משעולים בשדות – ט'

ופתאום בזקה יריה.

רהה. קפא. עמד הלב. לוטשו העינים ושורבב הראש. האויר צלל צלל. נֵפץ השיח שנשבר ושחיזת־החלוֹף של הכדור עמדו באויר. נבעת. סמרו השערות וחידודין נעשה העור. גלש וצנח לקרקע. אורב ותר. והכל בו עוד שותק ומצפה. נדהם. יודע מה אירע ומחכה לבאות. ביד רוחשת פתח והגיף את הבריח בשקט, הדף את הנצרה ושם אצבע על ההדק. חִכה. עתה השתחרר הלב והחל פועם בכוח. והעינים שוטטו סביב נרגשות. מה היה? לאן הגיע? והיכן הוא משמר השדות? מי זה מהתל בו? יריה נוספת נבקעה ממולו ופולחת בשריקה ממורטה. ועוד אחת. ואחרת – ודממה צוללת. מה זה? צריך לברוח. אסור לזוז. לענות להם. לא לגלות להם את מקומו. מה פירוש כל זה? ואולי לזחול הצדה ולהמטיר משם את חמשים כדוריו, קפוֹץ ויָרה אחת מכאן ואחת משם, למען יחשבו שרבים הם פה! כלום כך חושבים הם לפתור את חשבונותיו? ומה פחד אוילי זה שקפץ עליך? השקֵט, חייך הזולים…

ברם, חיי הזולים אינם ענין לכאן כעת… ושנית: לא אוַתר עליהם, יקרים הם, חשובים… לא, לא! ניחתה יריה חדשה והכדור שרק־נתר מאחוריו. הרי שמציאות היא זאת. ולא חלום ולא משחק. הנה לך הרפתקאה. הנה לך מלחמת־זאבים כאשר אוִית, הנה רוב עלילות – הלא חפצת בזה! קח, מלוא חפנַיִם, שמח אתה? מה יש לעשות? איזה מצב ביש! כלום אי־אפשר לחמוק ולעבור מכאן? אולם השקֵט, השקֵט.

