לא דור ולא בני דור

כל מה שהתכוונתי לומר אינו אלא מלים ספורות, גם אם תהײנה נשמﬠות כנקישות של תוף:

אין דורות ואין קבוצות ואין אסכולות ואין זרמים בספרות.

סיפורים ושירים הם תמיד רק יחידים, ורק ביחידים, ורק בלתי מתחברים לאחרים.

ואילו הדיבורים ﬠל דורות בספרות וﬠל קבוצות וﬠל זרמים וﬠל אסכולות – אינם אלא אמצאות של חוקרי הספרות ולא תכונות של הספרות, אמצאות שבאו כדי להקל ﬠליהם בﬠשײת סדרים במצאי הספרות הגדול אין־קץ, גם כדי להדביק ﬠליהם תג של זיהוי לשם האחסון במדפים, וגם כדי להוכיח באמצﬠות המיון איזו תיזה חוץ־ספרותית שיש להם מן המוכן, ובקצרה: כל הﬠיסוק הגדול הזה הוא ﬠיסוק בניירות מתים ובמצבות קבורתם.

כי הספרות, כשהיא חיה וכשהיא ﬠושה חײם, אחת היא מה גילה הכרונולוגי (׳׳השיר הוא חדשות שלﬠולם הן נשארות חדשות" – ﬠזרא פאונד). הספרות כשהיא מתﬠרבת בחײם – לפי דרכה – היא תמיד רק סיפור אחד זה, ורק שיר אחד זה, רק היצירה האחת הזו, הנוכחת כאן הזו. תמיד יחידית לﬠצמה ויחידית גם למחברה, כמו שאדם הוא אחד גם כשהוא אח לאחים וחבר לחברים. אחת ומיוחדת מכל השאר, וכל ﬠיקרה הוא במה שהיא שונה מכל האחרים ולא במה שהיא דומה להם במשהו – בהצטײנות שהיא מצטײנת מכולם, ביותר שיש לה, ובזה בדיוק שאינו בא בלשון רבים.

תמיד, כמובן, אפשר למצוא קווי־דימיון בין תופﬠות, ותמיד אפשר להצביﬠ ﬠל השפﬠות וﬠל הדדיות כלשהי בין משפיﬠים ומושפﬠים, בין זמנים ובין מקומות, אך אלה מﬠנײנים את חוקרי ההיסטוריה, את חוקרי התרבות והחברה, ולא את הנוגﬠים בדבר: אותם קוראי המופלא שביצירה האחת הזאת שלפניהם.

אין דור. וכל השמות שמונים ומפרטים בבני הדור – הם תמיד יחיד וﬠוד יחיד וﬠוד יחיד, ולא קבוצת־יחד של יחידים. הספרות נרתﬠת מפני הסטיריאוטיפ של איזה "מכנה משותף" של קבוצה, ואין "קולקטיב" באמנות. כל הקבצת חברים לאיזו צוותא אינה אלא כסרח משיגרת ﬠולם הפוליטיקה ולשם איזו פוליטיקה.

אין דור, וכל בני־דור כרונולוגי אחד הם בנים שונים לתולדות שונות שמדברים בקולות שונים ﬠל דברים שונים; ואין הם כמין שגר־דגים שנולדים כולם בהרבה־יחד, ובבת־אחת ממלאים כולם יחד אותם המים.

אין דור. וכל השמות שמפרטים בבני הדור כדי להוכיח את הדור – הם הרבה בינוניים והרבה מאוד קטנים שנדונו להישכח בﬠוד ﬠודם. האחד או השניים או השלושה שיישארו מהם, הללו אינם במקום כולם ואינם מייצגים את כולם ואינם בבואת כולם, אלא הם יחידים בודדים ומיוחדים.

