על חינוך ועל לא־חינוך – ה2'.

כל עמלם של העמלים היום בחינוך, חוקרים, מלומדים ומורים וכל חריצותם – הוא טירחה יקרה, אך בלתי מקדמת. כציפור זו המנסה לייבש בלוגמות חרטומה את הים: נפלאה מסירותה, אך אבסורדית. ואילו אם לתקוף ממשות גדולה יש לפנות אליה כאריה המתנפל על טרפו – ישר אל אבי העורקים. שמשמעה כאן: להתחיל במחשבה. ומחשבה, כידוע, יש והיא הברקה נפלאה ובלתי חוזרת, אך שכיח יותר שהיא מאמץ מודע המשתמש באפנים ובתכנים, כדי להקיש מזה על זה, ולבור זה מזה, ולהבהיר. הווה אומר, יש להתחיל מן המדיניות. ועוד, כי לא די בתיקונים ובתקנות בדרכי הלימוד ובאמצעי הלימוד, ובהדרכה מפרט אל פרט – שהן הליכה בדרך הארוכה, וחשש שהילדים, שבשלהם כל הרעש, לא ישבו להמתין אלא ילכו להם בינתיים ויעשו מה שיעשו, וכל דיקדוקי המתקנים – כסגירת האורווה לאחר שהסוס נגנב.

וכן גם זה: מלומדים ואנשי־מחקר רגילים לעוות פנים בסלידה למשמע ”פוליטיקה”. אך הויתור על התערבות פעילה במעשה עיצוב המדיניות – מפקיר הכל בידי אלה שלא רק שמוכנים לעשות לבדם אלא שעוד שומרים על כך בקנאות. צריכה לבוא עלינו התערבות מעמיקה של האינטלקטואלים, העוסקים בחקירותיהם או ביצירתם, כאשר היא, בתהליך עיצוב המדיניות של החינוך. לא כבעלי עצות מעת־לעת, אלא כשותפים אורגניים של קבע. ואם זה פוגע בעיסוקם – הרי זו פגיעה מפרה. עליהם להיות בדבר על־פי חוק. במקביל לרובד העליון של ההיירארכיה השלטונית. ואם אין זה מתיישב עם הדפוסים הפרלמנטריים המקובלים – דפוסים אלה הם בני חילוף – וכשם שפעם נוסחו הפעם ישתנו. אם כל רבבות האדם העוסקים בחינוך יתחילו בכך שיהיו פונים מעתה לא רק להאזין מן הקצוות ופנימה – אלא גם לומר מן הראש החושב ואל ההיקף – אפשר יתקרב המפנה הזה. פאסיביות במעשה יוצר זה, השארתו בידי הפוליטיקאים־של־ תמיד אינה רק משאירה את העולם במהלך איטי, או בבזבוז כלשהו, שכנגדו זוכים בלחץ מופחת ובאיזו השתהות לא־בלתי־נוחה – אלא משאירה את העולם בהצטברות כזו שתגיע יום אחד להתפרצות של פורענות.

