על חינוך ועל לא־חינוך – ד4'.

שיטות מיושנות אוהבות אנשים מיושנים וכן להיפך. ומיושנים אלה באים לעסוק עם ילדים. ”צוואר־הבקבוק” למעשה החינוכי – חבורה מיושנת. אין כאן הצבעה על משרד מסוים אלא על שיטה מסוימת. המשרד יכול שהוא בנוי במירב האפשרויות במצב הנתון, ובשיא השכלול של השיטה הקיימת. דבר המעיד כי השיטה הקיימת נסחטה עד תום ועת להחליפה. אין זה רמז לצורך בהשתלמות והתחדשות של מעצבי המדיניות (כזו הנתבעת בצדק מן הסרים למשמעתם, מכל מורה ומכל עובד במערכות החינוך – חזור והשתלם תמיד), אלא הצבעה על אופן תפיסת ניהול שהגיעה עד תכליתה וצריכה להתחלף לנוכח מציאות שנתחלפה. עדיין בנוי אצלנו הכל על כך שלמעלה מכל המפעל הגדול שורר איזה צװת – ונסכים אפילו שהוא מעולה בטיבו – ”צמרת” בלשון העתונים, דמויית פירמידה, שכולה ממולאה, קודם לכל, עצבנות ורגישויות לכוון ראשה, לפני כל רגישות אחרת, לצדדים או למטה. באופן שאין כאן "פעולת מטה” מתוקנת, שניכרת בהיערכותה הנכונה, בהידברות הפתוחה וזורמת הלוך ושוב בכל האפיקים והרמות, ללא מכשולים יתרים, פטורה עד ההכרחי מעומס ”ניירת", מנוערת מחלודה ביורוקרטית – כדי שראשה יהיה פנוי ולבה פתוח למחשבה רעננה. למחשבה ולא לתיקוני שרברבים של שעת הדחק, ולא לחשבונות שנפרעים בהם זה מזה, או נעזרים בהם זה בזה. ובעיקר שלא יהיה שם בית־מחסה לחצאי מחשבות מכװצות מפני חששו של כל תושב מפני זעמו היופיטרי של מי שמעליו. ואילו הוועדות הציבוריות המופקדות במוסדות מכובדים על שקילה מחדש ועל ביקורת – גם הן ערוכות כך שהמערערים הם פשוט אויבים פוליטיים, ומחפשי מומים להכעיס.

וזה גם הטעם מפני מה שום הצעה לשינוי השיטה לא תזכה בתמיכה – לפי שהיא תוצג מייד כהתנגדות פוליטית ולא ענינית, והציבור יגוייס לחיװי־דיעה בזירות כאלה שבהן הכוח הפוליטי ערוך מראש ומובטח אוטומאטית, וההצעה תידחה מסיבות של השתייכות ולא מהתמודדות עם הנושא הנדון – טכסיס בדוק המנוצל בכל מקום תמיד.

מעט מדי מחשבה ציבורית, או עיונית, הוקדשה לנושא זה. המעונינים, הנוגעים יום־יום בחינוך, שקועים במערכות מקומיות, מתאוננים על תקלות בפעולה, קובלים על נושאי שיגרה, ובוכים תמיד על איזה מסמר דוקר שבנעל, ואילו על הראייה למרחוק פוסחים. אולי מפני שמניחים שכפי שיש – כך מן הסתם צריך להיות, ורק עוד לתקן זעיר שם. והדברים ידועים. ואילו הנושא בחינוך (ולא רק בחינוך), הוא כאמור: איך החלטה נעשית ואיך מדיניות מעוצבת. לא לשם כבוד תרגיל העשייה המשוכללת, כמובן, אלא לשם כבוד התוצאות, ומתוך הכרה כי הקשר בין השניים אינו רק הגיוני וסביר, אלא גם מבטיח שלא להזקק רק להברקות גאוניות שהן חסד, אלא לתבונת יום יום, תמיד. הדרך שבה מטפלים היום בצרכים קיימים והדרך שבה מכינים היום כלים לצרכים משתנים ומתחדשים – דרך זו בכללה, היא שרירותית, אקלקטית, אילתורית. וצריך לחדול מלכת בה ומהשתמש בכלים אלה, לא בסוכנויות פעולה אלה, ולא בקצב שהן פועלות ולא באמונה שיש בכוחן להגיב תמיד – ויהיו האנשים המופקדים על רשות החינוך – המחוננים, החכמים והטובים באדם. עשיית המדיניות תובעת מהם ידיעה להפעלת מנגנונים מורכבים, ושאם לא יפעילום, או שיפעילום שלא כראוי – יהיה עליהם לצאת להיאבק עם אלף דובים נרגזים בידים ריקות, בגבורה עצומה ובמסירות נפש ראויה להערצה – אבל, פחות או יותר, בגישוש ובעיניים מצועפות – ובכשלון.

