תשוחרר ההומניסטיקה

המדע וההומניסטיקה הם שניים זה מול זה. שני מבטים, שני אופנים ושני צדדים אנושיים זה כנגד זה, שניהם עונים לטבעו של האדם.

אלמלא שההומניסטיקה נפלה עליה בהלה, ומתוך נמיכות הרוח ומתוך קנאה ביוקרת המדע, באה אל האקדמיה והתקפלה על סיפה, ויתרה על היותה ועל חוכמתה והתחילה מייצרת את כל אותם „מדעי ההומניסטיקה” האלה, ומותחת שרירים כדי להפוך את ההומניסטיקה למדע, ואת לימודיה לדיסציפלינה כמו־מדעית – ובלבד שלא להישאר כחוכמת השוטטות החופשית וכנודדות הרוח. ומייד גם התחילו צצים המדעים שלה מדע אחר מדע, כל אלה ”מדעי הרוח” האבסורדיים, לרבות ”מדעי הספרות”, ”מדעי החברה” ו„מדעי ההתנהגות”, וכל כיוצא באלה המתחזים למדע, שאינם מסתפקים במחקרי החברה, או במחקרי האדם או במחקרי הספרות וכל השאר, אלא בהתבטלות מתרפסת, מדע ורק מדע, וכך ביטלו את מעמדם העצמי ואת מהות חוכמתם המיוחדת, ובחרו להתקיים במעמד כלאיים, מלובשים בכל מיני טלאי דיסציפלינות דמויות מדע, ועל מקומה של המתימטיקה, מלכת המדע, למשל, עשו להם את מעמסי הסטטיסטיקה המשמימה שלהם, והסטטיסטיקה הפכה להיות רגל־העץ של ההומניסטיקה המדלגת שלא לפגר אחד קצב המדע. ובמקום חומרת נהלי המחקר המדעי האמפירי, התמלא האגף ההומניסטי של האקדמיה במישחקי כמעט־מדע ובשאלונים ובטפסים ובז'ארגונים מלומדים ובצפנים מוזרים, שלא בלשון בני־אדם, ובראש הכל בהמצאת „הפייפר”, שהפך מאז לתוכן ולצורה ולסמל לנכס מדעי האדם ולאופן הראוי לביטוי הישגי ממצאיו. וככה נכנס בנו הפייפר.

וככה בגדה ההומניסטיקה במהותה, וחדלה מהיות הומניסטיקה ומהיות הצד השני של המדע, וחדלה מהיות האופן האחר הנוסף של חוכמת השכל האנושי, והתחילה לקרקר במין יצור כלאיים המבקש להחשב מדע, במקום להתגאות שהיא ההומניסטיקה, שהולכת בדרכים הפתוחות שמעבר למדע. ומה השיגה? אם לא את הליכת העורב שבמשל המפורסם, ששכח ללכת באופן שהוא בנוי ללכת בו, והתחיל לקרטע באופן הפאתטי שלו, וככה באו לעולם גם שאר „מדעי הרוח”, הנה הם כאן סביבנו, ואפולו בייחסנות: ראו איך העלינו את ההומניסטיקה לרמת מדע בין המדעים, ואיך אנחנו נראים מוצלחים כעושי מדע.

בלי לחרוץ משפט על הישגיהם המדעיים כן או לא – צריך לראות את ההפסד הוודאי של ההומניסטיקה. לאחר הוויתור שוויתרה על היות „הקונטרה”, כפי שאבא בשעתו היה מבקש ”להחזיק לו קונטרה”, כשהבריג מצד זה ומצד זה צריך היה לעכב את האום שלא ייסחף לסיבוב, ואילו ההומניסטיקה נסחפה, כמעט נתאבדה, ובלבד שגם הרוח תהיה מדע. וזו היתה המעילה הגדולה שמעלה ביכולתה ללכת בשדות החוכמה האנושיים ששום מדע אינו עשוי ללכת בהם, ושאלמלא קומץ שליחי האלים שנשארו מחוץ לאקדמיה, היה העולם נשאר רק בידו המדעית מכאן, ובגדם יד מכאן, והראש האנושי במקום שיהיה מתעצם במכלול תכונותיו, הלך והפך לחצי ראש שכלתני. כשכולנו יודעים, כמה מראשו של אדם הוא באמת מדע, וכמה הוא ראש מעורבב, במדע ובלא מדע, וכמה תמיד הוא, אף על פי כן, עשיר יותר מרק המדע שהוא מתעסק בו, תוסס יותר, טראגי יותר, גם קומי יותר, ומכל מקום רבגוני יותר, לעיתים גם משוגע יותר, ואם לא להיפך, גם עליז יותר ומלא חיים יותר.