אחר־כך התנער ובתנועות מרוסנות ושקולות, שכל שריר התמתח בהן בכוח והתפרק באון וכל חלק מבשרו שהיה מתחילה מיותר, מגמגם ולא נדרש, הקיץ וזקף עצמו – גרף לפניו עפר (והרגעים גדולים ונמנים כל אחד בפני עצמו) ועשהו סוללה מעטה לפני חזהו. כל עצב התנער בו וחי ופעל בדיקנות, והרצון נחשף מלא חיים ומשתפך בהדר באבריו שהיו נענים ומתאפקים כאשר נשאלו. תקפהו ששון לא־מובן, וכמעט נחנק מקול צהלה שחלחל בגרונו, לפצוח ולזמר ולירות ולהתפרץ גועש ואיָל־חיים לפנים! אך הוא שכב בשקט, צופה ומחדד עיניו ואזניו, ובו בזמן הרגיש שזיעה מתרגשת ופושה על גבו. נלחץ לאדמה. הִדק רובו עד תחושת הברזל הקר והמשקיט. עתה הבחינה אזנו ברשרוש וקולות מקוטעים במרחק שלפניו. קפאו כל מחשבותיו, ורק איזה חוש קדמון גח ממקומו ומפקח על נשימתו והקשבתו הדרוכה, איזה חוש שמלפני חיטוטים ומעבר לכיסופים, שאינו נזקק לשום דבר, לא לאהבה ולא לאכזבה, אלא לדלוק באש הרצון, ודוחף למעשים מחוייבי תועלת חייו, מבלי לשאול בשכל או בלב. וחוש זה שהתגלה עתה ממעבה הסחי וזוהמת התפתחות אנוש, עלה מנבכיו, מצווה ומשתלט על כל מה שקנה לו אדם ומבטלו מניה וביה, תופס בצומת עצבים ראשוניים ומפקדם נמרצות, כשכל להקת ה,,ערכים" מצטפפת ביראה ובאזלת יד מן הצד, רואה תמהה ומחרשת, אך גם נהנית מעצמת־פרא זה שנותרה ביניהם ואפשר להסתר מאחוריה. רצון זה דחף ללקק את השפתים, לחלוץ שנית את הבריח ולמשש בהנאת־חרדה, הנבלמת בהנאת התגברות, את כרכוב הכדור הנעוץ בקנה ולחזור ולהגיפו, כשהפחד ותענוג הכניעה המשתפכת ונגרת שבו, נמהל באומץ ובנחת ההתקשות הזקופה והשרירית, ולהפקיר כל מה שיש בגוף לשכיבה מאזנת ליצרים אלה בפעולתם, ולהשתומם לכוחות לא־ידועים וחייתים אלה שהיו גנוזים בו והוא לא ידע. חוזר היה מהתמסרות משתקת לפחדו אל התגברות כובשת ועליזה – וגל מוזר ולא רגיל הכה בו. ובתוך זמן מועט וקל זה כבר הספיקו אותן הנמושות שנסתתרו להתוַכח ביניהן ולשאול ולפקפק ולהוכיח ולסתור כל הד שמועה שנתגלגל ביניהן. ופתאום צץ ועלה ממול אותו בית, ביתו של זלמן, והשקט שבו, וקירות האבן העבים והשחורים, והמנורה הדולקת ואוושת הממטרה הרועפת, ושקשוק פוסק מן הרפת עם קעקוע קטוע מן הלול, וזלמן עצמו מסב ליד השולחן ופלוני שָכֵן ממולו, כוס תה לפניהם, ומיד לאחר שקולו החד של השכן, הטוען בדבר ”המצב", מתלבט בסוס האשקוקי ומרקידו על משבצתו בתיכון תכניות רבות, מנענע בהתרגשות בידו השניה ופושק אצבעותיה לחלל, גורף כסאו תחתיו בחריקה ובהתלהבות, ופוסק בתמיהה רבתי שאין לה עוררים – היה מפייס קולו העב והמתון של זלמן, באיזה גוון שקט שבו, העושה את כל ההתרגשות שמקודם לילדותית כל־כך, מבוישת ונכלמת בפתיותה, וקמטי חיוכו כובשים את פניו המוצלים, ונמוגים ועוברים… אך, הלא אין זה שייך, הלא כאן, כאן… ואני… אלא שבלא לשעות לכך, כממילא, כפועל יוצא, צפה דמותה של זו, וסביבה שקט שבמתיחות, מתיחות שבכאב. וכשזהרה זרח נגדו בנוגה עצום צוה פתאום אותו חוש קדמון וטרם נודע מה, העיקה האצבע על ההדק ונתפרצה יריה (העינים מצמצו בכל־זאת!). נתרוקן הכלי מתוכו, כאילו שלפוחית תפוחה פקעה ופרצה ביבבה חדה ומתרחקת. וכאן נשתחרר אותו ששון מוזר, מבלי לשים לב לאיזו בושה שנחרדה באיסטנסיות: ”מה היה לך!" והרעד העצור בו נבלם בקושי מהתגלגל בקריאה רבה, המוכנה ועומדת בקצה החיך. אוזן אחת צללה ומבוכת אי־פעולתה נצטרפה למבוכת־התוהו ששררה בכולו. אך יריה אחרת ענתה ממולו בחוצפה ושביבה ניצת באפלה, מתעתע וחולף. ועוד כמה שריקות טסו מעל ראשו. כלומר – אין הדברים בגדר שעשועים כלל וכלל, ואפשר שגם תוצאות תהיינה לכל זה, ואני… הגרון יבש. רוק לא נמצא, החום התפל העיק בחזה, בקיבה ובעורקים. כלום אי־אפשר לזוז מכאן? מדוע נואלתי להרחק לכת? איזו כסילות היא זו, לרוץ ולגמגם דברי־אהבה נוגים ופותים בלילה, בערבה? ומה אעשה עתה? כיצד נמלטים מכאן? כיצד מסתלקים? הן עלול הוא גם… וכך יהא הסוף? וזו תהא החשכה האחרונה? וביחד עם זה (אסור להסיח את הקֶשֶב גם לרגע!), הן לכאורה אומר אתה כי ריק