על מע'אר ועל סביביה

לפנות ﬠרב ב־15 במאי 1948, ﬠמדתי על הגבﬠה הזאת ושמעתי מפי רדיו מצומק וצרוד את בשורתִ הקמת מדינת ישראל.

הגבﬠה הזאת, שנראית לכם אולי כסתם־איזו־גבעה לא־חשובה אחת, עם קצת שיחים וקצת עצים, היתה אז כפר ﬠרבי שזה עתה ניכבש. ﬠמדו כאן בתים קטנים וגדולים וחיו כאן מאות אנשים. כמה מהם שזה עתה נהרגו בסערת קרב־הכיבוש ועדיין היו מוטלים פה ושם; ומעבר מזה ניראו תושבים רבים מתרחקים במנוסתם מערבה, ונידמו כנמלים קטנות המשתרכות אבודות במרחב הגדול הזה. גורן אחת בﬠרה באש גדולה ביציאה מן הכפר.

קשה לשﬠר היום כמה גדול היה פﬠם שם הכפר הזה שנימחק והשאיר את הגבﬠה הזאת חשופה כפי שהיא, כגוף שהופשטו בגדיו כמה מפחיד היה פעם הכפר הזה, לא יאומן: שמו היה מע'אר, שפירושו המערות, אבל כינו אותו מסיבות ממשיות גם בכינויים ציוריים יותר "קן הנשרים", "כפר המרצחים”, "מערות השודדים", ושאר כינויים מחרידים.

הכביש הזה שלמרגלותיו מסוכן היה לעברו בעתות מתח ואומנם עוברי־אורח גם נרצחו בדרכם. על כל סביבותיו שלט הכפר הזה ואימתו נודעה מאז נשתרכו כאן רגלי ראשוני גדרה בדאגה, ועד ימי המאורﬠות 1936 – 1939 כשנסעו כאן במהירות ובדאגה לרגלי מע'אר הנוראית הזאת.

מעבר לכבישׁ, בצל האשלים העבותים האלה, היו נערמים גרנות הכפר בקייץ, והלאה וימינה חרץ לו הואדי הגדול את ערוצו בדרכו הימה, במﬠלהו נקרא "ואדי סארר" (נחל שורק) ובמדרונו כינוהו ואדי רובין במקום שנטל ופנה במפתיע צפונה, ונשׂפך לים אצל פלמחים של היום.

הכביש הזה ניסלל על־גבי דרך־עפר שקדמה לו, ודורות על דורות, אלפי שנים, משכו הלכו נוסעים צמודים לכורכר היבשׂ של הגבעה מכאן ומתחמקים מטיט השדות הטובﬠני בחורף מכאן, ומוסיפים ומושׂכים דרומה עד שׂתתחבר הדרך אל שם במﬠרב, אם אותו "הנתיב הבינלאומי" העתיק, זו "דרך הים" הנודעת (שׂעל גבי התוואי שׂלה רץ היום הכבישׁ אשדוד אשׂקלון ומסילת הברזל בואכה מצרימה) ושׂעמים וצבאות צעדו עליה בסך, במהלכים היסטוריים ﬠתיקי־ימים ובלתי־נשכחים.

באותו לפנות ﬠרב של היום ההוא, יום הקמת המדינה נפל עליה על הגבעה הזאת רﬠם משׂמיים, לא רק רﬠם מטחי יריות ופגזים, אלא רﬠם מהפכה גדולה, מהפכת אדמה ואדם; שׂטילטלה מן היסוד את כל העולם שׂהיה: כל מה שׂהיה עד אז נגמרומשהו חדש ולא ידוע התחיל.

החקלאות כמﬠט כולה תלויית חסדי הגשם. החרישה בשור ובחמור, הזריעה בתנופות הזרוע, הקצירה כפופה על המגל, והגורן והבהמות הסובבות דשות במורג ולזרות ולהבר ברוח כשׂהכפר כולו היהֵ יוצא וגר בחוץ ולן בגורן, ככתוב בספרים וכמו שר בשירים. שנות ברכה מעטות ושנות בצורת קשות חזרו על ﬠצמן ורוששׂו עד אפס את האיכרים הדלים ושׂמטו אותם מבעלותם על הקרקע, שעברה ככה רובה־ככולה לידי כמה אפנדים ברמלה, ביפו ובﬠזה.

כל מרחבי האדמה הזאת היו ריקים, תושׂביה היו מעטים ועניים, וצר היה ﬠולמם כעולם נמלה: גרגר החיטה בפיה ומרחב מהלכה משדה זה ועד שדה זהשיירות גמלים עברו כאן למטה, בדרכם מעזה לרמלה או בחזרה, ולעתים היו נופלים עליהם בפשיטה לשׁסות אותם, לשׂלול שׂלל ולחטוף הרבה בבת־אחת. פרשׂים היו דוהרים שם בפתוח הגדול הזה, על סוסות ﬠרב האצילות: כל המרחבים לפניהם לדהירה היפהפיה; ועטוף בﬠבאייה, חרב ורובה באוכפו, דהר לו הפרש המיוחס על פני השדות שאין כלום בהם אלא זו איוושׂת עישׁבת הקייץ היבשׂה, שׂלוח לו כחץ כהה ואבק דק מלבין אחריוהמﬠרות האלה במצוק הגבעה שׂימשו כממגורות לתבואה וכאורוות ורפתות. וגם פה ושם למגורי דחק ולמסתור כעת הן פוﬠרות פה ריקני, אבל שוקק חיי עופות־בר, חגיגת בזים מתקוטטים, וגם תפארת שׂרקרקים מקננים בﬠונתם, עם הכחלים וחבריהם וחברי חבריהם.

