חינוך לאמנות, מילה ריקה – ג'

עצור בן־אדם, הם מפצירים, ותן לנו קשב, הטה אוזן, הם מושכים בשרוולו, עצור רגע ותן לנו קשב. זה כל מעשה השיר והסיפור מעולם, ולא רק הם אלא הכל בעולם רק מתחרה על הקשב הזה. הכל במשיכת שרוולו של העובר עליהם, וכעת גם ידי השיר נאחזות בך זעירות ודקות, ואתה, לפעמים גם נתפש, פעם נתפש למקרא השורה הראשונה, פעם למקרא דימוי אחד מיוחד, פעם למראה ההופעה על הדף, או רק מלה אחת מיוחדת, או ניסחף לעלילת הדברים, או לאיזו הזכרה שהזכירו לך, ופעם זו המוסיקה והמיפעם, משהו יוצא מן השיר לתפוש בך ולאחוז, עצור רגע בן־אדם, תן לי קשב, הקשב לי, דבר לי אליך. תן לי רגע של קשב. כשעל כל רגע של קשב מתחרה באלימות כל מה שבעולם, הקוקה קולה, ומועמד הכנסת, ונותן העבודה שלך, וזמר הלהקה מן הרדיו, וגם החלום מן הלילה, וגם הכעס שכעסת הבוקר, וגם העיתון והחדשות, וגם מזג האוויר, ומה לא, הכל וכולם רק מפצירים בך כל הזמן תן לנו את הקשב שלך, מבקשים, תובעים, מאיימים, מחניפים, מבטיחים, מייללים, מזמרים, נוערים, מה לא, ורק עצור, ורק תן את הקשב שלך. בלי הקשב שלך, לוחש לך גם השיר הזה, אני לא מתחיל לחיות. בלעדי היפתחותך אלי – אני רק גולם חנוט. תן לי קשב, הקשב רגע. האם מקשיבים? לשיר אחד? אחדים כן. לעיתים מייד. ואחרים לעיתים צריכים גם סיוע. מעין ניגוב שמשה עכורה, או הדלקת מנורה. או, סיפור שצריך לפעמים סיפור לפניו. או משהו כמו סיפורי־סבתא ההם שנעלמו כמעט, או סולם למטפס, או הסבת ראש לצד אחר, או הצבעה על מה שפסחו ולא ראו, לפעמים גם בירור כמה עניינים לימודיים שמפריעים אם לא יתבררו, ולפעמים שום דבר אלא רק פותחים וקוראים, והדבר בא ועושה את שלו, מכוחו הנתון בו, את הקשב הזה הנכון, פעם עדין ושברירי כאדווה בבריכה, ופעם סוחף וסוער כשיבולת נהר חזק, ופעם בלי כלום ומאליו ניפתח הכל, וכבר הוטמע בפנים, ומעתה תמיד זה המתח שממשיך את הקשב, שבלעדיו לא קוראים הלאה אלא זורקים מן הידיים, פעם זה מתח קשה וכבד ופעם זה גם המתח לדעת מה אחר־כך ומה הסוף, ופעם זה גם המתח לשמוע איך זה מנגן כל כך יפה, והקורא, או השומע, מוסיף ומטה קשב, בורר לו תוך כך את סוג הקשב הנכון והמתאים את אופן הקשב ההולם, בנוכחות הכפולה הזאת. ולא כדי ללמד כלום, ולא כדי למסור כלום, ולא כדי לטפל בחולי מתחלואי האדם והחברה ולא כדי להתעסק במחסורי הילדות העשוקה – אלא רק זה: כדי שיהיה אדם אחד יוצא רגע מהיותו הרגילה והולך ונעשה נוכח בנוכחות־היות חדשה, וכמו בכפל עצמו בהתגלות שלו באחר.

