צילו של בית־הספר – ה'.

האין תמונה זו של כשלון נראית כקודרת מדי וכמעװתת אה המציאות? למרבה הצער, אין מנוס: לרוב הילדים זה כשלון. לכל אחד מהם כשלון משלו, כשלון יחיד, אם של דעת, אם של רגש, אם של חברה, ואם של בטחון עצמי, ובסך הכל, לכולם יחד זו הצטברות עגומה של כשלון, ויציאה אל החיים ברגל נכשלת. ולא שאין כלל הצלחות לשום בית־ספר, ליחידים שבו ולקבוצות – אלא שהללו הם תמיד הצלחות של מיעוט, וכחוץ לכלל ולא כדרך־כלל. בין אם זה מיעוט שנבחר מלכתחילה לתכלית של הצלחה, ובין אם זה מיעוט שכוחו עמו לפרוץ בעד כל עיכובים שהם. המעיין במקורות ורואה איך למדו אבותינו לפני שניים שלושה דורות, כשהם תינוקות בני שלוש, ולפניהם ספר ”ויקרא”, ומלמד דרדקי זעוף, שיטת הוראה של קמץ־אלף־אָ – ולא בלי רצועה – ואיך יצאו משם חריפים ולמדנים וגאונים – אי־אפשר שלא יראה, כי אמנם אפשר שילדים יצליחו למרות בית־הספר, למרות השיטות, למרות המורה, ולמרות הטקסט שלפניהם. אלא שהללו היו מיעוט. הרוב לא עבר, ונכשל לפני השיטה, החומר, המורה והציפיות שמעליו [4]. אותם מעטים גם הוכיחו שיש למדנים שיכולים ללמוד לשונות מתוך מילון, ללמוד מתמטיקה מן התלמוד, או ללמוד אסטרונומיה לפי לוח השנה, שאפשר ללמוד מפי כל מיני דודים תמהוניים מזדמנים, ומגווילים בלים בעליית הגג בחצי־חושך. או רק, מעצם ההתהלכות בין הבריות – מספרים על ילדים כאלה בהתפעלות ומזכירים איך פילסו להם דרך ופרצו בעד כל השיטות ומחוץ להן. מלבד, שגם אותם המעטים שבמופתם מתהללים לא השיגו מה שהשיגו בלי לשלם מחיר אישי כבד, ולא במעט מכאובים ועיוותים. אלא שכל השאר, המרובים, ההמונים, הם נשורת שמתעלמים ממנה, לא מפני שאינה ידועה, אלא מפני שאין יודעים מה לעשות בה. זו השאלה שעליה עולה החינוך המקובל על שרטון: מה כאשר כל הילדים כולם באים לבית־הספר, כל האוכלוסיה הצעירה? בני כל המעמדות, בני כל התכונות, בני כל ההתחלות האפשריות – האם כשלונם הוא מחיר קידומה של קבוצת העילית? האם מידות שרק מעטים, יכולים להתהלך בהן יכולות לשמש אמת־מירה לרבים? וכן להיפך אם המבחן הנוח לרבים – אינו עיכוב למעטים המוכשרים? האם עצם התביעה המסתפקת במימד הכושר העיוני, אינה כבר הזמנה לכישלון רבתי? מה בעצם יודעים על הכושר העיוני? (מחוץ לזה שרק פחות מחמישית האוכלוסיה יכולה לעמוד במבחניו?) או על הדרכים האפשריות להרחבתו? [5] והאם על כולם ללכת כאחד, אלה שבלי ללמוד יודעים קרוא מאליהם בעודם תינוקות, יחד עם אלה שלמדו ולמדו והתבגרו כמעט ועוד לא פיצחו אמנות סתומה זו? או תלך לה כל קבוצה וקבוצה לפי כוחה?