בחברה בת־זמננו, במשק בן־זמננו, בהתפתחות של זמננו ובקצב ההולך ומואץ – וביחוד מיוחד בחינוך – חשובה האינטואיציה, חשובה המנהיגות, חשוב הפאתוס והמופת האישי – אבל יש דבר חשוב מזה, או, קודם לזה: הפעלת מגע־הזיק בין בעל־הסמכות לרצות ובין המציאות שבה אמור הרצון להתממש. חשובה מכל, התוצאה שתצא מן המאמצים והרצונות, ושסגולות היקר של העומדים בראש, לא הן לבדן תהיינה כל ההישג. שבמתח הכרחי זה בין המציאות ובין הרצון המובע, יבואו שני הצדדים הנפגשים במלוא ישותם. שיהיו שניהם נוכחים בערות ובאחריות. זה יודע לאמור עצמו וזה יודע לאמור יכולתו. לא פגישה שבה מונולוג מייצג את שני הצדדים, אלא פגישה שזה זה אומר אני רוצה משהו, וזה משיב כי רצון כזה יעלה במחיר כזה; או, כי רצון כזה יגרור עמו התנגשות בצורך חשוב אחר; או, כי רצונך אין־יודע היום איך עושים אותו; או, רצונך ייעשה אבל שלבים שלבים. ובעל הרצון יאמר שמעתי ואף־על־פי־כן; או שיאמר, נמתין; או שיאמר, ומה עוד אפשר לעשות, אחרת? וכל כיוצא בזה.

*

פוליטיקאים מנוסח מסויים אין בהם חיבה יתרה לאנשי־מדע. גם מפני שאינם סובלים בעלי דעה בלתי תלויים; גם מפני שחשים עצמם כחובבים על יד מומחים; גם מפני שאינם מבינים בלשונם די הצורך ונוטים לייחס להם את כוונות עצמם: שלטון; וגם, אולי, אדרבה, מפני שבעצם הם מתלהטים אז להוכיח שבין חכמים הם החכמים יותר, והראייה שהם תמיד ”מסדרים” את ”חכמי הרוח”, והללו נופלים בפחיהם, ומול עורמת הפוליטיקאים מתגלה אז כל תמימותם המצחיקה – עם הלקח העתיק המתרה לשוא: תמימים אל ייכנסו לזירת התגוששות.

