משעולים בשדות – ג'.

בחצר כבר עמדו רוקעים שני סוסים חבושים, מתמודדים סביב העגלה שאליה נקשרו. וזה הערמוני היה מפקפק בין שרידי החציר שבעגלה ובין חיטוט־משובה בקרקע, חטֵט והכֵּר והנֵף באשד־האש. הסוס השני היה שרוק ועניו יותר ובהחלטה ברורה היה מטפל בשפתותיו בשיורי השחת. מיד הופיע זלמן ובידו רובה, נוסף לזה שעל שכמו, מחייך ב,,היכן היית, הרי נרטבת כולך!" ושוהה עוד רגע ומתעסק אי־שם בחצר. מתקין כה וכה וחוזר, ושניהם עולים בדליגה על הסוסים ויוצאים דרך השער כשגדילי השקים האדומים מוסרים במחולותיהם צהלת רוח־הסוסים. האד עוד היה מכסיף ושוקק בבקעה, ואילו ההר כבר נחשפו מרגלותיו והם ירוקים ומטולאים שחמומית אדמה, וכל צבע ובן־גון שבמרחב עורבב ונמשח מחדש גדוש ועמוס חיים.

בחצר אחת היה אחד בגופיה שחורה עודר גינתו, נזקף ומאהיל על עיניו מחמת זהרורי־המזרח וסוקר בגחוך: ,,איזה ערפל! יהיה חם היום!” ונפנה שנית למלאכתו בפיזום כבוש. מן הרפתות עלה צלצול ומשק כלי־החליבה, וגערות החולבים בטלו בפני איזה רחש־שאון שהיה מתרומם ועולה מן החצרות ומן הבתים המתעוררים, הדקלים היו גבוהים, ואמת־המים צלולה, ופלונית אשה היתה נטרדת בדאגה ופונה אל זלמן: "עוד איננו זה הרועה האשמאי, הלא כבר מאוחר!…" ושוב היו ברושים עבותים וזקופים, ומיד אותן גרוטאות כלי־העבודה והמחרשות והקומבין הגדול, ומרחבי השדות היה פרוש לפניהם.

פנו לאחד המשעולים החוצים את השדות. הרובה כבר היה מעיק והוטל לרוחב האוכף. וזה סוסו השרוק לא יכול לותר על כל גבעול או קלח שנקרה בדרכו ובסבלנות רבה, בזלזול גמור ברוכבו, היה מרכין ראשו פתאום, או מתעכב, חוטף וקוטף, קוטם ומולק וחוזר להליכתו כאילו לא היו דברים מעולם, ולא הועילו כל משיכות־המתג ואיומי־השוט להשביתו ממנהג אציל זה, עד שנתיאש אבנר וחדל מהקפיד, וביחוד לאחר שזלמן היה מחייך בסבר רחב למראה נפתוליו אלה, בעוד הערמוני שלו מרחרח בנחיריו, מרקיד עורו השקוף ונבלם בקושי מתאװת־דהירה שרטטה בקרסוליו הדקות ובשוקיו החמות, בז לכל ליחוכי־ההבל מתוך רעבתנות גסה. ,,תכונות חמור לסוסך" הביע זלמן את דעתם על כך, ושוב חזרו ונתכנסו לשתיקת הרהורים.

