מי עוד מאמין באמונה שלמה – א'

כמו במה גדולה בתיאטרון, שפתאום קרסה תחתיה בבת אחת, המסך נפל, הקלעים נתמוטטו והעמודים והתומכות והפנסים וכל התפאורה הגדולה, הכל פתאום צנח על הראש, ומכל העולם הזקוף שהיה כאן הכל נעשה נָפוּל, מגוּבב למהומה מרהיבה, ואין עוד שָם אלא נָפוּל על גבי נפול – האם לא כך קרה לאמונות היפות של המאה העשרים העייפה שלנו, והנה הכל פתאום איננו אלא נפול על ראשנו?

שהרי אך זה לא כבר, רק בתחילת המאה הזאת, נדמה היה שהאמונות החילוניות הנה הן הולכות לתפוס בסערה את מקום האמונות הדתיות הבלויות מזוקן, וכבר הן באות ועולות לכבוש את העולם המתעורר, וכבר הן קרובות לממש את בשורת האדם החילוני – בעוד שהאמונות הדתיות החשובות נגזר עליהן להתקפל ולעבור בלא־כבוד מן העולם, וגם נקבע סופית כי אלוהים מת והכנסיות שממה, והנה אנחנו בסוף המאה הזאת, ואלוהים לא מת והכנסיות מלאות, ואילו מוסדי האמונות החילוניות קורסים לעינינו, ובני־אדם מפנים אליהם גבם בזעם ונמלטים מהם כנמלטים מבתי־כלא, לא עוד אלא שבכמה מקומות, שכבר נראו כחסיני־דת לגמרי, שימשו דווקא הכנסיות כמעוז המרד בדיכוי החילוני.

וכך האמונה הזאת, האמונה השלימה, האמונה שהנה "עולם ישן נחריבה ועולם חדש מן היסוד נקימה", שאך זה לא מכבר היו דגליה האדומים עם המגל והפטיש מתנפנפים מעל חצי העולם – גם האמונה הנלהבת הזאת קורסת תחתיה לעינינו, בין אם למרבה השמחה ובין אם למרבה הצער.

בין כך או כך, הפסוק "אני מאמין באמונה שלמה", שעוד בראשית המאה היה שופע חיים והיה אמת שליטה – אם למאמינים באחריותו של האדם לעולם הטוב, ואם למאמינים באחריותו של האל לעולם הטוב – עד סוף המאה הזאת, שלנו, קצר־ימים ושבע אימים נחבט הפסוק הזה, נחבט קשה, ועד כלות חייו כמעט. וקשה היום, קשה מאוד לדעת איך לסיים אותו: אני מאמין באמונה שלמה – במה?

הביטו סביבכם, הביטו אל עצמכם – במה עוד מאמינים היום? או שצריך לקבל כי נגמר, ואין עוד במה להאמין? ולא נשאר אלא ללמוד איך להתקיים בעולם שאין בו במה להאמין, ואיך לחיות גם בלי להאמין בכלום, האם זה רק מצב ביניים חולף? או שמעתה כזה הוא האדם החדש, אדם בלתי מאמין בכלום? הישן נגמר והחדש מכזיב, ועד כדי כך, שכל מה שהוא מעבר לחיי הרגע הזה מוטל כולו בספק, ואין לו עוד לאדם אף משאת־נפש מעבר לרגע הזה, ורק לחיות את הרגע, חיות בלי להאמין בכלום, כאדם יבש אמונה.

* * *

והלוא רק לפני זמן לא רב הייתם יכולים למצוא כאן אנשים, ציבורים גדולים ושלמים, שכל אחד מהם לחוד וכולם כאחד היתה להם איזו אמת קולקטיבית גדולה ומשותפת לכולם, אמת מדליקה רבים, גדולה מן החיים, ממש אמת אחת אפיים – ומה נשאר ממנה? הנה היא מתפוקקת כעת לכל מיני אמיתות פרטיות, לכמעט אמיתות, וגם ל"מי צריך אמת איזו שתהיה", ואפשר גם לחיות בלי אף אמת גדולה, משותפת ומדליקה – ואת כל האמיתות הקולקטיביות והמדליקות נשא הרוח, ואינן נחשבות עוד אלא כמין חטאת נעורים וכמין תמימות טיפשותית, שצריך כאילו להתנצל עליה.