ואילו שיטה חדשה מוכרחה להכניס פנימה, ועד לפני ולפנים, דוקא אנשים אלה, שאינם פוליטיקאים ואינם פקידים, ואינם עסקנים: אנשים חדשים, תמימים אלה ועילגים אלה, שהם־הם בעלי הרצון, החסרים לעיצוב המדיניות. בלתי תלויים, וחובה שיישארו בלתי תלויים; נציגים ישירים ולא מתמנים; הבאים ישר מכוח שולחיהם, ולא מכוח שלוחי שולחיהם. זה מצד אחד, ומצד אחר עוד אנשים, כאלה העולים על אחרים מכוח היותם מנוסים מהם ומתורגלים במתודות של לימוד, בדיקה והחלטה, ומצוידים במיטב הדעת בשטחי החקירה שמהם הם באים. החידוש הוא במעמדם בתהליך עיצוב המדיניות. שאל תוך מערכת השלטון, שראשית נבחרו כדרך שנבחרים כל נציגי הציבור ברשות המחוקקת והמבצעת, ייכנסו עתה אנשים מחוננים באותה סמכות, אבל לתפקיד מוגדר אחד בלבד. לא כנהוג עתה, ששליח ציבור (כציר לבית הנבחרים, למשל), אינו נבחר לתפקיד מוגדר – אלא משנבחר הוא כבר כשר, לכאורה, לכל תפקיד ולכל ועדה, אם לפי נטייתו או בשליחות סיעתו. ואילו בעניין זה בוחר הציבור את שליחו לתפקיד מוגדר ויחיד: חינוך. שליח הבא לייצג את רצון הציבור בקביעת מדיניות החינוך ובעיצובה. ואיתו עוד שליח אחר, שלא נבחר על ידי הציבור, אלא שנשלח כמייצג מידע, מתודה וסגולות אישיות מיוחדות. כללו של דבר, מדובר כאן על אנשים שליחים שאינם פוליטיקאים, שאינם מייצגים מפלגות פוליטיות ואינם מוסעים על־ידי תאוות־שלטון – אישים נבחרים למטרה אחת ומיוחדת – כדי שיהיו כמין "סוכנות ממלכתית לעיצוב מדיניות לחינוך” (ועוד הוסבר גם נחיצותן של סוכנויות כאלה גם במרחבים מקומיים, מופקדות על התת־מיבנה הניגזר מן השלם, ומותאמות לצרכים האופיניים לכל מרחב.) כל אלה לא במקום המשרד, או הרשות המופקדת על כך כמקובל, ולא כדי לעקפם, או כדי לרוקן את תוכנם, אלא כבני־צמד לדיון. ענין זה צריך הרחבת דברים.

הבדלים רבים וידועים בין רשות החינוך ושאר רשויות המימשל וזרועותיו. הבדל אחד הוא יסודי: שבשאר רשויות המימשל עומד כנגד כל אחת בעל דבר טבעי. (להוציא אולי מדיניות הביטחון, שמחמת ייחוד סודיותה, נעשה דיון הציבור בה עקיף: בהפקדה זכותו בידי נאמנים). אבל הרשות החקלאית, למשל, עומדים נכחה החקלאים וצרכניהם, ורשות התעשיה – תעשיינים, פועלי תעשיה וצרכנים, כולם כוחם הממשי עמם, להכריח אותה, אפילו תנסה להתעלם מהם – להפגש עמם ולעמוד בדו־שיח. בשיחות כאלה אפשר תהא ידה של הרשות על העליונה תמיד, מפני שהיא מאורגנת ומצויידת בריכוז מחשבה תחלה ושליטה במקורות הכוח, ואולי מפני שעמדתה היא מראש פשרה בין עמדות מנוגדות של המעונינים המפורדים. אבל דו־שיח אין פירושו קבלת דעתו של בן־שיחך, אלא אי־פסיחה עליו כאילו איננו: איסור לעשות לו או בו בלי לשאול את פיו; גם אם אינו מסכים – הוא יודע על מה אינו מסכים וניתן לו מקום סביר לשכנע או להשתכנע. אין זה דו־שיח על פרטים טכניים, אלא על קוים עיקריים. כלומר על המדיניות: על היעוד,על עדיפות, על מוקדם ומאוחר, ומפני מה דווקא כך.

יזהר סמילנסקי, מולד 13 – 14 , 1970
Yizhar-BTamuz-IrmaS-1934
1934: יזהר ביום הולדתו ה־18, דודו ירמיהו ובנימין תמוז (קמר).

Y-kamer-irma1

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s