מכבידות השבלים על עקצי גבעוליהן ונטושות כהות ומסומנות על פני משטח הקמה במלעניהן הפשוקים. שרידי־האד נמוגו מהר, וגלגל־החמה כבר היה מנסר מעל גבעות המזרח, חוקק עמוק צללי העצמים. מרחבי־הַשְקֵט חופפים את העולם. עולשים כחולים הסתרגו על ענפיהם. ואותם ההרהורים היו חוזרים ומונעים בדרכים שונות, מתובלים בעקה בת הגעגועים. חפץ היה לפנות בדברים אל שכנו, אלא שלא רצה להטרידו משתיקתו. רצה לשאלו על שאננות טובה זו שהיתה נוחה כל כך, ובו בזמן גם מרגיזה במשהו, לפי שהיתה אומרת שכאן חייב אדם להשאר בטובתו או שלא בטובתו. כלום כך הם תמיד ולעולם בריות אלה שכאן? כלום ידוע כאן שהעולם נמשך גם מעבר לחומת־גבעות זו, ושאפשר גם לעשות לא כך ואחרת – או שלוֵי־אדם הם פה, הניזונים בקב חרובים ואינם רוצים בעוד, ובלבד שלא יצטרכו לעשות יותר מכפי כוחם, ולהטרד משלוָתם? האם מרצונם ומבחירתם קבלו על עצמם דין זה של קרב חשאי בערבת בקעה זו ובמעשים החייבים להעשות יום יום בנוסח אחד – או רק משום שברירה אחרת אין? ואולי נראים הללו בעיני עצמם כגבורים המוַתרים על דמיונם, או הכל רגיל בעיניהם, שכיח וטבעי, ואין כל מיוחד בו? ומה יעשה אדם הרוצה דוקא בהפקרות, במנהג מתוך שרירות הלב, בפריצת כל גדר מתוך געגועים עזים ואלמים המכריחים לעבור ולנדוד ולא לשקוט רגע? במה משביחים כאן סערות של נפש, לאן יפורקו אוצרות המאוויים, שעם כל אפסותם קיימים הם כחלק מחלקי הבשר והדם? כך היה מתנדנד אבנר על אוכפו בשאלותיו אלה, כשהוא יודע, שלא אלה הם הכתובת לשאלותיו אלא הוא עצמו, ועל עצמו הוא מקשה קושיותיו. ולא ברור היה לו לשם מה להטריד בני־אדם, שאולי בעמל ובמאמצים קנו להם בטחונם וישיבתם המוצקה, וליחס את מומיו הוא דוקא לאלה שיש לקנא בכל ארחם הבריא וחסר התרוצצות־השוא. זלמן היה יושב כבד באוכפו, ולא נראה לא מסורבל ולא מעיק על הסוס, פניו רציניים, הוגים, ובכפות־הדב השעירות בדר גדיל מגדילי השקים. מפעם לפעם הרגיש בסקירה קלה שסקרו הלה וחדל. מפעם לפעם היה הלז מטיל מבט בוחן בתבואה ומפליגו לאורך השדה. ושוב נקוט אבנר על רפיסותו הוא לעומת כבדו השלו של שכנו. התבייש בכל הרהוריו הקודמים שהיו הגיונות־סרק מלב ריקן והומה מחללי הריק. למה יטיל מזוהמתו השנואה באלה, שרב להם ביסורי מפעלם ושגדולים הם ונעלים מאלף רחשושי־הבטלה הפעוטים שלו?

עתה נפנה זלמן בחיוכו (למה תמיד מחייך הלז, כאל תינוק שלא בגר?), והחל מפטפט בחיבה (אבל אינני זקוק לחיבה זו! יחדל נא מהעויה זו!), שואל ותוהה על אבנר. וזה היה משיב קצרות, רוצה להיות קר ויבש ונכלם מגנוני־ילדות אלה (ואף־על־פי־כן: ילדות!), ומחשש שמא יסגיר קולו אף שמץ ממה שיש תחתיו, היה מחייך אף הוא ומגדיל לחייך וכועס על כך ומאריך יותר בתשובותיו, ומשתומם על עצמו היה מטיל חידוד ובדיחה בדבריו. שאלוֹ הלה למקומו ולמעשיו שם, מאזין בסקרנות שבנידת ראש, מעיר הערה, שוחק פה ושם לסגנונו המתבדח של זה, מעמיד פנים כאילו זר וחדש כל מה שהוא שומע, ואין קץ לענין שבדברים, ומשאלות של אגב למד דברים שאבנר לא רצה כלל להשמיע ולגלות. ואילו כשהיה הוא, אבנר, מתאוה לדעת מה ממנו, היה הלה נעתר ברצון ופוטרו במשפטים שנַים הנאמרים בסבר, אך עונים רק על השאלה בצמצומה, עד שבאמת ראה אבנר את עצמו כתינוק וכמעט שחרה לו לולא השכיל לפרוץ בצחוק על אולתו ולהוָכח ששוטה גמור הוא, צחוק שהדליק ניצוצות בעיני שכנו לאמור: ,,כך, בני, צחוק זה יפה לך!" וכיון שכך, נעשה הכל רווח יותר, והשיחה טבעית ושוטפת יותר, וכל החשדות וה,,ברוגז" הלזה – פרחו נדחו במשיכת־כתף.

