משעולים בשדות – ה'

– מה? למה הלך? אכן, למה הלך? – זרק את השבולת ונשתתק. – גם אני שאלתי כך תכופות, אלא כנראה שהתשובה יותר מדי קרובה אלי משאוכל לראותה… כך היה הדבר: ערב אחד חזרתי מן העבודה וכשעברתי על יד ביתו של יצחק ראיתיו עומד בחצרו. רמז לי לסור אליו. קרבתי. הוא היה חסר מנוחה. וכשפרץ לבסוף במבול־דברים היה קולו משתנה חליפות, מלחש שקשה לתפסו עד צעקה שלא נעים לשמעה. הרבה לדבר. איני זוכר הכל, ובודאי שהייתי שוכח עוד יותר לולא בא מה שבא ונכנסו הדברים ללבי מחדש, חָזור והרהר בהם תכופות בשעת העבודה ולאחריה. יש שלא הבינותיו לגמרי. כמה מלים גם לא היו ידועות לי. אך עתה, עתה כבר ברור הכל… תחילה שאל הא ודא, שאלות של מה בכך, ולתשובותי, נדמה, לא שם לב ביותר. היה מפוזר לעתים, ושקט יותר מדי. כמעט חולם. כשראיתיו כך – חפצתי ללכת לדרכי, כיון שעבודה רבה עוד חכתה לי. אולם, זכורני, הוא התחיל מחייך במין חיוך כזה, אתה יודע, אותו חיוך שאתה מאנס עצמך לו בשעה שעוקרים צפורן שנתמעכה: כואב, כואב מאד, אתה רוצה לצעוק, לנשוך שפתיך – ואתה מחייך בכל־זאת… עד שהתעוררו בי חשדות וחששות רבים, ורחמים, או מה, דחפוני לשאול "מה לך, אירע מה?" אלא שלא אמרתי מלה, ואף אני חייכתי לעומתו באותו חיוך אוילי, מבלי משים. ,,ומה – כך אמר – מה תאמר אם אלך לי" ”תלך, לאן?" ,,אלך לי”. נעשה לי לא־נוח עוד יותר. עשיתי עצמי שוטה שאינו מבין: ”אתה רוצה ללכת גם הלילה לשמירה?" – חיוכו נעשה רפה יותר: ,,אח, לא, לא, זלמן, ללכת, ללכת לגמרי, ללכת מכאן…" חפצחי לענות אלא שזה נבלע בגרוני. אחר־כך, בכל־זאת שאלתי לפשר דבריו, והוא כאילו השתמט מלענות, והיה קמצן גדול במלים: ”כלום באמת אינן יודע?" רק אחר־כך החל מעין־דיבורו לפרוץ, דבר בחום, בהתלהבות, כמעט בכעס. ידעתי, כי בשעת השתוללות אין לעשות מאומה אלא לחכות עד שאפשר יהיה לתפוס במתג. כי כאילו לא התחשב ודבר אלי לא מפני שזלמן אני, אלא משום שיש לי אזנים. התחיל מבראשית. סיפר על מה שחשב בתחילה, על התקוות, על הטוב שרצה לעשות ולהשיג, על מה וִתר לשם־כך, ועל־מה שעבר עליו מאז, על נסיונות שנתנסה בהם, על יאוש והתעודדות, על ,,אסור להפסיק", ועל מעט נחמות שהיו פה ושם, ועל כל מה שאני יודע היטב מעצמי, עוד מקודם. אבל, השמת לב לכך, שדוקא אלה שמצמצמים הכל ברצון אחד וגדול ושואפים להשיג מי יודע מה – משיגים פחות מאחרים? עובדה לא הגיונית כל־כך – אך אמיתית ומרה ככל שנכונה היא. חלומות, הכנות, תכניות, עבודה, וזיעה נשפכת, וגב כפוף, ומלחמות באלף דברים קטנים וצדדיים (אח, זוטות אלה – הן שהורגות את בעלי־החלומות האלה. אנחנו, האנשים הרגילים, לנו הקטנות אינן שונות מן הגדולות ובדרך אחת נקבל הכל… כלום משום שקטנים אנו?), אכן, מלחמות שונות במגפות, בבצורת ובשדפונות, באקלים ובקרקע; סכסוכי מים ותלאות אחרות, שכל אחת חורתת בבשרו פצע עמוק משל אחרים, משום שעורו רך משלהם. וכן הלאה, פרשה ידועה לשכמותנו יפה יפה. וחוץ מזה חייב אדם גם להתעסק עם אנשים, והללו לא תמיד עדינים הם, לא תמיד רוצים לשים לב… בעוד שעם בני־אדם שכמותו חייבים להתהלך כמו עם ילדים… ככה סיפר וסיפר ותאר כל מה שהיה. ולבסוף? לבסוף הגיע לכך, שכל מה שנשאר בלבו ובכוחות גופו הניח על תקוה אחת, אחרונה, לאמור: אם זו כאן הכל כאן, ובלעדיה אף אני לא אהיה. כן, זוהי פרשת־המטָעים. ושמע: כשהכל מצטמצם בדבר אחד ויחיד, וכשהתיאשת מכל מה שיש בעולם וכל מה שיש בו אינו אלא בצמצום הזה, בדבר האחד שבו אתה מאמין עוד, ואתה כולך צומח מתוכו, יונק ממנו ומתנחם בו – כן, וגם כאן באה המפלה והאכזבה, גם כאן… הרי זה… הן ספרתי לך כבר כל אותו המעשה… כן. אחר־כך, בכוח היאוש והמכה הקשה, ניטעו העצים מחדש… וכשגמר, כשעשה זאת… ברם, את זה סיפר עוד בהתחלה, בשקט, עוד לא הרים קולו. חייך כפעם בפעם. רק צלצול מוזר היה לקולו… (רק עתה, לאחר מעשה, אני נזכר ורואה פרטים אלה…), אך לכלל צעקה עוד לא הגיע. זה היה אחר־כך, כשהביט בי רגעים אחדים בשקט, ופתאום נתן עלי בקולו, בשוועה, בגעיה איומה, שסִמרה שערותי: ,,ואתה שומע כל זה ושותק? מאום אין לך לומר. מתפלש אדם לפניך, צועק הושיעו, הצילו! – ואתה אין לך מה לאמור. מדוע אינך עונה? מדוע אתה מוסיף לשתוק! הלא מוכן אני כעת להעליבך, לפגוע בך ובלבד שתקום ותצעק כנגדי: ריקא, שוטה, לא־יצלח, כלך־לך לכל הרוחות ותן מנוחה! הנה אומר לך, שאתה שותק לא מפני שאתה מבין ויורד לסוף נפשי, אלא רק מפני שאינך רוצה להפסיד מאומה מאורך־רוחך וגודל־חסדך! נוד לי, בן־אדם, נוד לי. אני אחד מאלה שהכל משתמט מידיהם, וכל מה שהם נוגעים בו – יהפך לתוהו, לאפס. הוא צעד נדכא ואומלל אנה והנה. עמדה בעיניו איזו הבעה שאינה מובנה, לא לחות, לא דמעות, להפך, מן יובש כזה, מין זדון מכוון, אותו גוון של אדמה צחת־בצורת, קשה, אטומה, סדוקה, רעה ומשוועת לרחמים, וביחד עם זה היה במבטו משהו מעליב ללא נשוא. כמעט שנאה, משטמה הייתי אומר… שתקתי.