משורר אחד [1] אצלנו כתב בימים אלה על מושגי־היסוד הפשוטים ביותר: על ביתו, על אישתו, על עירו ועל מולדתו שורות כאלה: “ביתי הוא המקום אליו חזרתי / לישון יותר פעמים, האשה ששכבתי איתה / יותר פעמים היא אישתי, העיר / ממנה לא הצלחתי לברוח היא עירי, / הארץ בה ישלמו לי דמי אבטלה / היא מולדתי… " ובשיר אחר: “לא גדלנו במקום בו גדלו / אבותינו. הם לא גדלו במקום / בו גדלו אבותיהם. – – – איננו שייכים / לשום מקום – – –".

הנה חיים בלי אמונה, בלי מקום, בלי קולקטיב מאחד, חשופים כאלה, מן היד אל הפה, בלי לשאול במופלא. ואפשר, מסתבר, להתקיים גם כשאדם רק שקוע כולו בכל מיני עיסוקים בלי להרים ראש, או אם קשה לו כך, תמיד יוכל לחזור ולפנות אל כל מיני כמעט־אמונה שישנם בשוק, ואל תחליפי אמונה, כשם שחוכל לחזור בתשובה ולהתקפל בחיק האם הזקנה, ולחזור מקופל זנב וחבוש מגבעת אל כל אותן האמונות הטובות ההן, שיש להן אל במרכזן, אל בורא הכל ומכוון הכל. או, מצד שני, יוכל להצטרף אל כל אותן האמונות הרפורמיות, הסינתטיות, ולטעון שרק ביצוען היה כושל ואילו הרעיון לא נכשל; או אפילו להסתפק בכל אותם ההסדרים המשפטיים אד־הוק, שמרפדים את הקיום, ללא שום מבט רחוק, ללא שום רוממות, ובלא שום קריאה אל אף דגל גבוה ואל אף סמל מדליק, מסתפק בקובץ התקנות המקומי ובחוקי המישחק הביתי, כשמלבד כמה שעות חירום מאחדות אין עוד לאיש שום זיקה לשום קולקטיב, לא רעיוני ולא חברתי, ורק מהלכים נפרדים ורק מסתובבים לבד.

כי איך זה להיות אדם חסר אמונה, אדם שבור אמונה, או אדם מיובש אמונה? האם קשה להתקיים, האם נורא לחיות גם בלי אמונה? האמנם זה באמת כל־כך נורא? והאם זה רק רגע זמני, או שזה מצב בסיסי ששוב אין לו תקנה? האם כעת זה סוף תור־התמימות, סוף דורשי־האוטופיה, סוף המתיימרים להיות אוונגרד, סוף האשליות, סוף ימי הרומנטיקה? האומנם לחיות בלי אמונה זה לחיות בלי אשליות? האומנם לחיות בלי אמונה זה לחיות בכף־היד הקטנה ורק כדי להתקיים עד הערב? או לחיות בלי אמונה זו דווקא התביעה הבוגרת לקחת אחריות למסע, ויהיה גם בלי מצפן, בלי הגה ובלי מפה?

* * *

וכשחוזרים ממרחבי העולם הגדול אל העולם הקטן והלא־נָח שלנו – ושואלים אותה שאלה עצמה, אם עדיין יכול אדם לומר "אני מאמין באמונה שלימה" ולהתכוון באמת וברצינות אל מה שאומר הפסוק ואם כן, באיזה אמונה הוא מאמין? באמונה הדתית, באמונה החברתית, באמונה הלאומית, באמונה האנושית, או במה? אך זה תמול־שלשום אמרו כאן ובכל האמונה השלימה: אני מאמין בציונות, אני מאמין בסוציאליזם, אני מאמין בחלוציות, אני מאמין בעבודה, אני מאמין באדם, מלבד האני־מאמין הדתי, שהוסיף להאמין בי"ג העיקרים המסורתיים – באיזה מכל אלה עדיין מאמינים, ואיזו אמונה נסתחפה לה הקרקע תחתיה ואין עוד? ואם האמונה הדתית, לפחות כלפי חוץ נראית כאילו עדיין היא בעיצומה וכאילו לה לא קרה כלום – מה קרה לה לאמונה הלא דתית?