ולפיכך לא די לתת עצות, אם תתבקש, או לערוך ”סימפוזיון” מלומד שיעלה אבק קודם שישתתק, או לכתוב מכתב למערכת על פגם זה או אחר, או לגנות בחוג חבריך על מיני מעשים או מחדלים שרואים סביב. צריך פשוט להתערב. הוויה שבה סמלים רוממים וזרקורים עצומים המסנוורים מלפנים ומניחים מסתור חשוך מאחור – צריכה לפנות מקום להוויה נוחה שבה אנשים כמוך־כמוני נוטלים עליהם אחריות, לא כדי להיות חכמים במקום כולם, אלא כדי להיות כגירוי המדרבן את כולם, שיהיו מה שיש במרום כוחם להיות. יש בינינו הסבורים כי יש במעומעם האנושי כשאינו נלחץ להמליט מסקנה פסקנית, יותר חכמה מאשר בכל חכמת המתכנן החכם מכולם, אשר לטובת דבר נחוץ אחד הוא מייבש אפשרויות עשירות אחרות שעוד לא הגיעו. וכי חכמת אדם תמיד משחיתה אפשרויות שבכוח כדי לקיים אחת מהן בפועל, ולעולם אין יודע אם במופסד לא היה יותר מאשר במקוים, ואם ההצלחות הנבחרות אינן לעולם מעוקרות. וכן יש אנשים שבאין להם מיסתורין אין להם טעם הווייה. יש אחרים המטילים ספק בכל חכמה סינתטית שתנסה לקצר את הדרכים הנפתלות של הקיום האנושי. כל אלה עמדות שאין צורך לערער עליהן, לפי שאין כוונה כזו. אין הכוונה אלא זו – שלא לעמוד עוד על יסוד בלתי־קיים ולהעמיד פנים שהוא קיים. שלא לאמור כי יש לאדם איזה תפקיד שהוא גדול מן האדם העושה בו, ולא מידות להתנהגות שהוא כפוי להן, לפי שהן יונקות סמכותו מעקרונות או מערכים שעליו להתבטל בפניהם, וכי אין שום יסוד־אמת, מלבד איסור רצונו שלו – וכי חשיפת הרצון הזה כרצון מבוגר של בן־חורין – היא כל השאלה שלפנינו. 

*

מתקבל על הדעת כי רשות אחת, מלמעלה, לעולם לא תוכל לשקף את רצון הציבור, וגם לא סוכנות אחת שחבריה באים מן הציבור – אלא בדברים כלליים ורחבים למדי. מפני שאין רצון אחד לציבור, ואין ציבור אחד אלא ציבורים ציבורים, ולפיכך לא רק נציגים דרושים לכל ציבור וציבור, אלא שגם הרשות לא תהא ריכוזית ויחידה. רשויות חינוך מקומיות, מפותחות כדי לכלכל את מירב עניניהן, ולהביע במדיניותן רצונות מפורטים יותר של מקום ושל זמן יחודיים – הן דרך רצויה ואפילו הכרחית. קוים כללים יוצעו לפני הכל, ופירושם המקומי ייקבע בכל מקום ומקום. סדר זה יקרב את החינוך אל התחום שבו הוא נעשה, מובן יותר לציבור שמסביבו, והשתתפותם בו טבעית יותר. כל רשות־משנה כזאת צריכה לבוא עמה גם סוכנות־משנה לעיצוב המדיניות במתכונת הסוכנות המרכזית, עשויה נציגים ואינטלקטואלים, שתציע יעדים, ערכי העדפה וקצב הליכה לפני המבצעים.

ועוד הערה להועיל. כשנאמר נציגי ציבור ואינטלקטואלים, אין זה חלילה כאילו נאמר, בורים כנגד משכילים, המוניים כנגד יחסניים, – נציגי הציבור יכול שיהיו כולם מלומדים חשובים, כשם שיכול שיהיו כולם עמי־ארצות. משמע ”נציגי הציבור” אינו שיעור של למדנות, או של כושר עשייה והצלחה, אלא שיעור אחד בלבד – של אימון הציבור אל האיש שיהיה להם לפה. קל מזה לומר אקדימאי – באלה אין הציבור בוחר, והם אינם זקוקים לאישורו, אלא הם בחזקת עצמם, דוקא מהיותם מחוננים במשהו ונפלים במשהו, אם בלמדנות, ואם בשימוש מתודות מדעיות, אם בכאבי יצירה רוחנית ואם ברוחב אופקים, אנשים שיודעים גם לשאת עיניים קדימה וגם להבחין בין דברים על פי ערכם האובייקטיבי.

שתי קבוצות אלה קרואות לפגישה מיוחדת. לא חד־פעמית. לא רק לעשייה אחת. אלא לשבת ולדגור על רעיונות. מייצגי הציבור יצטרפו להיות מבטאים של רצון שאינו מנוסח פעם־אחת־ולעולם. נוכחותם יש לה טעם כשהם בהלוך ושוב מן הציבור ואליו, כשיגרמו לכך שהשאלות שהם שואלים או שהם נשאלים עליהן תהיינה מתדפקות על פתחי הציבור, ולא יניחו לבריות להסתלק ולעסוק רק בעבודתם, בצריכתם ובנוחותם, כשם ש"אנשי־הרוח” לא יהיו לבדם במועצה אלא יחזרו ויעוררו ויטרידו את חבריהם.