ברם, משנפתח לו פתח זה, נתאוה לקפוץ ולשאול את האיש הזה שעל ידו כל אותן השאלות שהטרידוהו, אלא שעכב עצמו מכך גם משום ששוטם הוא לרקבובית זו, וגם מחשש שאם גם לא יבוז לו הלה יוכל לעקם שפתיו לאמור: ”הרי שכן הוא, חולה כסל בֶטֶל – בן לויתי זה!" וחוץ מזה לא הוא שיחשוף לפני זר את תוכו ואפילו צח וטהור ודגול הוא. יהא לו אשר לעצמו. כלום לרחמים הוא זקוק או למלת־עידוד אחת? – עד היכן הגיע! אם יש ממש ביסוריו, מוטב להצפינם. אין לבוא בשאלות נאות ועמקניות, בתהית בקורת, לפני עשותו מעשה כל־שהוא. קודם עשֵה והעמד עצמך במבחן. לפני שתקוב הרים בתמיהות מופשטות – הראה שאתה עצמך וכל קיומך אינכם תמיהה. אחרת הרי זה פלפול לא־כלומי, מתוך רפיון ועצלות התובעת מזולתה ופוטרת את עצמה. וכי בכוח מה יכול הוא לבוא ולגלגל טענות על בני־אדם שאפילו לחצי דרכם עוד לא הגיע ומקומם רחוק ממנו, לא נהיר עדיין ושונה משלו, כשם שסבלם אחר מענוייו שלו? הרף! שתוק! התבונן, למד, עשה, דע ללכת – או אז פצח פיך המחוכם וסלסל בתמיהותיך המשוקדות כפתור ופרח!

כאן נפנה ומשך משיכה אחת וחזקה במושכות, עד שזה השרוק נבעת ממקומו, וִתֵּר על זנב־ירק, זנק מבוהל לפנים ולא נרגע עד שנעצר באחת ליד צמח אחר, תלשו בנענוע־ראש אחד ותהה אם להמשיך בכוחו זה, או לשוב ולפסוע בנחת כבתחילה.

– בפעם הבאה תשים זמם לפיו, או שתדאג למזונותיו בלילה – נִחמו זלמן, מחליק את משי צואר הערמוני, שדהירתו הפתאומית של חברו הדליקתו והתפיחה נחיריו הלחות. – רואה אתה עדרי־צאן אלה? צריך לגשת אליהם. פעמים הם חומקים ורועים בתבואות. ברם משנתקרבו נסוגו הללו במהרה, וחשיפי צאנם הוזעקו והורחקו באלות וקריאות – חוששים הם כבר מפנינו – גחך זלמן – מתחילה היו עזים יותר, אבל הבחורים שלנו בשוטי־הסוסים (רצועות כפולות ארבע!) אלפוּם דרך־ארץ. קצת, אמנם, יותר מדי, אך אותה שעה היו שואפים נקמות, לאחר העקירות וההצתות, וביחוד לאחר המקרה עם יצחק… שמעת בודאי על יצחק זה? לא? היה אכר, כן, ברנש טוב… אך… אבל הלא כל זה כבר עבר, ומה יש לדבֵּר!…

כאן נשתתק זלמן וחיוכו לא היה לו עוד. קמט נחרץ מעל אפו, וצללים הלכו על מצחו. אדוות־חום ראשונות התרפטו במרחק, דועכות־עולות, שטחי הבור שכאן, עם שיחי־השזָף הכסוחים ומעוקמים, ועם הדרורים הפורחים במטבעות זהב – טפסו ונמשכו עד אופק הגבעות, ומשם ולמעלה נחה תכלת זכה וצלולה, שלמרות שקיפותה היתה כבדה, כמו כל השוכן בתחומים אלה, כבד, עמוק ואפל, כמי תהום רבה. רקמת המשבצות המפוספסות היתה גלולה בהירה בשרטוטיה הברורים עד להררי־הצפון הרחוקים. הם רכבו הלאה בדממה.

 

ס. יזהר, גליונות, אב-אלול תרצ"ח (אוגוסט 1938).

המשך יבוא

הקטע הקודם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s