לרוץ למשרת מושל

מארק טוויין

(מאנגלית: ניצה בן-ארי)

לפני מספר חודשים אושרה מועמדותי למשרת מושל מדינת ניו-יורק הגדולה, כמועמד עצמאי מול סטיוארט ל. וודפורד וג’ון ט. הופמן. פיעמה בי תחושה שיש לי עדיפות אחת משמעותית על שני הג’נטלמנים האלה, והיא נעוצה ביושרתי. מן העיתונות ניתן היה ללמוד בנקל כי אם אמנם ידעו הללו בזמן מן הזמנים שם טוב מהו, הרי שזמן זה חלף עבר לו. ניכר שבשנים האחרונות הם מצאו עצמם מעורבים במיני פשעים בזויים. עם זאת, בעוד אני עולץ בעליונותי ומתענג עליה בסתר, זרם תת-קרקעי אפל של אי-נוחות "כירסם" בשורש אושרי – והוא העובדה שאיאלץ לראות את שמי נישא לשווא בכפיפה אחת עם שמם של אנשים מעין אלה. המועקה גברה והלכה. לבסוף כתבתי על כך לסבתי. תשובתה, מהירה וחריפה, לא איחרה לבוא. היא כתבה:

כל ימי חייך לא עשית דבר אחד ויחיד שצריך להתבייש בו – אף לא אחד. הצץ בעיתונים. הצץ בהם ותבין אילו מין אנשים הם וודפורד והופמן, ואז תחליט אם אמנם אתה מוכן להשפיל את עצמך לרמתם ולהיכנס לקלחת הפוליטית איתם.
והרי ירדה בדיוק לסוף דעתי! לא עצמתי עין כל אותו הלילה. אלא שבסופו של דבר נבצר ממני לסגת. התחייבתי לרוץ, ועלי להמשיך במאבק. בארוחת שחרית, בעודי מעיין בפיזור נפש בעיתוני הבוקר, נתקלתי בפיסקה הבאה, ועלי להודות שמימי לא נדהמתי כל כך:
שבועת שקר. – אולי עכשיו, כשהאדון מארק טוויין ניצב בפני העם כמועמד למושל, יואיל בטובו להסביר איך זה הורשע בשבועת-שקר על-ידי שלושים-וארבעה עדים, בוואקאוואק שבמחוז קוצ’ין אשר בסין, ב-1863, כאשר שבועת השקר נועדה לנשל אלמנה מקומית ובני משפחתה חסרי הישע מחלקת לֶחֶך עלובה, משענם היחיד בימי שכול ויגון. האדון טוויין חייב לעצמו, וכן לעם הדגול הזה שאת זכות הבחירה שלו הוא מבקש, להבהיר את העניין. האם יעשה זאת?
מעוצם התדהמה חישבתי להתפוצץ. האשמה כה אכזרית ובוטה – מעודי לא ראיתי את קוצ’ין אשר בסין! מעודי לא שמעתי על וואקאוואק! גם אם חיי תלויים בדבר, לא הייתי מסוגל להבחין בין חלקת לֶחֶך לבין קנגורו! לא ידעתי מה לעשות. הייתי נסער וחסר אונים. הנחתי ליום לחלוף בלי לעשות דבר. בבוקר המחרת פרסם אותו עיתון עצמו את הדברים הבאים – ולא יסף:
חומר למחשבה. – מר טוויין, מן הראוי לציין, שותק שתיקה רבת משמעות בעניין שבועת השקר בקוצ’ין אשר בסין.
[תזכורת. – מעתה ואילך, ולאורך כל מערכת הבחירות, עיתון זה התייחס אלי אך ורק בתואר "טוויין הנלוז, הנשבע לשקר".]

החרה החזיק אחריו ה"גאזֶט" עם הפרסום הבא:
אנחנו שואלים. – האם המועמד החדש למשרת המושל ייאות להסביר לכמה מרעיו האזרחים (המבקשים את הזכות להצביע בעדו!) את הפרשיה התמוהה שבה חבריו לבִקתה במונטנה, אשר מעת לעת איבדו זוטות וחפצי ערך שונים, עד שלבסוף, לאחר שאלה נמצאו על גופו של מר טוויין או ב"תרכוסו" (יותר נכון עיתון שבו גלגל את חפציו), ראו צורך לספק לו, לטובתו שלו, אזהרה ידידותית, ועל כן משחו אותו בזפת ובנוצות ונשאו אותו על מוט בראש חוצות, ואז יעצו לו להשאיר חלל ריק במקום שתפס בדרך כלל במחנה. האם יעשה זאת?
הייתכן דבר זדוני במזיד מזה? והרי מעודי לא הייתי במונטנה.

[לאחר הדברים האלה, עיתון זה התייחס אלי דרך קבע כ"טוויין, הגנב ממונטנה".]

