להיות יהודי

ג’בל עתקה הוא שם חדש שלא היה ידוע אף לא לאחד מן האנשים שעסקו בארץ ישראל ושכנותיה. הצבע הצהוב חאקי שליט על פני כל העולם שם, הקו הדקיק של המים והקו הכחול, השליו, של ים סוף יוצרים הרגשה של משהו שלא מכאן – יש כאן מדבר בכל: מדבר של חולות וגם מדבר של מים. יש גם הרגשה – כשאתה מביט משם, מצד שלא פיללת אליו, בצד של ארץ ישראל – כאילו אתה רואה את החצר שלך מצד חדש, שמעולם לא ראית ממנו את החצר שלך כך.
מתאספים אל תוך בונקר כזה כמה בני אדם, שאולי איש מהם לא הכיר את רעהו. אחדים שותים משהו, אחדים מחכים שיקרה דבר־מה, ומתחילה שיחה כלשהי, על דברים כגון: ”מה קרה היום”, ”מה עשינו היום”, ”מה יהיה מחר”, שאלות פוליטיות, שאלות צבאיות, מה עומד לקרות בעולם; כל השאלות האלה היו שאלות רגילות ביותר, ושום דבר לא התעורר.
אחר־כך התמשך הזמן, והאנשים התחילו לדבר אחרת. התחיל בזה אחד הבחורים שהיו שם; הוא שאל פתאום, בלי קשר לדברים שקדמו: ”האם אי־אפשר להיות בן־אדם? לא בן־אדם עם סימן־היכר של יהודי, לא בן־אדם עם סימן־היכר של אנגלי, של צרפתי, של טורקי – רק בן אדם? אדם שחי לו בעולם, שיכול ללכת לכל מקום, לבחור ולחיות את חייו, לבחור את חבריו, את מעשיו? סימן־ההיכר שלו הוא היותו אדם. האם תמיד אני צריך להיות גם אדם וגם יהודי? ואם יהודי אינו אומר לי שום דבר, ואדם אומר לי הכל, כלום אי־אפשר להסתלק מן ההרג הזה, מן ההכרח הזה, ללכת לאיזה מקום אחר ולהיות רק "בן־אדם”? "בן־אדם שיש לו מקום בעולם ואין הוא צריך להיאבק עליו, אדם שאינו צריך להגן על עצמו, או לתקוף מישהו אחר? ואם אתה נמצא במקום שיש שם מלחמה, אתה פשוט נושא את רגליך והולך למקום אחר ששם זה אחרת, ואין שם שוב ושוב מלחמה”.
מישהו ענה לו: ”לא תוכל לברוח מזה. זה לא ענין של דרכון. אדם נולד לתוך משהו, והריהו בתוך זה”. האנשים נטלו לעצמם רשות־דיבור בלי שמישהו נתן אותה להם. הדברים לא היו מכוונים אל מישהו, לא היה שם צד שהתקיף וצד שהגן, אלא נאמרו מחשבות שהיו תלויות בחללו של הבונקר האפלולי.
פה ושם הציתו סיגריות, עישנו; בחור דתי אחד דיבר ואמר: ”בשבילי השאלות שלך אינן קיימות כלל. אני לא מפריד בין יהודי ואדם. אצלי ,יהודי’ זה ,אדם’ ואדם זה ,יהודי'. אני נמצא כאן מפני שהימצאותי כאן תלויה במה שקורה לי כבן־אדם, כי אני בן־אדם יהודי. אני נלחם על דבר מסוים, והדבר הזה יקר לי. אני מוכן להקריב הרבה. אני לא רוצה ליהרג, אני לא רוצה להרוג, אבל כיוון שזהו המצב – אני נמצא בו. להפריד את ‘האדם' מן ה,יהודי', הרי זה אבסורד. אי־אפשר לחלק כאן.
וטען הבחור ההוא: אבל היהדות הזאת אינה אומרת לי שום דבר. איני בחור דתי. גדלתי באחד הקיבוצים, בהרי אפרים. אני איש שטוב לו לנדוד, ללכת אחרי הדברים היפים בעיניו. אני פשוט רוצה להיות במקום שהוא יפה. וכל מה שאמרתם אינו אומר לי שום דבר. אני רק בן־אדם. אני רוצה ללכת מן המקום הזה, שבו די להיות יהודי שנפגע. אני רוצה לנסוע לארץ המשוחררת מכל זה. אני אסע למקום שבו לא תהיה יהדותי תואנה למישהו לעשות מלחמה. מקום ימלא אצטרך להגן בו על עצמי. איני רוצה בזה.
מישהו אחר התערב בשיחה ואמר: בדיוק כך קרה לי. לא עכשיו, אלא בסוף מלחמת ששת הימים. חשבתי לעצמי: איזו מדינה זאת? עוד מלחמה, ועוד מלחמה ועוד מלחמה. נמאסו עלי המלחמות. יצאתי ממלחמה זו חי, חברים שלי נפלו. אני עוזב את הארץ הזאת. בהכרה ברורה ובראש` צלול: אני יורד. אסע לאיזה מקום רחוק, רחוק, בקצה האחר של העולם השני, אינני רוצה לצאת עוד למלחמות. ואמנם ארזתי את חפצי ונסעתי רחוק, רחוק, נסעתי לאוסטרליה. כעבור זמן קצר נשאתי אשה, לא יהודיה, אוסטרלית, נולדו לי ילדים. והעולם באוסטרליה התחיל להאיר לי פנים. אבל רואה אתה אני יושב עכשיו אתך יחד על הר עתקה. כשפרצה המלחמה, שום דבר לא עזר לי. הרגשתי שאם איני חוזר חיי אינם חיים, ולא אוכל להביט ישר בעיני הילדים שלי ובשום דבר שבעולם. לקחתי את כולם ובאתי הנה, והנה אני יושב כאן.

ס. יזהר, דברים בתכנית "בשבילי ספרות", שידורי ישראל. חזר ונדפס ב"הדואר", כרך 39 , עמ’ 653-4 (1974).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s