אמן המו"מ

זקוף ניצב עמד אחי על במתי תיבת־שדה הפוכה, וכשהגיע הרגע נשא ידו והכל היסו איש את אחיו, ואיש את בהמתו, ואיש את הכלל כולו, והראשון מכולם בא ועמד למכירה. אפסר־גמלו בידו, ושנים־שלושה נוספים, מבוהלי עיני תינוקות, באים אחריו. פתח הלה והתחיל אומר ברכות. ענוּ והשיבו לו ברכה על כל ברכה. וסקרו גמלו ואימדו מטענו, ומיד תמו הברכות באמצע, נכרתו ופסקו ואמרו לו כזאת: ”אבי כמה אתה, אתה המבורך?” – ”אבי חמישה”. השיב אמריו להם, לא בלי גודל לבב, והראה בידו על מקנהו המטוען עד למעלה. – ”ומה יש לך על גבם?” – שאלוהו סתומות. – ”צאן.” השיב ואמר. "אחד אחד”. אמר ותקע ידו בעד אחד הטלאים שבמרצוף הגדול, ושלה מלוא הכף צפיעי עזים ושטח מרכולתו הטובה לפני אנשים ולפני השמים, נגדה־נא כל ספקנים למיניהם, אוהבים כאויבים, לא הוא יבוש ולא הוא ייכלם בסחורתו ”חַבֵּה חַבֵּה!” התפאר ואמר: גוּלָה גוּלָה, כדור כדור, גלל וגלל, ולא כלום זולת גללים, ויפים הם, נוי והדר. היוכח תיוכחו, אין תרמית ואין זיוף – ועל כרס המרצוף הגדול טפח לאמור: כוּלו כאחד עשוי כולו למהדרין, כשר וישר למדקדקין.
”וכמה בגמל האחד?” בא עליו סלימן, טופח אף הוא במעי אותו שק.
וניגון חדש התנגן באויר, והרגע קשוּב. יש עוד בידי המוכר לפסוק עתה ולקצוֹב מספר, יש בידיו להחזיר הכדוּר ולומר: וכמה? גם יש בידיו לבקש: כיילו ונראה, או, לפנות אל הסתמי – אדרבא, אמור? – וכך גם עשה: ”אדרבא", אמר אל סלימן, "אמור?” – וזו שעתו של סלימן. תמו כל שעשועי הבינים והטקס. בטביעת־עין אחת, בנגיחה כלשהי בשק למוש צפיפוּתו, ובחבטה אחת תחתיו בכף פשוטה – פסק נחרצות: ”שלושים”, אמר ולא יסף.
”אהה!” נעלב אז המוכר ונרתע.
”שלושים”. לא נבהל סלימן מפניו.
”שלושים?!” עיקם עליו הלה פניו וגוּפו, כמי שניכווָה בדבר תיעוב.
”שלושים.” עמד סלימן על שלו, בלא לעפעף עפעף.
”ארבעים!” הכריז הלה, להודיע כי גם זה ויתור גדול הוא וראוּי להערכה.
”שלושים.” לא זז סלימן.
”ארבעים!” קרא הלה תיגר, ובעלבון לא מכוּסה.
”שלושים”. צינן עליו סלימן.
”ארבעים !” ריתח הלה קולו, כאילו לא שמעוּהו.
”שלושים.” הרגיעו סלימן בלא התרגשוּת.
”ארבעים!”
”שלושים”.
צוּר מול צוּר.
אז מעל דוכנו, יתערב אחי כפוסק: ”כּיילוּ! הלא השמש עולה”. מישהו מן הקהל ינסה כעת להושיע מן הצד: ”שלושים וחמישה!” – והיה, אולי מציל מכיוּל, אלמלא כבודו של סלימן בכך. ואין מתפשרים עם הקונה הראשון, שלא יהיה זה סימן לבּאות. – ”שלושים !” קורא סלימן תיגר על הכל ועל רודפי השלום. ומסתער בשם הצדק, יתפוש לו לבעל־דברו בזקנו המדובלל שעל סנטרו, לשבוּעה – כל שיתכייל למעלה משלושים יישקל ומשקלו בזהב: עליו! הרי לכם נדר מנוּדר!
”שלושים וחמישה!” נאחז בו המוכר ונפתל למלט זקנו מידי הנודר, וכבר חש איך הוא נאחז בסבך.
”מה בינך וביני? נסכים שלושים וחמישה!” מפתה מתחנן הלה.
