אורח מציץ בחינוך האמריקני – ה'

מקומו של אדם בעבודתו. ואם עבודתו אינה סופגת אותו – כל השאר, ככל שיהיה משעשע, יישאר ריק. עבודתו של אדם, כשהיא במרכז חייו העירניים, כזו שתהיה אומרת אותו, אומרת לו, והוא לה. שיהיה אכפת לו להישאר בתחומה ולהתמהמה עוד קצת ולחזור מחר ראשון ומוקדם, כי טוב לו שם. אם הוא מדען, אם הוא סנדלר, ואם הוא מגדל ילדים. עבודה שרוצים בה. שלא להפסיק. שהיום קצר לה והחיים קצרים לה. שקוראים סביבה ובגללה. שמדברים עם חברים. עבודה גדולה לך, יוצרת, אחראית, שסגנונך ניכר בה ואישיותך – לא עבודה כעונש, ושעשוע כיצירה.

אם יש משהו מדאיג בנוף האנושי באמריקה, הרי זו רתיעתם של הבריות מפני הכאב ומפני הבדידות. האמונה הזו בחינוך, בפסיכולוגיה, ברפואה, בנופש, וכו’ וכו’ – שבאה לעיתים קרובות מתוך הדאגה שמא יתפוס אותך הכאב, שמא תישאר לבדך. בוודאי, אין איש שש לכאב, ועושים הכל כדי למנוע אותו. אבל לא באותה טוטאליות המכתיבה הכל. שכן, באמריקה מאמינים כברונר, שאפשר ללמוד הכל ותמיד, שאפשר לפיכך לתקן ולהיטיב, הכל ותמיד, שאפשר ליישר מעװתים, שאפשר להקל ולהשתדל ולעשות שיהיה טוב יותר. הפסיכולוג שלך יעזור. אולי התעמלות תעזור. או שירה בציבור. או נסיעה לאן שהוא, או לימוד משהו. מישהו יעזור. מישהו חייב לעזור למישהו. אם אתה דואג מאוד – בלע משהו, קח משהו, אמור משהו, ואל תהיה דואג. פחד זה ובריחה זו מפני הכאב – אולי זה שעושה הרבה תופעות אמנות כאן לדו־ממדיות, ומחסיר מהן את ממד העומק הזה: ממד חשוב, עימות עם הכאב. עין בעין. בבגרות, בדעת. עמידה בו. ענווה לפני הנעלם והליכה במעט אשליות.

אבל מבחינת החברה המדאיג מכל היא הרגשת ההצטמקות באדם היוצר. אפשר להשתיק דאגה זו אבל אין לתקנה בלי שינוי מהותי. מרכז החיים אינו פועל. ומרכז החיים פירושו: מה עושה אדם במרכז יום חייו העירניים.

המהפכה הישראליות העיקרית שאני יודע, היתה שינוי מרכז זה בעולמו של היהודי. לא עבודה כתיקון פגם היהודי הגלותי, שהיה מזוהה עם רובד חברתי דק ובלתי־יצרני. לא כדי "להפוך את הפירמידה הכלכלית” ולעשות את היהודי לפועל היוצר מן היסודות הראשונים, כדי שלא יהיה בבחינת טפיל. לא עבודה ומאמץ־עבודה כמקור הכנסה – אף כמובן גם כל אלה – אלא עבודה כגילוי אדם, כיצירה אנושית מרוממת, עבודה שהיא רעיון ורעיון שהוא עבודה. היו שקראו לזה ”דת העבודה”, כדי לומר את המיוחד שבגישה חדשה זו לעבודה, לא רק כאל ערך כלכלי, אלא כאל ביטוי האדם המחפש שבך. ובראש ובראשונה מצאו זאת בהתגלות שבעבודת האדמה. זו נעשתה כמקור לאכסטאזה, כביטוי של שירה, כזיקת־יסוד חדשה בין אדם ליסודות, בין שותל לשתילו, בין הנבנה והטבﬠי, בין התחלה והתפתחות, בין חיים אחרים ומוות אחר. לא גינה קטנה באחורי הבית לגרד בערב שבת סביב כמה פרחים – אלא עבודה גדולה, במרחב, בכל מה שאתה בן־אדם; לא עבודה הנעשית בקצת ממך, המתעסק קצת במשהו לשם צחוק ובידור. עבודה בקושי, בחמסין, בכאב פיסי, במחסור, ואחריות הנודעת או לא רק לשדה שלך אלא לעולם כולו, ליהודים שבעולם ולסדרי המדינות. אלמלא לא התחילו כלפני חמישים שנה כמה אלפי יהודים לעבוד עבודת חיים שלימה ומהפכנית, בהשאירם מאחור תארים, קריירות כלכליות ולא מעט בתים מפנקים ואימהות בוכיות, אלמלא אותם אלפים שנטלו עליהם אחריות ליצירה הזו בעבודה – היה העולם נמצא חסר משהו, ומי יודע אם היהדות לא היתה היום אלא חקר היסטורי בלבד.

איני בא לעשות אידיאליזציה מן העבודה ההיא. לעמוד יום שלם ולעקור יבלית במעדר אינו שום תרגיל ב"ריקריאיישן”. רבים נשברו בכך וברחו. אבל כפיפת הגב מעל המעדר לימדה ענווה. לימוד העולם שלומד אדם כשגבו כפוף אל היצירה שלפניו – יש בו מדרגה של קדושה. אתה חלק מן העולם. אתה פרט רגיש אחד בין שאר יוצרי העולם.