כאמור, אין זה עיסקנו לדון כאן בהישגי ההומניסטיקה האקדמית, ולא להעריך את גבורת מחקריה – אבל עיסקנו הוא לראות מה תורמת תורתם כשיורדת ומגיעה אל בתי־הספר, ואיך מתודלקי דלק האקדמיה הטרי, באים המורים הצעירים אל בית־הספר, ומתחילים להפיץ חוכמות שאך זה זכו לאישור ולתואר. ומי שלא ראה שיעור במדע הספרות ובמדע השירה, או במדע החברה או המדינה בבית־הספר, לא ראה מימיו מחזה ההנקה ומחזה הוצאת נשמה, נורא כשם שמגוחך, פארסה כשם שהתעמרות, המתחולל בין צעיר סוכן פייפרים ובין נשמות צעירות המסרבות לשידוליו, ואיך במקום שתהיה זו שעת פגישה במלוא־החיים ובתוסס ובמתסיס, טורחים שליחי מדעי ההומניסטיקה ומכבים נר של סקרנות, אחר נר של התרגשות, אחר נר של חדווה אנושית. ומשאירים אחריהם לוח ריק מלא מלים מוזרות, טבלאות משונות, מיספרים וסטטיסטיקות, מסמנים ומסומנים, דנוטטיבי ורפרנטטיבי, והאני המדבר והאני הכותב והאני המפהק, איזכורים וארמזים, והרמנויטיקה ופרשנות מתקליטי הפסיכולוגיה ומקלטות הסוציולוגיה, ומכל מה שמנגן היום בשוק האופנות המתקדמות של העולם המודרני הפוסט־מודרניסטי.

ומה רע בזה? מלבד שזה נורא לראות, זה חותר תחת הגיון קיומה של ההומניסטיקה. כי אם למדע יש קריטריונים מובהקים למשפטיו ולטענותיו, הרי להומניסטיקה אין אף קריטריון מוצק אחד, אף קנה־מידה אחד מובהק, הכרחי ומספיק. כל הפילוסופים שמעולם, לרבות גדולי הגדולים, ניסו למצוא קנה־מירה כזה, ולא הצליחו אלא להשאיר לבאים אחריהם להתחיל מחדש.

ואין אפוא אף קריטריון להומניסטי, דווקא מפני שהוא חוכמת האנושי, והאנושי הוא תמיד חמקמק והפכפך, לא נמדד באחוזים, לא צפוי ותמיד מפתיע, כשם שגם שמרן ועצלן ונמנמן ואדיש לכל, ואין אף תופעה ואין אף עובדה בתולדות האדם ולא בתיאורי עלילותיו שיש לה רק הבנה אחת יחידה וסופית. כגון התנ”ך הזה, שמפרשים וחוזרים ומפרשים את הכתוב בו כבר אלפי שנים ואין לזה סוף. או כגון כותבי ההיסטוריה, שאינם חדלים מתאר אותן העובדות ותמיד אחרת, ומלבד הערכים של יושר אינטלקטואלי ושל תיעוד אמת, כל שאר ערכי המחקר באים ומתחלפים, וזו גם גאוותה של ההומניסטיקה, שכללי העדפותיה תמיד בוויכוח, תמיר באלטרנטיבות, ושנימוקי העדפותיה תמיד צריכים שפיטה מחדש והסכמה מחדש.

ההומניסטיקה היא בדיוק חופש התנועה של הראש האנושי, היא החופש לריבוי אנטנות הקליטה והשידור, היא החופש לומר אחרת, ושונה, והלאה, וגם החופש לומר יפה יותר, ואפילו להתגנדר ולהתייפות, כשם שהיא החופש להיפתח השמימה או להתהפך תהומה. הסדר האנושי הוא חסר סדר, שואף סדר ופורע סדר, תמיד בדרך אל הסדר ותמיד בבלבול הסדר, הוא הסדר הנרגש והנלהב והמשיחי, וגם הסדר השומם, המשמים והדכאוני, הוא שכל הישר והשכל העקום, השפוי והבריא וגם הסוטה החולה, ולעיתים אף הסותר וההורס עצמו. פעם זה הגיג מתרוצץ, ופעם זה צדף סגור, וזה גם יופיו של האדם וזה גם היפה שבגילויי ההיסטוריון, למשל, כשמגלה את הסיבוב האנושי, איך הנערץ אתמול הופך נקלה, המפואר לבנאלי, ואיך הטריוויה מתלקחת פתאום לחגיגה.