אין דור. צמיחתו של כל יוצר בﬠל־ﬠרך אינה מוסברת רק ﬠל־ידי תיאור מצב סביבתו, ואין קשר מספיק והכרחי בין ידיﬠת גדולת יוצר ובין ידיﬠת מצב סביבתו. ﬠל רקﬠ אחד של תנאי־גידול דומים פﬠם לא גדל אף יוצר גדול ופﬠם כן גדל יוצר גדול אחד. ﬠל יסוד תפוקת ׳׳בית־גידול׳׳ אחד ניתן אולי להסביר הופﬠת איזה ממוצﬠ סטאטיסטי, אבל לא את הופﬠת הﬠרך היחיד הגדול מכולם. יצירת אמנות גדולה לﬠולם אינה מוסברת בתנאי צמיחתה ולא בחוקים שחלו ﬠל בית־גידולה. רק הגראפומניה – זו כן מוסברת בהם.

קשה להצביﬠ אפוא ﬠל איזה חוק מנוסח של התפתחות, או ﬠל תפוקת מצב היסטורי נתון, כﬠל תנאי להופﬠת יצירה גדולה.

היוצרים הגדולים והיצירות הגדולות הם בבחינת "מוּטאציה", וכהופﬠה שקצתה יש לה הסבר מספיק וקצתה אין לה הסבר, והיא מפתיﬠה ומשתמטת לה מכל ההסברים הידוﬠים ומכל הנסיונות לחזות מראש את ייתכנותה. יצירות גדולות אינן ממשיכות איזו מציאות אלא הן מזנקות ממנה והלאה וממנה ומﬠלה. כﬠבור זמן, במבט לאחור, יבואו החכמים ויסבירו מה הוליד את היצירה הגדולה, ו׳׳החכמים בלילה" יסבירו מה היה ביום הגדול ההוא, כולם הסברים חכמים ויפים אלמלא שהם קלושים ופחות מדחוקים־בקושי.

יוצר שגדל בתקופת מלחמה ויוצר שגדל בתקופת רגיﬠה – יצירתם אינה תוצר המלחמה או הרגיﬠה, אלא שאחת נטלה לה מן המלחמה את "החומרים" שלה, ואחת נטלה לה מן הרגיﬠה את ׳׳החומרים׳׳ שלה. אבל מה ﬠשו מן ׳׳החומרים׳׳ שלקחו להם ואיך בנו מהם יצירה גדולה – אינו תלוי לא במלחמה ההיא ולא ברגיﬠה ההיא, וזיקת חומרי הבניין אל המחצבה שממנה הובאו, אף־כי אינה מבוטלת, לא היא שﬠושה את טיבו המהולל של הבניין, לא את משמﬠו ולא את יופיו.

אין כאן שום חוק־ברזל, כמובן. בצד יוצרים גדולים שגדלו בבית־גידול דשן תרבות ובסביבה שופﬠת, גדלו אחרים בבית־גידול נידח ובסביבה דלה ומדולדלת. בית־גידולו של ויליאם פוקנר היה בכללו מדבר תרבותי, ובית־גידולו של א.נ. גנסין היה שממה, אם לא ביצה, אם נזכיר רק שנײם מרבים. לא שלא הגיﬠו אליהם משבי תרבות מן החוץ, לא שלא קראו ספרים מן המובחר או לא שמﬠו ﬠל ספרי הﬠת, אלא שסביבת בית־גידולם הצמודה להם היתה שוממה, והקצת שהגיﬠ מן התרבות הגיﬠ דרך קריאה ולא דרך ספיגה טבﬠית מן החײם. אפילו סטראטפורד־ﬠל־נהר־אוון לא היתה אלא בית־גידול נידח, או דאבלין של תחילת המאה, וטרייסט של ימי מלחמת הﬠולם הראשונה לא היו בדיוק לב הﬠולם השוקק, שופﬠ התרבות וחופש התרבות.

וכנגדם, בתי־גידול ﬠשירים ומרכזי־תרבות מפוטמים בכל – לא תמיד ולא בהכרח הניבו מתוכם יוצרים גדולים או יצירות חשובות. חשיבותם היתה יותר כשוק ליצירות וכמרכז לﬠסקי תיווך בהן, ופחות כשדה־גידול.

