך, באתי לארץ בהיותי פחות מבן עשרים, מלא חלומות ותקוות ושאיפות, וגם אם נתרחשו בעולם הרבה דברים איומים ומחרידים – עדיין הוא מלא אמונה ובטחון בהתגשמות החלומות והתקוות והשאיפות – גם פה וגם בעולם."

איני יודע, המשיך, מה דרכו של "מנהיג הבירה“ – אלוהים ַ– ויש גם שהוא עושה דברים מזﬠזעים ומחרידים ומייאשים. אבל – המאזן בכללו הוא חיובי. וזו היא תמצית נסיונו האישי בימי חלדו, הוא מסיים, וזו גם מסקנת הסתכלותו בהיסטוריה הﬠולמית והיהודית – אמונה באדם, ביעודו, בהתקדמותו, ובהשתכללותו – ובאפשרות שאמנם תקום חברת בני-אדם צודקת וטוב לה.

האמנם לא נסחף משהו, כשכתב כך, וטחו ﬠיניו ולא ראה את המציאות שסביבו? אלא שלבן־גוריון, מסתבר, היו תמיד שתי ראיות. ראייה אחת מציאותית, מפוכחת ורציונאליות, ועוד ראייה אחת, מסונוורת ורואה את הנכסף כאילו היה ממשות. אולי כאותו הגנן הרואה בנבט הרך את האילן בגובהו. לב. ג. ולחבריו לא היה נסיון איך מקימים מפזורת־עם עם נורמלי, ומארץ מפגרת ארץ נושבת. אבל באמת הכל היה ברור לו, לו ולחבריו, וכשקוראים היום מכתב ישן שכותב אחד מראשוני הבילויים שאך זה התיישב על גבעות גדרה הצחיחות שאין עליהן לא עץ ולא שיח ולא עשב ירוק, ולשאלת חברו, מה הוא עושה בגדרה בשבתות? הוא משיב כי בשבתות הוא יוצא להתהלך על הרי גדרה וביﬠרותיה – ואינו בודה דברים מליבו. וגם אינו דון קישוט שראה ענני אבק כאילו היו גייסות צבא, כי בגדרה, בימים ההם, מסתבר, היו לו לאדם שתי ראיות, אחת לכעת ואחת למחר, שתיהן בו בדמו, כי אילו היתה לו רק אחת לא היה מחזיק מעמד, לא הוא ולא כל עשרת חבריו, שכן כל שאר הבילויים באלפיהם, אלה ששרו ורקדו באודיסה, להם היתה רק ראייה אחת ובלי שתי ראיות אי אפשר היה להתקיים אז בגדרה, לקום בוקר בוקר לעבודה הקשה ולצאת כשהם כבדים ולבושים היטב בבגדי רוסיה הכבדים ובמגפיים הכבדות, ועומדים ככה כפופים ומכים במעדר הכבד שקראו לו טוריה, וחובטים בדבקות בצחיח אדמות החמרה, אוחזים ונאחזים בה בטוריה הזאת שכבר חיסלה בפועל המוני חלוצים טריים ולבנים באמצﬠ התרוננותם, ולקחה והניסה אותם בחזרה לים ולאניות ולאמא הטובה שלהם, אבל היא גם שהצמידה אותם אל אדמת המציאות שרופת האש כפי שהיא כאן, ואל אדמת הברזל והנחושת כפי שהיא כאן, וגם החזירה לו לראש הנלהב מחשבות קצת יותר שפויות, על תכלית ועל חוסר תכלית, ועל כדאי ועל לא כדאי, ועל משתלם ועל לא משתלם, כשגדרה של מעלה הייתה מתגלה פתאום ונחשפת למטה כמין צחיח ברזלי של אדמת נחושת, אדמה שונאת עידור ומתעבת מעדרים – אלמלא שבלי אותו עידור פראי של הרצפה הקשה הזאת של המולדת החדשה, לא ייצא כלום מכל חלומותיהם המופלאים, וכך גם הסבירו להם שכניהם הערבים לא בלי לגלוג, שבלעדי העידור הגדול הזה שיצלח ויפורר ויתחח את רצפת האדמה המהודקת תחתיה זה אלפי שנים, ובלי שיקחו ויהלמו בה בכוח ויפתחוה ויהפכוה על פניה, לא יהיה להם מצע קרקע תחוחה ראוי שבלעדיו אין ולא יהיה כאן לא לחם ולא כרם ולא פרדס ולא באר מים וגם לא גדרה, אם באמת לא רוצים להמשיך עוד ולשתות מעיפוש שיירי המים שנותרו עוד עבשים בחריצי העגלות.