והמופרכות הלא־מדעית הזו, היא בדיוק היתרון האנושי – ואסור להומניסטיקה לפגוע בה, ואסור לחוקר האדם לאבן אותה, ולא להקפיאה כדי שתהיה נמדדת, ואסור לתקעה בנוסחה אחת סופית, ולא למעול בראייה הגדולה הרב צדדית של הדבר והיפוכו, של הדבר וזרימתו, ושל בריחת האדם משום ניסיון להגדירו סופית ומשום קביעה גמורה, ובקצרה: ההומניסטיקה איננה מדע ולא צריכה להיות מדע – ורק צריכה לרדת מן המדע, ולהודות בנבצרות יכולתה להיות מדע, ולהיפתח כולה לאופן הראייה האנושית האחרת, וללכת עם האדם בצד שלו, בצד ההפוך לצד המדע, בקונטרה שלו, באנטארטיקה שלו, וברוגש ער גבה־גלי.

שכלו של האדם, טען פעם קרוצ'ה, עשוי משניים, מן ההגיוני ומן האינטואיטיבי. ואסור לדכא לא את האחד ולא את השני, וצריך לזרוק את מיטת הסדום של הפייפר האקדמי, שהיה גאוות כתיבת מדעי החברה ומדעי ההתנהגות, ומדעי „השיח״, על כל התחכמותם. הביטו רגע על הפייפר, מצוות האקדמיה המלומדת, גולת הכותרת של כתבי־העת הרציניים, וחובת כל מוריה ותלמידיה, ורק הוא המותר לבוא ב„קהילה המדעית”, ואיך זה בדיוק המירשם לבינוניות, לראש הקטן ולקלישאות השטוחות המקובלות, דגם פורמאלי אחיד והומוגני ופטור מנוכחות אדם, כתוב במסגרות כללים מוכתבים בקודקס מרושע אבל מקודש, מעוקר מכל גחמה אנושית, כולו רק נייר, סטרילי, אימפרסונלי, נייטרלי ואינדפרנטי, כביכול רק מדע, רק ממצאים ורק דיון ומסקנות וביבליוגרפיה למהדרין, ובאותם תרגילי סדר רטוריים, באותם מדים אפורים כפויים, המנופקים מאפסנאות הסוציולוגיה והפסיכולוגיה, שמטמטמים כל מחשבה פוריה, ודוחים כל הברקה מקורית, שנאמרת באמירה אישית, ועל כל שלטי האזהרה שעל המדשאות, שאסור לדרוך אלא רק על אדמת המדע ושל נעליך, ומה התוצאה? הלא אתם יודעים, ניידות ניירות ניירות, כל אותה כמות אין־קץ של אותו דבר שומם, אותו דבר מת ודומם, שאין אדם שפוי שירצה לקרוא אם אינו חייב, ושממלא את סדר היום של האקדמיה ואת קדימותיה, סותם את מוחה, ודוחה כל חוכמה חיה וכל אמירה מקורית, וכל חיווי אישי, ורק סולד מכל סימן שיש בו חיים או חן או חיוך או אמפטיה – מחשש שמא אינו מדעי.

וכך זכתה הטריוויאליות בלגיטימציה, וכך הוכנעה המחשבה היוצרת, המתפרצת, האחרת, המורדת בתביעות מתכנתי המחשב הזה שהפך כעת לאשף ולאדון. וזו גם סיבת התרוקנות לימודי ההומניסטיקה, התרחקות התלמידים ממנה: ממה נפשך, אם מדע למה לא מדע אמת, ואם מדע שימושי למה לא כלכלה ומשפטים ומינהל – ולמה ללכת אל כל ההומניסטיקה הזאת, המתחזה כמדע והמתייגעת להראות כמדע, ולמה כל המשחקים בכמו מדע, עם הכתיבה הכמו מדעית עם מחיקת האישי והעדפת הנייטרלי והאנדרוגני והאימפוטנטי. ובעוד שהמדע יש לו הוכחות מן המעבדה, רצה ההומניסטיקה ומביאה את הביבליוגרפיה שלה כהוכחה וכמקור הסמכות. וכשהמדע אומר ראה את ממצאי המעבדה, פותחת ההומניסטיקה את מגילת היוחסין, ראה כתבי פלוני הרב הגאון הגדול, ראה מאמריו וראה פייפריו ועיין שם.

