תזמורו של הטקסט בסיפורי הזז [א]

[א]

קוראי סיפוריו של הזז חשו תמיד בעוצמה המיוחדת שעלתה אליהם, עוצמה שהיא שתיים: האחת, עוצמתה של אידיאה; והשנייה, עוצמתה של לשון.

הרבה נאמר ונכתב על האידיאות המפעמות את סיפורי הזז. כולן מן הכבוד הראשון: גאולה גאולה, היסטוריה ואנטי היסטוריה, משיח ומורדי משיח; ובין גיבוריו מהלכים מהפכנים ודוחקי הקץ, מקובלים ואנשי אחרית הימים, אנשי היער ואנשי גלויות רחוקות, אנשי ירושלים וחלוצים תמהוניים עם סבלים מופלאים.

גם בגבורה לשונו חשו רבים, ואף ניסו לאמוד את שיעורי עוצמתה ולשער את טעמי קסמה, ונשארו קצרי־יד ואינם יודעים לפרש את פשר תחושתם: הכל מכירים בייחוד סגנונו של ח’ הזז – מעיד עליו מ"צ קדרי ‘עד שדי לו לקורא לקרוא עמוד אחד מסיפוריו כדי לזהותו’ ועם זאת קשה ‘להצביע על קווי הסגנון המייחדים אותם: מה הן תופעות הלשון ה”הזזית" במובהק, במה סוד סגנונו? ואף שכבר נכתב על לשונו של הזז, עדיין אין בידינו תיאור סגנונו ואפילו לא מקצת…’ 1

במבוא לילקוט הביקורת על יצירת הזז מסכם העורך את המחקרים על לשונו של הזז כך: לשונו של הזז היא מעוזו. מחקר לשובו הוא בעל חשיבות מילונית וספרותית כאחד… המחקרים אינם משיבים עדיין תשובה מלאה, כיצד מגיעים לכלל תואם דיבור הדורות ודיבור היחיד. היחס במחקרים בין פירוט למסקנה אינו מניח את הדעת… הפירוט מדהים בעושרו ומראה כהלכה מה מרובים הם מעיינות הכתיבה … אולם המסקנות… עדיין מועטות, ומחייבות המשך, תוספת'. 2

בתוך מרחבי מערכות החי ידועים כמה בעלי־חיים שעשויים רק מראש ומרגל. 'קֶפַלופודים' (Cephalopoda) מכנים אותם החוקרים: יצורי רגל־ראש. האם גם כתיבת סופר יכולה להיות מוגדרת בתואר נועז כזה: כתיבת אידיאה־לשון?

אותו יצור מיוחד אין לו גוף באמצעו. מימד שקשה לתאר בלעדיו את היצורים המוכרים לנו. האנאלוגיה, כמובן, מופרכת למדי, ועם זה יש בה משהו, במוגזם, המתאר את הפגישה עם כמה מסיפורי הזז: ברקים של אידיאות גדולות ואף נועזות מכאן; ושימוש וירטואוזי של לשון מבהיקה בעושרה מכאן. אלה ואלה מיוחדים לו כמין סימן־זיהוי לבדי, ורק הוא מדבר כך לבלתי טעות – עד שהרושם הזה – אידיאה־לשון – אינו נראה עוד מופרך כל־כך.

מהו איפוא המימד החסר הזה? או, מוטב, מהו המימד שאינו ניכר במידה שניכרים ובולטים ועצומים מימדי הלשון והאידיאדה? מהו הגוף הזה שבאמצע, אם נדבר בהמחשה, או מהו המימד השלישי הזה, אם נדבר בהפשטה – שאינו בולט בסיפורים, בה במידה שמתבלטים בהם במופגן אותם שני הממדים עצומי הרושם: האידיאות והלשון?

על האידיאות לא אדבר; דובר בהן הרבה וכל המבקש ימצא לו הערות והארות בשפע גדול ונדיב. אפנה עתה אל הלשון הזו ואל עוצמתה הלא־מוגדרת – אל לשונו של הזז.

[ב]

קוראים אחדים, והם מבין המעריצים את כוח לשונו של הזז, הוסיפו ותלו כמה הערות הסתייגות בצד דברי ההערצה הגדולים, ורמזו בדבריהם אל אותו המימד החסר בין הלשון זהאידיאות.

