היסודות הא־תרבותיים שבספרות

בנוהג שבעולם, תרבות וספרות הם צדדים משלימים, אם לא חופפים, של מופע אנושי אחד. השירה נחשבת כקטע, והתרבות היא 'המיכלול הגדול' המכיל בו את השירה, את המדע, את הישגי רוח האדם, את הציוויליזציה, במובנה הכובש מן הטבע למען האדם, וכו'. בכל מקום משתבחים בשירה ובמשוררים כבגוּלת הכותרת של רום התרבות. אמנים נכללים עם "אנשי הרוח", פילוסופים. מלומדים. מדענים, מגלי תגליות וממציאים – והם נחשבים כמוניטין של אומה, של תקופה וכו'. אלא, שבו בזמן ומימות עולם, המשורר הוא גם הסוֹטה המועד מן הנורמות של התרבות, לעתים הּוא אף כשוטה הכפר על גבול השפיות. החל ב"משוגע איש הּרוח" של הושע ו"רדוּף הדֶמונים" של אפלטון. איש "השגעון האלהי" (פיידרוס) הדיוניסי, מופעם המוּסוֹת, השיכור, המסוּמם והחולה, המשתופף אצל אֶרוֹס, והמסווָג כמכשף למחצה, כשאַמאן, שאינו משתלב עם הציבור לא בהליכותיו ולא בעניניו, ולא בסדריו. ומכל מקום האמן אינו סמל היציב, העקבי, המתון וכו'. לעתים הוא המצעיד את העדה אל יעדיה לפי קצב דבריו, ולעתים הוא הפגע־רע ומכשוֹל למרש הכללי, או שהוא הנסגר לו, איש בודד המדבר בקושי ומתוך יסורים על כאב בודד אל אנשים בודדים, מחוץ לכלל ואף כנגדו. הדברים ארוכים וישנים וידועים, ואין מה להוסיף, לוּלא, שכשמביאים שירה לבית־הספר לא תמיד ערים בעלי־הבית איזו צרה הם מכניסים פנימה. אבל כשהם עִרים לדבר, עומדים קובעי מדיניות החינוך על הסף ואמת הצנזורה בידיהם, המספריים והפרשנות "הרשמית": לעצור את "החמרים הרעילים", לעכב ולסנן את "היסודות המשחיתים" מן השירה, ולסלק ממּנה כל מה שנראה או נחשד ככופר, כניהיליסטי. כהרסני, כמופקר וכו' ולא להתיר להם, לארוֹס וּלדיוֹניסוֹס שלוחי הרסן, מפירי הטאבו, החולים והמופרעים, ופורעי הנורמות להשחית – ולמנוע את הנוער מהיפגש עם כוחותיהם המקסימים תמימים והמדיחים פתאים, לעבר קוטב אנטי חברתי ואנטי תרבותי: ועיקר הבהלה, היא מן השירה המודרנית "המתירניּת", שכולה הפקר, סקס ואלימות, ולשון שוּקית, ולכלוך, וחילול הקודש, והסתה שלילית, ומה לא.

ואילו משהחליטו ללמד שירה בבית־הספר, החליטו במידה כלשהי "לשחק באש". ואי־אפשר שלא לדעת שהשירה אינה רק אומנת זכת־כפּיִם, אלא היא גם מכשפה טורפת. ומי שמנסה להפריד בין השירה ה"חיובית והבונה" ובין השירה "השלילית וההרסנית" – מכשיל עצמו מראש. האמנות איננה עוד מרכיב חיובי בין מרכיבי התרבות, וגם אי־אפשר לה שתהיה כזו, על־פי טבעה. האמנות בו־בזמן היא בת־בית בתרבות וגם אויבת מרה לה. אסור לשכוח כי תרבות ואמנות אינן אחד, ואי־אפשר להן שתהיינה אחד. ומי שמנסה להפקיע לו רק את הצמוקים המתוקים מן העוגה המוזרה הזאת, מתחייב בקלקול כפול: של המתוק ושלׂ השלם. המתוק החולה, המתוק הרקוב, והשלם הנגוע והשלם ההוזה על השלמות. דו־ערכיותה (ומוטב רב־ערכיותה) של האמנות היא מסוֹד כוחה: היא חלק מנוות הבית, והיא חיית־בר בלתי מתבייתת: ולעתים, אם נמשיך את הּמטאפורה, היא מן החיות המתות בשבייה.
מכל מקום בדימוי הנפוץ של השירה ושל החינוך כמִפגש שבו נפגשים שני טובים כדי לעשות יחד טוב כפוּל – לפי איזו מִשוואה של איחולים: הספרות הטובה ועוד החינוך הטוב עושים אדם לטוב יותר – כשלמעשה, הכל במשוואה עממית זו מופרך: אין בעולם לא ספרות טובה ולא חינוך טוב, אלא יש ספרות ויש חינוך. זו כפי שהיא וזה כפי שהוא, וגם האדם כפי שהוא – ואין שום בטחון או ערובה במה יהיה אדם יוצא מן הפגישה, ואם שיעורי ה"טוב" יהיו מתרבים דוקא או מתמעטים, או נשארים בעינם כפי שהיו. הקשר האמיתי בין השירה ובין החינוך ובין האדם – הוא קשר הפכפך, רב סתירות, מיטלטל בין אור לצל, מנחם ומקנטר, מכניע וממריד. ועם זה חוֹתר תמיד אל איזה רעיון נאצל של שלמות, שלעולם לא יגיעו אליה ולעולם לא ירפו ממנה.

ס. יזהר  "לקרוא סיפור"  עם־עובד, 1982 עמ' 121
הספר מבוסס על עבודת הדוקטור של יזהר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s