”שלושים!” נושא סלימן יד נביאים למרום.
"כיילו !” חורץ אחי, והולכים לכייל.
עד שלא מכיילים עומד הגמל זקוף צוָאר ומחרחר נוגות, אך כשהוא נקרא לשבת ארצה – נותן קולו ומחרחר נואשות, ומשמט צוָארו מענשן של המכות היורדות עליו. זה מתמרמר וזה מלקה ואין מנוֹס אלא לכרוע אפים ולהתפרק שק אחד (ואילו כשאין מכיילים, די למשוך בקשר שמלמטה והשק מתרוקן מאליו). פוֹרק השק, גולגל בתנופה אל אמצע המערכה, ושם מקום ערימת־הזבל שעוד איננה, אך תצמח מהרה. הפח המפוּרסם מוּבא. בכף פתוּחה טופחים עליו להעיד כי אין הונאה: ריק ותמים. והכל מאשרים בניד ראש. עד כאן הכל אמת. חופנים חופנים מעבירים השנים מן השק אל הפח.
שלא יאבד גרגר ארצה. וגודשים קצת ולא יותר מקצת.
”אחד!” – מכריז סלימן בצדקות, כאילו כבר הוכחה שקרותו של בעל־דברו. ומאה זוגות עינים מודדות כל הנע־יד ומדקדקות.
”אחד”. – נענה ואומר המוכר, כמי שמודה כי עדיין אין כאן אחיזת עינים.            ”אחד הוא אללה!” תוקע בו סלימן את הדיבור הנהוג הנחוץ לדבר, וגם את עיניו, כאילו כבר נתגלה שהלה כיזב.
”שניים!”
”שניים ושניים”, משיבו הלה.
”אין שני לו!” מזמר סלימן פסוקו לפניו, כולו שופע בטחון.
”שלושה”.
”שלושה ושלושה”. מקבל הלה. וסלימן גודש קצת יותר על הקצת.
”שלושה ושלושה!” גוער בו המוכר, ומנסה למחוק את הקצת העודף.
”שלושה ושלושה", מזמר לו סלימן בנזיפה וחוזר וגודש קצת יותר על הקצת, וכמתוך החפזה מאבד סביב קצת יותר על הגדוש שנמחק, והכל בהתלהבות שניכרת כבר בזיעה שצצה במצחו, ושאינו קונחה, לפי שאינו חס על כלוּם, אלא על הצדק לבדו.
”ארבעה”.
”ארבעה וארבעה…” מקונן וגם מתמרמר המוכר על הפשע שבבזבוּז.
”ארבעה וארבעה!” דוחה סלימן את הקינה בשאט־נפש, וגודש עוד קצת על הקצת שכבר גידש.
”ארבעה וארבעה!" טוען המוכר ועוצר בידיו את הידים הגודשות מעל כל גדוש.
”ארבעה וארבעה!” מתווכח סלימן ודוחה את הידים העוצרות מגדוּש.
”ארבעה וארבעה.” משיב הלה ותוקף ומסלק ידיו של סלימן.
”ארבעה וארבעה!” מַבעֶה עליו סלימן שיניו בטרפנוּת, והופך את הפח בנצחון, בגרפו עם זאת נזילה הגונה של זבל לא־נמדד.
”ה ה ה!” מתחיל המוכר לשווע, וסלימן נוזף לעומתו:
”חמישה וחמישה!”
”חמישה וחמישה!” עונה הלז אמן בעל כרחו, מנסה ליטול מן השפוך ולהחזירו לפח למדידה שלמפרע.
”חמישה וחמישה!” גוער בו סלימן בפליאה על עבירה כה גלויה ונפשעת על חוקי היושר, ובלא לנטוש את חשבון היושר המזדמר לראוָה דוחה ידיו בתנופה עד שהלז כמעט שופכו אשוריו ארצה וחטמו בערימה הצעירה.
”הה!” קפץ, נזעק הלז, אבל סלימן כבר הפך את הפח, ותפף על תחתיתו, לפטור כל הדבק בו, אות לריקנות ישרה והגונה ונקייה למופת, וההפוּך – הפוך, וכבר הנה מטעינים את הפח השישי. וסלימן גם מרקיד אותו לדחסו היטב, וגם מזדרז וגודש גדישה, וגם שומט עם כך נזילה נאה ובלתי־נמדדת.
