על יהדותם של היהודים – ב'.

האם מותר לנו לקבל טענות כאלה? או שהן חד צדדיות מדי, או אף רחמניות מדי? דבר אחר ברור: יותר מדי אנשים שם מכדי זלזל בתופעה, ויותר מדי מכדי הסתפק בהסבר אחד או בהאשמה אחת. ומלבד זה, השאלה איננה כלל מה לא קיבלו האנשים האלה, ומדוע מותר היה להם, לפיכך, ללכת מכאן, כדרך ההסבר שמסביר ילד מפני מה עזב את ביתו המקפח. ייתכן, כי החינוך שקיבלו באמת לא היה החינוך הטוב ביותר, אבל הוא כל החינוך שהיה בכוחנו לתת; ייתכן שבאמת עשינו כמה וכמה דברים שלא כראוי, אבל זו המציאות שהיה בכוחנו ובידיעתנו לעשות; וכשם שאין בכך הצטדקות כך אין בכך האשמה. כשכל כך הרבה בנים שלנו עזבו את הארץ – אין זה כשלון של בית אחד, או של בית־ספר אחד, או של התנהגות ציבורית אחת, או של נורמה אחת. אלא מה שעומד כאן במיבחן הוא כלל כל ההוויה שלנו, המציאות שיצרנו, הקיום שידענו להקים כאן, ושאי־אפשר למנוע מן הבנים ההם ללכת – נשנה את המציאות הזו שאחרת ממנה איננו יודעים להקים, אחת היא, אם עדיין איננו יודעים, או שלעולם לא נדע. הדבר כבד מדי וגדול מכדי היתלות בתירוצים כלשהם.

בלי להתפאר במציאות הזו, את זו ידענו להקים, וכך אנו יודעים לעשות דברים, וכאלה הם פני הדברים שמסביבנו: אין בידינו לעשות (או לא היה בידינו לעשות עד עתה) שלא יהיו מלחמות בארץ כדי שלא יברחו הבנים המפוחדים, ואין אנו יודעים לעשות מניה־וביה דברים כדי שהתנאים יהיו נחמדים יותר, ושלא יהיה מחסור בתנאי קיום הכרחיים, בשיכון, בעבודה מרתקת, בבטחון תקין, בנימוסי אדיבות וכו' וכו' – כדי שלא יעקמו אלה חוטמם ויצאו לבקש לעצמם אמא טובה יותר והתחלה מבטיחה יותר. היינו סבורים כי היותם כאן ושייכותם לכאן אינה תוצאה של התקיימות במצב טוב בלבד, ורק בתנאי מציאות שקטה ומפנקת דווקא, ורק בהוויה מאוזנת בפלס, ולא פחות היינו סבורים, כי היותם כאן היא בחירה עמוקת נשימה, של מבט רחוק־טווח ושל דעת לעשות דברים במיטב יכולתם גם בתנאים לא מעודדים וגם תוך כדי תקלות וצרות, ואפילו תוך כדי הסתכנות – האמנו, ואולי האמנו יותר מדי – באיזה נס של "אף־על־פי־כן" שהיה כמאפיין של ההכרעה הציונית: מי שמפסיד אמונה זו ניזרק מכאן. זו ארץ קשה, בתנאים קשים, וקשה להיות ציוני.

האם הם באמת "נמושות"? הם רבים מדי מכדי התייחס על סוג אחד ועל מיון אחיד, לפסילה אחת או לדרוג אחיד. האם עזיבתם היא עריקה בוגדנית או היא מחאה על אבדן אוריינטאציה ואבדן אוטוריטה, כגון איבוד העשתונות הכללי אצלנו לאחר יום־כיפור? האם הם חתך מצוי של כל תת־תרבות דלת־שורשים הנתקפת תמיד בולמוס רדיפת נוחות אגוצנטרית ובכל מחיר? האם אין הם אלא המון צרכנים שצרכנותם מוצאת סיפוקיה שם יותר מאשר כאן, ו”יותר”, בכמות, בזמינות ובנוחות? או, שמא אין הם אלא הרפתקנים שזקוקים תמיד לתנועה מתמדת ולשינוי סביבה כדי להפעיל את אישיותם עד שיגלו את זהותם הפנימית? או, לא כל אלה, אלא באמת הם פסולת ונמושות, ואנשים שערכם קש וגבבא?

ואולי גם כאן החזיון הוא אירוע שונה מן הדימוי המקובל? משהו שבתהליך היסטורי גדול, ולא משהו הנתפש כמקרה פרטי שנשמט מן הקו הכללי?