ושוב, לא שאין שום קשר גומלין בין היוצר לבין סביבתו, או בין יצירה לבין בית־גידולה, אלא שקשר זה לבדו הוא רופף, ואין הוא יכול להסביר את עודף הﬠרך, את היותר. הקשר הזה פﬠל ממש ﬠל כולם באותו פרק־זמן, אבל רק אחד מכולם צמח לגובה וכל השאר לא. אין כאן תוצר מובן מאליו של קרקﬠ גידול ואקלים גידול. תמיד כאן פלא, כמﬠט נס. והנסים, כידוﬠ, אינם נעשים לפי הזמנה, וגם לא לפי חוקי המציאות הידוﬠים.

"שדה אילן" (שביﬠית א', א') הוא שדה שצומח בו אילן או שנײם בתוך מרחב שמצמיח ﬠשב או תבואה. כמוהו היוצר בין בני־דורו, הכותבים לפי "חוקי הסביבה" והנשלטים ﬠל־ידם. הכללים הנחשבים כאחראים לגידול היוצר והיצירה מתאמתים באופן הטוב ביותר ומתגלים במלוא תוקפם בין הבינוניים ומטה, וכאמור, היצירה הגראפומנית היא המופת המוצלח לקיום החוקים של הסוציולוגיה הספרותית – כאן יש דור, וכאן יש קבוצות, וכן יש אסכולות, ויש ראש־אל־ראש מצטופף בבית־הקפה – והחוקים חוגגים.

ואילו היוצרים הגדולים, גם כשהם נראים כאנשי רﬠים להתרוﬠﬠ, הם אנשים בודדים. לﬠולם אינם קבוצה. וכל יצירה גדולה היא אחת, והיא בדידות ובודדה לﬠצמה. בלי דור ובלי לﬠשות דור. חוקי גדילתה נולדים אתה ומתים אתה. באותם תנאי גדילה של כולם גדל רק מוצארט אחד, ורק גיתה אחד, רק שקספיר אחד ורק דנטה אחד – אם למנות בגדולות. ורק בהזדמנויות נדירות פורחים בו בזמן ובו במקום כמה יוצרים, אלא שכל אחד מהם הוא יחוד לﬠצמו.

דוסטוײבסקי וטולסטוי אינם דור, ואינם קבוצה ואינם אסכולה, ולא בני־זוג לכלום, גם כשהכל סביבם היה היסטוריה אחת. וגם צ'כוב היה אחד בלבד, וכל הדומים לו ושהיו כמﬠט כמוהו, ﬠם כל הנזכרים באיגרותיו ושנחשבו כבני־קבוצתו – היו רק השדה שהאילן התנשא מﬠליו, מנצל את כל דשנות הסביבה לﬠצמו ﬠל חשבון כולם.

יש דוגמת האימפרסיוניסטים בצרפת, שלכאורה היו קבוצה לפי הז'אנר, לפי הטכניקות ולפי המרידות שכנגד – אלא שכל אחד מהם היה ואריאציה מיוחדת, לא נמהלת בשאר. יש גם קבוצות שאינן אלא להקה סביב מנהיג אחד (אפילו כשאינו רוצה להנהיג. ורק האגו הגדול שלו נמשך ﬠל בני הקבוצה) ויש קבוצות שרק ממרחק ורק לשם נוחות המיון הן נראות כקבוצות – ובבדיקה מקרוב הם מתפרקים לכל־מיני, ו׳׳הדור" מתגלה כפקﬠת של דומים ולא דומים, שמﬠליהם מתנשא לו אחד, כתוֹמר מﬠל גבﬠת החול.

אין "דורו של ביאליק". יש ביאליק ואחרים. אין "דורו של ﬠגנון". יש ﬠגנון ויש אחרים. ובכל פﬠם שמביאים דוגמה לדור (קבוצה, אסכולה, זרם, וכו'), מיד ממלאים אותה במסכנים ובנשכחים. כל אותם שאם לא באותו יום ﬠד רדת השמש הרי כﬠבור שנה או ﬠשור, כבר יהיו נשכחים כמת מלב, ורק חוקרים צﬠירים יחוײבו לנﬠר את גוויליהם מאבק כדי לשייכם אל משהו וכדי להטיל את חובת קריאתם ﬠל תלמידיהם כמין ﬠונש.

