דרשה ראשונה (2)

כן כן, נחדל מזה. הגיעה העת. אני ממלא אזניך בדברנות־דברנות חבוטה, מתפלמסת עם צלה, וגרוע מזה – שמתראה מטיפת מוסר יומרנית. מניין לה, לכל הרוחות, לדעת דבר שמעליו אפשר לעמוד ולהטיף מוסר? צר לי שנתפסתי לצדקנות זו. כבר אנחנו יוצאים. הנה נפנה כאן. רוצה לבוא? שם, דרומה. אולי נמצא נקי יותר. פתיחות פטורה מן הסתימות הזו שהגיעה כאן למלכות אלף השנים. מלכות המלא הקטן האפשרי (הו, מה הווה על קצת החיים היפים שלנו, החד־פעמיים!). וחוץ מזה, אתה יודע, זה שלפנינו – הוא הדבר עצמו, והדבר עצמו, כשם שלימדו אותך, אינו בשום פנים שום סיפור. אלא נשאר הדבר עצמו. ובכן – מיותר. הדבר עצמו, שברחוב ובבתים, הוא זה שממנו, אם יודעים איך. יוצאים ועושים משהו, ולעתים גם מעשה או מעשיה, ששומעים לה ומחייכים, מושכים או לא מושכים כתף, ויוצאים ופורשים איש לאשר לפניו, אם יש לו. ואילו זה גופו ששרוע לפנינו פה, הוא הממלא ושרוע על כל, כפגר של לויתן שנפל וכיסה על ציידיו, ועלי ועליך ועל הסיפור המסכן החנוק לו מלמטה. בוא נמהר לנו.

רחוב יפה. לא? מְחוּץ שמש, קְלוּי אור. המום אפור, מדוכא חרבונים. הגינה הזאת? לא, היא כן חיה, רק לא השקו אותה, זה הכל. בשבת, אולי. לא נורא. בשבת ישקו. אבל החום האפוֹר הרובץ כאן הוא מטבעו של דבר, חלק לא ייפרד. מוזר לשער כאן זה בלי חום אפור, כאילו איננו הוא, או כאילו לא הגון. כבר נלאית? הזהרתי אותך. בוא, נרחיב צעד. אין כאן הרבה יותר ממה שיש כאן. רצית לומר משהו? הנה, רק עוד זה: שכלום לא ימות כאן. וזה אולי צד טוב. לא ימות כי כבר הוא מת. כאן הנצח. והנה פניו. תארת לך ככה את הנצח? נצח אין חפץ. אם זה נצח תנני אלי רק יום אחד.

נתאחז בך וגם לברוח לא תוכל. אינך מאמין? אבל לא צריך שתאמין. מי צריך אמונה. מתקיימים גם בלי, גם ככה. להתקיים צריך ולא להאמין. תכלית כל הדברים כבר באה. הנה כאן. הנה. כאן. כעת. הכל. מה רצית לומר?

האנשים? היכן הם האנשים? בשעה זו? איש לעברו. אבל כל הזמן כאן. אם לא פניהם כאן, הרי הרדיו שלהם, משפיך פתוח במלואו. אל מלא רחמים. וגם היצוצים כל הזמן אתה מלווה הצצות והיצוצים: מי הוא זה הולך באמצע היום ולא מהכרח תכלית? ואם אינו חייב, למה לא יהיה אף הוא חובק ברכיו לעת כזאת בתנוּמות חום היום ‏(נסה נא, עמוד וקרא בקול: הו, הו, האזינו אלי בני אדם! – תבריח את כל העורבים, תקיץ שנים שלושה מנומנמים, גם כלב צרוד אחד יתחיל מנבח). אבל אחרי הצהרים כבר יהיו עֵרנים יותר: בעתון הערב בידיהם ילקקו סיפורי שחיתות. שלא להזכיר כלל את השיחות שתוכל ללקוט בכל אחד מאלה הבתים, כאילו היו כולם בית אחד, תמיד: להשיג. זה הכל. אפשר להשיג. אי־אפשר להשיג. מחר בטח אפשר יהיה להשיג. הם כבר השיגו. ואתם? ומה השיגו הם? ונשיג? אמן, כן. תכלית האדם. זה תמיד. אבל גם: מה אמר, תמיד מה אמר. מה אמרו מה אמר מה אמרת אמרו אומרים אומרות ומה יגידו, הוי מה יגידו, מה יגידו כשידעו, כשישמעו, כשיבואו, מה יגידו עלינו, מה יגידו עליהם, מה יגידו כשיגידו, כשידעו, כשיראו, כשישמעו, ומה נגיד להם, מה יגידו כשיהיה וכשלא יהיה, כשלא כלום, כשכלום, מה יגידו השכנים, הדוֹדים מה הם יגידו, מה יגידו בעבודה, בעתונות רחמנא ליצלן, אלה שיודעים מה יגידו ואלה שאינם יודעים, מה יגידו האנשים שבחצר השניה, ברחוב השני, בכיכר הגדולה. בחוץ, מה יגידו כלל האנשים שבחוץ, היינו־הך מה. תמיד ולעולם רק זה. ואין אחרת. גם הצמחים הללו מכוסי האבק אילו השיגו ודיברו – כך היו אומרים: מה יגידו. אין אחרת. גם לא בניגון אחר.