00003360

כל אלה היו סיפור ﬠתיק ומתמשך, חוזר ﬠל ﬠצמו במונוטוניות דור אחר דור, אלפי שנים כאורך כל שנות ההיסטוריה כולה, מימות עולם ועד לאותו יום של רﬠם גדול שנפל כאן ﬠל הגבעה הזאת ﬠם קום המדינה.

היום מﬠ׳אר איננה ﬠוד. מחוקה כל כולה, מחוקה מכפר ומחוקה מכלום. צמחי־בר וחרובים שניטעו ﬠליה לאחר חורבנה, תפשו מקום בתי־החומר והחושות (מלבד בית המוכתר, שהיה בית מידות בנוי וכפול קומות) – אבל, עוד בסוף מלחמת העולם הראשונה, נתפשה הגבעה הזאת להציב ﬠליה את תותחי התורכים בנסיון לעכב את התקדמות הצבא הבריטי. קרב מר ניטש כאן שהותיר אחריו מאות חללים: חיילים זרים שבאו מרחוק אל זירת קרב נידחת ולא חזרו ﬠוד אל בתיהם. כמוהם כחיילים מצרים ואשורים ובבלים ויוונים ורומאים וﬠרבים ומי לא עבר כאן ודגליו מתחבטים ברוח, בא ממקום רחוק והולך אל מקום רחוק ונﬠלם באבק.

מלחמת השיחרור חתכה את הסיפור העצלני הזה, האיטי הזה, הלא משתנה הזה, אלף שנים אחר אלף שנים, שהשאיר את האדמה הטובה הזאת חשופה ויבשה, ואת קצת איכריה המסכנים בעולם קטן ומוגבל, מוצלף מפעם לפעם בשעטות צבאות זרים ממהרים בדרכם מהכא להתם ונעלמים באבק ובספרי ההיסטוריה.

עולם קטן, שׂלם ותמים בגבולותיו הצרים היה חי כאן, בלתי יכול לעמוד בפני לחץ הﬠולם החדש שהסתער ﬠליו וחבט בו וניערו והפכו כברעידת אדמה אדירהשדות הפלחה העתיקים הנה הפכו לשדות כותנה, שלא גודלה כאן מעולם. ולפרדסים, שרק מקצתם ניטﬠו בימי הﬠרבים ורובם לאחר קום המדינה, כשחלקם כבר הספיק להיות נעקר ומפנה מקומו לגידולים מכניסים יותר. כרמי הענבים הנה שםליד גדרה, והחממות חממות הנה הן רובצות כאן, נוצצות באפור הפלסטיק המבהיק כאילו היו בריכות. והמטעים הירוקים בירוק כבד כזה, הם מטﬠי המאנגו, האבוקדו, ואפילו הליצ׳י, אותו מעדן סיני שאוקלם וטופח לצמוח כאן, בנוף לא מוכר לו, וכולו בתחילתו, מנסה לקום לעשות פרי, ודולאריםקבוצות הכמו־מיבנים צבעוניים המסודרות שם כמו שכונה צבעונית, אינם אלא חבילות ﬠנק, מכולות שׂל כותנה ארוזה וממתינה להילקח לתעשׂייהוהכבישׂ השׂוקק הזה בתנועה מהירה והמטוסים האלה הממריאים כל הזמן משדה תעופה סמוך (כמﬠט כל מישׂורי מוצא הנחלים מן הגבעות, הפכו והיו לשׂדות־תﬠופה), והבנינים־ההם ששם, מיבני תעשׂיה ומסחר, וכל אותם הבתים הצפופים של המושבים האלה המקיפים כחגורות את הערים שבמרכזם, כולם שוקקי חיים, מדﬠ ופעולה – עד שכל כמות האוכלוסיה שחייתה כאן לפני קום המדינה ובקושי מילאה את המרחב הגדול שבין ﬠזה יפו ורמלה תוכל להיכנס ﬠתה כל־כולה לאחת משכונות הערים החדשות האלה ולא יוודע כי באה אל קירבה. מאות אלפי אדם באו לכאן וחיים ﬠתה ﬠל מקומם של כמה אלפים דלים וממועכים שחיו כאן אלפי שנים.

00025057

בשנים 1981 – 1984 הופיע יזהר בסרטים אחדים שהפיקה הטלויזיה החינוכית. הוא כתב את התמליל שהיה הבסיס לתסריט וגם "כיכב" בסרט עצמו. באחד הסרטים חוזר יזהר לגבעה עליה עמד הכפר מע'אר עד מאי 1948, ושלט על הדרך בין רחובות לגדרה.
הגבעה הזאת היא גבעת־החזיון של "שתיקת הכפרים". ו"סיפור שלא התחיל " היא הגבעה שבקירות המחצבה הנטושה שבה מקננים השרקרקים, הגבעה שבמערותיה נמצאים חרסים עתיקים, אותם חרסים שחופרים "התחביבן־לחרסיםוזוגתו, הגבעה שהכפר שהיה עליה השתתק.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s