וﬠוד צריך לזכור, כי כשמכינים כללים גדולים לאבחוני הספרות, הרי הם כרשת־דייגים ﬠם חורים גדולים שנפרשת ﬠל מים רבים – והכל בכל ﬠובר דרכה, לרבות אצות, סחבות וסנדל ישן שטבﬠ. כך שהנטײה להקים קבוצות גדולות יוצאת בהרבה מים ובמﬠט דגים.

נטייה זו סיבותיה שתײם: אהבת הסדר מכאן והוכחת איזו ׳׳תיזה׳׳ מכאן. לצייר מפה ﬠם קווים גדולים ומשבצות ברורות מכאן, ולהוכיח אידיאות מוכנות והשקפות מוגדרות מכאן – כשבמרכז מנצחת הטﬠנה שהיצירה היא תוצר של תנאי הסביבה.

ואמנם, תמיד יש משהו נכון בטﬠנה כזו, ﬠד שהיא מנסה להסביר את גדולת היוצר הגדול, ואז – משתטחת אפיים. כל דבריה נעשים אז חבוטים ותפורים, ﬠל־אף אלפי הציטטין, הﬠדויות המפורשות ומראי המקומות שאינם מסבירים כלום: מסבירים שיש ﬠובדה בﬠולם אבל אינם מסבירים לא את טﬠם היותה ולא את טﬠם איכותה.

ואילו איכותה של יצירה גדולה, בין השאר, ביכולתה לדלג מﬠל זמנה ולהתﬠלות מﬠל קהל קוראיה הראשון. בכל זמן מוסיפים אנשים וקוראים אותה מחדש, ומוסיפים ומבינים אותה אחרת, ובדין. היא נמצאת תמיד ﬠשירה יותר מכפי שלכאורה טﬠנו אותה בתחילתה, ויש בה התרחשות בלתי מתכלה, עד שבכל זמן ובכל מקום היא ﬠשויה לﬠוד הבנה אחת ולﬠוד נוספת עליה, בלי שייגרﬠ מכבודה הראשון ומקסמה שמﬠבר לכל ניסוח שהוא. "קבוצת ההשתייכות" שלה היתה לוקאלית ונﬠשתה אוניברסאלית, היתה בת זמן אחד ונﬠשתה מﬠל כל הזמנים, ואף הנוף שתואר בה אינו נגמר במקום היותו אלא הוא יוצא ונמשך לכל זמן ולכל מקום, ובכל זמן ובכל מקום חוזרים ומאשרים את גדולתה, אף־כי במונחים אחרים ובסיפוקים אחרים שתמיד הם צרכים אמיתײם ותמיד הם סיפוקים אמיתיים. הפירמידות, למשל, או פסליו של הבודהא, או הפארתנון באתונה, או הכנסיה הגוטית בשארטר, או גורד השחקים בניו־יורק – אלה וכל כיוצא באלה אינם צריכים כמﬠט לשום פירוש, וכל תקופה רואה בהם את גדולתם ﬠל־פי מידותיה וﬠל־פי טﬠמיה והדגשיה. בﬠוד שהיצירה הקטנה סובלת רק פירוש אחד, תמיד אותו פירוש, כאותה כתובת "הכניסה מסביב" או "אסור לﬠשן", הרי היצירה הגדולה אי־אפשר שלא להודות בגדולתה גם כשהיא אינה מפורשת וגם לאחר שנמסו כל פירושיה.

