צילו של בית־הספר – י"א.

י"ד

זאק בארזון (Jaques Barzun) אומר בסרקזם היבש שלו, כי אין בר־דעת שיוכל להביא ראיה לכך, כי החינוך הוא מקור תקוַת העולם הגדולה – איוולת היא להאמין, כנגד כל הראיות, כי ילדים וילדות אם יובאו כל יום לכמה שעות, בגילים שבין שבע לעשרים ואחת, ויימסרו לידי מוריהם, יוכלו אלה להפכם אז לכל מה שדמיוננו מרקיע לאחל, ויצליחו להשיג להם עולם שלא אנחנו ולא שכנינו העלובים לא הצלחנו להשיג לנו. מרוב פולחן המילה ”חינוך”, שנעשתה כה נדושה וכה ריקה חדלו להבחין כי אינה מכסה אלא ריקוּת. "אין אדם שאינו מוליך שולל כשאומר חינוך, משלה את עצמו ומשלה את זולתו” [4]. ואין צורך להוסיף לדבריו הרבה כדי לקיים מה שהכל יודעים מבשרם, כי הרבה בחינוך אינו כי אם אחיזת־עיניים. אין מרבים לומר זאת, ומקבלים בדיעבד כאילו טבע הדברים בחינוך כטבע מזג־האויר: אמנם אינו לפי רוחנו – אך מחוץ לכוחנו לשנותו. אין כוונת הדברים הבאים לתאר את אופני השתיקה וההשתקה שנוהגים כדי לחפות על כשלון – הם דבר ידוע לכל, קודם־כל מפני שכל אחד היה תלמיד בשעתו ויודע (ודברים שבבתי־הספר אינם משתנים), כשם שאין כוונת הדברים להטיל את־כל הדופי על בית־הספר ולתלות בצוואריו כל רע. אלא שבית־הספר כפי שהוא, במה שיש בו, ובמה שהוא עושה – פרט לבני־אדם שבו אינו עומד היטב לא במעשיו, לא בנימוקיו, לא במטרותיו ולא באמצעיו. מעשה עתיק יומין זה, החינוך, דברים יסודיים ביותר לא נתחוורו עוד בו, ואל הבהיר המיוחל חייבים לעבור דרך עב־ערפל, שאין מודים בו. [5]
עולה כעת על הדעת כי ביה”ס נתבע אולי לעשות משהו שהוא בין קשה לעשיה ובין נבצר מעשות. שהתלמידים נתבעים אולי לעשות משהו שמעבר לכוחם, או שבתנאים הקיימים אין כוחם נחשף למעשים כאלה. במקום זה עושים משהו שאינו זה או שהוא כמעט כזה, אבל שלא קוראים לו ”כמעט” אלא בשמות ההחלטיים: חינוך, לימוד, דעת, מיומנות, הרגלים, אופי, הישגים, וכל כיוצא בזה מן המושגים הרוממים שבשיגרת לשון החינוך, ושבאמת אינם אלא כמין שלטי־אצבע המורים על כיוון, בלי לפרש כי יעד הכיווּן הזה מקומו מעבר לכל אופק, וכי לא ידוע עליו הרבה מלבד שנרמז עליו בכתבי־קודש, בחלומות של חוזים, וברגעי חג ורוממות של תרבויות שונות, שמבקשים לקיים דפוסיהן ולהמשיכם לעד – ואולי אף איננו כלל אלא חלילה כמין חזון מדוחים. והואיל ועולם שכולו אור וטוב הוא בדיה, והואיל ובני־אדם הם לעולם ערבוביה לא נרגעת של אור וצל, של אפשר ואי־אפשר, של יצרי ותבונתי, ומה לא – מה יכול בית־הספר להשיב? ומכל מקום, מעולם לא חזרו המבוגרים מדרכיהם הנפתלות אל בית־הספר לדווח או להתאונן או לתבוע – ורק את ילדיהם הם חוזרים ושולחים שמה, שוב אל אותו תרגיל של אמונה פטורה מהוכחה – שמא הפעם הזאת תהיה אחרת, אולי בכל זאת, אולי כבר יודעים יותר – מלבד אשר אם כולם, עושים כך – מי אני שאחדל?
גם מקומו של בית־הספר בתוך שאר מוסדות החברה וקניניה – איננו חד־משמעי כלל. מצד אחד כל המדברים ביוקרתו, מטילים אותו כחובה על כל הילדים ומשלמים אוצרות גדולים כדי לקיימו. מצד שני – האם באמת פונה החברה (ותוגדר זו כאשר תוגדר) אל בית־הספר במיטב הענין, הדאגה וכובד הראש? – או אינה מתפנה אל החינוך אלא כאל שאר כל ”משימות תרבות יפות" ומשקיעה בו כדרך שמשקיעה בפארק לאומי יפה, או באולמי קונצרטים, או בחזית של בנין של יוקרה – כללי יוקרת "המשחק התרבותי” תובעים זאת. כי אם באמת – כפי שהכל טוענים – הגורם הראשי להצלחת בית־הספר הוא תמיד המורה – כלום שולחת החברה לבית־הספר את מבחר האדם שברשותה? האם מעדיפה היא כדי כך את עבודת המורה – בשכר וביוקרה – או די לה שקושרת את ”עתיד האומה” באנשים כאלה שלא היו נבחרים על ידה לשום תפקיד של ערך – אם ערכו של תפקיד, נמדד, כמקובל, על פי גמולו בשכר וביוקרה. שהרי אין זה סוד שבריבוד החברתי – זה המתהלל בחינוך כבערך מרומם נראים המורים כנמושות, ואדם מוכשר רואה בזבוז עצמו לדעת אם יקדיש עצמו לבית־הספר. כך שהמורים בדרך־כלל, ולהוציא יקרי־נפש וחלוצים לפי שורש נשמתם הם אנשים חסרי סמכות, או שסמכותם אינה אלא כסמכות סוכני־משנה לבעלי הכוח החברתי, ונוח להם בכך – הדרדקים שלפניהם נדרשים לכבדם, לראות בהם השתקפות הסמכות הגבוהה, אבל אצל קובעי משכורתם אינם אלא מחנה, גדול מדי ומכביד מדי ואפור מדי, של אוכלים מכף־החברה המתהללת בחינוך – מוריה עומדים הנמך בריבוד המעמדי של יוקרתה.
מתי עשתה החברה, ככלל, בענין בתי־הספר, מלבד באותם איחולים חוזרים על־פי תקופות השנה, או המיבנים שהיא בונה, או סיפוק השירותים המוטלים עליה: חוץ מכמה בתי־ספר קטנים או פרטיים, שאיכפת להם (בין אם זה איכפת קנוי בשכר גבוה, ובין אם זה איכפת שניתן מרצון־אידיאליסטי), וחוץ מ”מורה של חסד” פה ושם, תמהוני ובלתי תלוי בסביבתו, ולעתים אפילו ממרה פיה – הרי הכלל כולו לא התחיל גם להתעניין בחינוך, וגם אין לו לכך כלים ולא שליחים מטעמו, ומיטב רצון הבריות הוא – שעל־פי הכשרתם יהיו בידי המורים תעודות של בעלי־מקצוע הבאים במומחיותם במקומם הם, ועוד יותר מזה – פשוט: שיהיה שקט בבית־הספר, וסדר שיהיה שם, ושלתקופת השנה יביאו הביתה ציונים המבטיחים תעודה המבטיחה קריירה.

