דמוקרטיה, ציונות והאויב

מצד תנוﬠתו של הרב כהנא לא צפויה לדמוקרטיה הישראלית שום סכנה – מבטיח ישראל אלדד ("הארץ”, 21.3.85) בלי לפרט מנין לו שכך הדבר. אלמלא שתנוﬠה זו, של כהנא וחסידיו, אינה רק איזו קבוצה קטנה אחת, אלא נראים הדברים שמאחוריה עומדים תומכים וסוככים מרובים פי כמה, מהם בהסכמה קולנית, מהם ברמיזות ובקריצות, ומהם בשתיקה אוהדת. כאילו מה שאומר ועושה אותו ברנש היו גם הם ﬠושים כמוהו, אולי בפחות גסות. החל מאלה שנהנים בפומבי מתעלוליו, וכלה באלה מחברי הכנסת שמונﬠים גדירת גדר של חוק כנגדו, עד שאין היום רוב בכנסת כנגד כהנא.

וכך, כשהיה מﬠשה ונכנס אותו ברנש ופנה אל שומﬠיו היהודים והערבים ב׳׳שלום יהודים וכלבים" – לא חרדה הכנסת ולא נתנﬠרה ממנו מיד לדחות אותו מקרבה, והחוק כנגד הגזﬠנות לא מצא די תומכים לחקיקתו, וגם הרבנות לא נזדﬠקה כנגד מי שנושא שם רב לשווא: הם אינם ב׳׳פחד היסטרי“ מפניך.

יוצא, שברנש זה לא רק שאינו מין שובב קיצוני אחד, מטורף ולא שקול, אלא הוא ממש חודה הנוקשה של אהדה ציבורית, מﬠין ציפורן סורטת בקצה ידו של רצון ציבורי. בלי הרצון הציבורי התומך הזה, בין ﬠמום ובין מפורש, היתה הציפורן הﬠקומה הזאת נגזזת מזמן.

בדרך זו גם מומלצת לפנינו באותו מאמר “הדמוקרטיה הציונית”, כנושא חינוכי לבתי־הספר. לכאורה, למה לא “דמוקרטיה ציונית", אלמלא שכל תואר נוסף על המושג “דמוקרטיה“ רק ממﬠט אותה והופך ל“מקרה פרטי", וﬠל דרך "צדק ישראלי" או "צדק מוסלמי" או “צדק קומוניסטי" ושכמותם, גם “דמוקרטיה ציונית" היא התניית הדמוקרטיה בהגבלות פרטיות, כגון “הדמוקרטיה הסוציאליסטית" או "הדמוקרטיה הלאומית" ושכמותן.

וכדרך שב“דמוקרטיה הסוציאליסטית" נעלמה הדמוקרטיה וגם הסוציאליסטית נסתלפה מהר למה שנסתלפה – כך, מן הסתם, יהיה על "הדמוקרטיה הציונית׳׳. הדמוקרטיה תתנדף ותישאר הציונות לבדה, לפי תפיסה פרטית מסוימת מאוד, שמי שלא יקבלה חשש גדול הוא שלא יהיה ראוי גם ליהנות מן הדמוקרטיה: זו דמוקרטיה לטובים בלבד, ולרﬠים, הם – דינם כדין כלבים.

ﬠיקרה של הדמוקרטיה הוא ההודאה בזכות השווה שיש לשונים. ושאין חובה ﬠל השונה לחדול קודם מהיות שונה כדי שיהיה זוכה בזכות השווה. שרק לאחר שיחדל הכושי מהיות כושי יוכל לקבל את זכויות הלבן, ושרק לאחר שתחדל האישה מהיות אישה תוכל לקבל זכויות האיש, ושרק אם יחדל הﬠרבי מהיות ﬠרבי יוכל לקבל את זכויות היהודי.

"מי שמתנגד ואין צורך לומר לוחם בציונות אינו רשאי ליהנות מדמוקרטיה", פוסק ישראל אלדד בסוף מאמרו. וראוי לﬠמוד ﬠל טיבו של המתנגד הזה הלוחם בציונות.

יש תפיסה שהציונות נולדה ואויביה איתה, היא תתקיים לﬠולם ואויביה יתקיימו לﬠולם. האויב הוא חלק מהכרת ﬠצמנו. ﬠל כן נגזר ﬠל הציונות גם להתקיים וגם להילחם באויביה – להילחם לﬠולם כדי להתקיים לﬠולם.

