אורח מציץ בחינוך האמריקני – א'

המחנך האמריקני הוויגהרסט במאמרו "המטרות הכלליות של החינוך האמריקני" i מציג ארבע מטרות לחינוך, כמטבעות המוסכמות על הכל. וכך הוא מונה:

א. לעזור לפרט בהגשמת עצמו;

ב. לעשות את הפרט לאזרח טוב;

ג. לעשות את הפרט לאזרח יצרני בחברה פתוחה וזורמת;

ד. לעשות את הפרט חבר טוב למשפחתו ולקהילתו ii.

ובאלה כאילו מיצה את הטוב המבוקש לפרט ולחברה. ולכאורה שוטפים דבריו ומוסכמים כל־כך, עד שאורח נטה ללון יחוש עצמו כטרחן אם לא כקטן־אמונה, אם יבקש לחזור ולעיין בהם מחדש כאילו ספק עוד בלבו. כל דברה מארבע דיברותיו של הוויגהרסט נשמעת גם מאוששה גם אופטימית. ומעל ארבעתן כאחת נשמע בפועל משק כנפי הדמוקרטיה, וסביבן חוגגות הקידמה והחירות – עד שעצם הניסיון להרהר אחריהם, כאילו לא היו אלא מוסכמות שמכבר לא נבחנו – מחייב לכאורה התנצלות.

כך דרכן של אמיתות מוסכמות שאריזתן עשויה בביטחה ובאישור מוסמך כל־כך שנמחקים מלפניהן סימני הפקפוק. כך גם כוחה של דרך המלך על פני הדרכים הלא־נדושות: שהסוטה מדרך המלך הגדולה לא זו בלבד שהוא מסתכן בתעייה ובהפסד זמן וכוח, אלא הריהו כמתפתה להרפתקאות מופקרות, כמעט כאילו נתפס ללחש מסית של הרסנות.

מה לכאורה יכול לעמוד לערעור באימרותיו של הוויגהרסט? ארבעה משפטים אמר, כולם מופעלים ע"י שני פעלים – לעזור ולעשות – שהם תכלית החיוב, ובכולם תוסס יחס הגומלין הפורה שבין מחנך לחניכו; הפרט בא בארבעתם כמפתח למעשה החינוך; הוא גם ראשון וגם תנאי ליחס יחיד – חברה. ולעומתו החברה המוזכרת אינה קפואה וקשוחה אלא פתוחה וזורמת – והכל טוב ויפה; יחיד בריא בחברה בריאה.

או, הנה הצווי המובא במשפט הראשון – הגשמת עצמו – שכולו אמונה באדם, שכבר כל הטוב בו ואינו צריך אלא לעידוד כדי לפתח ולהגשים מה שטמון ומקופל בו; באופן שהחינוך אינו בורא תכונות בחניך, ואינו משקיע בו ערכים מבחוץ, אלא רק מפתח כוחו ומעודד מה שהיה גנוז בו מראשיתו בצורה גולמית. ויש כאן איפוא ביטחון יפה בטוב הצפון באדם וכן גם שכל אדם ואדם הוא עצמו אמת־המידה לטוב שהוא צריך לחגשימו.

גם ציון זה – ”הטוב”, בא וחוזר לפנינו פעמיים: פעם במטבע ”האזרח הטוב” ופעם ב"חבר הטוב” למשפחתו ולקהילתו. מתוך הרגשה שגם ”אזרח טוב” וגם ”חבר טוב” הם תארים מובנים מאליהם ומקובלים בהסכמה כללית עד כדי כך, שפטורים משום צורך במלת הסבר, מה הוא בעצם ה"אזרח הטוב” או מי הוא ”החבר הטוב” – בבחינת הכל יודעין.