שהרי באמת היתה אמונה בארץ אך זה תמול־שלשום, אין ספק, אמונה או תקווה, או מישאלה, כי הנה הולך וקם כאן בארץ יהודי, שיהדותו אינה דתית. יהודי, שיהדותו אינה היהדות המסורתית, יהודי חדש, שיהדותו אינה מתחילה בשמע ישראל, ולא במודה אני לפניך, ואף לא בשום ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם, יהודי חילוני, ששלושה־עשר עיקרי האמונה כבר אינם אומרים לו הרבה, או כפי שכבר ניסח גרשם שלום" “ י"ג העיקרים להרמב"ם – – – כשאני לעצמי איני מאמין בהם, או לכל היותר לשניים שלושה מהם…” (“עוד דבר", 108), וכל המידות, שהבדילו בין יהודי לשאינו יהודי, התורה ורוב מיצוותיה והטקסים שמלווים את היהודי מהיוולדו ועד קברו, לרבות כשרות, שבת וחגים – היהודי החילוני קם והעמיד כנגדם אני מאמין אחר, משלו.

ומייד קמה כנגדו השאלה, האם אומנם ייתכן הדבר להיות אדם יהודי בלי להיות יהודי דתי? ואם ייתכן, מה סימנו של היהודי הזה, ובמה הוא נבדל מכל אדם? האם די שיזהה אדם עצמו כיהודי – והוא כבר יהודי? על שאלות כאלה ועל כיוצא באלה היה נתבע להשיב, אלמלא שחש עצמו פטור מהשיב על שום שאלה, והוא יהודי חילוני פשוט משום שהוא יהודי חילוני.

והכל היה באמת פשוט, עד שהתגלה מה שמתגלה היום בעולם, שמכל האמונות החילוניות כאילו רק האמונה הדתית נשארה במקומה – אותה האמונה בבורא־העולם ובשליטתו בעולם, והיא עדיין זו שמקיפה את העולם, והיא זו שקרובה לכל אדם, והיא זו שנחוצה לרבים, והיא זו שכאילו עונה בכל מצב קשה ללב הפונים אליה, ומכל מקום יותר מכל אמונה אחרת, עד שאין מנוס אלא לשאול: מפני מה עוד מתעקש לו החילוני ומסרב לחזור ולהיות דתי?

וכרגיל, מסתבר די מהר, כי מחוץ לכמה סיבות נמוכות לדחיית הדת (כגון, מפני שמיצוות הדת מכבידות ואינן נוחות), יש גם סיבות עמוקות (כגון, שנגמרה האמונה) – ולחינם ינסו להוכיח עד כמה מיטיבה הדת לאדם, ועד כמה היא עונה לצורך נפשי בסיסי שבו, הוא, הלא מאמין, ה"אני מאמין" הדתי, מוצא עצמו בלתי מופעל, בלתי מאמין, פשוט בלתי־צריך את מה שהדת מציעה, וכל פניית האמונה הדתית אינה מכובדת עוד על־ידי החילוני אלא רק כדרך שמכבדים מוזיאון של מוצגים, שכבר אינם חיים.

מפני שאי־אפשר להאמין – כשאינך מאמין. מפני שהאמונה אינה זקוקה להסברה – אלא לאמונה. גם אלה שלא קל להם לחיות בלי אמונה; וגם אלה שחסרה להם בממש איזה אמת מקודשת ונצחית, אמת שתהיה גדולה מקיומו של אדם פרטי לעצמו, מין אמת בלתי מתערערת בחילופי האירועים; וגם כשקשה לחיות בלי שיש איזו סיבה גבוהה מקיומם הנמוך, ובלי כוכב הצפון הקבוע לו במקומו תמיד ובלתי־מאכזב לעולם – גם אז.

* * *

וכך, לעומת פסוקי האמונה הדתית, מוצא גם המאמין החילוני פסוקים יפים משלו, כגון: אני מאמין באדם, או בצדק החברתי, או בשכל האנושי, או בחופש האדם, וכל כיוצא באלה ערכים הומניים רוממים שבוראים לו, לאדם החילוני מבקש האמונה, כאילו יש לו איתם איזה "יותר" שהוא, גבוה מעל מישור החיים השטוחים ושאיתו הכל מקבל משמעות נוספת ובלעדיו הכל נשאר שומם וסתמי.