מה אני רוצה מאתם? רוצה? לא מאתם. רוצה אולי להיות יכול לומר מה לי ולהם. אלמלא אני מהם והם אני. אם אין כל זה אלא פשוט שנאה המעוררת מראות בכוחה, ומעוותת את השורה? שבאה? לא, רק רוצה לברוח. זה הכל. מתפרנס בי לנוס, לצאת מזה. בוער בי שלא להיכנע. לשמור על שביב המרי, כל עוד הוא שביב, כל עוד הוא ממרה. שאהיה יכול לשאת מבט אל רחוק יותר. שלא להיסחף להיבלע להיכנע לשטיחות הכל כוללת, להיות סורר במלכותה. להיות נשבע לאחרת, שייך לאחרת מזו של כאן, יותר של כל שָם מאשר של כל איזה כאן שהוא, יותר של אי־אפשר מכל אפשר אפשרי שכאן, אהה, אלהים, האפשר האפשרי של כאן! הוא והקולות האלה שלהם, כל התכנית בבקשתך, שאין לה כלום לבקש, כל הזמר זמר לך, כל במעגל הימים, דבר השעה, לקראת הבאות, בחיים ובמדע, במפלגה ובהסתדרות, כל ה־ – – –. טוב. אשתוק.

כספינה נובלת אין רוח מנוטש אדם תחתיו: מפרשיה מדולדלים ולבה נעגם, יפה ועשויה לדרך, ומונחת תחתיה. ספינה זנוחת רוח. רק מייחלת. רוטטת כל ערב, מודדת אם לא, אם לא עננים עולים באים, מודדת כל בוקר כמה עוד נשאר לַח. מרחרחת מריחה כל משב, כל נשיבת רוח אם תבוא. אם תקח, אם תסיע. אם זיע יחלוף במפרש, במפרש הרום או בירכתיי, אולי זה, אולי הפעם. קדחת הדרך, רתת בכל. ונובלת, רוח רוח. התבוא עוד? העוד יש רוח? והגיע עד הנה? לא תדלוג עלינו, מחוקים מלבה? יש יום וגם עד כאן? ברבות הימים? לא נמחק מחוז זה שלנו מחפצה? או, אולי חובה לקום לעשות משהו? לתת לה, להקריב לה, לשיר לה, לתופף על הלב? האתן בני חטאת נפשי? הו, רוח, שתעקור, שתמלא, תנפח, תחייה. תטיס אל הים המתנפח וגואה בכרבוֹלוֹת ובדְכִי, ואז, אולי, ובמלוא התנופה, ובתנועה, בסוערת, מטולטלת ומודחפת תצא מלאה ויפה למרחב – הו, מה אתה יודע!

על מה אני סח ביחוד? על עצמי, על האנשים, על נוות ביתם, או על הדרכים ההולכות האלה? על הדרכים כן. על ההולכות. על החפץ להיות בדרכים ההולכות. על הזוָעה להיות נותר בבתים העומדים ולקבל על עצמך דין הזה שעד כאן כגזירה. על שלא רוצה, לא רוצה, לא רוצה, להיות נואש מכל, ולא להיות לברות הזמן המכרסם, טרף הפקר לשממון היחוּל הכוסס. ורוצה שכל עוד אני רוצה, שכל עוד יש בי רוצה – שאהיה לא רוצה ולא רוצה ולא רוצה. זה הכל. לא להיות חי ומַשלים עם הוָיית דומם. שעושים בו. להיות בלתי־זרוק לכליית הממילא. כמין קופסת סַרדינים ריקנית זרוקה. כבית הזה. כרחוב הזה. כגדר הזו. עם העתון התקוע. שהשמש אוכלת ומשחיתה באין מכלים דבר. שמוטה שמיטוּת. נטוש. חסר חפץ.