כבר נזכר למעלה הקשר בין בית־הספר והחברה, שנראה כמין מובן מאליו שאינו צריך ראיה. מקובל כי בית־הספר הוא כסוכנות מטעם החברה להוראה ולחינוך. [6] על פי ראיה זו מורה החברה לבית־הספר מטרות, יעדים ומשימות, ובית־הספר הופך הוראות אלה למטלות ביצוע, ולפיהן הוא יודע מה ללמד, מה להעדיף, איך להתנהג ואיזה דגם מופת מוצב לו בשביל ”אדם בן־תרבות”. ומובן מאליו כי לשם־כך יש ל”חברה” מנגנוני חשיבה, ושיטות פיקוד ובקרה, עד כדי שאם יבואו להעיד כי עורבא־פרח, ולא מיניה ולא מקצתיה – יוחזקו המעידים כמתעתעים. אף־על־פי־כן, אליבא דאמת, ה”מובן מאליו” הזה אינו אלא דימוי ערטילאי בלבד, או השערה שמשערים שכך היו הדברים. אלמלא שאין שום מקום שכך הוא הדבר. (אלא אם כן החברה האמורה היא בסדר גודל מצומצם או בתנאי סגירות). קודם־כל, מפני שהחברה כחברה היא מאסה אמורפית בכללה, קבוצות קבוצות לפי מאפיינים שונים, שאינם חד־משמעיים, ואין לה דעה אחת לכל ענין, ולא למשך זמן ניכר, ולא עמדה אחת מוסכמת ומוסמכת. ובעיקר, אין לחברה מנגנוני־חשיבה לחינוך, מלבד המנגנונים הפוליטיים ומנגנוני העזר שהללו מפעילים בסמכותם, והשקועים עד צוואר בעניני שכר ותיפקודים, ואלה מצידם ערוכים לפי תוקפן של קבוצות הלחץ הרגילות, כלכליות ופוליטיות, גם כשמתעטפות באידיאולוגיות ומתקשטות בסיסמאות חינוך זורחות. המחשבה החינוכית אינה מעוצבת על־ידי סוכנות חברתית מוסמכת ומאומנת לדבר. כגון זו שיש לה בשביל הצבא, הכלכלה, המשפטים, וכיוצא בהם ענינים רציניים. המקצועיות בחינוך נדרשת רק החל מן הדרג המבצע, הנמוך, זה המקבל הוראות מו הדרג הפוליטי, זה שבעיניו החינוך אינו אלא רק עוד אבן־משחק במערכות הפוליטיות. באופן, שהקשר בין מוסדות ההוראה ובין מוסדות המימשל – הוא קשר של תלות חד־כיווּנית. יותר טכני ופחות מהותי, יותר מינהלי ופחות חברתי (המהותי והחברתי נחשבים כנתונים מאליהם) – ולפיכך כשמזכירים את הקשר בין החברה לבית־הספר, כמקור האמירה המפעילה את בית־הספר – משתמטים מהודות כי למעשה אין שום אמירה מפורשת כזאת. והרי זו עוד שתיקה אחת על אמת לא נוחה.
שהרי אם בית־הספר מתבקש לעשות בשליחות החברה – סביר היה שהחברה תאמר לו כחוק מה ולאן – ואילו כל מה שהחברה אומרת לו באמת, באמצעות מוסדותיה המוסמכים, אינו, אלא קלישאות בנוסח כרטיסי שנה טובה: "מתכונים של השראה”, או "שלטים של חזון", שאין להם שיעור ולא גוף ולא דמות הגוף. לו היתה החברה מציעה לחקלאים, למשל, לעשות כמתכונת מה שמציעה לבית־הספר – היה רעב בארץ. ה״הזמנה החברתית” לחקלאים מנוסחות בלשון עניינית, מקצועית, שקדמה לה התנסות ועבודת־מחקר, ותכופה לה משא־ומתן עם הנתבעים לבצע, ומפרט הדרישות מבוקר על־פי כללי ההיצע והביקוש, והכל כדבר אנשי־מעשה אל אנשי־מעשה. בעוד ש”ההזמנה החברתית” אל החינוך באה מפי פוליטיקאים אל מלמדים, לא במגע ישיר אלא בתיווך משרדים ומנגנונים היא "מוּרדת” מרמת בעלי סמכות אל רמת מקבלי־סמכות, ולעתים, בשעות רצון, כדבר בעלי־חלומות אל עושי־נפלאות. (מי לא שמע אותם נאומי רגשה כשפוליטיקאי מספר רתת לציבור, כי הנה ”יש לו חלום”). וטעם ההבדל בין חקלאים למחנכים ברור: הצמחים ובעלי החיים הם מעשה רציני שתוצאותיו נמדדות באותה שנה, ואילו בחינוך הרי זה בסך־הכל הילדים, וחלום רחוק לעתיד לבוא. וכך, בניגוד לסביר – לא נדרש מן החינוך על־ידי החברה ולא כלום, כלום לא צריך להיות מוכח שם וכלום לא לעמוד במבחן. וכך, כמובן, שורה תמיד הצלחה ציורית בבתי־הספר גם כשהיא כשלון.
