מפני שיודﬠים שהמוות כאן.

קמים ויוצאים, ובחוץ תוקפים אותך בבת אחת קור ﬠז ושמים קורנים. ואין ﬠליך כלום שיחצוץ בינך ובין הקור, ברגﬠ הראשון ﬠוד חמים מן המדורה ומיד מכה הקור וﬠוצר כמﬠט את הנשימה, קור יבש וחד שכופף אותך וכופה להתכווץ ככל האפשר ולנסות שלא לברוח מיד. אבל גם הקור אינו מכהה את מראה השמים האלה, הﬠנקיים הזוהרים האלה, הקמרוניים והמלאים המון כוכבים מצוחצחים וזוהר מסנוור כמﬠט בלילה הצח הזה. כוכבים גדולים ובוהקים וכאילו בוﬠר סביבם או אולי בוﬠר בהם בתוכם בלהבות לוהבות סביבם וקורצים בהבלחות כאילו היו חיים או באמת כאילו היו דולקים, רגﬠ נראים גדולים וקרובים כמﬠט למגﬠ ורגﬠ הם בורחים הגבה גבוה גבוה ﬠד אינסוף למﬠלה ושם הם מבהיקים בזוהר נוצץ, בתוך שמים נקיים בלי הﬠרפל של תמיד ובלי צﬠיפי האד, שמי מדבר זורחים בתאורת חגיגה ובכל האמת האמתית, זו לא כיפה גדולה אחת וזוהרת אלא שפﬠ כוכבים גדולים זורחים ﬠנקיים, נוצצים ורושפים, רגﬠ כמו פירות זהב בשלים, למשל, ורגﬠ כמו ﬠגילים ﬠנביים, ובאותה תנוﬠה של ﬠגילים רכה ורושפת. או כאילו נתחרחר שם למﬠלה איזה אריג קטיפה שחור מתוח ונקוב בהמון חורים זוהרים וגדולים ושאולי הם נראים גדולים מפני שהם קרובים ואולי מפני שהם ﬠנקײם, פורצי זיו זוהר כאלה, הקור כמﬠט ממית אבל אי אפשר להינתק וללכת או להסיר ﬠין, כל חייך לא ראית ככה. ולא כל כך כזה, ואולי אפילו כל החיים חיים בדיוק בשביל זה. בשביל לראות פﬠם בחיים את תפארת הכוכבים הזאת דולקת זוהרת בכל ﬠנקותה. ואין לך מלים ואין לך למה להשוות גם אין לך כוח לכל כך הרבה ואתה רק לראות ולראות. ולא תמוש מכאן גם אם תקפא תחתיך.

כﬠת פתאום מתחילים להבין משהו או כמﬠט להבין. מפני שיודﬠים שהמוות כאן. ושזה מקום שהמוות לא איכפת לו, לא החיים ולא מותם. בתפאורה הזו של גרמי שמים זוהרים מﬠל הר סלﬠי נישׁפה, כוכבים ﬠצומים שלא איכפת להם כלום לא ממך ולא מכולנו ולא מהם ולא מכלום, ולא אם חיים או לא, או מי גבר ﬠל מי. כל זה הוא קטנות ונשאר למטה. ואילו שם למﬠלה אין כל זה ולא קיים כל זה, לא קיים כלום ולא משנה כלום. אולי רק לﬠצמו, ואיתך או בלﬠדיך מאיר לא אליך ולא אל אף אחר וגם לא אל מי שמבקש מאד. ואתה לגמרי זר כאן, וכולנו כאן זרים וכולנו מיותרים, והיינו הך אם זה אתה או אתם כן או לא. ואתה כולך ואתם כולכם רק ﬠסק קטן וחסר ﬠרך מול הדבר הﬠנקי האדיר והזורח ביפﬠת הכוכבים החוגגת הזאת, הו איזו יפﬠה, איזו תפארת כוכבים חוגגת שם, אבל אחד לא נוגﬠ בשני. ובﬠצם אין למה לצפות. וגם אפילו אם ﬠברו דרכם נשמות אך זה ﬠתה, ממריאות להן מן הארץ זו אחר זו, נבוכות וחסרות ישﬠ, ולפﬠמים גם הרבה הרבה בבת אחת, ואין בשמים שום הודאה ולא הבנה ולא חמלה וגם לא רצון לדﬠת. הם לא בשביל זה, כל השמים וכל צבאם. מותם של בני אדם וחייהם אינו ﬠסקם של השמים. הם ישנם בלי לגﬠת בנו, בלי לדﬠת ﬠלינו. יפים ﬠד לשיר הללויה.

ס. יזהר, גילוי אליהו, עמ' 152, 1999.

תגובה אחת בנושא “מפני שיודﬠים שהמוות כאן.

  1. ס. יזהר אומר: לא נוגעים הכוכבים זאת, אבל זאת שאלה, כי אז איך עושים מוזיקה אצל היוונים? אפשר לעבוד עם זה. אריסטו יסדר. רק נגיעה קלה בהתחלה. וברצינות: מאד יפה בעיני שהוא לא מדבר על הכלום ולא על חלקיקים ולא אומר אין אין אין. עדיין יש שמיים, הם יפים, התבונן בהם כשכאן. וזה נכון בעיני פילוסופית כי אי אפשר באמת לדמיין מוות ולצאת ממצב למצב. אז אצא מפה לפני שאמשיך.

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s