הוי כל מושכי הקרקע מתחת לרגליים

 מה יהיו פני המדינה בעשור הבא, מי אני שאדע. אינני יודע מה יהיה עד הערב, ואינני יודע גם מה יהיה עד שארד מכאן, הרחמן ירחם.

מה שאני יודע זו הדאגה. לא דאגה מופשטת איזושהי, ולא דאגה פרטית להישרדותי בעולם המדאיג הזה, אלא מועקה קשה על הלב, מועקה שכל משככי הדאגות המצויים אינם משביתים אותה, מועקה עד חולי, דאגה למשהו גדול ממני ושאני חלק ממנו.

ובקצרה, הרי זו הדאגה למה שהולך לצמוח מן השורש הזה פורה האסון, שהוא הסכסוך היהודי ערבי, שהולך ומחריף ואין לו מוצא. אינני לא מדינאי ולא אסטרטג ואין לי ידיעות מיוחדות בעניין. ועם כל זה, אני יודע היטב, שלא הכלכלה ולא הבטחון ולא החברה ימוטטו אותנו, אלא הסכסוך הזה, אם לא יימצא פיתרון אמת, לא כהמשך לאותו תיאטרון כזב של כאילו שיחות, שאינן מבקשות אלא להעמיד פנים של מגעים, כשאינן אלא דחיית זמן וסחור סחור, והתעסקות סרק שצריכה רק להרגיע את התובעים מבית ומבחוץ, ולשמש הסוואה עלובה לכוונה הגדולה לשבת ולחכות עד שהערבים יבואו להיכנע ללא תנאי, ושלכניעה הזאת יקראו הסכמה דו־צדדית.

והדאגה אינה רק מפני התגובה הצפויה של הערבים ושל העולם על התעתוע הזה, הלובש פני שיחות שלום, שעלולה להיות גם תגובה של דם ואש, כשכל המזרח התיכון הולך ומתחמש כמו מטורף, ושיכולה להיות קור עז יותר נושב מאירפה ודחייה כלכלית בוטה יותר, וכמובן יותר התרחקות ויותר ניכור מצד אמריקה, כולן צרות אמיתיות וידועות. הדאגה היא מפני שאין מה שיכול להמיט אסון כללי על הכל – יותר מהמשך הסיכסוך הזה בלי הליכה לפיתרון מוסכם.

והחשש איננו רק מפני ההמשך חסר התוחלת של החיכוך האלים בין הפלסטינים ובינינו, ולא רק מפני התקשחות הוויכוחים הפנימיים בין הצדדים הפוליטיים בתוכנו ועד כדי סכנת פירוק הזהות הלאומית המשותפת, ולא רק מפני ביזבוז משאבי המדינה על שגיונות ועל בזיונות, ולא רק בגלל האפקט המצטבר יותר ויותר בבלימת העלייה, בהגדלת האבטלה ובהקצנת הפערים החברתיים – וגם לא רק בגלל השחתת נפש הנוער שלנן בשטחים, ובהתרגלות שהם צריכים להתרגל לבלתי־נסבל, כשהם משרתים כסרדיוטת של כיבוש אלים ומיותר.

הדאגה היא למקום שאליו מגיע בהכרח כל מי שמושך קרקע מתחת רגלי היושב עליה. מפני שכל מי שמשך בעבר וכל מי שמושך היום קרקע מתחת רגלי היושבים עליה, במוקדם או במאוחר ממיט עליו את האסון, האסון ללא מיפלט ובלי תקומה ממנו.

כי מעולם לא קרה עוד שמשכו קרקע מתחת רגלי היושבים עליה, בלי שהדבר לא המיט אסון על המושכים, מיידי או מתמהמהה. ואם יש ביניכם היסטוריונים ובקיאים היושבים ומפקפקים בדבר ובנחרצותו, ויש להם מייד אין־ספור סיפורים על יחידים ועל עמים שמשכו להם קרקע מתחת רגליהם, והשמיים לא נפלו על המושכים אלא רק על הנמשכים, והמושכים רק שחוק מילא פיהם כמי שזכו מן ההפקר וניצחו – במה דברים אמורים? כשגם משכו את הקרקע וגם השמידו את יושביה עד האחרון בהם. כפי שעשו להרבה אינדיאנים, וכפי שעשו להרבה שבטים אפריקאיים, וכפי שעשו איזבל שלנו ואחאב לנבות: לרשת ולרצוח, לרשת ולהשמיד, לרשת ולמחוק את זכרם – זו דרך המלך הצולחת מימות עולם, לרבות הפסוקים המוכרים לנו "קום רש" ו"בוא רש" יחד עם מחה תמחה – שמנצחים ומאשרים בקדושה כי רק דרך רשעים תצלח, תמיד ועד היום. כי ימין אדוני נאדרי בכוח, וגם ימין הכובשים. אברהם אומנם קנה אחוזת קבר במשא־ומתן ובארבע מאות שקל כסף, אבל "בואו ורשו את הארץ" ו"עלו ורשו את הארץ" יעיל יותר, ובעיקר אם גם מחה מוחים והכחד מכחידים את יושביה הקודמים.