מיטב הדברים שנאמרו פעם כהומניסטיקה, מעולם לא היו פייפרים. ותתקשו להביא אף פייפר אחד שכדאי לקרוא למי שאינו מוכרח. ואילו פרויד, למשל מעולם לא כתב אף פייפר, וגם לא היה מתקבל היום לאקדמיה, ולא ניטשה, ולא בובר, ולא גרשום שלום, ולא וולטר בנימין, אם להזכיר רק אחדים, ששינו את מחשבת הדור, הם כתבו מסות ספרותיות למהדרין, הם כתבו כבני אדם חכמים, שהביטוי המדוייק והביטוי האסתטי מעורים בהם, מאמרים שקלעו בשכנועם, פטורים מכל האבזרים השאולים ממדעי הטבע או המתמטיקה, ושהשכנוע הושג אצלם על ידי היענותו של הקורא לפניית המדבר אל האנושי שבו, מתוך כבוד לאדם הלא מתמטי, ובחיוך פה ושם, ובנוחות אישית, ובלי להירתע מאיזכור שירים, פתגמים או מעשיות־עם, ושום תוכנה ממוחשבת לא פסקה להם את מרחב האמירה או את זרימת האמירה, ולא שוליים כאלה או סעיפי פרקים כאלה, מחשש שמא יברח הכותב ממדעיותו ויתפרע באנושיותו, שמא יהיה נדמה לו שבשדה ההומניסטי מותר להיות אנושי, שמא יעלה בסברתו שכאן אפשר לאדם לדבר בהוויתו, ושההומניסטיקה איננה אלא היא ממש אותה יכולת שהמדע אינו נדרש לה, והיא דוקא הפנייה אל חוכמת האנושי ואל שפיעתו – כתיבת גדולי ההומניסטיקה היתה תמיד אנטי־פייפר, אנטי דפוסי הכתיבה האקדמית המדעית, והיא המופת והדוגמה לכתיבה הפורצת, הלא אובייקטיבית, הלא פורמאלית (פרט לעניינים טכניים), האיכפתית והלא נייטרלית, והתתומה בכתב הכותב, והיא זו שפרצה דרכי אמירה לא סלולות, ועד מעבר לגבולות המוכרים, והיא העדות שאפשר לומר נכון ומדוייק לא על ידי פוחלצים חנוטים, שנראים „אפאראטים״ מדעיים להפליא, והיא העדות היפה לאן אפשר להגיע ברוח האדם, כשם שהיא העדות שאין בעולם הומניסטיקה אובייקטיבית ואין הומניסטיקה מרצית, יאיו הומניסטיקה נייטרלית ואין הומניסטיקה סריסה.

המתח שבין המדע וההומניסטיקה הוא הכרחי אפוא, ויישאר במתח תמיד, ובלבד שלימורי ההומניסטיקה לא תחלש דעתם, ולא ינסו לשווא להתיישר ולהיראות כמרע, ושלא יבגדו בשליחותם להיות האופן האנושי האחר, האלטרנטיבי, למדע. ושאפשר לדון במיטב ענייני האדם בלי להיהפך ל„מדעי ההתנהגות״, אלוהים ישמרנו, או ל„מדעי החברה”, הרחמן ירחמנו, ובלי להיהפך לעוד פייפר מוכה נחיתות המתיימר לדבר מדעית, כשהוא מדבר לא כמו בן אדם על ענייני האדם. ולשחרר את המרצים ואת תלמידיהם ממכה כפוייה זו של כתיבה לא אישית וחסרת נוכחות אדם, ולחדול משימוש במתודות שעוסקות באובייקטים כשההומניסטיקה היא זו שעוסקת בבני־אדם, שלעולם אינם אובייקטים, ולא שום ממוצעים סטטיסטיים – וללכת בדרך השנייה, האלטרנטיבית, ולא, בשם כל היקר, לא להתכחש ולא למחוק את הדרך השנייה הזו, של חוכמת האדם, כי שתיים הן והן שתי דרכים, שני אופנים, שני חלונות אנושיים, ולא לסגור את האתר רק מפני יוקרת השני.

                                                           . . .