חברה שאין בה דיון בוגר על החינוך, הלכה למעשה, אין בה גם חינוך. ודיון של מומחים אינו בא במקום הדיון של החברה. והמעשים המתעטרים אז בתואר חינוך, לא שהם נשארים דמויי־חינוך, או כמעט־חינוך, אלא הם ממש לא־חינוך מכל וכל. הם אשלייה שבהתפזרה נשארת תחתיה כמיהה עצובה לדבר שהופסד, חנוקה תחת הזיבורית העצומה שערמו עליה כדי שלא יישמע קולה. ודורנו יותר מדי מלא עצבויות ”אלים שהכזיבו” שכאלה.

רק זה שהאדם בטבעו הוא בלתי נשבר בנקל, ולאחר כל הידוע על מומיו וחולשותיו, יש בו תמיד עוז, לא צפוי מראש, שאינו מניח לטמטום המעייף הזה להכניעו עד־השלמה. עדיין שום איסור לא צלח על האדם, מימי אדם הראשון. ואותו ”חינוך” שהצליחו להטיל עליו, כרשת על טרף ברחני, האדם גדל ממנו והלאה, נחלץ והווה מה שהוא יכול־להיות, על אפו ועל חמתו של החינוך, ולבסוף גם נפטר ממנו ומתנער, לא תמיד בלי צלקות, ולא תמיד בלי לחזור שנית אל שממנו נפטר. על דרך "סלסלו את המחשבה והיא תרומם את הלשון” של אחד־העם, אפשר לומר – טפלו בחברה והיא תרומם את החינוך שבקרבה. לולא ש”חברה” היא תמונה מופשטת להוויה חמקנית. בלי הכשרה נכונה קשה לייחל ממנה להתייצבות פעילה. אבל מה יש חוץ לזה? התקוות היפות כי מביה”ס ”המתקדם” לבדו תצא מניה־וביה חברה מתוקנת יותר – לא ידעה ניצחונות, ואין לה, לדאבון הלב, במה להוכיח.

צריך איפוא להחזיר לציבור מה שנלקח ממנו. שהרי מה שקורין היום ”חינוך” היה פעם התרחשות טבעית בתוך־תחומם של אנשים, אתם וסביבם, והלך ונעשה מופרד מהם, כמוסד תכליתי מבודל ומכװן לתפקידו, וצריך על־כן למצוא דרך להחזיר את הציבור לבית־הספר ואת בית־הספר אליו, ובלא לאבד זמן.

אם גם הפעם לא יושג הדבר המקװה – אות שמשהו כאן בטעות יסודו. טעות קשה ונוראה. שבגללה קראו לאין יש, והאמינו במה שלא־ייתכן כאילו היה בגדר ייתכן, ולא עוד אלא שגררו את כולם בחוקים מחייבים למסלול־אכזב זה, ושילמו עליו במיטב תיקוות, שנים רעננות, יכולות והון. השאלה שתישאר אז לשאול לא תהיה אלא זו, מי צריך את כל זה. ומדוע לא להתנער מכל מיני החינוך ולהניח לבני אדם.

לא רק ששום אסון לא יקרה בלי חינוך, אלא אדרבה, רווחה תהיה לזמן־מה וחיסכון עצום בהכל, ובעיקר פחות אחיזת־עיניים ופחות שקר־מוסכם שתלטני, ומיליוני ילדים יצאו אז לשיר ”המלך ערום!” בחוצות, ובפעם הראשונה יתחילו לשאול מן המקום הנכון: מה אם־כן מעתה והלאה? לא־חינוך אינו יכול לתפוס מקומו של חינוך לאורך־ימים.

יזהר סמילנסקי, מולד 13 – 14 , 1970

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s