כזה הוא, למשל, יעקב בהט, קורא ותיק של הזז, תלמיד־חכם וחסיד מעריץ, שלקח ורשם בצד ציוני הווירטואוזיות גם מיני הערות צוננות יותר, כגון 'גלופות' של לשון או סגנון שיש בו ‘מידה של טפסים ללא תורף" (ובעברית של יום יום: תעודה שלא מילאוה, או קלישאה שאין בה חיים),3 ואפילו כך ובבוטה: 'לפנינו בעיקר היגד אותיות ומלים, ומעט מן המבע האמנותי", לאמור, ריטוריקה של מלים שאינן הופכות את 'ההיגד למבע אמנותי". 4

מה איפוא היה חסר לו לקורא נאמן ובקי זה? שהרי כולו הוא אוזן קשובה, רגישה ומומחית לכל ניד בלשונו של הזו, ומי כמוהו יודע מה ערך הלשון אצל הזז, ואיך היתה הלשון בעיני הזז הרבה יותר מאשר איזה מכשיר־תקשורת או איזה כלי מתווך בין אידיאות ובין בני־אדם, וגם יודע הוא להביא מנאום אחד של הזז שנאם ב־1968 לפני מורים, כשתיאר את מעמדה המיוחד של הלשון, הרחק והגבה מעבר לכל מה שהיה מקובל בין בני־דורו – הנה כך מצטט בהט מפי הזז, מאותו נאום ש'מפתח לגאולה' שמו, לאמור:

”ספרות משמע אמנות הלשון. הלשון קודמת לכל, קודמת לעלילה, קודמת לדמות, קודמת לבניין, לתיאור, לנוף. … הסגנון אינו כמקובל דרכי־לשון בלבד. זה ייחודו של הסופר שבו הוא שונה מחבריו בדעת, בנסיון־חיים, בהשקפת־עולם וגם בצורות־לשון המיוחדות לו. הנוף הוא נוף כפשוטו, מה שהעין רואה, ואין ראייה דומה לראייה, ויותר מזה ביטוי לעולמו הפנימי ולרוחו של האמן. הריתמוס והמלודיקה זה הרכב מילונו של הסופר, היחס הפנימי שבין מלה לחברתה ובין משפט לחברו, התחביר, האפקטים הפונטיים וקשרי האסוציאציות האמוציונליות. הנחתי הרבה טעמי אמנות שלא פירשתי. לא הכול גלוי לי, והשעה אינה מספיקה. 5

דברים אלה מחזיקים הרבה. קודם־כול הם אומרים הישר מפי הסופר, כי 'הלשון קודמת לעלילה, קודמת לדמות, קודמת לבניין ולתיאור הנוף' – ודבריו הם עצמם שמפרשים את המימד הנעדר ששאלנו עליו למעלה, במפורש שאין מפורש ממנו: כי העלילה, הדמות הבניין והנוף – הם פחות מן הלשון עצמה: שלשון הסיפור קודמת לעלילה ולדמות וכו' ואינה תלויה בהם. הכרזתו זו אינה דבר של יום־יום, ולא תוכלו למנות סופרים רבים שהציגו כך את מעשה אמנותם.

יתר על כן, הצגה כזו של לשון טקסט של ספרות – אין 'מתקדמת' ממנה באופנה של הביקורת של זמננו ואין מודרנית ממנה. כמעט שלא תמצאו נושאי דגל שחרור היצירה מידי ההיסטוריונים, הסוציולוגים, הפסיכולוגים ושאר כל טפילי הטקסט הספרותו – שיהיה מגביה דגלו מעל הדגל שהגביה כאן הזז בדבריו אלה.

כיוון מסוים זה, שאפשר כמובן להמשיכו מימי אריסטו שהדגיש כי הריתמוס, הלשון וההרמוניה הם ראשית־חוכמה לכל יצירה, ומאז ימי הפורמאליסטים הרוסיים, ומאז ימי הפוטוריסטים ומימי הסטרוקטוראליסטים אך זה תמול, ועוד לפניהם בימי פלובר, מאלרמה וואלרי ועד לכתבי ג'ויס, פרוסט או סמואל בקט, ועוד גדולים וטובים שכמותם – כיוון זה שהציג הזז כדבריו – הוא מן הנועזים ומן המהפכניים ומן המרהיבים שנאמרו מפי סופר עברי על סיפור: שייחודו של סיפור – לשונו. שהלשזן קודמת לכול. שהריתמוס והמלודיקה – הם מילונו של הסופר, שהיחס בין מילה לחברתה ובין משפט לחברו – הוא היחס המבקש לו קשב, וכן התחביר וכן האפקטים הפונֵיטיים. השעה – אמר אז הזז – לא הספיקה לו כדי לפרט, אבל סיפוריו פירטו ופירטו היטב.

אופן תיזמורו של הטקסט הספרותי; היחס בין אירוע לשוני זה לבין אירוע לשוני אחר, המתח שבין הסימנים הלשוניים – אותם עצמם שהיו אך זה קודם אירועים של ממש במציאות – ומשעברו את סף תזמורו של הטקסט בסיפורי הזז הסיפור נתהפכו והמירו טיבם והיו לכוחות המרקדים אלה לעומת אלה בביקוש איזה איזון, שהימצאו עושה את האפקט האמנותי המבוקש מן הסיפור: אפקט עשוי מן הלשון.