ושומם הוא העולם, אחיזה אין בו, זה אין בו, וזה אין בו, ותלאות ומרורים הם כה מרובים עד שההולך אינו מפסיד מאום, וכל הדברים הללו – על מה אתה חס איפוא?! כלום לא כך הרהרת לפני חצי שעה? ומי פטפט על אותו יצחק שעלה, עלה ולא ירד, וכל אותן המליצות? למה איפוא הפנים החמוצות? הרי שבכל זאת יש מה להפסיד! הרי שיש משהו, בכל־זאת, שאפשר וחבל להפסידו! והרי שהכל היה מקודם כמעט נתפס ביד – לולא אתה בגאװתך מאנת ודחית, הואלת לפקפק ולהסס, נענעת ראשך לכאן ולכאן בספק: כאן טעם לפגם ושם אין כל טעם, פה כך ושם אחרת, עולל־תפנוקים ואמון על בררנות יהירה – היכן הוא, בן־אדם, היכן הוא עתה, אותו נסיך לאה ומטופח־מותרות הבוחל בכל? מדוע אתה נלחם עכשיו בחרדה קרה על קורטוב שאֵר זה, שלפני זמן־מה היה שנוי במחלוקת מעיקרו: להיות או לחדול! הה, תולעת, אתה נלחם איפוא בכל־זאת, בלא פקפק ובלא חטֵט, יצור זחלני! מתוך שובע בעטת קודם – בעט איפוא כעת מתוך רעב… נסתבכת קודם בהרהורי־משי לא־מעלים־ולא־מורידים – קום והחלץ עתה מרשת של ממש שנשמת־אפך המיוחסת תלויה בה! (את הקשב אסור להסיח!). אך הרהורים אלה לא היה בהם כדי לשובב את הרוח הנבעתת ומחפשת מפלט. ואפס־המעשה שהיה אנוס לו הכעיסו עוד יותר: הנה לך, טרחן! הלא עתה מוכן הוא לזחול על ארבעתיו, ולעשות בתודה כל מה שקודם לכך היה מעקם נגדו פרצופו ומוצא בו פסול מבחינה זו או אחרת! למה איפוא הפחד? אכול, בן־פורת, מה שרקחו ידיך – ויערב לך! עלה בו רצון לענות עצמו, להתאכזר לאותו רכרך, להתעלל בו בגסות ומתוך חריקת־שנים נתאווה לקפוץ ולרוץ אל אלה, להלחם עמם פנים אל פנים, אלא שנסתפק בעוד יריה אחת קולנית, שנצטער עליה מיד (מה תועלת בה? הלא רק את מקומו ובדידותו הוא מגלה!). אולם כשחלץ את הבריח להפליט את התרמיל, הפכה חרדתו למין צהלה קודחת, לא־מובנת, נרגשת, ותפס באגב שבגרונו מתגרגר מעין זמר. איזה כוחות רעננים נשבו בתוכו ויֵצר־הקדומים היה שר: איני אוהב מאומה על האדמה הזאת, אלא את עצמי בלבד! כעת אני חי. הזהרו אתם, הברנשים, שלא לבוא בתחומי. חי אני. אני עם עצמי אני. מעולם לא היה הלב פועם כן בהוקרת כל רגע, בהתזה על כל שניה בטלה וחולפת. זוּעי חשכה. פרצו כוחות. ישרקו כדורי־מות עליזים וחיים. ינקבו את האופק הזומם. אדיש אני לכל רגשנות, לכל אנושיות, לכל מליצות בדבר אהבה ובדבר אדם! אני חי! חי! הריני נלחם על נפשי. לא לשוא היסורים. כעת לא יגע בי איש. הריני יורה. ורעמה היריה והד־ההרים נענה. אפשר נפגע מי ממול. יפגע לו, הלאה מוסר־של־נשים! הלאה רחמים ו"יחסי־לבב”. בן־אדם – כזאבים! יש במה להאחז. יש חיים. יש סיבה לכל. לא צרים האפקים. וכדאי, כדאי! מתרונן הדם, תופחים העורקים, וְעִִוועֵֵי חטטנות בזויה לאבדון! הלא הכל כעת בידי, כולי, כל עורק וכל וריד. הלא נקבצו ובאו כל פרורַי ונדָחַי להווית־חיים אחת. מחטט אני באדמה. מזרים עפר מכפותי. שלי היא כף־היד, עצמי היא, שוב אינה מתדלדלת מיותרה, שריר לשריר ישיר וגיד לגיד יגיד, ומן הלב החדש יתאשד הדם אל האצבע המעיקה על הֶדּק־החִיוּת! כלום כדאי היה לשאת ולסבול עד הנה? הו, הביטי, אלה רחוקה, הנה תולעת מתפלשת באדמתה, מתפתלת, מתעוותת וחיה! חרֵבות השפתים. לחות העינים. מתהומות הכאב, מענויי מחשכים, מרחם כיסופים ומתוהו־בראשית – עולה ורועם צו החיים: אור! מתוך הלא־כלום עולה אדם. מדוע אין מלים לשוועה! כחיה, כבהמת־אלם, יבֵב ותן קולך בשאגת־עולם, בצריחת־בוהו איומה! עלי, תאניה, ותַני מכאובי גלמוד, עלבונות אהוב, פרפורי נדח; צרחי רעב, זעקי יאוש, שוועי מורא גדול, תחנוני תשישות ולגלוגי "לא־כלום" ו,,אין־ברירה"! געי, געי בכל אימת כיסופי־שוא, ערגונות־חנם וגעגועים בטלים ואובדים, בכל פלצות הקולות הרבים הקוראים ממקומם לחופש – וזה איננו. יהי בדד, יהי אחד, אך יהי דרור! השמעתם? דרור אין־חופים! מדוע שקט הלילה כל־כך, מדוע עננים שטים ובאים שלװי־עולם וחולמים? מדוע שחור הכל ואין הד עונה ליללה? חשוקות השפתים, הדוקות השִנַים, והגידים המשורגים, דומה, מיד ינתקו – והכל יאבד.