ויש תפיסה אחרת, שמי שאתמול היה אויב לא בהכרח גם מחר יהיה אויב. ﬠל כן, מיטב החוכמה המדינית הוא הניסיון הﬠקשני להמﬠיט את אויבותו של האויב, להקטין את טﬠמי אויבותו, ולהגדיל את טﬠמי ההתקרבות וההודאה ההדדית.

מאה שנות ציונות ניסו הצדדים לבטל ולהשמיד זה את זה. הניסיון האחרון והגדול מכולם היה בלבנון, ואמור היה להכות בכוח המחץ מכה שתחסל את האויב הפלשתיני ותגמור אתו סופית. אמרו וﬠשו, והאויב לא נגמר סופית. אין כוח אדיר יותר מכוח המחץ שהופעל בלבנון, והכוח לא פתר.

מה כעת? להﬠצים את הכוח ﬠוד יותר ולהכריח את האויב להיות אויב ﬠוד יותר? או, לנסות להמﬠיט, ככל האפשר, את אויבות האויב, ﬠל ידי פגישה, משא ומתן, הכרה הדדית ופשרה אפשרית, גם כשזו דרך קוצים לא קלה ולא קצרה? את דרך ה׳׳הכל או לא כלום" כבר ניסינו ומיצינו ﬠד זוב דם. האם לא צריך כﬠת להתﬠשת ולנסות את הדרך האחרת, את דרך האפשר האפשרי, שתביא אולי לבסוף לפשרה ולשלום?

כאמור, יש ציונים שﬠולמם מושתת על הימצאותו האין־סופית של האויב: תמיד יהיה אויב ותמיד נילחם בו. אלה ציונים של פחד נצחי, של גיוס נצחי, של מצב חירום נצחי ושל יאוש נצחי משום תקווה לשום שכנות טובה ושלום. בתי הקברות מחכים לשעת שלטונם של ציונים אלה.

ויש ציונים אחרים, ציונים של תקווה. תקווה להוריד את המתח. להמעיט את טﬠמי הסכסוך. ולקדם הדדיות, ככל שהיא קשה, סרבנית וﬠיקשת. מפני שהברירה האחרת מחרידה מדי.

בﬠיני הציונים של היאוש, מיתוס האויב הנצחי נראה כעצם המציאות הריאלית. וכל ניסיון לפגוע בעקרון נצחיות האויב נראה להם כבגידה, כהחלשת המוראל הלאומי, וכתבוסנות בפוﬠל, עולמם בנוי מיקשה אחת על או או, או אתם או אנחנו: הארץ לא תישא את שנינו ביחד, והכוח יכריע בינינו.

ובﬠיני הציונים האחרים, הגיע מיתוס האויב הנצחי ﬠד התפכחותו. לאחר סאדאת ראינו שאפשר גם אחרת. צריך להפריד איפוא מחיבוק־הנצח של האויב, ומדיבוק המוות ההכרחי, צריך להסתלק מראיית האויב כמקור הצידוק העליון לכל מﬠשינו ולכל מחדלינו בארץ, ומהפיכת האויב לתוכן המרכזי של חיינו, ולפוסק האחרון של חיינו. תפיסת עולם זו, לאחר לבנון, צריך לסייﬠ שתקרוס תחתיה, מהר ככל האפשר.

במקום לקדש את קיום האויב הנצחי, צריך לפרק את טﬠמי היותו אויב. לא ממצב של חולשה, לא ממצב של התנצלות ולא ממצב של יאוש – אלא מﬠמדה של ביטחון ﬠצמי – קיומי, היסטורי ואידאי – ולﬠשות כך, שבמקום להוסיף ולרוץ אל עוד מכות ואל עוד מכות־נגד ועד למכה הסופית – להתחיל ללכת אל עוד פגישות יחד, ואל עוד הידברות יחד, ואל עוד פשרות אפשריות, ולחזק את תקוות השכנות הטובה האפשרית, כדי שתתחיל ספירה חדשה לציונות, ציונות המבקשת להשתלב באזור כשכנה בין שכנות, במקום ציונות שגורלה להיות תקועה לה כאן במבצר במצור.

יזהר סמילנסקי,  הארץ,  27.3.85

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s