פתאום ומתוך השיגרה של ההיות תמיד ומתוך שיממונה המובס עד לזרא, פתאום הולכת ונוצרת נוכחות־היות חדשה, פתאום עולה הכרה נשכחת, פתאום באות מלים שהן הן המלים, ושכל מה שכבר נחשב אבוד מהיאמר ונואש מהיות נאמר, וכאילו רק נידון לכניעה וניכנע, ורק מסתפק במילון הקלישאות המצוי, פתאום ויש נוכחות בדברים שאולי ידעת אבל לא ידעת לומר, שאולי חשבת אבל לא ידעת לומר, ושאולי הרגשת ולא ידעת לומר, הלאה מכל אותן המשומשות, ההן שלאחר אבדן חיותן, כנועות עם כל שאר המון הכנועים לאילמות, עד שלא, נשאר לך אלא לבנות מאין־דיבור את העולם המדובר שלך, צר וסגור באין הדיבור שלך, ופתאום ויש לפניך, פתאום וישנו הדיבור הזה שנואשת ממנו, ושהכריח אותך להסתפק רק בגבולות דלות הנאמר המצוי, ושהכריח אותך לחיות במדבר אין דיבור, פתאום והנה מתרחב לך, פתאום ואתה גדל, פתאום ויש לך, ואתה מדבר לך את שלך, לא את דברו של מספר הסיפור, אלא דרך שלו גם את שלך, פתאום ויש לך דיבור, בן־אדם, גם לך יש דיבור. פתאום ואני מדבר, יודעים מה זה? ואני כבר לא ידעתי שאני עוד יודע לאמור, ולא ידעתי שזה עוד יכול להיות נאמר, ובדיוק מדויק כזה, ובלי לוותר על הדיוק מחמת דלות כלי האמירה וגסותם. ואיפה זה נאמר? בכל: בתוכן הסיפור, בעלילה, בדמויות, בסדר הדברים, בתיזמור, בתמונות, במילים ההן, במוסיקה שלהן, במיקצב, במיפעם, בדמיון שפתאום ועדיין יש לי דמיון חי וגם לי יש דמיון, ובזיכרון שנפתח ונחלץ מעמימות אין כוחו לתאר נכון, פתאום ואינני מסיים תמיד רק בנפנוף ידיים, וב”משהו” וב"משהו־משהו” או ב”שיגעון" או ב”כיף לא נורמאלי" ובכל שאר אילוצי אין הדיבור והאילמות האנושית המצוייה, לרבות ”מטריף”, "מגניב”. "מטמטם" או ”מדהים" שמעבר להן רק בארות סתומים, רק מידבר חרולים, ונפנופי ידיים.

וצריך אולי להדגיש כאן כי מה שמגלה הנוכחות של הקורא הוא לא רק התוכן של הסיפור או השיר, כי התוכן תמיד הוא רק המלמעלה, רק התירוץ של הסופר לכתוב ורק האמתלה לספר, ורק הגירוי החיצוני שמגרה את הקורא להיכנם ולקרוא, והסיפור עצמו לעולם אינו תוכן הדברים, ואינו הערות על המציאות ועל החיים, ולא הצילום של האנשים, ולא השיקוף של העולם, ולא הביוגרפיה של מישהו, או המיסמך על אירועים שאירעו פה ושם. אלא – הוא הגילוי של היציאה מן האילמות, שהנה אפשר לדבר, שאפשר לדבר היטב ועל מה שכאילו לא הצליחו לדבר ולא מדברים ואבד הסיכוי לדבר.

מה יעשה הקורא עם הגילוי הזה? אבל זו בדיוק חירותו שלו, הסיפור פתוח וקוראים שונים קוראים שונה, מוצאים דברים שונים, מתעכבים במקומות שונים וממלאים שונה את החללים הריקים, ולא תמיד יודעים לומר שבעצם לא הסיפור הכתוב תפש אותם אלא הסיפור שלא נכתב, הסיפור שלהם – היכולת האבודה שלהם לדבר את הדיבור שלהם. מה יעשו אז ביכולת הזו שנמצאה להם – זה עיסקם. הנוכחות בסיפור, הקשב והמתח, עושים להם כעת שיהיו יכולים לראות דרך נוכחותו הזרה של אדם אחר את נוכחותם שלהם, ודרך דיבורו של האחר את העניין של עצמם ואת יכולת דיבורם שלהם, אם זו מצוקה ואם זו ריגשה, אם זו דאגה ואם זו תפילה, ואם זו מציאת זהותו שלו והכרת הכרתו שלו, ושל מקומו ושל פריכות היותו.

