משעולים בשדות – ז'

כאן נזדקף פתאום אבנר, כתף את רצועת רובו, העביר את המושכות לשמאלו, כזה המוכן לדהור, ומרטט בשפתיו ומחפש את המלה הפותחת, היה מכוון כל מה שסער בו למוצא שיבעה עם מלה זו, וכל מה שהיה מעיק ברתיחתו נצטפף וזעק מאחור, משווע בכאב בכל אותם הפצעים השותתים ואינם מרפים, ולוחש בהתלהבות גוברת:

– כלום יודע אתה, זלמן, היות בודד מהו? היות איש חי, מסתובב ופועל, ובודד בודד תמיד ולעד? כלום יכול אתה לראות את יצחק הפוסע בעיר הזרה, נודד מפינה לפינה, עובד יומם, מתגעגע לילה, מנסה כאן. מתחיל שם – ואין מפלט ומוצא אין ואין. ואותו ניקור טורד, חריף ומתמיד, מאשֵר נוגות שכל מה שהיה מציאות היה, בפועל ובממש, לא השליה ולא חלום… מיותר הנך. עליך אפשר לוַתר ולא יחסר בהעדרך כלום. ושידולים ופיוסים – כולם הבל. אף רתיחה נואלה זו שבחזך – לריק היא, ואין בה מאומה. אמת, רוצה היית לעשות מה, לזעוק לאו ולהתלות בכל דבר שיוכיח כי על אף הכל משהו הנך, ואתה רק את ראשך מרכין.