אלהים אדירים, מה אני רוצה מאתם ? הרבה ריבוא אדם, שלא כולם כמו כולם? למה איני רגיש להם? אני? והם, כלום הם רגישים? אלמלא ניחא להם ולו כזרת – כלום היו נראים כאלה, מפוטמי יש, כאלה שהגיעו ויש להם? עד זוָעה. לאחרים, שקצת לא היה בתחילה ניחא כל־כך – לאלה הספיק כוחם רק עד שהציגו עצמם עד־כאן, באו הציגו ונוֹאשוּ ויצאה רוחם, ואינם עוד מכאן ולהבא אלא אך לברות הזמן האוכל הכל. נואשו? הבלוּתות. גם לא חלמו על הרבה למעלה מזה. אילו חלמו לא השלימו ולא גמרו באמצע לכתם. באמצע? בשליש. ברבע. בחצי הרבע. בני עשרים ואחת.

כך עשה האלהים וכך הוסיף: שיהיה להם ניחא וגם ניחא להם: נוח ועתון ורדיו, ודבר חביב לרגון עליו – שהרגינה, כידוע, חלק מן הניחא, קצת התבלין, דמעות התנין. רק עוד הוסף וזבד להם עוד נתח בידור אחד, ועוד חתיכת נוחות אחת, עם טיפת קצת מזה וקצת מזה – ושלום להם, שלום עולם. קוצר לב נתן להם האלהים עם קוצר יצר. אשריהם. אך זה ליבלבו בחמדת ימים, צעירים עזים וצעירות תמירות, וכבר הנה שלכת וקרחת ושובע ופימה ושיכון וחסכון ולא־נורא, ויא־בים־בם ואח־ווי־אוי. תם החי ונעשה דומם. חמישים שנה קודם שסגרו עליו בעפר. הנה לך. ברח לך בני. ברח ברח. לֶך־לְך כל עוד הולך. אם יש לך לאָן וגם אם אין. כל עוד הולך. זה כל הדבר: לך לך כל עוד הולך.

ואל תשאל קודם לאן ואחר תצא. קודם תצא ואל תשאל. גם אם אין שום לאן שהוא בעולם בשום עולם שהוא, ולא פחות ולא יותר בשום מקום מן המקומות, גם אז. גם אם מי־יודע. גם אם עוד־נראה. או אלהים ייראה לו. ובלבד שלא לחכוֹם דבר שבעטיו תופסד ההליכה. ורק שלא לעגון במפרץ הקטן הראשון, גם כשהוא מי־שופכין עומדים. ולא, לעולם לא. לא לומר כן על המכוער ולא לומר מה־יש. לא לחדול לבחול בו. לתעב עצם היותו ואת מגעו את קרבתו את אפשרותו. ולא להילחם בו כי הוא מטמא במגע, כשֶרֶץ, ככלי נידה, כצרעת, וכמת. אלא לחפש עולם אחר. מהתחלה. אם אפשר. אם יש. וגם אם לא. ואל תחוס עליהם. לא חולי הוא. הוא דוקא מיטב בריאותם. הוא השלוָה הנכספת שמגיעים אליה, ומאחלים עליה בכרטיסי שנה־טובה, מגיעים משיגים וחדלים ומתים כעוד כחיים חייתם, פ"נ איש טוב ומיטיב, ינוח בשלום על שיכונו, הֲנָאָה לו והנאה לעולם. הישמר לך ואל תהיה עיף לרגע. תפוש יתפוש אותך אז הלז. חבוק יחבוק אותך. ייכרך סביבך: בוא גם אתה עמנו. בוא רקב איש חי. חבוק יחבוק כאוהב, ייכרך ולא ירפה – גם אתה חלה כמונו בוא רקב עמנו.