כל מה שאפשר לעשות אינו אלא לזוז ולתת הזדמנויות שונות ומשונות, ולפעמים גם לעזור משהו כשמתבקשים: לעזור לקורא להיות קורא. לעזור לו כפי שהוא, מן המקום שהוא בו. לא להסביר את הסיפורים ולא לתרגם את השירים, אלא לעזור לקורא להיות קורא, לא הסיפורים קשים ולא השירים קשים, אלא קשה לקורא להיות קורא מכל מיני סיבות שבעולם, ובעיקר מפני שהוא מכווץ, ורגיל לאילמות, וכבר ניסגר לתוכו, סגור בלי דיבור. ולא לעזור בלי להידרש, ולא בהתנשאות לא בשום מתכון מוכן לכל וטוב לכל, ולא ב”חיבובי” הקריאה הללו, אלוהים ישמור, שעושים דברים מגוחכים ומולידים עוד היסגרות אם לא אדישות, אם לא עוינות.

ובלי תכניות חובה, ובלי ספרי חובה, ובלי רשימות מוכנות של הספרים המכובדים, אלא בהתייחסות אל הקורא, ולא בתביעה להשתפרות ולא בחובה להיעשות לבן־תרבות, ובלי להיבחן על ידיעת הקליפות המכובדות והריקות, ולא על מי הוא גאון הספרות ומה היו חייו ומי אלוף השירה ומה עלילותיו, אלא ללמוד לדעת את הנוכחות הזו שלך בדבר ואת ההנאה שלך מדבר של הנאה, דבר של סיפוק, שאולי שכחת שישנו, שלא הספקת לדעת.

מין סיפוק שונה מן הסיפוקים הנפוצים שאולי הורגלת בהם יותר, ושאולי הם סיפוקים מהירים יותר ומהממים יותר, וכעת, אולי תתחיל לראות דברים חשובים לך וקרובים לך, דברים מאמצע העניין הלוזי המעניין אותך, ואת אמצע הלוז הפנימי של היותך, שכעת אתה הולך ונוכח בו ובא פנימה ומוצא לפניך את הנוכחות שלו, הידועה והדחויה והאבודה והנישכחת, ומשהו שידיעתו חשובה הולך ומתגלה לך, אותה ההנאה שאי־אפשר לתאר מראש אלא רק להתנסות בה, כשם שאי אפשר לתאר מראש מה זה צהוב אלא רק לראות ולדעת.

ולשם כך צריך להיות מיפגש, לא כדי שזה יתקן את זה ולא כדי שזה יקנה משהו מידי זה, אלא כדי שיתגלה פתאום איך אדם מוצא את הדבר שלו, איך בסיפורו של איש אחד על דברים אחרים ומהם גם רחוקים ומייגעים, איך, ובלי לפגום בחירותו, הוא נמצא נפתח לראייה חדשה של מה שרצה להבין תמיד ורק הסתובב סביב חסר דיבור לאמור. פתאום, ויש לו יציאה מגבולות המוגבל שלו, ומן המעגל הסוגר האישי הרמוס שלו, פתאום והוא בהיותו נוגע בדיבור הנכון הזה שעונה נפלא ושהולך אתך הלאה מזה. וזה מאיר פתאום, וזז הלאה מסוגר שיחת הדיבורים הסגורה שלו, זו של היומיום הסתמי שמשאירה אותו ללא דיבור, והלאה מסבב שיחת הקלישאות אל בני שיחו, פתאום והוא מוצא דברים שביקש לומר, דברים שכמעט אמר כשהסתבך ונואש ולא אמר, פתאום ואיזה עומק בתוך עצמו שמעולם לא הצליח לומר, אלא רק להרגיש את כאב אילמות העומק הזה, כילד מת בבטן אימו, ואיך פתאום והוא מתוך הנוכחות במה שאינו הוא עצמו, יש והוא מוצא דברים ושיחה ואמירה, וידועה, וגם של עצמו, לאחר שכמעט נכנע מקבל עליו להסתפק ב"זה־מה־יש" העלוב של כולם, ולמות שם. פתאום והוא חי, פתאום ודברי השני על עצמו עושים לו שיהיה ניזכר ויודע לדבר, גם הוא, על עצמו. וזה הלא הדבר. זה השחרור. זו ההנאה. וזה כל הדבר.

ואם אמת הדבר שיש איזו נהרה באמנות, ותהא אפילו עצובה, ונואשת, ככל שיש, הרי כל מה שצריך הוא שלא להסתיר אותה, לזוז הצידה, לא לכסות – זה הכל.

ותהיה לה הנהרה הזאת נראית.

יזהר סמילנסקי, טעמים 1, 1993

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s