כל אמירה שם מכוונת אל זו שלפניה ואל זו שלאחריה, כל אמירה כעת מזכירה אמירה קדומה, וכל הזכרה הופכת את ההיזכרות לנוכחות, ומתחת לכל אמירה עונה קול הד ממעמקים.

כך שהלשון, לדבריו, אינה רק בלי אומנותו של הסופר, ואינה רק מכשיר הקשר שלו – כדי לשרת ולשדר מיני תכנים שלמענם הלשון מופעלת – אלא היא עצמה, הלשון, היא עיסקו של האמן, והיא גם העולם שהאמן מקים לפנינו משאריות עולם המציאות ומתכניו.

כאמור, רעיונות מעין אלה ובניסוחים הצהרתיים מבהיקים לא פחות, תוכלו לשמוע היום פה ושם בעולם, כגון מה שאמר בשעתו רולאן בארת באי־התפשרות גמורה, כי 'הספרות לעולם אינה כלום אלא היא לשון, ועצם כל היותה הוא לשונה'. או, כי 'ספרות טובה אינה אלא רק זו הנלחמת גלויות כנגד הפיתוי לשאת איזו משמעות’, ועוד מיני חריפויות מעוררות ויפות שכמותן. 6

[ג]

אין זמני ואין זמנכם מספיקים כדי להרחיב בסוגיה זו ולהעמיק ולהגביה. ולפיכך אקח, ברשותכם, דפים אחדים של הזז. דפים ידועים ומוכרים לרבים מתוך הסיפור 'דורות הראשונים', ואקרא באוזניכם – כדי לשמוע איך אמנם מתייחסת מילה אל מילה ואיך משפט מתייחס אל חברו. ואיך המלודיקה מנגנת ואיך הריתמום קוצב סדר, ובקצרה, איך הלשון עושה שם כבתוך שלה ואיך הסופר מנגן שם בלשון שבידיו:

…קופלָיות, יודעים אתם, המעטירות, עגולות ומכורכמות, מסורגות חוליה לפנים מחוליה גבינה שנתגבּלה יפה בביצים טרופות וגוף־קומתן עשוי קומות־קומװת ועינן קמוּרה לחוּץ. נוּ, וכיסניות המעוּברוֹת, כבדות בדובדבנים, בפירות־יער פשוטים, ועוּבּריהם דוחקים ונותבים סימניהם מבפנים כאילו נעשתה להם כרס כאספקלריה המאירה. ואוניות הקרוּיות קרפלאך, שכרסן כאחוריהן, עָביָן מרובה מארכן וקומתן משוטטת בחמאה כחמה בצהרים ואין לך מקצוע בשולחן יותר מהן והן כמעיין הנובע. 'שתוקים' הטרופים בשום שחוק ו'שקצים' הבלולים בפרג, פרחי־קדירה חדים וקלים שמאליהם הם מחליקים בגרון ופוחזים ויורדים בלא טורח של כלום אף־על־פי שאין בני־אדם מתעצלים בהם. או, נאמר, לפיפות, בלינצס בלע”ז, העטופות עטיפות־עטיפות, פרשיות קלות, ממשי דקות, זו בתוך זו וזו בתוך זו ותוכן רצוף כמין אוצר המתבקש וכתוכן המבוקש גבינה שטעמה עמה – עינוגו של לב! … נוטל אתה, תשערו לכם, אזניה מעשה קדירה, כרסנית כזו. אחורנית כזו, ממולאה ואהובה לכל: אדם, והיא נובעת לך מלוא לוגמיך לחלוחית של חמאה וגבינה! או כך, תשערו לכם, נוטל אתה לפיפה קלה כמות שהיא וטובלה באמת־השמנת העוברת בקערה, טובלה פעם וטובלה אחרת, משקעה ומרבצה הפוך וישר וישר והפוך ומשיטה אילך ואילך כמין רפסודה, והיא מתעטפת בטלית שכולה לבנה ועולה ויושבת בין שפתייך כמלאך השרת! … – – –

… נוטל אני רוסלפלייש, צלי־קדירה רגיל ותדיר. דומה, מה יש פשוט מזה? ולא היא, אלא עיִן לא ראתה, חך לא טעם!