הו, כן. אני רואה את ההעוָיה על פניך. אינך מקבל. אינני מוצא חן בעיניך: איזה יהירות, בן־אדם, איזה יהירות! הזכות הזאת לתעב את אשר הם משכנות האדם; ואת שיחם־ושיגם; ההתנשאות הזו; ובשם מה? רואה את מחאתך על היוחסנוּת לעשות מין סך־הכל מרושע, להוציא משפט כליה ללא דין ובלא לשמוע בעלי הדין, ובכל אשר אפגע ארשיע. אתה הולך לומר לי, מי שָֹמך. אתה הולך לומר כי רק מבזה אדם יכול לעשות משפט אחד לכל, בלי למצוא גם חוט אחד של זכות. הולך לאחוז בגרגרתי: בכלל מניין זה מותר לי? ואיך נטול שום סבלנות לא אל חולשה, לא אל קוצר כוח ולא אל נסיבות ומסיבות מקילות – בא אחד ונוטל ושופך החוצה במחי־אחד את הרבה עליבות הבריות ואת קצת יפים. אשר עוול שלא לראותו. והלא אין לו דבר בלי יפיו. ואין לך יום־יומו בלי שבתו. לא? וכאן בא זה לתבוע פתאום ובהתנשאות: הכל או לא כלום. ממי? גם מעצמו? הוא יודע לעמוד בזה? או יש גיבור כזה, אי־בזה? מניין זכות ההטפה הזאת? הטפה גאותנית במקום סיפור מובטח. ותדע – אתה נד לי – לא את כיעורן של הבריות אתה עוין, בגלל מה שהם, אלא אולי, בגלל מה שאתה? ואגב, כלום הצצת בראי, בימים האחרונים?

הה, היטב טפחת על פני. מלה ומלה כקורנס. לולא שריבך אינו אל מול פני, דלי תואר כפי שהם, כי־אם אל מול זה: הבט, הנה – זה, וזה, ושם, הסב ראשך, והכל ביחד: להם עליך להוכיח. ותדע כי התקיימות הכיעור לעולם, מפני שלעולם הוא קצת נסלח, שלעולם מוצאים לו טעם לקוּלא, שלעולם יש לו נסיבות או מסיבות מכפרות, עד שאי־אפשר שלא לחוס. וכשחָסים מפסידים. לא? לעולם יכאב כל שינוי או יכאיב, ואתה שונא להכאיב. ובכן מה? נשארים כך, חשופים ב”הגענו” הזה? נשארים משוטחים בעולם של רק מימד אחד, כאילו לא היינו אלא כתובת מודפסת, רבוצים משוחדי כל מיני אשרינו, מופסדים מרצון, ומנוחים ומנוחלים בזה העד־כאן הזה, שאין פחות ממנו? או, אולי לא? אולי להיפך? אולי מסרבים ומסרבים, אולי קמים ונוטלים עצמנו ומסתלקים? או מה?

מה נשאר איפוא? נשאר שנשאר. וסופגים עצבות. מכל צד שהוא. מכל השָֹאת עינים שהיא. יותר ממה שיש בעולם להציע מוצאים לעצמנו עצבות כמצוא לו המגנט את הברזל החבוי. שואבים עצבות מן היפה ומן המחריש, מן המגיד ומן הדומם. מן היום־יומי ומשבת הגדול, מן הרחוק שאיננו ועוד לא בא, ומן הזה הכפוש הזה, הזה שיש ובמגע, ומגלגולו של החלום לשברו, ומן ההתפעמות אל פתרונה, ואל ממשה, ומההתפכחות שמתפכחים ומהמדוחים שמדיחים, ומן העננים התלויים ביום סתיו בקצה העולם, בשעה מחרישה ועומדת בתפילה. עצבות עצבות. מה עוד אחרי זה. עצוב לי אלהי עד דעוך. הה, לא, שוב דברים שלא מן הענין. שוב סטיה מן המזומן לנו, שהיה, כמדומה, סיפור אחד שהיה עלינו לספר. מעשה באיש אחד, ביום אחד, ובדברים שבאו בזה אחר זה, כל אחד מהם עושה חיוך מיטיב יותר. לא כן?

