אינני יודﬠ מה ﬠשה אהרון אבו־חצירה ואם ﬠשה. אני שומﬠ שהמשטרה מﬠורבת בחקירה נמרצת וכי בקרוב תסיק מסקנותיה. אין לי שום יסוד לקבוﬠ ﬠמדה מראש לא לכאן ולא לכאן, ודומני שאין לאיש יסוד כזה. אבל, לפני כמה לילות ראיתי את שלושת תלייניו של אהרון אבו־חצירה ﬠורכים לו משפט בלי משפט, חורצים דינו בלי דין, וגם תולים.
חמוּרי פנים ישבו השלושה, כראוי לשליחי הצדק, והצביﬠו ﬠליו והאשימו אותו וחקרו וגם הרשיﬠו, בשﬠה שאפילו המשטרה החוקרת איננה יודﬠת ﬠדיין אם יש בו אשמה ואם אין. אבל, השלושה, כבר יודﬠים. הם באו מוכנים ויודﬠים. ואותם לא יסדרו. אותנו כולנו, שניים או שלושה מיליון הצופים, הפכו לשופטים־מושבﬠים, ואת ﬠצמם מינו לחוקרים, לﬠדים, ולגוזרי הדין וגם לתליינים. וכך, ראינו לפנינו את הנאשם מתלבט, מפרפר, מגמגם: "נראה שפוף, המלים לﬠו, לרגﬠים, בפיו, והמונולוג, (שנשא) היו בו צרימות רבות וקשות׳׳, ﬠד שלבסוף היה מסתבך וכּמו מתפתל ומצהיר שאינו זקוק להגנה" – כפי שרשמה ופירסמה אחת מן המושבﬠות.
ובכן הוכח שהנה, תפשנו נוכל. הראינו אותו לפני כולם. גלוי ﬠמד למשפט העם. בכיכר הﬠיר למשפט הרחוב. ונגזר דינו ללינץ' בטלוויזיה. שמוﬠות, חשדות, דברים ﬠמומים למחצה ונחקרים למחצה – הספיקו לגמרי כדי לחרוץ. מה גם, שהקהל שלנו כבר מנוסה, ויודﬠ כי כבר היו דברים כאלה מﬠולם, וכי ממש כך ﬠמדו לפניו אנשים מכובדים שייצאו לבסוף חייבים בדין ושטﬠנו בתחילה כי הם חפים מכל ﬠוון ושכל מה שמייחסים להם אינו אלא כזבים וﬠלילות־דם. ומכיוון שכך, הרי ִשכבר הוכח לגמרי שגם כﬠת כך: אם ראובן שנתגלה כנוכל טﬠן לפנינו שאיננו נוכל, הרי שמﬠון שטוﬠן שאינו נוכל הוא נוכל שבנוכלים.
בדרך זו, אם גם ייצא האיש זכאי במשפטו השני – במשפטו הראשון הוא כבר רצוּח. המשפט השני, בבית־דין לפני דיינים, ײﬠשה לאיש רצוּח, שלכל היותר, לאחר זיכויו, יוכל הנחשד היום, או שאריתו הרצוצה, לתבוﬠ לדין את מﬠניו – והציבור אולי אף ינוד לו אז ולסבלותיו שיתגלו – אלמלא שהוא כבר פגר ציבורי.
אפשר היה, אולי, להצדיק הצגה זו בטﬠנה שתפקידה להמריץ את החקירה, שלא תסתחב, שלא ישתיקו ﬠובדות, שלא יטשטשו ﬠקבות – אבל כאן דיברו הכל ﬠל החקירה שהיא בכל ﬠוזה, ושכﬠבור זמן קצר כבר תדﬠ המשטרה מה לפניה, ואפשר היה בלי שום קושי להמתין שבוﬠיים שלושה ולהיווכח – ומדוﬠ אפוא קפצו הללו לבצﬠ מייד וﬠל המקום חקירה וגזר־דין? ואז, להיתמם ולהציﬠ להמתין למסקנות המשטרה, לﬠצת היוﬠץ המשפטי, ולדﬠת אם חומר הראיות מספיק כדי להפליל לכאורה – כשהאיש כבר מוכה ותלוי בצווארו ברחוב?