 

ולבסוף, אין זה עיסקנו לדאוג למתח שבין שתי הגישות ואיננו נקראים להגדיל או להקטין אותו, לא רק מפני שלא צריך ולא רק מפני שהמתח הזה הוא הכרחי, גם כשאינו סימטרי – אלא מפני שכבר אין זו מדינה שמחליטים בה באיזה „מרכז" פוליטי מעושן אחד, או באיזו ועדת מומחים סגורה אחת, מה צריכים האנשים להיות ובמה לבחור. זו חירותם לבחור להם, לרבות רשותם לטעות. ואין שום הוכחה שיש איזו קבוצת אנשים חכמה שיודעת להחליט מהו הדבר הנכון, או לקבוע מעל ראשי האנשים מה טוב בשבילם ומה צפוי להם במאה הבאה. אין בעולם חכם גדול כזה, לא באקדמיה ולא בממשלה, שיודע מה הולך להיות, וראו למשל את מקרה „מדעי המדינה”, שתמיד הם יודעים הכל במדעיות ותמיד הם נתפשים מופתעים ומסכנים.

ואין לנו מה להתערב ואין לנו כלום בעולם להציע כמוחלטים. והעולם כדרכו, מלא אלטרנטיבות, מלא הפתעות נוראות והפתעות נפלאות, והאנשים והנשים לעולם יהיו הולכים להם כדרכם בכל מיני הדרכים, ויבואו עליהם כל מיני דברים טובים ולא כל כך, וזו זכותם שלהם לבחור בין האלטרנטיבות, וזו חירותם, ורשותם להחליט, וגם זכותם להתבלבל. אפשר כמובן לנסות לשכנע, אבל לעולם לא בביטחון שהעולם עומד בשכנוע שלך.

כל מעשה תכנון באדם הוא תמיד מעשה התעמרות ועריצות – ואילו המתח הזה הוא מיטב סביבתו החיה של האדם ומיטב מלאות חייו ועולמו. יש דברים בעולם שאינם נושאים לתכנון. כשם שיש דברים בעולם שאינם נושא למדע. כגון, רצונו של אדם, כגון טיב זהותו, כגון מוסריותו, או כגון השירה.

וצריך רק לבוא פעם ולראות את „מקרה השירה״ של „מדע השירה״. ואיך מקריאת שירה הופכת זו לקריאה של טקסט, והטקסט הופך לנייר מלא צפנים, והצפנים לשדה צייד, וחמושים ב„כלי פיצוח” ובמילון הז'ארגוניזמים – ולא משוחחים אלא רק „מנהלים שיח״, ולא מדברים אלא רק מפעילים „פעולות מלוליות" (verbal acts), ורק מפרידים את ה„נאראטיווי״ מן ה„היסטורי”, ובבוז לכל מי שבא לשירה כדי ליהנות ממנה, ממלאים אז את „החלל הציבורי של המפגש” בציטוט ממבחר דברי אחרוני הישועים המודרניים, המעצבים היום את הסכולסטיקה האקדמית האופנתית, ובכוחות קוריקולרייים קרים משותפים, הם „מפצחים״ סופית את השיר החי, את האדם החי ואת ההומניסטיקה החיה. המודרני חוגג אז, והפוסט־מודרני והפוסט־פוסט, וגם הקידמה חוגגת, והאקדמיה חוגגת, ורק ההומניסטיקה מתפגרת אז והשירה יוצאת נשמתה. ההומניסטיקה החיה היא פשוט שימחת המגע באנשים. היא שעת ההנאה שלהם, היא שעת דיבורם האנושי, שעת נוכחותו של האדם, כפי שהוא אדם, על מצוקותיו, פחדיו ותפילותיו, ועל הרפתקאות רוחו, דמיונו וסקרנותו, וגם על מציאת האחר המתחבר בו בצדו והשונה ממנו, שעת חמלת האדם ושעת דעת אפסותו. ובלי נמיכות־קומה מפני המדע, ובלי העמדת־פנים מדעית, שעת ההומניסטיקה היא שעת פגישה יפה לאדם אחד עם פרפור דיבורו של אדם אחר ברגע של קשב. רגע שאם יודעים כמוהו – לא מוותרים עוד עליו ולא חדלים עוד מחפש אותו תמיד.

 

ס. יזהר  דברים בכנס מורים באוניברסיטת ת”א, 5.10.93 פורסם בידיעות אחרונות 12.11.1993

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s