אני גר היום קרוב לגדרה, המושבה שהקימו אותם חברי בילו, לאחר שנתברר להם שמכל האלפים שנשבעו ברוסיה לבית יעקב, ולאחר שלחוף אודיסה הגיעו מאות, ולחוף יפו הגיעו עשרות ולגדרה לבסוף הגיעו תשעה, כי העשירי חלה פתאום ונשאר בראשון, וכשאני שואל עצמי איפה הייתי אני, אילו גם אני הייתי איתם אז בגדרה שהלכו להקים לאחר שכבר עבדו והתאמנו בעבודה במקווה ישראל ונאנקו מן העבודה הקשה, ולאחר כל ימי ראשון לציון ועבודת הפרך, ואז לבוא לגדרה ההיא, שאין בה כלום מלבד צחיח ואטום ויובש ולקום אז כל יום ויום יום מחדש, וללכת ולהתכופף ולהקיש בטוריה באדמות הברזל, באותה עקשנות בלתי אפשרית – האם גם אני הייתי יכול כל כך? באמת?

כי מה באמת החזיק אותם? קל לומר אמונה. או חזון. או תקווה. או עקשנות. או ייאוש. מפני שכל עניין היאחזותם לא היה עניין של רגע בן חלוף, וגם לא ייגמר כעבור כמה ימים קשים אחדים, כמו במחנות העבודה של תנועות הנוער, זו כבר היתה ההתחלה, ההתחלה אשר אין חזרה ממנה, של מכאן ועד עולם. ושל זהו זה.

באחד המכתבים שכתב בילויי אחד לחבריו שבגולה כששאלו אותו, טוב, ומה אתה עושה בגדרה בשבתות? שעל זה השיב מניה וביה כי בשבתות הוא יוצא להתהלך בהרי גדרה וביערותיה, כשכל גדרה וכל סביבותיה לא היו כמובן אלא רק שממה גדולה אחת ושלימה, מיפו ועד עזה הכל רק גבעות כורכר צחיחות, ולא צמח ולא עץ, להוציא אולי סידריה כלשהי מרוטה וסחופה, או שתיים, שהגמלים עוד לא כרסמוה לגמרי. אלא שהוא כמובן לא כיזב, מפני שהעתיד היה שם כעת, במין הווה אין גבול, ואין הבדל בין כעת ובין אחר כך, שאלמלא כך, אם הכל היה רק כעת לא היה מחזיק מעמד והיה קם ובורח.