ההיסוס בדברים כה יפים ופעלתניים, אינו זומם מחמת שנמצא כאילו הדברים יפים אבל אינם מתקיימים, והלכה שאין עושים כמותה. נניח, לצורך העניין. שכל דבריו מתקיימים כהװייתם; כי הממוצע הנרחב גם מקיים עצותיו וגם קוטף פרי הילולים ישווה להן. ולפיכך לא נבוא לערער מעֵין – אם הכל יפה למה מתאוננים כל־כך ואפילו ב"מקומות הטובים”? או, למה רבות ומתרבות התלונות על מצבו של ”הדור הצעיר”; או, אם בתי־הספר הטובים כה מצליחים, למה העיתונות מספרת על צעירים רבים יום־יום במדור הכשלונות? מהם כשלונות בִּשעת ביה”ס, מהם לאחריו, מהם כשלונות שבאו למרות ביה"ס ומהם שבאו יד אחת אתו, והביטוי הישן נושן "בנים גדלתי ורוממתי והמה – – -” אינו נותר נידח, ככתובת עתיקה ההולכת ודוהה מרוב ימים. נוותר ונאמר כי חזיונות כאלה אינם אלא בשוליים, ורק לתקופת בינתיים, בדרך זו נדע גם כי היודעים אמנם יודעים איך לוקחים אדם צעיר ועושים בו מעשים ומכוונים אותו כך שיהיה "אזרח טוב" ו”חבר טוב”. השאלה כעת אינה על העשייה אלא על מה שנראה כמובן מאליו: מפני־מה מכל המטרות שבעולם נטלו דווקא מטרות אלו, ולא, למשל כך: שיהיה הצעיר קל תנועה בעולמו? או שיהיה אדם בז לרכוש ול"רעות רוח”? או, למה לא, למשל, שיהיה שר עם צפורי העולם עליז בכל המידות שנמנו בשבחי ”קלות הדעת”? או שיהיה האל יודע מה עוד –– מפני מה בחרו להם במשבצת האחת דווקא, כדי לשים בה כל צעיר שיפול לידיהם? גם לא נבוא לבדוק מה באמת עושים הללו אחר־כך ”האזרחים הטובים” ו"החברים הטובים”, פרי בתי־הספר הטובים והמצליחים, מיד לאחר שבגרו ועזבו את בית־הספר ועמדו ברשות עצמם – ואם הם אמנם בנים־טובים אזרחים־טובים בני־זוג־טובים וחברים־טובים, בקהילה הזאת החופשית והזורמת שלהם, ואם הכל להם וסביבם אמנם כעץ שתול על פלגי־מים?

השאלות לדיון, ובכל הענװה הנאותה, שלא להיתפס להכללות פזיזות או להיקשים קלים – מוקדמות מכל וקודמות הן לבדיקת התוצאות המעשיות ולבחינת מידת התבצען בחיים. הדיון המבוקש אינו – מה קרה באמת לכוונות החינוכיות הטובות, אלא: מה באמת התכוון החינוך שייקרה במציאות? מה רצו המחנכים שייקרה? איזה מין רצון היה להם? לא איך נעשה החניך מסתמי לאזרח טוב – אלא עוד קודם לזה: מה זה בעצם "אזרח טוב" ומדוע הוא רצוי כל כך? אבל, כדי שנדע ונסכים מה זה ”האזרח הטוב”, נצטרך, כנראה, לחזור ולשאול מיהו זה ”האיש הטוב”? ובמהרה נמצא עצמנו מסובכים בשאלה הנושנה מהו זה בכלל ”הטוב”, ונמצא מדשדשים עם אבות אבותינו בחלקת הבוץ, לשם גם נגיע דרך שאלות כגון מה זו ”המשפחה הטובה”, על־פי מה היא טובה, עפ"י איזו מידה ומיהו הקובע? או כגון: למה מתכוונים ב”חבר טוב" ומה היא אבן־הבוחן?

ומן השמות והתארים – אל הפעלים הטובים והמיטיבים האלה: ”לעזור” ו"לעשות”. מה משמע ”לעזור ליחיד להיות – – –”? שיהיה מה שבין כך הוא? או שיהיה מה שאיננו אבל רצוי שיהיה? וכן: מי הוא היודע מה הרצוי הזה, ועל־פי מה הרצוי נמדד? האם גם אי־התערבות היא עזרה? או, האם "עזרה” היא רק בהשפעה עקיפה ובשכנוע, ובשום־פנים לא בכוח ובאיום? ומה יהיה אם אין הצעיר הזה עושה כרצוננו, ואינו אובה בעזרתנו וממאן לעצתנו – מותר לו לא לרצות? מותר לו, דרך משל, לסרב להיות אזרח טוב או חבר טוב, או אזרח יצרני? או, אם עדיין הוא רך מדי, ואיננו יודע עוד אם רוצה או לא רוצה – נניח לו עד שיידע רצונו, או נשאיל לו בינתיים את רצוננו שלנו? וגם זה: האם הכרח הוא תמיד שרצוננו יהיה מודע קודם שיבוא לעשות משהו, או להיעשות למשהו? ו״לעשות” זה, כיצד? האם כדרך שעושה הפסל לפסלו – בשחררו את הדמות הרצויה לו ע”י קילוף המיותר בכוח – כך ניקח ונקלף מעל כל ילד את המיותר ונעשה ממנו דמות רצויה, לאחר שהסכמנו כי זו באמת הדמות הרצויה? האם ניתן לעשות מכל ילד וילד דמות רצויה כדרך שיכול הפסל לעשות? גם צלמים שונים מכל גוש שיש וגם צלם אחד דומה מכל גוש וגוש? השיש כידוע, אינו מסרב יותר משיכול הפטיש להכניע.