כן. ולא תלחם ביסוריך. דוּמם תפקיר עצמך לאוּכפם. בענווה, זלמן, באהבה זדונה… לנטוש שדות, לשחר תמורות, אתה אומר, ברם, אין זה תמוה ובלתי־מובן כל־כך – נוגה היא הדרך, אך אחת מתחילתה. ראה: יש ובא יום ואין לשאת עוד דבר. נתלקטו הדברים ונצבו בשממונם. אל כל צל־מפלט ישאף הלב בעקתו וגעגועיו המוחנקים, מאװייו משכבר משוועים למחאה, למרידה: אם לבכות, אם לבעוט, או להתלות בקורה. והוא? – הוא הלך להגות בספרים. כך עשה. פרוּש. נתון לעצמו, זנוח ומתיחד כלבבו. באותה ספריה מרוחקה וזרה. וראֵה, כשחזר משם הלך לו בדרך לבדו, והיה בין השמשות. עיף היה בודאי. מהלך ומהרהר במה שקרא. התבין? מתוך שישב וראשו בין אגרופיו, שקוע תוך עצמו בשעות האלה ושפתיו חשוקות – הלך עתה ועיניו לא ראו אלא את הטהור כמוהן מסיגופי השתיקה, ואזניו לא ספגו אלא זוך עונה בהד ללבו, לב זה שנתעדן ונפתח. מה לו אז אדם? ואיך יראה אז דבר? לראות – כיצד? והלא הכל רחוק ממנו, הכל חולין מסביב, שייך ליום־יום, והוא הרי נתעלה לבסוף ובא אצל עצמו… אלא שכאן אתה בא ושואל: טוב ויפה, מה בצע בכל זה אם תמו חייו באמצע ומאום לא יהיה ולא ישתנה? מה בצע! שמע: אני, דומני, אין בצע גדול מזה. אני מעולם מפלל לרגע אחד, ולו גם זעיר ובן־חלוף, שבו יחדל העולם למעני ואהיה רק אני עם אני, מרגיש ויודע פשר כל דבר, מה אומר כל קורטוב שבתוכי, נענה ושומע הכל מבחוץ ומבפנים ומרגיש שכדאי היה בשביל זה כל מה שהיה, ושיש אחיזה במה שיבוא – שוב יוכלו הגלגלים לסוב. ענָו אחזור למקומי שנגלה. אלך באשר אלך, אשב באשר שם לא אשאל יתר על כך… מה בצע במותי… הידעת למה נטה מן הדרך? תאמר: מצב־רוח קל עובר, געגועים מפייטים כמעט קט, ושמע: לבדו הלך בשדה, כי עצמו עם עצמו הלך ומבלעדיו לא היתה עוד נפש אחת. כאילו היה הוא העולם כולו, אי־מזה זכרונות רחוקים ועצבות קרובה רוחשים ומתלבטים ב,,אחת היא" טורדת, ואובדים ונמוחים בערגונות אלה הרותחים משכבר. ברור: מאום לא נשכח. לא השדות ולא הבקעה, לא הורָדים ולא פרחי־הבר, מאום עוד לא עבר ולא בטל. ואף־על־פי־כן ראה – נלחש גם משהו חדש. הרים נשקפו לפניו, אותם הרי־גיר בהירים־לבנים, שותקים כל־כך. כאילו יש לבסוף מבין, רוצה להבין ולחייב, אפילו אם דל ועלוב הוא, אפילו אם מרובים הם חסרונותיו לאין־ספור, עד שנראה שלא לחנם היה הכל, ועוד כדאי, כדאי גם כמו שהוא… האין האויר טהור וקריר כל־כך, נושב חֵרות, שר דממה, רוגע עד בכיה? זו הקדושה רחפה מנוכח, חולין שהיה לזיו של טוהר, וכל זה – שלוֹ, קרוב לעצמו, לאותו יצחק גופו שכך וכך עלתה בחלקו, מקביל לכל רתת הפועם בו. הישים עתה לב לכל אשר עובר ונחפז, למכונית ולאנשיה, לאזהרות ולצו התשובה? ההוא יחרד לנפשו ויפחד? ודמיונו כאדם הראשון הפוסע בתבל בראשית. הן בחשאי הלך. וראשו מורכן. בידים נתונות בכיסים. תאב ללכת כך לנצח ולהתרומם עד גבהי אין־סוף… וכך הלך… והיה אז שקט. שקט מקיף כל עצם כים את אייו. והיה אז לפנות ערב. והעינים כאבו מרוב קריאה, גם צינה ירדה ונשבה. הוא את מעילו לא רכס. וכך צעד… מן הצד חרשו ערביים אדמתם. הביטו בו מבעד סעיפי גבותיהם בשתיקה. הישים להם לב? בלכתו כך, רגליו מתנגפות למטה, ראשו בשמים, בנהרת דממה שקופה וזכה, ברון בו עצמו עם ניחוח האויר? הם הפילוהו, הפילוהו בעודו הולך. ונפל… אתה שואל אם עמד להתגונן או אם רק הביט בתמהון? לא. הוא קרס. קרס כך. ומִלא קמצו צרורות ועפר… ואלה שקצרוהו צחקו בגרונם, עיניהם נגהו אז בפתח תאוותם הבלומה. והוא שתק ונפל.