ושוב פתח ודבר בשפל־קול על עמל יום שאין לו סוף והדוחה מפניו הכל ואינו מותיר לזולתו מאומה לא בזמן ולא בכוח, על שהכל רצוף קטנות שלעולם אינן נצברות לדבר אחד גדול, על שיום ליום מוסיף עייפות ושבוע לשבוע כבדות ואטימות נוקשה. ואם רוצה אתה לבסוף לזקוף מעט קומתך, מתנכלות אז בבת־אחת כל הקטנות הללו ובצחוק לאיד הן מכריחות אותך לחזור אליהן. ובתוך כל זה – אמר – חייב אדם לחיות ולעשות, לשאוף ולפעול, ודווקא בפנים זחוחות. זיוף ואמת – אמר – אין להבחין ביניהם; כל מה שתארו מפואר יותר, כזבו גדול יותר, ומתוך כך דוקא נראית האמת כשקר דל. הכל מחולל ומטומא, בכל כבר משמשו ידים גסות. שוב אין דברים פשוטים, אלא ,,חן של פשטות" יש, ופולחן של פשטות. ובר־לבב יראה כגרוטאה חלודה. כמה פיות הטיפו רירם על יקר אמונתך, פַטפט והתרברב על ”עבודה", ”תלמים", "אמא־האדמה״ ו,,יצירה" ועוד מלים מרהיבות וריקות, שצחצחון כך כי מעולם לא חשבון לממש העלול לחייב גם את עצמם במשהו. הוא הוסיף ואמר, שהבחילה בו רבה ואיומה. ומלבד זו אין מאום. הכל מאוס במדה שווה. ומכל הלהבה הגדולה נותר רק אפר הבחילה (כאן צחק צחוק קשה והתיז: ,,אפר הבחילה" – והלא גם זו מליצה!), וחוץ מזה – צעק – שונא הוא את המהססים תמיד.