בוא. לא נהיה עצובים. עוד מעט ויוצאים. כאן כבר מעורב הנטוע בבנוי. הנטוע מכבר והבנוי זה מקרוב. מכל הפרדס הגדול שהיה גואה עד חופי המשֹוּכוֹת, עשו מגרשים, ומן המגרשים עשו מבנים, גמורים ושעוד אינם גמורים. וגדרות, וקרשים, וחפירות, ובורי סיד, ואקציה אחת, פליטת הימים ההם, הנה זו, ואפילו פורחת. לה, כביכול, הכל כתמיד. הגיעה לה עֵת לבלוב, שעת קישוט. כל פקעי רקמתה עליה. כל פקעי המוך הזהוב העלו אור, בתום רקמת כותנת כפרית, שרים כאילו הכל עדיין כאן – ואינה אלא כשן שנותרה בפה עקור. כלימה. לעצום עינים ולא לראות. שריד סומא של פעם, כשהפרדס עוד היה אמת, כשגאה והגיע אל חופו, אל גודש המשוכה, ועבר בדילוג, בגל צמיחה, כהה, והעלה תנופתו ממנה והלאה, ותחתיה והמשעול (שכעת הוא כביש מחושף), היה נחל חול מוצל, טמון בקמור, מנותז הבהובי אור ורצוצי פשושים, סיבכיים וחוחיות. וריח כבוש, מתקתק חריף, כמעט מבחיל בהתעצמו, ואין עוד פרדס, ואין לו גבול משוכה, ואין דבר מאותה גאות, ורק זו, מעשה־גולם, מנסה לחייך כאן, חיוך של אביב, הה אלי. קורע לב. אז מה יש עוד לספר?

משוכה (ולעתים מלובשה כולה פרחי לפופית כחולים, שתחילתם במסגרת גדר הרשת וסופם שזנקו מעל כל מסגרת והעפילו עד רום הברושים בלהט תעלולים והעטו עליהם כחול פריחה. שאינה ממינם, מוזרה ומגוחכה לברושים ולכבודם, וקפאו באבלות הדעיכה, הברוש ולבושו, כנשף מסכות שהפך אבל). (או ז'קורנדה עקורה למחצה, בהינומת פריחתה, מוכפשת בעפר החוֹלה אשפה}. קפא הכל תחתיו על עמדו. במחציתו. מָחוּץ במחציתו. חדל מלכת. לא הולכים בהן. והן אינן הולכות עוד. כל הלוחמים על מנת אור השמש מתחת הצל הכבד של האילנות המלאים, היה להם לפתע אור שמש שבעתים מכפי שירצו, אלא שכבר אינם רוצים, לפי שאינם עוד. אבד להם העולם. אין להם עוד עולם. והפרדס שהוביש, יורשים אותו קהל צמחים פוחחים, קבצנים מזדמנים לעוט על שיירי טוּבו שנשדף. גם הם ייעלמו ויחזרו לאטם הקודמים, הראשונים, שמלפניו, אותם שעקרום לפני שלושים שנה בחימה ובהתלהבות חלוצי המטעים, במחרשות עמוקות, באין סוף עידורים עמוקים, וברדיפה אחר כל נתח יבלית תועה, ובנהרי נחלי זיעה – שוב חוזר לכאן החילף הנצחי, השומם. והדרדר הנמוך, התלתניים, התורמוסים וכל מיני בני חיטה פרועים, ואם אך תניח להם לפי דרכם שנים אחדות, וחורש דליל של אלונים או חרובים עם כל מיני שהם ישלוט כאן ככימים מקדם. אבד למישהו עולמו. היה לו עולם, יסוד ומוסד. ואבד. ונשאר בלי. מסתובב בעולם בלי עולם.

כולה צל סוד וחול זהב, ניצוצות אור וריח כבוש, היתה מנהרת האקציה. והבט בפריחת זו. ובגידמוּת הפרדס הכרות שנותרו כאן ושם ועוד לא נבנה עליהם. שרידים קולטי־אשפה פורחת. אפופים יבשות קוצים עד רגליהם. בלי שום כוח או חשק לכלום. הו, איך יהיה חשק ולמה יהיה חשק. וכאן אתה מחַפש קצת חסד של יפה? הנח. אין פה אלא טפשושיות. הרבה־הרבה חכמה לכל מיני ערמות. להלוָאות, לשטרות לתשלומים לשיעורין, לקנאה לרהיטים – אבל למה שעושה את החיים לכדאי – לזה טפשושיות, סתוּמות, עובש. עיפושי עיפושין. מלמטה עד למעלה, מאלף עד תיו, טפשושיות. מעשים טפושים בכוָנות טפוּשות ובנחת מטופששה, ויום ליום טפוש ומטופש. חדל לך. מה לך כאן מי לך כאן. על מה אתה חס על מה? חמוק לֵך. כל עוד אתה. היפלט הימלט. בלי לשאול מלה נוספת. הטח בדלת, וגם בלי, ובלי כלום ובלי ברכת שלום, נדֵף עצמך משם והסתלק ולך לך.