מה ﬠומד מאחורי השלושה האלה? מה מﬠניק להם את הרשות ואת הסמכות לקחת אדם ולﬠשות לו דין ברבים? טובת הציבור? שׁװﬠת הצדק? הסנסציה? תפארת הפוזה הדרמטית "אני מאשים"? האם הם בבחינת מזרזי טחנות הצדק? האם הם בבחינת תברואני החברה המרחיקים מיפגﬠים מחליאים מעל המדרכות? האם הם בשליחות פוליטית? או, בשליחות ﬠצמם על תקן נביאי אמת שלא יידﬠו מורך־לב ולא משוא־פנים?
או, שאין כאן אלא אטימות הלב, אטימות מחמת הרגל. אטימות־לב של קברנים וותיקים. מנײן נטלו להם מינוי שליח־ציבור כדי לﬠקוף את כללי המשפט התקין ולﬠשות חגיגת רחוב? ככל הולכי הרכיל היה נדמה גם להם שהם שומרי המוסר ומייצבי המצפון הקולקטיבי. ואילו אטימות־הלב של אלה שניתן בידיהם כוחו הﬠצום של המדיום הטוטאלי – מﬠבירה אותם על דﬠתם, ונראה להם שיש סמכות בידיהם לשחק בו כמיטב ﬠניות־חכמתם.
שהרי, לא מדובר כאן ﬠל תוכן ההאשמות ולא על מידת אמיתותן. איש אינו יודﬠ ﬠדיין דבר לאשורו. לא המשטרה, ובוודאי שלא קהל הצופים, שﬠל רגשותיו, פורטים. מדובר כאן ﬠל ﬠקיפת כללי המשחק האנושיים. על הזכות להרוג אדם בלי משפט. גם לא מדובר כאן על חופש העיתונות או על זכויות העיתונאים. מדובר כאן בדיני נפשות, ובתופעה המוזרה שאי־אפשר להרוג אדם פﬠמיים, לאחר שהרגוהו פﬠם אחת. מדובר ﬠל החופש שנוטלים להם חלק מן האזרחים להיות פטורים ממה שמחייב את כל האזרחים – שלא לעשות דין לﬠצמם, גם כשהם בטוחים למﬠלה מכל־ספק בצדקתם.
מדובר ﬠל רצח אדם לפני כל משפט, לפני כל הﬠם, בידי תליינים חובבים שיש בידיהם מדיום גדול מכל כמות חכמתם להשתמש בו.
תסתיים פרשת אהרון אבו־חצירה כאשר תסתײם, לא היא נושא הדברים כאן. הנושא הוא פרשת תלייניו בכיכר השוק. שבחשדות, בשמוﬠות, בניירות שליקטו מפחי־אשפה או מאנשים שדומים לפחי־אשפה, ובדמגוגיה צדקנית של שליחי המוסר – קמו והחשידו ואף הרשיעו אדם בתנאים שהם ﬠצמם לא היו ﬠומדים בהם, אילו היו יושבים הם במקומו ומתגוננים בטלוויזיה על האשמות וחשדות. הייתי רוצה לראות אותם יושבים לפני כל האומה ומתגוננים מפני האצבﬠ המורה ﬠליהם: הנה הנוכל, אותנו זה לא יונה. הייתי רוצה לראות את התנהגותם ואת "חופש הﬠתונות" שלהם, כשיהיו יושבים מצד זה של החקירה, כשיהיה עליהם לשבת מוארים בכל הזרקורים, בלי הליכי־דין אלמנטריים, ולשכנﬠ את הרחוב, שאין לו מושג במה מדובר ולא שום אופן כדי להבחין בין שמועות ובין הוכחות – כדי שיבינו, כי בדיני נפשות מי שﬠוקף את הסדר ההכרחי – ﬠושה ﬠצמו תליין, גם אם זוכה בפופולריות, גם אם היו כוונותיו הטובות שבכװנות.
יש מﬠשים שנﬠשים כביכול לשם הצדק ושאינם באמת אלא הרשע. וכשהרשﬠ מתייפה בסממני הצדק – צריך להפﬠיל את צופרי החירום.
ס. יזהר חוזר 