מצד שני, כשהולכים ומפטירים בחיפזון "כן, נכון, אמנם היו להם בהתחלה כמה שנים קשות", והכל נשמע כאילו פשוט, ומתעלמים מן העובדה שאין שנים אלא יש רק יום אחד ארוך בלי סוף ועוד יום אחד ארוך בלי סוף ואחריו עוד יום אחד ארוך בלי סוף, ושאין כאן מניין שנים אלא רק עוד יום קשה עד ייאוש שבקושי ניגמר ועוד יום קשה עד ייאוש שבקושי ניגמר, ושיום נמשך מקודם עלות השחר ועד לאחר שקיעת השמש, ושכל יום קשה מקודמו, כשגבו של אדם כבר נשבר וכל עצמותיו גונחות, וידיו כבר תלויות לו ריקות משום כוח, ואין בו עוד שום רצון שהוא לקחת ולהתגבר ולקום, לא כארי ולא כגדי, האדם פשוט לא רוצה, לא רוצה ולא יכול, וגם לא זוכר למה לכל הרוחות נפל לתוך הצרה הזאת, הוא וכל חבריו האלה, שנראים כעת כמין עדת קבצנים לבושי קרעים עם מגבעות קש משונות על ראשם, לא זוכרים איך קרה להם שהסתבכו במליצותיהם עד שלא יכלו עוד לסגת, ולא יכלו עוד אלא לקום ולעזוב בית, משפחה ונוחות, כשהם כולם אינם אלא רק עשרה בחורים בודדים, עשרה אחדים מכל אלף המתרוננים שנאמו והתלהבו באסיפות הגדולות באודיסה, וכשכולם היו שרים פה אחד, עלה נעלה, ובית יעקב לכו ונלכה.

כעת זה נראה להם כאילו הכל כבר היה לפני מאות שנים רחוקות, או רק כמין חלום שצריך להתעורר ממנו, אלמלא שהכל הוא בדיוק כעת ממש ובעליל, אני עצמי יודע איך אבא שלי ועודנו רך וצעיר כבן שבע עשרה, איך גם הוא היה בנפרדים מן הבית ומן המשפחה ומן הנוחות, ואיך קם ועלה ציונה, ואיך הוא וחבריו היו רק שרים, מלים עבריות מן התנך ומנגינה מתייבבת מערבות רוסיה, ואיך היו מקימים צריפים בין אגמי המים של חדרה הירוקה, יוצאים עם סל ובו לחם ובצל, וגם עתון אחדות העבודה או הפועל הצעיר שהיה מקופל בו בין הפרוסות היבשות ובין התמרים היבשים, ועם המעדר הכבד הזה ששמו טו[רי]ה, ועם הוויכוחים בשעת הפסקת הצהרים לפני שחוזרים לעדור בטוריה ההיא בשדה הריק ההוא עד הערב עם הדג מלוח וכוס התה, ונושאים קול ושרים ביחד חושו אחים חושו, וגם משלבים יחד ידיים לריקוד סוער.

אינכם מאמינים, אבל כל זה היה ממש לא מזמן, עוד בימיי, כשהכל בעולם עוד היה טרי וחדש ויפה, פעמון העבודה היה מצלצל וקצת יהודים ירדו מן הגבעה מצד זה, והמוני ערבים ירדו מן הגבעה מצד זה, ופשטו על הכרמים הצעירים, וﬠם זה כאילו כל זה אירע מזמן מזמן, אי פעם לפני ﬠידן וﬠידנים, אולי בימי אבות אבותינו מקדם, ואולי אפילו מﬠולמים כך היה, ואין כאן שום פלא מיוחד.

אלא שזה כנראה טבﬠ הדברים. אוניית העולים אך זה הגיﬠה לחוף וכבר התחיל החוף להצמיח בתים ואלה הלכו והתרבו זה בצד זה, וכבר הפכו לﬠיר, וﬠיר אחת כבר נוגסת בﬠיר אחרת, וכבר זו ארץ מלאה וצפופה ובית על בית וקומה ﬠל קומה. ואנשים קוראים לילדיהם שמות כיגאל ויגאל וגואל וגם יפרח ואפילו יזהר, והכל ממש היה הומה ﬠתיד.

ובדיוק כאן מתבקש לומר, ותראו לאן הגﬠנו, מה היה לנו אז ומה יש לנו עכשיו. ולומר, כי אז היה לנו עתיד יותר גדול מן ההווה, והיום יש לנו רק הווה גדול אין קץ, ומי מדבר ﬠל הﬠתיד?

חוץ מן השלום, כמובן.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s