ושוב נאלם. ובפניו התהלכו צללי כל הדברים שבטא. ריק אני – אמר – ריק ומרוקן. כלי ריק, והסוף מה יהא? ואם יש בי משהו, ואם עוד יש לי תקוה – מדוע שותק הכל, מדוע אין רמז, אין אות קל על כך? למה לא יבוּשר בתוכי: הֵרגע, אחא, אתך אנו, ובוא נבוא! והן כך – צעק – כך אי אפשר עוד, על כל מיני השליות ולא־השליות שהשאת נפשך בהן, על הרבה חלומות ותאוות ותרת, הפקרת כל מה שהיה פעם אתה ועצמך – במחיר עבודה קשה, מפרכת, שמלבד עייפות אין בה מאום! (כן, כן, מאום אין בה!), ואחרי זה, אחרי זה, מה אחרי זה?… אבל אני איני רוצה! – צוח פתאום – אינני רוצה! ולא אקבל עלי זאת בשלוה! אינני רוצה להדחות, להבטל, איני רוצה להיות המושלך מן המערכה, הנטרף בקרב, הזאב הנחשל במלחמת החיים, איני רוצה! ושוב נשתתק. ופיקתו התרוצצה בגרונו. ואחר, בשקט לא צפוי, העיר שעיף הוא ותשוש, ואילו רק ניתנה לו האפשרות לנוח, להחליף כוח, להרגע, להתרענן ולהיות מוכשר להמשיך – היה נותן הכל במחירה… מי שמבכה את מעשיו – אמר – לא עשה כנראה מאומה, כי אם עשה – המעשים ישנם, קיימים, צומחים, חיים. היה חלש כל־כך. זקוק כל־כך לרחמים.

נסיתי לדבר על לבו. אמרתי הא ודא. לשוא. הניע בידו ואמר: לי אין ברירה אחרת. אני קורצתי מחומר נפסד. לי אין משקל, לי אין כובד, אין עצמות, אין שרשים ואין פרחים. הכל בי מצויר ומודבק. תלוש אני, מנותק. אלך לי עתה. אשוט בארץ. אחפש את החסר לי. אחפש נקודה אחת, שאם היא קיימת – אפשר וכדאי להיות קיים ועושה בגללה. אחזור הנה רק כשאדע היכן היא נקודה זו שאליה אני נכסף מיום היותי. ואם לא אמצאנה – לא אשוב. אפשר לא אשוב גם כשאמצאנה. וחבל. חבל לי על עצמי. לא משום שכל־כך טוב, יקר ומועיל אני, אלא משום שאין בי די עוז להמשיך כאן, לשאת ולסחוב במקום תבוסתי, לקומם הריסותי על עיי החרבה. ועתה, עתה עלי לעזוב את הבקעה הטובה הזאת – –