או אולי יש בכל ילד רק דבר אחד שהוא הוא – ואי אפשר לעשות ממנו כלום אלא רק את זה, או – לעוותו. האם תנאי מוקדם הוא שהילד יניח שייעשה בו מה שמבקשים לעשות או שעושים בו גם בלי לשאול פיו, ובלי לשאול רשות מאדם, לא הסכמה ולא חיווי רצון, משום שאנו יודעים הכל בלעדיו וכבר נמלכנו והסכמנו מה טוב בשבילו. או, לא כך, והשאלה הראשונה איננה אם אפשר לעשות בילד משהו, אלא אם בכלל מותר לעשות בו כך, אם מעיקרו נכון ומותר ”לעשות תכונות” כלשהן לאדם פלוני, אם מיסודו נכון הדבר לקום ולפתח מישהו אם כך או אחרת למטרות שהכל מודים בייקרתן? כי אמונה רווחת זו בכוחו המיטיב של המעשה – מאליה אינה מוליכה תמיד למעשים משמחים דווקא. רבו עד אימה, בדור האחרון שרשרות מעשים מחושבים לפרטיהם, שלא גרמו לשמחה יתירה ולא האדירו כבוד האדם בימינו.

אלה קצת מן הספקות שהתייחסו לשמות, לתארים ולפעלים, שביקש דובר החינוך האמריקני להשתמש בהם. מלבד שהוא גם לא בירר בדבריו אם האזרח המבוקש לו הוא איש צייתן או מרדן, אם שומר חוק הוא או מפגין כנגדו, אם הוא זה הנשמע להחלטות הרוב, או הבועט בהן אפילו הוא במיעוט, אם הן נוגעות בעיקרון קדוש בעיניו – ובקצרה: האם נכבדה בעיני המחנך הכבשה הממושמעת או התיש הסורר?

מקומות רבים מאוד בעולם הם היום ששאלות אלה וכל כיוצא בהן נשמעים מיותרים, נמלצים מדי ותלושים, לעומת המחסור הראשוני, כלכלי כחברתי, המכביד עליהם: על כל מקום שכבר חרג מעבר ל”סף המטריאליסטי” הזה, בו השאלות מה נאכל, היכן נישן ומי יבטיח חיינו עד הבוקר – מתקדרות שם השאלות האחרות, שתמיד [נענות] במין גמגום: ובכן, מה כעת, מה עושה אדם עם עצמו ברגע הזה וביכולת הזו? שתי מילים חוזרות וקורצות בארץ זו בכל מקום, ממודעות הפירסומת ועד אסיפות מדיניות והן מתמלמלות בהנאה: ”חדש” ו"חופשי”, ובשתיהן רוצים כנראה לומר משהו יותר ממה שיש בשתי מילים. מעין איחול לעצמנו ש”יהיה טוב”, וש"יקרה טוב”, ”שנחיה טוב" וש"טוב” מיוחד זה יתקיים, אם כה ואם כה, ב"חדש” וב”חופשי” – ובמשהו נוסף, אולי, אלא שעדיין עמום הוא ועד כדי כך שמוטב, עד שיתברר כל הדבר ללכת הלאה בינתיים, ולעשות עוד מעשים גם בלי הגדרות יסוד מדויקות ל”טוב” או ל"נכון”. העולם אינו נעצר באין הגדרה מדויקת. ואנשים חיו יפה גם כשסברו שהשמש מקפת את הארץ.

וזה טעם הפעלים האמורים, האומרים לקום ולעשות דברים ולעזור לאנשים ולקדם אדם יצרני בחברה פתוחה וחופשית.

כל מה שנשאר בגדר שאלה, אינו אלא – איך עושים זאת, ועל העשייה הזאת, שבמרכז הכל, החינוך עומד: להפשיל שרװלים ולעשות דברים. למצוא ולהציע, איך משכללים ועושים יותר, איך מלמדים יותר ילדים בזמן קצר יותר, למשל, או איך מדביקים את מירוץ המדע שכן הזמן דוחק, והילדים דוחקים וצריך להספיק, קודם שהם פורחים להם מביה”ס איש לעברו. לקום ולעשות בלי להחזיר פנים בשאלה – לעשות מה? לעשות לשם מה? ומי מבטיח שיש טעם בכל העשיות האלו, או שאין אחרות נכונות מהן, או שאולי אי־עשייה טובה כעשייה, או שמא אפילו טובה ממנה? שאלות כאלו עשויות להיראות כמין קנטרנות שכוחה רק להביא במבוכה את העושים החרוצים, במקום לעודדם. יישארו השאלות המביכות על מקומן – חזקה עליהן שלא יברחו משם – ואנחנו נלך מהן והלאה. כדרך הרופאים, המנסים לרפא גם בלי שכל סודות הבריאה נפתרו להם.

יזהר סמילנסקי, הדואר, 21.6.1968

ע"פ דברים באוניברסיטת ברנדייס

 

i Robert J. Havigurst, The Broad Purposes Of American Education; in American Education, Teachers Collage, Columbia University, New York, 1962
;ii a. Helping the individual toward self realization

b. Making the individual the good citizen   

c. Making the individual a productive in open fluid society.  

d. Making the individual a good member of family and comunity  

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s