ט”ו

דבר יסודי ביותר צריך להשתנות בעניין בתי־הספר. החל מן הרמה של בעלי ההחלטות המחליטים מה יעשו בתי־ספר ועד העושים והמעשים הנעשים שם. כל אלה, מלמעלה ועד למטה, אינם עומדים במבחנים החיוניים ביותר והנחוצים ביותר, כשמקלפים את הסיסמאות המנופחות והמוליכות שולל. זה בצד זה מתקיימים בבתי־הספר עוּברי תקוות שעוד לא בקעו ביצתם ונשרים מקריחים שכבר אינם עפים; לאלה אין עוד שם ואלה כבר לא יצוּדוּ. ואילו מה באמת יודע בית־הספר לעשות היום – על זה חלוקות הדעות בקיצוניות. החל באותם המאמינים שמכוח תיקונים פה ושם, ובתכניות־לימוד משופרות יותר, ובהכשרת מורים משובחה יותר, ובשכר מורים מעולה יותר, ובשיטות הוראה יעילות יותר, ובמשטר יחסים ליברלי יותר – יתחיל המוסד הזה לפעול וליצור כמקווה ממנו – ועד אותם שנתיאשו מבתי־הספר מכל וכל, ורואים בהם מקור להרבה מתחלואי החברה וכמין אשליה מזיקה שצריך להשתחרר ממנה, וככל שנקדים – ייטב.
אילו תקוות לא תלו בבתי־הספר מאז ומעולם. שיתקן את סדרי החברה, ושממנו תיפתח הקידמה והתרבות. שמתוכו יצאו מתקני סדרי עולם, והשוחים האמיצים כנגד הזרם, והוא עצמו שיהיה ראש לתיקונים ומנחיל שאיפות טובות לרבים. אחרים קיוו שבית־הספר יהיה מעוז למסורת ומגן וסוכך לטירונים מפני רוחות פרצים חדשניות, ושימנע תיקונים ושינויים ושמתוכו יצאו מחוזקים מחזיקי המסורה; קיוו שבית־הספר ינחיל נימוסים נאים, נוהלים מתוקנים ותקנים ראויים; ולעומתם קיווּ שבית־הספר יצא וישחרר את הנוער מעולם של מוסכמות מגבילות וממנהגים ונימוסים מוסכמים, ויתן מקום ליצירתיות תוססת וחופשיה. ועוד היו שקיווּ כך והיו שקיװ אחרת, והיו שלא קיוו כלום אלא שכך יש וזה גם מה שיהיה. אולי כאן מקום להעיר כי רוב בני־אדם מחליפים אינדוקטרינציה בחינוך. ורואים בראשונה את החינוך באמת, אותו שאינו חוסך שבטו, אותו שיש לו מוּתר ויש לו אסור, שיש לו שחור ויש לו לבן, זה שתובע קיום מצוות וכללים ומקפיד עליהם; ואילו את מה שהליברלים כינו "חינוך” – ראו כמתירנות נפשעת על גבול ההפקרות אם לא כאמה מחוללתה. אם כה ואם כה הדימוי הנפוץ בעיני רבים לחינוך, הוא בעצם אילוף. פשוטו כמשמעו. ואם לא קוראים לו בגלוי כינויים כ”שטיפת מוח” הרי זה משום שהדמוקראטיה אינה סובלת מלים גסות, ודי לה אם רק עושים מעשים כאלה.
כיון שכך, מה עושה בית־הספר עם הילדים שבו? לדעת איליץ [6] אינו אלא: יוצר צרכנים לתעשיה המודרנית. מייצר הרגלי צריכה, תקני צריכה, ומעודד כוחות צריכה – לצרכי המשק ופיתוחו הכלכלי. "בית־הספר מוכר תכנית לימודים” – הוא אומר – ”שאינה אלא חבילה של טובין הנעשית באותו תהליך ובאותו מיבנה שעושים בו כל סחורה וכל טובין שהם; הצעד הראשון בעשיית מוצר תכנית־הלימודים