כל דיון בקשר שבין החברה ובית־הספר נתקל מהרה בעדרי ”פרות קדושות" המקשות על הבהרת דברים. אי־אפשר שלא לחזור ולהרהר בדבר, מה היה לו הציעו לפני כל ענף מענפי המעשה, שמשקיעים בו משאבים עצומים ומאמצים חברתיים [7] – לבוא ולייצר את המוצר שהוזמן מבית־הספר ב”חוק החינוך הממלכתי תשי”ג”, (סעיף ב’) – אם לא היה מתנער מיד, אם איננו מתעתע, ומודיע שכזאת אינו יודע לעשות, לא ממה להתחיל ולא במה להמשיך; ואין ספק, כי היה מפנה את המזמינים אל החינוך – בדיוק לכך יש לנו חינוך – להזמנות המלים הגדולות. לא הוכח במקום מן המקומות שיש אי־מי יודע לעשות ככל הדברים הגדולים הללו, ולא הוכח במקום מן המקומות שיש חברה הבנויה כמבוקש שם – אלא שבית־הספר (וכמוהו גם בית־הכנסת, ומועדון המפלגה), אינו מסתלק מתפקידי יוקרה כאלה. ומרכין ראשו לאות ”הן”, למה לא, מוכן לנסות, כשגם הוא אין לו מושג ממה מתחילים ובמה ממשיכים, ולא מה יוצא לבסוף מכל נסיונותיו, שבעיקרם, לבסוף תמיד הם שניים: מעט פיתוי, והרבה לחץ. ושוב, החברה שמדובר בה אינה עוד החברה השאננה של אי־מתי, או איזה מיעוט נבחר – אלא חברת כל־כולם, מודרנית, פתוחה, מתחלפת, וכשכל אותן אמיתות יציבות מתמול נעות־זעות תחתיהן. אבל צריך להימצא, אף־על־פי־כן, מישהו שיקבל על עצמו גם כעת את שליחות "האיחולים הטובים". צריך להם לבני־האדם, כנראה. שיהיה להם מקצוע אחד בין כל מקצועות התרבות שיהיה מטפל ברצונותיהם היפים, בחלומותיהם על טוב־מזה־שיש, כדרך שיש להם מקצוע המטפל בתפילות, בתחנונים ובמשאלות אל מה־שמעבר־מזה. אלמלא שהזמנה ריקה מולידה תוצאה ריקה. ואלמלא ההשתקה הכללית מזמן היה בוקע קולו של נער: מה רוצים ממני? מבחר האוכלוסיה הצעירה נמסר לידי אנשים המתיימרים לדעת לעשות נפלאות, שלא הם ולא המבקשים מידיהם יודעים אל־נכון מה הן, ורק נשאר, שמין מזמיני הנפלאות ובין עושי הנפלאות עומד לו ילד אחד שלא בטובתו.

יזהר סמילנסקי, מבפנים, 1971
[4] "בנוהג שבעולם אלף בני אדם נכנסין למקרא יוצא מהן ק’; ק’ 
למשנה יוצאין מהן י’; י’ לתלמוד יוצא מהן א’; הוא הוא דכתיב: 
אדם אחד מאלף מצאתי". (ויקרא רבה ב, א’).
[5] ועיין פולמוס ינסן (Jensen) סביב מאמרו המפורסם "הניתן 
להרחיב את מנת המ י ש כ ל ?”   (Harvard Edu.
 Review, 39/1, winter 1969)
[6] "נציגי החברה הכוללת, המצפים לתוצרי החינוך, מארגנים אף 
מנגנונים מיוחדים, במסגרות הממלכתיות והעירוניות, הפועלים על 
מערכת החינוך כקבוצת־לחץ בעלות תביעות משלהן”. ש"נ אייזנשטדט, 
חינוך ונוער, עמ’ 21 וכן ע”ע 32, 38 ועוד.
[7] החינוך, לדברי אנשי הכלכלה, הוא מן "התעשיות” הגדולות 
ביותר במשק. המודרני. בארצות הברית62 מיליון איש, מתינוקות של 
בית־רבן ועד לפרופסורים, מצויים ב”תעשית החינוך”, לעומת 80 
מיליון בכל שאר ענפי התעשיה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s