אולם מיד היו קולות־יריה נוספים ובאים תכופים. ולא עוד אלא דומה שגם נתקרבו: כארבעה רובים הם, ויריותיהם מכאן אחת ומכאן אחת… שוב נשתתק הכל באבנר. וכל מה שפטפט זה עתה בתנופת הוד, נאלם ונחנק. שב החום התפל והטחוב לשרוץ בו. הרי שגדולה הסכנה ממה שדמה לעצמו. ושים לב שהרוָחים בין אורי הרובים הולכים ומתפשקים, לאמור, נתפזרו הללו וזוממים להקיפו! צריך לזחול אחורנית או לעשות משהו. מה יש מאחור? שחור, שולי־השמים מאירים מעל הגבעות שבמרחק, נגוהות רבים בתבואה. צרצור־צרצרים רצוף. מישור, מישור. ומעבר מזה ההר אפל, תומך כוכבים קורצים… לאן ימלט? זחל ונרתע קצת לאחוריו, ומיד הרגיש עצמו לא־מוגן וגלוי לסכנה האורבת, תלולית־העפר – בטחון־בית היה בה, ואילו כאן, כאילו הוטל ללב העולם, רחוק מכל מסתור. ושמא להרים רגלים ולנוס כאיל או כבן־שפנים! יש להתרחק מתופת פעורה זו. אך אסור לזוז. ופתאום צליפת כדור מתנפץ חלפה ליד אזנו, וזרועו נרתעת ממכווה טיסה ממורטת. עוד נפץ אחד נתבקע ועפר ניתז עליו. הוא ממשש בזהירות בזרוע. הלב חרד וירא: השרוול פרום, בבשר שריטה, ונוזל חם זב. דם. אולם אין זו אלא שריטה. ואולי לא? אח, לא, לאשרו. שריטה בלבד. כיסה עצמו ביריה נוספת, להפחדת ההם והפחדת פחדו, ונרתע לאחוריו עוד קמעא. לאן עכשיו? מסביב המישור. ושמא טועה הוא וזוחל בכוון ההפוך, אליהם, לידיהם… כמה נרגש הוא! הֵרָגַע, הֵרָגַע, הן בידיך חייך… וחיים אלה על חוט־שערה מפרפרים הם, שגגת כדור אחד – והם ניתקים… לא לחשוב על זה! מתון מתון טען את רובו מחדש בשני מלָאים, כשקפיץ המחסנית משמיע קול מתכת רווה ודשנה, ונדיפת אבק־שריפה נפלטת. התעודד. אך עודנו חוֵר בודאי. הזיעה רבה על הגב.

ס. יזהר, גליונות אב־אלול תרצ"ח, (אוגוסט 1938)

הקטע הבא

הקטע הקודם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s