הוא זה המכונה בשם ‘מחקר מדעי’ שעל יסודו יכולים לבוא "מהנדסי החינוך" ולנבא את הצרכים לעתיד לבוא, ולעצב לשמם את הכלים ב’סרט הנע’ החינוכי – הכל בתחומי התקציב וחוקי ‘הטאבו’ הנוהגים בחברה אותה שעה במקום ההוא. והמורה, לבסוף, הוא הסוכן המפיץ את המוצר המוגמר לצרכן הטירון – אשר את תגובותיו לומדים בהקפדה וממיינים לשמו ממצאי־מחקר נוספים, כדי שיכינו מהם את הדגם הבא, אשר ייקרא אולי ‘החינוך הבלתי ממוּדרג’, או ‘החינוך כמידות התלמיד’, או ‘ההוראה בצװתא’ וכו’ וכו’ ". – כשמצרפים ראיה זו, אל דיווחים המספרים כי במקומות עבודה גדולים [7], שאליהם פונה רוב הנוער כתום לימודיו, אי־אפשר להבדיל בין בוגרי בית־ספר תיכון ובין אלה שנשרו בדרכם ולא סיימו חוק לימודיהם – הרי שההנחה כי בית־הספר – לפחות כ”מכין לחיים” – מותקפת קשה; ועד לזועמים שטענתם מתפשטת והולכת, כי בית־הספר הידוע לנו, זה שילדינו הולכים אליו יום־יום, טוב היה שלא נברא משנברא – ושכלום לא יוכל לתקן כלי מחזיק קללה כזה – ולא נשאר אלא לנטוש אותו ולזרקו לכל הרוחות, ולהתחיל לחפש משהו בכיוון חדש מעיקרו, מרחיק ראות, קודם שאפשר יהיה לייחל למשהו של ממש מן החינוך. וכבר מפרסמים ברבים מודעות לבוא לכנסי־לימוד של אנשי־שם, מהם סוציולוגים, מהם פסיכולוגים, מהם פילוסופים, מהם מחנכים, מהם עתונאים, מהם עסקניי ציבור בכותרת: "אלטרנטיבות לחינוך": ”סידרת סמינרים מכונת למצוא דרכים לשחרר את החברה מבתי־הספר". והצעות מה להקים במקום בית־הספר המצוי שצריך להרסו ולהרחיק ילדים מממגעו. והסיסמה "הלאה מבית־הספר" (Deschooling) היא זעקת הקרב שלהם.

יזהר סמילנסקי, מבפנים, 1971

[4]   (J. Barzun, Teacher in America 24 Doubleday Anchor, 1954 (p. 13

[5]    מאמרים אין ספור נכתבו, בתקופת קידמה זו, על העיוורון השורר בעסקי החינוך היסודיים ביותר: לא הוכרע איך לאבחן מורה טוב, לא הוצעה דמות מוסכמת אחת, לא איך צריך שיהיה המורה ולא איך צריך להכינו; אין דעה אחת ולא שום הסכמה על דמות התלמיד הרצוי, ולא על מלאכת ההוראה, ולא על הקשר שבין השלושה: תלמיד, מורה, חומר לימוד. וכבר הוזכר למעלה שבעניך תכנית הלימודים – הרגשת יאוש. עיין למשל בחוברת: Harvard Edu. Review: “Breakthrough to Better Teaching”, Vol. 33 No.i, Winter 1963 ; וכן מאמרו של S. Btoudy שהוזכר למעלה.

[6]    Ivan Illich, (1) Schooling: The Ritual of Progress (2) Education Without School, N. Y. Review of Books, Dec. 3,  1970; Jan , 1971 (המובאה, מן המאמר הראשון עמ’ 22)

[7]  פ. גודמן, ”הרגע הזה בחינוך”, תרגומו ניתן ב"תפוצות ישראל", ינו.–פבר. 1970.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s