לאן? ובלבד שלא כאן. תחפש. אחפש. יחפש כל אחד לנפשו. לא ימצא. אולי ימצא. קרוב לוודאי שלא. נתבונן. תתבונן. אתבונן. נהיה בלי. עד שאולי יהיה לנו עִם ונהיה אז עִם. תהיינה לנו ידים ריקות. אשרי ריקי הידים. חסר וטוב להם. להם הידים הפתוחות. האפשריות. הם יוכלו לאחוז – כשיימצא להם. ואילו זה שידיו מלאות איך יאחז כשיימצא לו על דרכו. גם לא יחפש למצוא, גם לא יצא לדרך, ואין לו צורך בדרך: די לו בידיו המלאות. ידים מלאות למעמסה. באות במקום כל דרך. אין עוד חפץ בדרך כי כבר הגיעו. ובמי אתה מקנא? הו, אשרי המוצאים על דרכם. על אחד ההרים או במישר השדות. אשרי שאין להם כלום אלא ביקוּש. עשה לך בני ידים ריקות כדי שתוכל להיות בביקוש. אל תצא מעוּמס. בלי נכסים ובלי ערכים. נקי. ופתוח. וקל. ובן־חורין. לא כצב בשריונו, לא כקיפוד במחטיו ולא כחלזון שבּצתו הובישה פתע, נֶחְפְשָֹה לה.

עשה שתהיה יכול לצאת. כשיבוא לך הדבר. עשה שלא תהיה שייך כדי שלא תצטרך לוותר. כדי שתוכל לחפש את מה שאין. הנח את כל שיש לבעלי היש. וצא לך לחפש את כל שאין. עשה שלא יהיה לו כלום, כדי שתרצה למצוא. ושלא תהיה סָתום ושלא תהיה בעל נכסים ולא איש לערכים, אלא פתוח פתוח, פתוח. כשדה ליורה. זרעיו טמונים ממתינים ופניו השמימה. וצא צא בחור. זה הכל. זה כל היפה. מה יפה מזה. הישאר ריק וצא. צור לך במטפחת והימלט. צא לך ההרה. צא ולבך פתוח. זה הכל. מה צריך עוד?

ורק שלזו שלפנינו לא תקרא דרך. הזו כבר הגיעה והיא סוף המסע. לא נדרש לה מעתה אלא כורסא, עתון ורדיו. הנה, הבט, הנה זו למשל, הדרך אל שכנינו מכאן, אל ,דגל־התחיה'. הנה היא לפניך. כל ארכה. נורא קל לנהג בה, אם אך לא יירדם משממון. מאליה נוסעת ומסיעה. מרהיבה, לא? וגם לא תימצאנה שום הפתעות מעבד לעיקול ההוא, אם על כך אתה שואל, עיקול בנוי להתעקל בשלום כאילו לא היה עיקול מעולם. כולה כולה כולה – היינו־הך. פחות מלא־איכפת ויותר ממה־זה־עסקי, או עסק־אבי. לא רק בשל שולייה שניירי כל העולם הוסחפו שמה להיאחז ביבושת הקוצים בדרכם אל כלום, לא רק בשל התנים והכלבים הנירצצים יום יום וממורחים על נוקשותם האטומה מאוד, לא רק בגלל יובש הפרדסים שמעבריהם, אשר על משוכותיהם, כביכול, יורדים שיירים כפרחים, יושבים על הכל ובכל ועד לפני־ולפנים, פורחים בכל פרחי העזובה, נימוּרי אפור ודהה ומצהיב ועכור ולבן שנצטרע, ואפילו לא זה, וגם לא שבקרוב איה”ש יבנו כאן בעזה"ש – וכבר עשו פארצילציה, לו יפרצלצו את פרצופיהם המפורצלצים – לא כל זה – וגם לא הלא־איכפת היושב על הכל, יושב וממלא מפה לפה, את כל הדרך הגלוּחה היפה, אשר, וזה הדבר, זה בעיקר, זה: אשר אינה שום דרך, אשר בסופה אתה בראשיתה, כאילו לא דרך ולא כלום, ורק בו במקום: ישר שהוא מעגל סגור, גמור, והיינו־הך, ולא איכפת, וגם ככה אפשר, הללויה, וככה זה בחיים. הנה, ככה.

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s