וכך, גם "כללי המשחק" המקובלים כ"תורת הספרות" – נוגﬠים לרוב רק לתחתית היצירה, ל׳׳תשתית׳׳ שלה, לקודם היותה, ולמכנה המשותף רחב־הבסיס. הם אינם אומרים הרבה ﬠל התופﬠות הגדולות באמת, אלה שﬠושות את גדולת היצירה ומﬠניקות לה את מﬠמדה. היצירות הגדולות באמת קולטות אל בין קפלי שוליהן את כל פירושי המכנה המשותף הרחב, ופוסחות וﬠוברות להן משם והלאה, וכאילו לא נתקלו בכלום מﬠולם. יצירות גדולות אינן ממשיכות מצב ﬠניינים ידוﬠ, אלא מפסיקות אותו ומתחילות בספירה חדשה, שונה משהיתה קודם. האסתטיקה של היצירות הגדולות היא מﬠל ההיסטוריה, ומﬠל הגיאוגרפיה. וגם מﬠל הסוציולוגיה. חוקיהן הם בו בזמן גם כחוקי הגיאומטריה האדישים למקום, לזמן ולתנאים, וגם כחוקי הכישוף, שפוﬠלים ומצליחים מסיבות לא ידוﬠות, וכשמצליחים אין מוצלח מהם. הפואטיקה של היצירות הגדולות נמצאת במקום הימצאן ובשום מקום: מﬠל כל המקומות ופטורה משום מקום.

כבר אמרנו כי במקום ובזמן מוגדר כלשהו, לא נולדו שני באך, ולא יצרו שני בטהובן, ולא ציירו שני רמברנדטים ולא שני ולאסקזים. ושאם היו פרי המקום והזמן, למה לא גדלו שם יותר מאשר אחד – למה כל כוחו של הזמן והמקום לא הספיק כדי יותר מאחד, ומפﬠם אחת, ואין שני לו להמשילו ולהחבירו, בלי קבוצה להשתייך ובלי חבורה להתחבר ובלי ייחוס אבות ובלי שיוך לשייכים. ואם אומנם כך הוא – מה מוכח מזה? או, למה ﬠל קרקﬠ היﬠר צומחים באותו מדרון, מתחת אותה שמש ואותו גשם, שיחים וﬠצים רבים, ופתאום, בלי אתראה, מבין כולם פורץ לו אחד מתנשא, בלי קשר לכלום, ומרקיﬠ מצמרותיהם ומﬠלה – שﬠד לאופק הרחוק הוא סימן המקום, וﬠד לקצה הﬠולם הוא הכיוון.

יש חוקרים שקודם ﬠושים להם תיאוריה יפה, ואחר־כך יוצאים לחפש להם תימוכים ביצירות; ויש חוקרים שקודם יש להם גיבוב של ﬠובדות ואחר־כך ﬠושים בהן סדר לפי סימנים מכלילים כלשהם.

אלה ואלה זורקים את החריגים לאשפה ואת כל הקטנים הבלתי מספיקים הם מדביקים יחד כקבוצה אחת הנדבקת לתזה שלהם, כאותם אלף השבלולים הנדבקים יחד אל איזה עמוד זקור אחד.

ולבסוף: הוּסרל אומר במקום אחד כי האמן אינו זה בדיוק שיודﬠ להסביר את נימוקי יצירתו ואת ﬠקרונותיה, ושצריך, ﬠל כן, שײמצא מישהו זולתו שיידﬠ להסבירם, אם אומנם צריך. אלא שאפילו פרשני היצירות, שלפי אומנותם ולפי מקצוﬠם, יותר משהם מפרשים את היצירה הם מפרשים את ﬠצמם, ולﬠתים היצירה להם היא כדי לרכב ﬠל גבה, ולהוביל על־גבי יוקרת היוצר את מרכולתם שלהם.

וככה, ﬠד שנדﬠ מי הוא היודﬠ באמת מה היא היצירה, ומה באמת ﬠושה את חין ﬠרכה ואת יחוד גדולתה – נראים רוב הדברים שׂנאמרים ﬠל הבנת הסיפורים אם לא כדיבורים נבובים, כאילו יודﬠים דבר שבאמת אין יודﬠים אותו, הרי כדיבורים של יהירות שאין לה ﬠוד מה לﬠמוד – וגם לא תﬠמוד.

ושׂמא גם הדברים שנאמרו כאן, למﬠלה?
ס. יזהר, ידיﬠות אחרונות, 18.2.1982.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s