שוב, עד שהנה תמה לה המאה העשרים הזאת – והיא מאה עייפה מרוב תקוות ומרוב אכזבות, מאה שידעה בגדול את הנוראים שבמיבחני האמונות למיניהן, מאה שציפתה לשמש העמים הזוהרת ומצאה את השמש השחורה מכל חושך, ושכמו הנמרץ והגדול שבכבאים כיבתה ברגל גסה כל גחלת של אמונה בוערת, וכמו הגרוע והנמרץ שבמציתים תפסה ושרפה כל אמונה טובה. לא רק שתי מלחמות עולם נוראות, לא רק השואה והשמדת חיים טוטאלית, לא רק הפצצה האטומית ופצצת־המימן, אלא גם כל קריסת האמונות ההומאניות, כל קריסת ההבטחות לשיחרור האדם – עם ההבטחות הלא־נשכחות ש"עם האינטרנציונל ירום ישגב האדם" ועם מה שקרה ל"פועלי כל הארצות התאחדו" – ושכעת חוגגים ההמונים את ההיפטרות מן התביעות ומן התובעים, מן הסמלים ומן המסומלים, מן הכפיות ומן הכופים – בין אם האידיאות הן שהכזיבו ובין אם רק ביצוען הוא שקילקל הכל; ונפטרים גם מהבטחות הגאולה וגם מעריצות הגואלים – המאה הזאת, שניסתה על בשרם של מאות מליוני אנשים את מיטב האמונות, את האמונות ללא אלוהים ואת האמונות עם האלוהים, ושיחד ראו במות החפים, ויחד נתנסו בהשחתת התיקוות ובהיכזב כל המשיחים שערגו אליהם – כשגם אלוהי הדתיים החריש, וגם אלוהי החילוניים החריש, וגם המדע החריש, וגם התרבות והאמנות החרישו באושוויץ, והחרישו בהירושימה, והחרישו בסיביר, והחרישו בביאפרה – ואיפה לא החרישו, גם כשפה ושם צייצו יחידים בתדהמה כואבת.

אלא שאם עדיין נשאר משהו מתקיים בעולם, לאחר כל המאה הזאת, ועדיין עומד על מקומו ופורח לתקופות השנה, גם בלי שמישהו שתל אותו, וגם בלי שמישהו טרח על גידולו ועל צער גידולו – הרי זה, לא תאמינו, דווקא האדם הבורגני הקטן, זה הבורגני המבוזה והנלעג, הלוא אתם מכירים אותו גם מן המראה שעל הקיר, שמכל המישטרים ומכל האמונות הנה מגיעים אליו לבסוף, כאל חוף־המבטחים – להיות בורגני מבוסס ומבוטח ומחייך בשלווה, זה כל הדבר, הראש הקטן שלי והפינה הקטנה שלי, זה כל משוש טבע האדם. “האיש הקטן" – מעגן השקט, חוף־המבטחים, דת השלווים, תיקוות המתפללים. וכדי להיות בורגני קטן, הלא אין צורך לא בשכנוע ולא בחינוך ולא בכפייה. לזה מוכנים בני־אדם מטיבעם, זה מסתבר ממש מטיבעם הטבעי ומנוחתם הטבעית, בעוד שהמארקסיזם, למשל, נראה מנוגד לאדם ולטבעו, הרי כאן סוף־סוף חוגגת האנוכיות הטבעית, גם בין יראי האל וגם בין מורדי האל – וכך, מתגלה תכלית האדם המהפכן לאחר כל המהפכות – ומה היא אם לא ה"יאפי" המצליח הזה, מנצח העולם.

[1] יצחק לאור "גבול האור" (המלבה"ד)

המשך יבוא

ס. יזהר, ידיעות אחרונות, 6.7.1990
דברים בטקס הענקת תוארי דוקטור לפילוסופיה ולמשפטים 
באוניברסיֶטת תל-אביב ב-11.6.1990.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s