משיכת הקרקע מתחת הרגליים היא סיוט האדם הקשה מכולם. מאז העפת התינוק הזועק בידי דוד מתמוגג, מאז נטישת הקרקע מפני בצורת כבדה, מאז עזיבת הארץ מפני ההגליה מעליה – הסיוט של ידיעת השתמטות הקרקע, של נפילה אל בלימה, איבוד היציב, אבוד המוצק, איבוד השייך לך בשייכות ראשונית בסיסית, כמו המשפחה שלך, כמו הבטחון שלך שיש נמל בסופו של כל ים, כך במיתוסים, וכך בהיסטוריה, וכך בחיי יום יום, וכך מימי קין והבל והרצח הראשון, וכך עד בכלל, וכולנו יודעים.

מי שמשכו לו את הקרקע מתחת רגליו – העולם נופל לו תחתיו ונופל לו עליו, מפסיד את חייו, את כבודו, את זהותו ואת ערכו. ואם יש אסון בעולם, זה האסון. לא רק כהפסד קניין אלא כהפסד רשותך לקיום. כמחיקת טענתך לזכויות. זה ביטולך וזה איונך. ברשימת הגרוע מכל, המפחיד מכל, המחריד והממש את המבהיל – באים הגירוש, ההגליה, ההרחקה, ובא המנודה, והנטוש, והתלוש, והעקור, והפליט, ומחנה הפליטים, ושיירת העקורים, והמושלכים, והרמוסים, וההפקר לאובדן, ואובדן הבסיס שלך, אובדן הנקודה הארכימדית שבלעדיה אתה אבוד, שווה לאפס, מועד וכושל ואין תקווה, וכלום לא יפסח עליך כעת, לא השפלה ולא רעב ולא מחסור, ואתה יתום ואלמנה וגר, ואתה לא חשוב, והכל רק חסר ערך, וחסר מוצקות, ויום המחר, והעולם, וההגיון, והסדר, והאמונה, אין כלום, ואין לך עוד אלא יש רק אין.

אלא שכאן מפסיקים ושואלים אם הציונות לא היתה מנשלת מאז ראשיתה, ואם לא מונים בה את המעשים שמראש שוללים את צידקת חזקתה. לכאורה, כאילו כן, אבל היסטורית לא כך. חלקים גדולים של הארץ לא היו מיושבים כלל. ואילו הקרקע שנקנתה נרכשה במשא ומתן בין הצדדים, בלי שמעבר לגב הקונים עמד הצבא וזרועות הכוח, והיא לא נרכשה ביחסי כובש נכבש, ויחסית גם לא נוצר אז חיכוך של ממש בין הצדדים, אלא בהתפרצויות הולכות ומתחזקות מפעם לפעם, וגם עד שנות השלושים לא נמנו אלא רק כשש מאות טענות על נישול, ועד קום המדינה שרר כאילו כמעט איזון יחסי בין הלקיחה היהודית והנתינה הערבית, כשהזהות הלאומית הפלסטינית עוד לא נתגבשה במפורש, אלא רק צעד בצעד עם התממשות הזהות הציונית.