כך היה אבנר מסיח עם עצמו ומכוון דבריו לזלמן. אלא שכאן לא יכול עוד לשתוק ונפנה להלז והפתיעו בקולו: טוב, זלמן, שהלך לו יצחק. אין מה להצטער. טוב לו, טוב לכם. הללו שכמותו – דרך אחרת אין להם. אתה אומר: חיים מנצחים. אתה מעדיף חיי חולד־אדמות ונצחונותיו, ובלבד שיחיה וישמור על חייו, אתה רוצה בגבורה, באות ובסמל – והוא רק נפל בשתיקה… אכן. מה תוכל לעשות: כך הווה, לא אחרת. נפל בשתיקה. אפשר שנעדר או לא ניכר כאן נצחון, כי המות אינו זכות ולמוּת זה רק למות, ובכל־זאת, אני אומר לך, טוב שאיננו. כלום יכול היה לחיות אחר־כך, לאחר כל מה שאירע, לאחר שנדמה לו שהגיע בכל־זאת, לפי דרכו, לפסגתו, לבדידות חשאית ופורה לעצמו? מה היה יכול עוד לעשות כאן? עתה כשנתאחו מניה וביה כל הקרעים כולם. לא מצא פלוני את שלו ביניכם. גם לא היה מוצאו במרחקים. ואם, ובזה משום־מה אני בטוח, גמר את חשבונו בהתעלות עצמו בעיני עצמו (אל תשאל, זו מניין לי!) – מה רצונך עוד? הללו לא לעשיה נולדו. הללו, שכמותו, טוב שילכו להם. בלעדיהם יהיו הקשיים בעולם פשוטים יותר. פחות חולה־הזיות אחד… וביחוד כשהלה, כל מה שהיה בא לאחר אותם הרגעים הגדולים, היה מוליכו, כך היה מדמה, למדרון ולקטנות. אל תחפש בו את אשר רצית למצוא בו בשבילך. האמֵן לו לברנש ומְצָא בו את האמת שלפי דרכו, אף אם השליה בלבד היא זו. הוא הלך ולא ישוב. עלה ולא ירד. חייב היה ללכת. ולא ישוב. לא ישוב. וככה טוב…

כאן נסתבך אבנר לבסוף ולא מצא את מליו. הרגיש כי דבריו תמוהים, פורחים באויר, אינם מוכיחים ואינם משכנעים באמתתם. כי, כנראה, גם אלה רק הזיה הם, כי החשש לעצמו, להֶקֵש לגופו הוא העולה ונשמע מתוכם מאליו, חמלה זו שהוא חומל על עצמו, ומה שהוא חייב להצדיק את שכמותו – כל זה משווע עלובות ונוגות. נשתתק במבוכה והשפיל עיניו.

ואחר־כך היתה שעת צהרים. השמש נתלכסנה. נשבו רוחות של אחר־הצהרים. בהרות החוירו בשדות וכבו, נגרשו וחדלו, ושרדו עקבותיהן בעפר השבילים. פשטו צללים. נשרה אבקת־אד מזהרת וחרג פז חוגג־פוזז מן ההרים שהאפילו. וארכה השתיקה עד הערב.

*

יום אחד חזר אבנר משמירתו ובלל לסוס אָכלו, חזר ונטל את רוֹבוֹ ויצא לשוט עם דמדומי־לילה יורדים מעבר לחומות, בדרך אל ההרים. בשדות גוונים רכים וחמים וזהרורים נטפלו לדממה המאװשת, והקַש השחום־כהה מקרוב, הלבין והבהיר במרחקים. עלטה שנָשרה צעיפים צעיפים הליטה בכחול־ים אפל את הפרטים, דחקה את הנגוהות לקצוות, לזיזים זוקרים, ולמרחבי השמים המעמיקים וגבוהים ורצודי־לובן אובדים בנבכיהם. שעה שהכל עוצר נשימתו, מֵרים ישותו, מבליט צלליתו ומרגיע צבעיו בתפלה. פתלתול המשעול וקמחי־אפור עפרו. חלקת־תירס נובטת ומלבלבת בירקה העליז הרטוב. תפוחי־אדמה מכודרי־נוף ומגובבי תלי־עפר נמתחו משורות הנמשכות ותמות באפלולית. וריח נעלם נדף מן הדלועים הזִיפיים ורחבי־הטרפים. אוּבל מים מפכפך בצהלה. קוצים גבוהים ודשנים ממורטי־מחטים. אדמומית אחרונה כבתה במערב ונשיבת־לילה ראשונה לואטת ובאה. ערב חם. קול־צרצרים רצוף עונה במקהלותיו מרחם השדות. ניצתים כוכבים. קמרון הרקיע – אין מדה לעמקותו וליהירותו. ריטוטי־בהירות נוגהים בתבואה, ולא נודע כיצד. שקטו הפסיעות, הוצרו, ולאטו השתרך אבנר במשעול ורוכסי ההר לעומתו מתוארים בקפדנות ומסומנים כלפי השמים המחשיכים.