נדמה היה לי שהנה תרטבנה עיניו. אך כנראה שגם הוא הרגיש באפשרות זו, כי מיד התחיל מתרגז ומרגיז מחדש, מרשיע עצמו ומתגרה בי. שוב צחק אותו צחוק צורם. שוב צעק. עד שלבסוף התעייף. ועם כל רצונו להמשיך בתלם הראשון – לא יכול. כבד היה הדבר ממנו. והיה כנראה עוד משהו יקר לו שחס מהתקרב אליו במצב זה שבו נמצא. יתכן שנכלם פתאום בפני. חמקתי בחשאי. חששתי שמא מעתה לא ישאני עוד, יחשוב שהוא בידי והריני כנושה בו חוב, וזה ירגיזו. אולם פתאום, בעודי הולך, קפצה הרוגזה גם עלי. מה – חשבתי – יתרגז לו כלבבו. אני מה אני? אין זה מעניני. וכועס על שום מה פרשתי לעבודתי. אלא שבערב, בשעת ההליכה, נזכרתי בכל מה שקרה, ושוב לא יכולתי להסכים. לא. אדם אינו צריך להיות רך כל כך. אם הכל מסביב קשה – חייב גם אתה להיות כזה. אסור לך לעזוב את מקומך אפילו אם מסוכן ולא נוח הוא. אסור שתהא גם אפשרות, רק אפשרות למחשבה כזו. אחרת אי אפשר. אחרת כל קיומנו ומציאותנו כאן – אין להם טעם ואינם שוים את הקרבנות הרבים. דוקא הקרבנות האלה מכריחים להשאר. דוקא הקברים מצווים לחיות… יודע אתה את חולד־האדמה – בריה רופסת ורכה לכאורה, עטופה גלימת־שק עפרורית, בעלת רגלים ורודות־מעונגות, עינים קטנטנות ומצחיקות וזוג מלתעות עודפות מזרבוביתו, כן, חולד פעוט וסומא וה, משהוא נתפס, ואתה מתגרה בו בנעלך – יודע אתה מהו עושה, רך וענוג זה? הרי הוא מתפתל, מתעוות, קופץ, נוגח בניביו, תוסס בחימה ונושף, חוגר כוחות שאין לשער כי ישנם בגוף מעין זה, אף רגע לא יכנע, ואף־על־פי שחימתו הסומאת אינה מכוונת, אינו פוסק מהלחם בשצף קצף. ברגליו הורודות האלה יקפוץ, רציחה בגישושי ראשו, מתחת לשק גלימתו יגעש דם ורצון ותאוות־חיים חמה… וזה רק חולד־אדמה, חפרפרת עלובה… לא – חשבתי – חשבונו של יצחק אינו חשבון, כי הוא כולל גם אפשרות וִתור. מוטב שיצא להתבדר ויכיר מרחוק מה שלא יכול להכיר מקרוב. ובחרטה וברצון לתקן – יחזור בו, ישוב מסוגף, עשיר בנסיון קשה נוסף, וידע להחזיק אז בצפרניו אפילו את הרע הזה ולא להפקיר ממנו מאומה. ברם, כל אותו הזמן נגנה באזני מנגינה אחרת ומטרדת, כזמזומו של זבוב, שהתגברה על כל המחשבות הקודמות: ומה, מה יהא, בן־אדם, אם הלה יעשה מעשה, אם מחוסר סבלנות וכוח יעולל בידיו מה שאינו ניתן שוב לתיקון?… ובמנגינה זו כבר היה משהו אחר. אולם, מאידך גיסא, נסיתי לחזור ולחשוב, ומיד קפצה ובאה המנגינה הזו, ושוב טענתי ושוב השיבותי וגלגלתי כך וכך… עד שהחלטתי לראותו למחרת שנית. שמא תבוא בינתים עצה בלבי, או הלז יחזור בו מאליו… וכך הנחתי את הדברים, אלא שלמחרת כשנמצא בידי הזמן לסור לביתו – כבר היה הכל נעול, ושמעון, זה שכנו, אמר שיצא יצחק עם שחר העירה. הנה, רואה אתה, כך היו הדברים. עבר שבוע. שבועים. חודש. שלשה חדשים. ויצחק איננו, עד שיום אחד כשנפתח העתון נתגלה שלעולם, לעולם לא ישוב עוד… אתה יודע…

הקטע הבא

הקטע הקודם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s