לאמור, אותו תהליך היסטורי גדול שראה מיליוני יהודים עוקרים ועוזבים את רוסיה, לפני כמאה שנה, ונודדים בהמוניהם מערבה, לאמריקה, כמין נהר איתנים; ובמקביל לו כמה אלפי יהודים שנדדו מזרחה כמין נחל דק ולא יציב – אולי התהליך שהוליך אז את זרם היהודים מערבה, העביר חלק מן הנודדים דרך המזרח, לא ישירות לאמריקה אלא בעקיפין, ולאחר שהות קלה בארץ־ישראל חזר ושטף לכיוון הגדול, העיקרי, והם נכנעים עתה לאותו חוק גדול שפעל על אבותיהם ועל אבות אבותיהם, כשהתחילה נדידת היהודים הגדולה – חוק ההזדמנות האנושית הסבירה – וגם היורדים מן הארץ וגם יהודי רוסיה "הנושרים" מופעלים, במאוחר, על־ידי אותו ”חוק היסטורי”, כמין הכרח תקין שאין להמלט מפניו, במין דרך־המלך שאין לעקפה, נדידה מן המזרח – מערבה, ושהציונות היא ממש האיפכא־מסתברא שלה, והיא ממש ההתנגדות לו, היא אי־התקינות שלו, היא האף־על־פי־כן הבסיסי שלו, היא העשיה של דווקא, העשיה מתוך נטילת אחריות לסטיה, לחריגה מן הכלל, עשיה שהיא הפיכה, שהיא יצירת מציאות הפיכה לזרם הגדול רב האינרציה ורב הסחף, הפיכה מתוך הבעת רצון מפורש, מתוך ביטוי של רצון מתגרה בכוחות עולם, מתוך רצון לשנות את אופי ההיסטוריה, להתערב לה בפתרונותיה האוטומאטיים, ולהציג כנגדה פתרון אוטונומי עומד כולו על רצון מפורש, מתוך ביטוי של רצון מתגרה בכוחות עולם, מתוך רצון לשנות את אופי ההיסטוריה, להתערב לה בפתרונותיה האוטומטיים, ולהציב כנגדה פתרון אוטונומי עומד כולו על רצון רוצה, וכאן, ממש כאן, כאן השאלה – כאן הטרגדיה, וכאן גם כל התקווה והאופטימיות?

לאמור, יהודי שנודד מערבה פותר כך את שאלותיו כיחיד, כפרט, לכל היותר כקבוצה מוגדרת כלשהי – ויהודי הנודד מזרחה מכתף עליו, תוך כדי כך, ולא תמיד מדעתו את משא ההיסטוריה היהודית ואת טעם המשכה, נוסף על צרות שאלותיו כיחיד, כפרט, או כקבוצה מוגדרת. יהודי בווינה הפונה לאמריקה פותר אפוא את שאלותיו האישיות; ואילו כיוון שפנה מזרחה מיד כיתף עליו נוסף לצרורותיו האישיים גם את משא ההיסטוריה היהודית ואת האחריות להמשכה.

עם הנודדים מערבה נודד גם פתרון טוב לאדם הנודד, וסיכוי טוב להצלחה אישית, והטמיעה של יהדותו תהא מחיר הפתרון לאדם הנודד, והטמיעה של יהדותו תהא מחיר הפתרון האישי הזה, והצלחתו כאדם תלווה בוויתור על אחריותו למהלך הההיסטוריה היהודית, וויתור על ההיסטוריה של העם היהודי כעם ריבוני ושואף חיים; ואילו עם הנודדים מזרחה והמתיישבים שם, מתגלה הפתרון הנוטל אחריות להיסטוריה של העם היהודי, גם במחיר סכנות, קשיים, ומכאובים אישיים וקבוצתיים.

מכל מקום, מה שצריך לנו כעת כדי להתמודד עם השאלות הקשות שבכל השאלות [שה]היסטוריה יודעת – שאלות של הכרעה ושל בחירה – שום דברי תעמולה, או הסברה, או בתי־ספר כלשהם, או לימוד עברית ומקורות המורשת, ושום טיולים בארץ וסיורים באתריה או פגישות ושיחות ושירים וריקודים – אינם מספיקים ואינם להועיל אלא צריך שנפקח את עינינו להבין את התהליך הקשה והמכאיב שלפנינו.

אין עם בעולם ששאלות כאלה על סדר חייו, אין עם ששואל אותן ואין ממי ללמוד. השאלות מיוחדות, התנאים מיוחדים, המציאות שלנו מיוחדת, והפתרונות האפשריים כנראה מיוחדים לנו, ליהודים. העם היהודי, בין אם נתגאה על כך ובין אם נצטער הוא נושא שאין דומה לו.

איך להבין את התהליכים ההיסטוריים, איך להתערב בהם, אם אפשר להתערב – ואם אין תהליך היסטורי, כמו האוקיינוס, התרחשות שאינה אלא לועגת לכל מי שמנסה להשתלט עליה?

ההבנה המבוקשת כאן אינה צורך של צד אחד, אינה צורך של מגזר אחד, כלשהו, ביהדות, ואינה עניינו של חלק אחד של היהודים. היא עניינם של כולם. קרובים ורחוקים, מודים ושאינם מודים. היא עניינם של החיים במוקד השאלות ושל החיים כביכול בשוליים. כבר הוכח חזור והוכח, כי גם לברוח מפני היהדות של היהודי לא ניתן כמעט. יהדותו של אדם רודפת אחריו. גם כשאין לו מושג על כך. ואם הוא לא זוכר – מזכירים לו.

מוחות חושבים ולבבות רגישים, אינם רק מצד אחד של האוקיינוס, והאחריות אין לה רק כתובת אחת. בואו איפוא ונשב יחד. ננסה להבין, לפני שנציע דברים. אף כי כאילו כבר הפכו בשאלות אלה מכל כיוון אפשרי ובידי כל בודק אפשרי, והשאלה היהודית היא כביכול כבר הפחות שאלה שבעולם. אף־על־פי־כן בואו נשב לחשוב לפני שנחרוץ או נשפוט. לפני שנבקר או נעדיף או נפסול, או נציע הצעות. קיומו של היהודי כיהודי הוא סדר היום. קיומו כפרי בחירה ולא קיומו כאי־הצלחה של להתקיים. בואו נשב יחד כדי להבין יותר.

 

יזהר סמילנסקי, מגוון, ספטמבר 1979

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s