עבודה כזו, שלא כערך כלכלי, משקי או חברתי, אלא אותה עבודה שאפשר היה לראות גם כאן, לא מכבר, זו שהנרי דויד תורו תיאר בספרו ”וולדן”. הוא, כביכול, בא לכאן דווקא כדי שלא לעשות. שלא להיות חייב לעשות. אבל בנה את ביתו בידיו. וגידל לו שעועית למאכל. לא כתרגיל. לא כ"הובי”. לא כגינה. אלא כמזון. בלי שיפסיד חירותו, אלא יחוש בה עוד יותר, כשהוא כופף גבו ועודר את צמחיו. לבדו. בהקשבה חדשה. בעולם מלא. בבגרות. בכל מה שהוא. בשתיקה. בגובה אחד עם הצמיחה החשאית. בשמיעת החשאי שבו. באושר שכלולות בו עבודת יצירה, אחריות ואמת.

כל עבודה שאדם עובד לשמה וחש בה ביטוי עצמו, אם בשדה או בסדנא, אם במעבדת המחקר, אם בספרייה, אם בכיתת ביה"ס – כעת, כשהולך האדם ומשתחרר מנטל עבודות־טרחה משעממות ושגרתיות, ומכונות עושות במקומו – הוא מתפנה יותר ויותר לעבודות חדשות, אנושיות יותר, שיש בהן יותר מחשבה, דמיון, שיפוט, בהירה והכרעה – וניתן אולי יותר ויותר לראות אנשים העוסקים ביום העבודה שלהם במשהו שיש בו זיקת יצירה כזו שמזדהים עמה.

אין עניין העבודה אלא פרט בלבד, רק דוגמא, רק משל. מה בית־הספר יכול לעשות בזה? אולי יכולים שם לספר על אנשים כאלה, שעבדו; ושעבודתם היתה יצירה. ועל אנשים שלא פחדו מפני הכאב, ולא מפני הבדידות. ושידעו להקשיב. ובעיקר שיום העבודה היה להם מרכז החיים ולא "בזיעת אפיך” – של מגורשי גן־עדן, העונש שבתמורתו קונים את החיים שיבואו לאחר העבודה. ושלכל אדם ואדם יש עבודה – כזו שהוא יכול לומר בה ודרכה את עצמו. עבודה כברכה. כיצירה של בן־חורין. ולא כעדים אנוסים. וכאחראים הנושאים בכאב האחריות, ובזיקה לשלום האדם והעולם. כל אחריות ואחריות יש בה כאב, כי יש בה בחירה שהיא ויתור מכאן ההכרעה מכאן. היא פסק־דין. וחלילה לברוח מפני הכאב. בוודאי, בית־הספר לבדו מה הוא יכול לשנות כאן, אם החברה לא תשנה? מלבד שביה”ס עשוי לזרוע זרעי שינוי. וזה הטוב הגדול שיכול ביה”ס לעשות: לזרוע זרעי שינוי, את דעת האחריות, את גאולת היצירה. את הרצינות לעבודה. את מידת הבחירה שניתנה לאדם כדי שיבחר לו.

זה אולי הדבר הרופף ביותר שמתגלה בו באדם בן־זמננו: הרצון הבוחר. יותר מדי נפוץ היום האדם העושה כמין עסקת חליפין – קח את רצוני לבחור, ותן לי שלווה משעשעת. הצרכן הפאסיבי המשלם בחירותו מחיר סמרטוטים צבעוניים וארגעה ריקה. מה שעשה עם קטן לעם עקשן בקיומו ובעל דבר להגיד לעולם – הוא הבחירה שבחר ביצירה ובאחריות. מה שמסכן היום את ישראל אינם האויבים מבחוץ אלא חלילה התרופפות־רוח זו, התרחקות מהירה מדי לצד הדוגמה המפתה של צרכנות פאסיבית, שכל אמצעי התיקשורת המודרניים פועלים בשליחותה, וממלאים את מרחבי השמים: אנחנו נעביר לך את זמן־חייך באופן הבלתי־כואב ביותר. וסיזיפוס שומע, יודע שכל זה עמל ריק וחוזר חלילה, יושב ויוצא לגלגל את חייו כך, שלא יהיה כלוּם, אבל שיהיה נדמה שיש משהו.

קאפקא ביומנו, ברשימה חטופה שאין לה התחלה ולא סוף, מספר על איש אחד גבוה, במעיל שחור וארוך, שרץ בסוף הלילה, לאור ירח פגום, ביער גדול, אל קרחה אחת שצריף קטן עומד בה, רץ ומכה באגרופיו על הדלת הנעולה ושואג: הו הו, היש שם מישהו? ענו לי, ענו: יש מישהו? ומן הצריף אין איש ﬠונה, מסיים קאפּקא. האם יש לנו תשובה אחרת? מתחילה ולא מסיימת? לא נוכל לﬠנות לילד הקטן מה שלא נדע לומר לאיש הזה, הגדול, הרץ אלינו, באור האחרון.

יזהר סמילנסקי, הדואר, 21.6.1968
ע"פ דברים באוניברסיטת ברנדייס

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s