צלי־קדירה, תשערו־נא לכם שנתבשל יפה ונצטמק יפה עד שלא נשתייר ממנו אלא תמצית שבתמצית, מועט מחזיק את המרובה, מתובל ומפוטם ומכורכם, כהה מן הכהה, כזיװ של יום שעובר, והבל חם מיתמר ועולה ממנו ומבשם את כל הבית. אותה שעה, מיד נחירי־אפך מזדעזעים ולשונך מתרגשת ולבך רודף עליך ונפשך מפרכסת לצאת, ואין לך תקנה אלא שתקפוץ לשולחן ותשרה פרוסת־חלה חמה באותו צלי־קדירה ותשיב את נפשך…– – –

.. . על אחת כמה וכמה אוַזה צלויה המוטלת לה, חמודה, על גבה כמין מעשה מרכבה, ראשי שתי־רגליה וכנפיה מוגבהים כלפי מעלה והיא מלאה זיו ומפיקה נוגה. ועל אחת כמה וכמה ברוזה בחורה, אילת־אהבים זו, יודעים אתם, הממולאה בשר וכבד, תפוחים ואורז, בצל כפי השיעור ועלי־דפנה מקצת ופלפל משהו ושאר תבלין וירקות. – – –

צפופים עומדים הכלים אלו בצד אלו, תינוקות של בית־תנורם בצד זקני תנור וגדולי הכירים ומזדעזעים ונרתחים. מפטפטות הקדירות, צווחים הסירים, עורגים האלפסים ורוחשות המחבתות והמחתות, אלו מגייסים את קולם כזכרים ואלו מצפצפים את קולם כנשים. קדירה אחת שגבהה כרחבה וכרסה בין שיניה מפעפעת בראש כולם ורותחת רתחים־רתחים. מאחוריה מנהם אלפס מרובה כמכתשת של ברזל ושונה לעצמו ‘מעשה אלפס’ וכל גופו מרתת מפלפולו. – – –

וכאן פארור פרוץ והדיוט עושה לו בלורית ונתלה ועומד, מקרקש בכובעו השמוט לצדו ומנענע קולו בזמר ואומר מיני פיוטים של ליצנות ובדיחות הדעת. כאן פכים קטנים, כיסויי קדירה לגיהינום, חרסים סחופים ומטורפים, שכל עולמם אינו אלא קומץ של גריסים וחופן של עדשים. מקדיחים את תבשילם ברבים ומרעישים כל סדרי מעשה תנור, וכאן סירים נחבאים אל הכלים, סירין קדישין, יודעים אתם, שפניהם הפכו כשולי קדירה, יושבים בתוך האפר…

פרלה עומדת לפני התנור כמין שלטונית של מעלה – – – ומתעסקת ועוסקת. כאן מקבלת קדירה בקרני היתוך שבידיה ומגבהתה כלפי מעלה – – – ושם תולשת לסיר בהול ורדוף את זקנו ופאותיו בכף של עץ, יורדת עמו עד ללבו וטועמת ממנו משהו מתוך עצימת עינים ועיון כוונה. כאן תופסת אלפס זקן שאירע בו דבר ומניה וביה מורידה אותו מגדולתו, ושם – טא־טא־טא, צווחת כיצד! – שופכת לה לקלחת מרותחת קיתון של צוננים על פניה בשביל שתחקרר דעתה עליה. כאן מקטפת את בלוריתו של פארור שוטה וגס־רוח ומיד תש כוחו כשמשון הגיבור באותה שעה שהפסיד את מחלפותיו, ושם עוקרת לה לקדירה שמתגעשת וכל ריגושו של ים על פיה ותוקעתה בירכתי התנור: היכבדי, כלומר, ושבי לך בצל וצנני עצמך… 7

1 מ"צ קרוי. ש"י עגנון רב סגנון, הוצאת אוניברסיטת בר־אילן תשמ”א, עמ 28.
2 הלל ברזל (עורך), חיים הזז: מבחר מאמרים על יצירתו, הוצאת עם עובד, תשל”ח, עמ' 45.
3 יעקב בהט ,'בין לשון המקורות ללשון האמנות: עיונים בסגנונו של חייס הזז', הספרות, כרך ב, גליון 3, אוגוסט 1970 (תש”ל), עמ' 540
4 שם, עמ' 543.
5 מתוך דברים שאמר הזז במסיבה מטעם הסתדרות המורים בתל־אביב עם צאת י"ב הכרכים. ראה: הד החינוך, כרך פב, גליון לב, תשכ”ח, עמ' 7-6; חזר ונדפס במשפט הגאולה, הוצאת עם עובד, תשל”ז, עמ' 282-279.
6 Roland Barthes, Critical Essays, Northweatren University Press,, 1972, pp. 252, 270
7 חיים הזז. 'דורות הראשונים'; ריחיים שבורים, הוצאת עם עובד (מהדורה מתוקנת), תשכ"ח, עמ' 34 – 38.

יזהר סמילנסקי, בתוך חיים הזז האיש ויצירתו, מוסד ביאליק, תשמ"ד, עמ’ 35 – 50.
ktav
ס. יזהר טיוטא אופיינית  לכתב יד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s