ואילו לאחר שקמה המדינה נפתחו פתאם שטחים ענקיים להתישבות, מהם לא נושבים מעולם, מהם שתושביהם ברחו, ומהם שתושביהם הוברחו, ועדיין החיבור בין המנשל ובין המנושל לא החריף, וכך עד מלחמת ששת הימים, כשריכוז הפלסטינים נשאר ברובו הגב ההר וברצועת עזה, וההתישבות היהודית התחככה והגיעה עד לנקודה הקריטית, בערך בקו הירוק, שמעבר לה כל תזוזה פנימה כבר היא איום מפורש במשיכת הקרקע מתחת רגלי היושבים עליה, וכל משיכה חודרת ממש לתוך לב הישוב הערבי מדורות, ונדחקת בגסות לתוך עצמותיהם, וגם כשמתיימרת להראות ניירות חוקיים לפלישתה תמיד היא נשענת על כוחו של הכובש, ועל הכוח במשמעותו המיידית הפשוטה והברוטלית: על כוח הכוח. נכנסים לסילואן, זורקים המשפחה שגרה שם, ובריקודים עם ספר תורה מיילל שמע ישראל, תופשים את מקומם, ולניירות הקניין שהציגו לא היה שום ערך אילו לא עמד בצידם גם משמר הגבול, כשם שאין ערך לניירות הערבים בעלי הבתים בקטמון כשאין לצדם גם איזה זרועות בטחון, שבלעדיהם לא היו הפולשים מעזים לעשות מה שעשו בחוצפת כובשים. הכוח איתם, החוק איתם, חזון ישראל מעליהם, ולזרעך נתתי את הארץ הזאת לרגליהם, גם כשבכור זרעו של אברהם הוא ישמעאל.

אין בזה חידוש גדול. הוי בונה ביתך בלא צדק, והשואפים על עפר הארץ, וגם והושבתם לבדכם בקרב הארץ, והרבה שכמותם, כבר היו ידועים על גב ההר הזה עוד בימים רחוקים ולא מפוארים. וידועות גם התוצאות המדכדכות. ואילו את משיכת קרקע תחת הרגליים לעולם לא שוכחים. לא אדם ולא עם. לא כשמשכו אך זה אתמול ולא כשמשכו הרחק במעמקי הזמן העתיק. לא שוכחים ולא סולחים ולא מוותרים. שאלו את העם היהודי, למשל. לא שוכחים עוול מלפני חמש מאות שנה והוא לא מתיישן, ולא עוד אלא שגם קורה ויום אחד מגיע יום שחוזרים ושבים בו הביתה, אל הבית שנלקח ושנהרס ושיושביו גורשו ממנו בכוח, מפני שזהו, בדעת האדם ובדעת העמים, זהו תמצית משמעו של הצדק, ושאלו את העם היהודי.

מפני שקרקע איננה רק הקיום הגלוי שלה, אלא תמיד היא גם הקיום התת שרשי, שם למטה בבלתי נחשף, במעמקי האפל הלא נודע, עם עונות השנה ועם טבע היותה, עד שלקיחתה מזעזעת עד תהום ועד תוככי אפלת דמו של אדם, ועושה לו דם שחור, ולא לחינם התקינו את שנת היובל, כדי שתחזור הקרקע לבעליה הראשונים.

וכך, סופו של כל מקום שמשכו בו את האדמה מתחת רגלי יושביו – שיושביו, אם רק לא הוכרתו ונכחדו, יהיו הולכים אליו. בין אם זה עם ישראל מגלות אלפיים שנה ובין אם זה האינדיאנים, אם עוד לא נכרתו או לא נתנוונו תומם, ובין אם אלה משולחי יהודה ושומרון מלפני אלפיים שנה, ובין אם אלה משולחי חברון ושכם תמול שלשום, לרבות משולחי הכפר ברעם, למשל, ואלה שמושכים היום את הקרקע מתחת רגלי היושבים עליה ונראה להם שהדבר אפשרי, ושהממשלה לימינם – אינם מעלים בדעתם איזה שדי שאול ומלאכי עליון הם מקוממים עליהם. איזה כוחות היסטוריים, ואיזה כוחות של צדק שעוותו, הם מעוררים עליהם, עד שיפול האסון, זה שאין תקומה אחריו, ואין מפלט מפניו. אם העולם הוא עולם שלצדק יש בו מעמד, ואם האדם הוא אדם שלכבודו יש ערך, ואם העם הוא כזה שיש דברים שאסור לו לעשות גם כשיש לו בידיו כוח – ולדעת שמי שמושך קרקע מתחת רגלי זולתו מושך עליו אסון. ולולא דלותי הייתי אומר, הוי כל מושכי הקרקע מתחת רגלי היושבים עליה – הנה ימים באים…

ואילו אלה שלקחו מהם ומשכו להם את הקרקע מתחת רגליהם, גם אם בתחילה הם רק המומים ונדהמים ורק חלשים ואובדי עצות – הם לא ינוחו ולא ישכחו ולא יסלחו ולא יוותרו. ובלי להצדיק אף מעשה אלימות שעשתה האינתיפדה, הרי היא אופן מאבק של עם שמאיימים עליו במשיכת טוטאלית של כל הקרקע מתחת רגליו. ומי יודע, אילו עשו לי או לך ככה, אם לא היינו יוצאים ונלחמים שבעתיים.