”שישה ושישה!” הוא מכריז בהתפעלות, והלז אין לו אלא להחרות אחריו:
”שישה ושישה…”! (על המספר המסוכן "שבעה” פוסחים שניהם, משני הצדדים ואינם מהגים בקול, מחשש עינא־בישא), וממלאים והופכים את השמיני (עם גריפה גדולה וחוטפת), ובחריצות המעלימה כמעט את ההגדשה־הגדשה הופכים את התשיעי ואת העשירי (ובניגון: התפללו לנשמת הנביא), ובמהירות לא תיאמן כבר עומדים בחמישה־עשר, כשזוקף סלימן קומתו ומצביע על השק המתרוקן לאמור:
”חצי, הביטו, באללה!” וגם השני מזדקף כלשהו, כדי להפטיר מתוך זמרה וחסידות יתירה: "ישובח הכל־יכול ויהוּלל”, כשמתערב אחי ונושא קולו:
”הה, סלימן סלימן! חסל! השמש תשקע ואתה עוד תכייל כאן פה אחר פח! הלהרסני אתה אומר? הנח, הלא רואים, חמישה־עשר, וזה חצי, תן לו כערכו וילך! תן לו לא שלושים, תן לו שלושים ושלושה – וידע כי אין עושקים כאן איש, תן לו ונגמור!"
”שלושים!” צורח סלימן, וניצוץ מתבהק בעיניו ועוד ניצוץ בשיניו הלבנות.
”שלושים ושנים!” נאחז המוכר בקש שהושם לו.
”לא אצלי! שלושים!” חוגג סלימן נצחונו; ומושך בפתיל השק, והופכו בתנופה אחת, ובזינוק הוא כבר אצל הגמל מושך בסרח קשר השק השני, והודף עד כי הגמל הגדול כמעט ניסע נתמַעד, והכל הוכרע ונשפך ארצה בטרם נשם המוכר נשימה של דעת, ועודו נטוע על מקומו לא מאמין למראה עיניו.
ושוב מתערב אחי, וגומל נדיבות ומכריז: ”שלושים ואחד!” – למען ידעו ויקחו הכל אל לבם. שני שקים, ששים פח ושני פחים, ועוד גמל כמוהו, ועוד אחד, ועוד ועוד – הנה לך, קח בן־אדם, עוֹדה בן עוֹדה, קח לך פתק, וזכית לך מן ההפקר ומנדיבות הלב, פח נוסף לך על כל שק ושק לפנים משורת הכיוֹּל! ורק לכבודו ולכבוד פתיחת היום, הבא עלינו לברכה, זכית לך בשלל… – והלז, שהוא כבר ריקן ומרוקן, וכבר עשו בו מעשה, נוטל באפסר בהמתו המתאוננת, וסובב לאחור מחריש ונדהם, וגמל אחר גמל בא אחריו.
ועד שהוא מכפיל ומחלק ומצרף ומחסר כל חשבונותיו, ובעודו אוסף ומקפל כל שקיו הריקים, והפתקים אחוזים בין שיניו, וסבר־פניו אילם, בין זוכה למפסיד, וגם כמי שמרחוהו במשהו, וכבר אחמד בן סאלם על הפרק, ועודה בן עודה מחוק כאילו לא היה, ומחיוכו של סלימן לא קשה להציל כי בנקל היה כל צמד שקים משקי הנשכח הלז מתכייל בשבעים פח ופח, אם לא למעלה מזה…
”אכן! ולזה אתה קורא משחק?”
המתן, זה רק מתחיל. מוכר אחר מוכר בא. עולה על הבמה, אומר פסוקו, פוסקים לו פסוק, עושים בו מעשה, ונדחף לפנות מקומו לבא אחריו, והלה יוצא ופתק טרי בין שיניו, לא לשתוק ולא לשאוג. מסובך בחבליו, בשקיו הריקים, ובחשבונות עשירי כפל וחילוק, וכבר בזה אחר זה ועל־פי סדר טוב עלו ובאו תחתיו. מרבי הגמלים בראש, והדל, אשר לו אך גמל אלמן וצרוע, או אך חמור אחד חלכה – אחרונים. אתה מתפלא? על שהתקיף תמיד זוכה? הדל, חביבי, לעולם נדחה לסוף, נדחף, גם לוקה על שוקיו וגם יוצא וידיו על ראשו, וגם לצעוק אסור לו, ואפילו יצעק – למי איכפת. אגב, מידיהם של הללו היו לוקחים בלא שום כרכורי משחק וטקס, באפס־לשון וברבע חינם.
”נורא. ואחיך מה היה אומר?”
