ערב סתיו מחריש

לא אוסיף ﬠוד אלא כי הדבר אירﬠ בימי הסתיו. אינך מתרﬠם? הנה, ממש ימים כימים האלה. גם שקט מתוּח כזה. גם אפרורית כזו נוסﬠת. וחום שכאילו נשתכח, וכמין בינתיים שנשתייר מתמשך לו, משתהה ארוכות, ושום דבר שצריך היה לבוא במקומו ﬠוד לא בא. מוטב, לא אַלאַה אותך באלה (אבל, אמוֹר: אינך תוֹפשׂ ﬠצמך לﬠתים נמשך לﬠזוב הכל מכל כל ולקוּם בימים כאלה, וללכת ולצאת לך, הלוך ונסוֹﬠ, הלוֹך והתרחק, מי יודﬠ אל אן ואנה?), בקצרה: ימי סתיו. ימים שאולי אפשר ואולי אי־אפשר לומר ﬠליהם דברים נכונים, ומכל מקום אין מלה קצרה אחת שתסכּוֹן כאן, אלא אולי רק זאת: ימים חרישיים. ומוּטב: ימים נוסﬠים. מאליהם. מכוחם הכּמוּס, החרישי. מﬠל כל הדברים. ﬠוד מהשכמה ﬠומדת קשיבוּת בﬠולם. קרירוּת מודגשת. והמון קשיבוּת קשב. אחר־כך מתרבים הﬠננים, ונוסﬠים להם. ואחר־כך חוזרים השמים ומתבהרים, התבהרות שכּולה קשב. וגם זה נוסﬠ. ונלקטים ﬠננים חדשים. ומתאספים למסﬠ חדש. וﬠובר רשרוּש ﬠלי שלכת מנוּשבים.
והקשיבות מתרבה, ונדרכת, ופונה ﬠד לפאתי הרחוק ביותר. וגם זו נוסעת ﬠוברת. וכך כל היום. אבל יש אשר לפנות ﬠרב, ייﬠתם פתאום הכל, וייאטם במסך אפור, וכמﬠט שמתחילים נושמים, כאילו גשם קרב ואת ניחוחו, או, כאילו, הנה הולך ובא דבר, וﬠד כבישת הלב, ואין ﬠוד כלום, אלא ﬠל שפת הﬠולם המחריש וקושב, מתלקחת פתאום אדמוּמית נרגשת, כאילו מﬠבר משם כבר התחילו, כאילו שם כבר הדליקו, שם זה כבר ישנו, והנהו כבר ממשמש ובא – לא יודﬠ מה, אדמוּמית נוגהת ונרגשת נדלקה שם פתאום ויש כבר בכוחה להשליך בבואה אדמומית ﬠל האפור שסביבה, ולרגﬠים אחדים, ומﬠל הכל, יוצאת הקריאה ופורצת את הכּבישות ואומרת אמירה גדולה – ﬠד כדי שאתה ﬠוצר, ניצב־ﬠומד לך תוהה, שאוּב אל הקריאה הנוגהת ההיא, היוצאת מתחת כל כסות האפור הכוסה הכל, ﬠלשפת חישוק גבול הﬠולם… – הו, אתה מחייך אלי? טוב. אני מפסיק. שים־נא כל זה בסוגרים – ואני סוגר. או, אולי, אין טﬠם שנספר היום סיפור?
,,הו, לא, למה? אדרבא, אלא שאם אתה לבך נטרד לו בדברים אחרים…"
לא, לא כלום אבל יש דברים בﬠולם, אתה יודﬠ, שגם כשהסבלנוּת, הגדולה תמיד רק לעלילות־מעשים בלבד מתקצרת עד כלותה כמעט, – די שתאמר דבר מעין: ערב סתיו מחריש – וכבר אני חדל. מתנשם. מתכווץ לי. אין מנוח. וכל מה שצריך היה שאעשה, מתקלש, מתמעט לו, נקמט ונשכח, בלתי־חשוב כלל, אינו תופש מקום, בלתי־נחוץ לכלום, ואפילו כולו מעשי עלילות, אין עוד בו שום עמידה של חיות, לנוכח השתהות ערב סתיו מחריש. טוב. היכן היינו עומדים?
”רצינו להגיע אל ערימת־זבל אחת, כמדומה…"
נכון, כמובן. רק עוד זה: דע לך, אני אחוז בכל שיש כאן – אדמה ושמים, ישוב ואנשים, הכל. אך בבוא ערב־סתיו מחריש כזה, אני נשמט לזנוח הכל. לפרוק ולהתפרק, לפטור עצמי מכל קשר וקשר, להתיר עצמי מכל וכל, להיות כולי לא שייך לכלום, להתנער מכל חובה וחובה, עד האחרונה שבהן, וההכרחית בכלל, ולצאת נקי ופטור וחסר־כל, וללכת לי קל וריק ופטור…
”לאן?”
הו, בלי לאן. לא יודע לאן. אל הרחוק יותר. אל מה שאינו כאן כלל. אל עבר האופק. אל מה שנראה מכאן כמחכה וכעצוב כל־כך, ושאולי מעבר לו כבר אינו לא עצוב ולא לא־עצוב, לא מחכה ולא לא־מחכה, – אלא נפתח. שם אולי כבר נרחב הכל למדי וגדול, ממתין מימות־עולם שיבואו אצלו ויהיו בו. ערב־סתיו מחריש… מה ? איני יודע מה היה לי. מנגן בי כאילו הייתי… טוב. ערימת־הזבל אתה אומר? כמובן, אחי היה ידוע לתהילה. מוניטין יצאו לו כ ק ו נ ה מעולה, ק ו נ ה ראשון, קונה מן הראשונים במעלה.

ס. יזהר, ערימת הדשן.

התפרסם לראשונה בדבר לילדים, כרך ל' 5.1.1960

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s