רצח נורא אחר רצח נורא מזעזע את כולנו יום אחר יום, ובלי להשלים בכלום עם הנורא הזה, אין מנוס וצריך לשאול ממה כל זה מתחיל וגם איך כל זה יכול להיגמר? שאין לזה תשובה אלא רק שהכל מתחיל ממשיכת הקרקע, והכל נגמר כשאין עוד מה להפסיד חוץ מחיים השווים לדומן – ושצריך כעת להפסיק בזה לגמרי, לא מפני שאין לנו די כוח להכות ולהעניש ולסגור ולדכא כל אחד ואת כולם – אלא מפני שאת זה לא פותרים בכוח וגם לא ביותר כוח, אלא אם כן הולכים להשמיד אותם את כולם. ושבמקום לרוץ ולהכות עוד יתוש ממאיר אחר ועוד יתוש ממאיר אחד, צריך לייבש את הביצה.

ויוצא, שקודם לכל השיחות ולכל הפגישות – צריך להפסיק למשוך, ולחדול מאיים במשיכת הקרקע, ושצריך ללכת למשא־ומתן בלי למשוך ובלי לאיים במשיכה, ושצריך לשלול את אלה שעושים כך ולהתערב להם בכל מעשי משיכת הקרקע שלהם, ולעכב אותם ולהפריע להם ולהוקיע אותם, ושלא להיראות עוד כאותו השועל שעוד הטרף בפיו והוא מושיט כפו […] לשלום. […] להפסיק לא בגלל האמריקאים, ולא בגלל איום הסקאדים המשוכללים של עמי ערב, ולא בגלל איומי אירפה, ולא בגלל איזה לחצים כלכליים ופוליטיים – אלא בגלל עצמנו, בגלל הבושה להיות כובשים שודדים, בגלל ההחלטה שלנו לכבד את שיווי־המשקל הבסיסי שבני־אדם חיים בו ושעושה שהעולם יוכל להיות מקום לחיי בני־אדם, קודם שיהיו מאבדים את צלמם האנושי – שרק הוא עושה שהארץ תהיה סובבת לבטח סביב השמש, ושמשיכת הקרקע מתחת רגלי אנשים ונישולם או הזזתם בלי הסכמתם ובלי הקח־ותן ההדדי והאנושי הרגיל בעסקי בני־אדם, מתוך הסכמה ומרצום חפשי – סופה שהיא נכשלת, ושאימפריות אדירות כבר נכשלו, ומעוזים כבירים של כוח כבר קרסו, ושליטים כל־יכולים כרעו, נשמרו ואבדו, וצריך שנדע היטב כי כך זה, ושכל מי שמושך קרקע מתחת רגלי היושבים עליה – מושך על עצמו אסון שקשה לקום ממנו.

אסון שאינו רק מפלה פיסית, אלא, ובעיקר, הוא מפלת האנושי שבאדם והוא ביטול היהדות שביהודי, והוא שעושה אותו מאוס – כי הלא אין זו רק פוליטיקה ולא רק ביטחון ולא רק מלחמה על נכסים. זו התרבות שלנו, זו העמדה שלנו כלפי בנינו, זה טעם היותנו כאן, נפש היותנו: אסור למשוך.

וזה על כן, מה שצריך לעשות היום, ללכת ולסובב בכל מקום ולחזור ולחזור על הפסוק הזה תמיד ובכל מקום בלכתנו בדרך ובשבתנו ובקומנו: שאסור, שאסור, בפירוש אסור, ושלא, שלא, שלא למשוך את הקרקע מתחת רגלי היושבים עליה. בשום פנים בשום מקום.

וש – – הוי כל מושכים הקרקע מתחת רגלי היושבים עליה.

ס. יזהר, ידיעות אחרונות, 24.7.1992
דברים בכנס האגודה הישראלית למדע המדינה, באוניברסיטה העברית
בירושלים, 9.6.92

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s