חם היה בקרבו והחום עלה וגבר. נשימה נשימה מעלה מבפנים מנת־כוסף אל הקנה. נשימה נשימה נוטלת מקצב הלב ההומה, שואבת מחלומותיו ודוחסתם עם הגעגועים. חם היה בקרבו חום מלובן ויוקד אשר לַבָּתו זנקה ושרפה לבסוף את כל הסיָיגים ופרצה מכלאה האפל וקראה לה לזו בשמה, בִּשרה שמה ברמה והודתה שרק בלעדיה רע וקודר העולם. הוא הוסיף ופסע בדרכו, נטה מן המשעול ובא אל השדות, מתבװן להמתין כאן עד בוא משמר השדות, וממשיך והולך ומסיח דעתו מכך. נסחף בשלו הלאה. הרובה נתון ביד. הגוף אינו מכיל את הלב.

וכיון שהפקיר עצמו לזכרה, היתה זו צפה ובאה מנגד, חיה, ממשית ומתגלית כמו שהיא, אגב תנועותיה המיוחדות לה. בכל פרט קטן וענוג, בכל ניד בטל ועובר, שלֵמה, מאירה, ודם הולם בעורקיה. והיה משתוחח ומרכין עצמו ובחיוך עלוב מכיר שאין כוח שיוכל למחקה, ואדרבא, יש להדבק בדמותה בכל כוח. הידעת מה זאת לאהוב בשתיקה? אלה, שלכאורה שלוי־אדישות הם, רגילים ושכיחים, ותוכם נשרף בשלהבות ונאכל כליל, כעוֹלָה על מוקדה. ראית את עיניהם המושפלות, מה שנכבש לשוא ומרפרף על קצה השפתים? נשמות אוהבות דומם, בחשאי, לבדד, עוברות בין השאר זרות ונפלות ומבקשות להן מפלט בסיגופי עצמן, בשתיקת־חנק של ,,איש־בל־ידע", ביהירות שקופה, התמכר להערצתן והתיסר באגרוף קשה, יַסר וקרוע לנתחיו כל שאור חי – הידעת, הראית אלה? הו, חייכו, גאים, לגלגו, שבעים – כך היא אהבתנו: מזוית של יום, מראִיַת־פתע מברקת, מדהמת וחולפת, תמיד מן הצד, מן הצד… אנו היודעים כל קפל בבגדיך, כל אחד מגנוניך, מכירים את מעילך בין המונים רבים, ממרחקים, וריחך מעביר על הדעת ומוסך שכרון. הנכונים לאבד למענך כל טעמנו, להיות פתאים, לזעוף, להתהולל, ולשאת כאבי־יחיד בחדרים סגורים. אנו מדברים, הולכים, צוחקים, מפטפטים, נשאלים ונענים, ואַת עומדת כל הזמן מאחור ואיש אינו מרגיש כי אתך אנו מסיחים מעל ראשיהם המהוגנים, ואתך אנו צוחקים בעוד אלה מושכים בכתפיהם הרציניות. אַת רואה: אם כי הלב מוכה־עועים הליכתנו כתמול שלשום היא, ומתוך השמורות המושפלות אנו רואים אותך תמיד בעברך מן הצד, וזה מספיק לנו כדי להפוך יום חול לחג. הידעת כל זה, הגוּנב אליך שמץ דבר? חייכו, גאים, לגלגו, שבֵעים, אנו על יסורינו לא נוַתר. ישתתו להם הפצעים אהבה. אהבתנו לנו היא. עצמנו היא. ובתאוה זידונה נלחץ אליה.

ס. יזהר, גליונות אב־אלול תרצ"ח (אוגוסט 1938).

הקטע הבא

הקטע הקודם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s