הנה, שמע. אחי היה ניצב על במותיו ורושם בפנקס השוברים ונותן לסרסור, ומידי הלה לידי המוכר, שכן מידיו הכל. ובפתק הזה יבוא המוכר אל הפרדסן לקבל כספו טבין ותקילין, והכל כשר וישר, ורק מה שרשום בשובר הזה – חידה היה למקבלים. אז היו באים אלי, סחור סחור, שאקרא באזניהם את הרשום ומה פשר כל אלה הסימנים הסתומים, אם נא מצאו חן בעיני; איני יודע אם מצאו חן בעיני, אך קרוא קראתי: סאלם בן סאלם, שלושה גמלים; ארבעים ומאתים פח. וחתימה אדירה (מסתבר, כי הכל היו כאן מאנשי שלום, שלם או שלמה: סלים וסלימאן, סלאם סאלם ומוסלם, סילמאן וסלמאן, סוילם, סלאמה וסוליימן, ורק אי פה אי שם איזה עאמר, או רמאדאן, או עטייה, לתת גיוון ולהוסיף. וכן פלוני שנתעקש להתקרא אבו־סאלים דוקא).
וכך בזה אחר זה. שמך? סלאם. סלאם מה? סלאם בן סלאם. ברכות לראשך. מאה פח. ושלום עליך. בזה אחר זה, ובמעגל סביב חונה תמיד מצור צוארי גמלים, מחרחרים מרה, צוארים בכל שפע הצורות הטמונות בין קו ישר ובין עקלתון הקשת, מצואר־חסידה נטוי במעופה ועד צואר־ברבור שקוּט בגאוָתו, אלא שלעולם בגרגור ובחרחור בכייני ומרגיז. מרגיז? לא אותם. הנה פה, למשל, הבט, צמוד לחי אל לחי, לחיו אל לחי הגמל, נער אחד, ראש נער בן מדבר, ישמעאל זאטוט אחד, פורץ תלתלים נופפים מתחת מטפחתו המוּזחה, ובוער עינים ושותה הכל בצמא, מוקסם עד שכחת כל חובותיו, ואינו ננער כלל אלא בהיחבטו חבטה על ערפו, שעוקרת אותו אז והורסת הכל ארצה, עומד מאוחז בחבל האפסר בשתי ידיו המורמות אצל אזנו, כפעמונר על חבל פעמונו, בּלוּע כולו בדבר. יחפת רגלו האחת נתמכת בשוֹק רגלו האחרת, רק כותנתו לעורו, וחגורת העור למתניו, קרוּע ושחוֹם ובוער ונלהב אין־קץ, ומי יודע מה נזרע ומה נובט לו אז בלבו, שם.
”עוד רמאי אחד?”
אולי לוחם אחד? אגב, כלום צריך לספר לך איך גם בלבו של נער שבא לכאן רכוב על חמור אחיו, לופת־חובק גבו הגדול ומדובק אליו, היתה גמלה והולכת מגמל אל גמל, הולכת ומתרבה ומצטעקת צעקה, עם שהוא עומד שם מן הצד ורואה, עומד מביט בעינים גדולות ובונן, ומתמלא לא אחרת אלא את אשר למד אך תמול־שלשום, פסוקים חמים, פסוקי העושקות דלים, ופסוקים שכמותם, שקישקשו בלבו אז פתאום, ורתחו והלכו להיות נצעקים עוד רגע, הוי השואפים אביון, שמעו זאת השואפים אביון, להקטין איפה ולהגדיל שקל ולעװת מאזני מרמה, ועוד שכמותם, טריים לגמרי, אך זה נלמדו בכיתה, וחדרו חדרי בטן, – וגם הלך אז, אותו נפעם הצדק־צדק, סר אל אחיו הגדול ובא אצלו, והלה באמצע תנופת הקניה, ומשך בשרװלו ורצה להפריעו ולשאול אם אין כל זה איום בעיניו, ממש עװל ולא שום צדק־צדק תרדוף, שנצטווינו עליו, – אלא שאחיו היה באמצע התנופה הגדולה, ובלא לתת בו עין, דחהו מעל פניו – ”אתה שב בצד!” – נתנַער ממנו – ”אחר־כך, אחר־כך" – דחהו בקוצר־רוח, וחזר ונפל אל התנופה הגדולה והרותחת ההיא.

ס. יזהר, מתוך "ערמת הדשן", דבר לילדים, 5.1.1960

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s