התחלתי להרים עיתונים בחשש – כמי שמתאווה להרים שמיכה שהוא זקוק לה ומשער משום מה שנחש אפעה מסתתר תחתיה. יום אחד נתקלו עיניי בדבר הבא:
השקר נחשף! – על-פי הצהרה בשבועה של מייקל אופלנאגן, אסקוויר, מאחוזת פייב-פוינטס, ומר קיט ברנס ומר ג’ון אלן מרחוב ווטר, נקבע בזה כי הצהרתו השפלה של מר מארק טוויין, לפיה סב המשפחה מנוחתו עדן של נושא הדגל שלנו, ג’ון ט. הופמן נתלה בעוון שוד דרכים, היא שקר אכזרי וחסר הצדקה, שאין לו צל של אחיזה במציאות. אנשי מעלה יתקשו להסכין לאמצעים מבישים כאלה, כמו מתקפה על המתים בקבריהם והכפשת שמם המכובד, שכל מטרתה אינה אלא השגת הצלחה פוליטית. כאשר אנו חושבים על הכאב שכזבים אומללים כגון אלה גורמים לקרוביו החסודים ומקורביו של הנפטר, כמעט מתפתים אנו להסית את הציבור הנעלב והנרגז לקחת נקם במכפיש, בנוהל מזורז ומחוץ לכותלי בית המשפט. אבל לא – הבה נשאיר אותו לייסורי מצפון צורב – (אף כי, אם סערת הנפש של הציבור תגבר עליו, ובזעמו העיוור ייגרום למכפיש נזק גופני, גלוי וידוע הוא כי שום חבר מושבעים לא ידון את העבריינים לכף חובה, ושום בין-דין לא יעניש אותם).
המשפט המסכם הצליח ברוב תחכומו להוציא אותי ממיטתי באותו לילה ואף להריץ אותי אל הדלת האחורית, בעוד "הציבור הנעלב והנרגז" שוטף בדלת הראשית, שובר רהיטים וחלונות בחמת זעמו הצודק, ולוקח אתו ביציאה כל רכוש שניתן לשאתו. ואילו אני מוכן להישבע בספר הקודש שמעודי לא השמצתי את סבו של המושל הופמן. יתר על כן – מעודי לא שמעתי את שמעו או הזכרתי אותו עד לאותו יום ולאותה שעה.

[אציין, אגב אורחא, כי העיתון המצוטט להלן כינה אותי מאז "טוויין, חוטף הגוויות".]

הכתבה הבאה שמשכה את תשומת לבי היתה זו:
מועמד מתוק. – מארק טוויין, שאמור היה לשאת נאום חוצב להבות באסיפת "העצמאיים" אמש, לא הגיע במועד! מברק מאת רופאו קבע שהוא נחבל מצמד סוסי כרכרה נמלטים ורגלו נשברה בשני מקומות – שהקרבן המסכן מתייסר בכאבי תופת, וכן הלאה וכן הלאה, עוד כהנה וכהנה פתפותי ביצים. "העצמאיים" ניסו בכל כוחם לבלוע את התואנה העלובה ולהעמיד פנים שאינם יודעים מהי הסיבה האמיתית להיעדרו של היצור המופקר שבחרו בו להיות נושא הדגל שלהם. אדם מסוים נראה מתגלגל לבית המלון של מר טוויין במצב של שכרות בהמית. חובתם העליונה של "העצמאיים" להוכיח שבהמה הלומת יין זו לא היתה מארק טוויין עצמו. סוף סוף תפסנו אותם! הרי זה מקרה שאינו סובל התחמקות. העם מרעים בקולו ודורש לדעת: "מי היה אותו האיש?"
לרגע אחד היה זה בלתי נתפס, בלתי נתפס לחלוטין, ששמי הוא שנקשר לאותו חשד בזוי. שלוש שנים ארוכות חלפו עלי מאז באו שיכר, בירה, יין, או אלכוהול כלשהו אל פי.

[תוכלו להבין איזה רושם עשו עלי אותם ימים אם אומר שראיתי את עצמי מתויג בביטחה כ"מר שיכור-כלוט טוויין" בעלון הבא של העיתון, בלי כל נקיפות מצפון – מה עוד שידעתי שהעיתון ימשיך בנאמנות מונוטונית לכנות אותי כך עד הסוף המר.]

בינתיים החלו לזרום לביתי מכתבים בעילום שם, והם הפכו לחלק בלתי נפרד מהדואר שלי. מתכונת מקובלת היתה זאת:

מה עם הזקנה ההיא שזרקת מהאחוזה ש’ך שהיתה קבצניה?
פול. פריי. [1]
או זאת:

יש דברים שעשיתה שעף-אחד לא יודע חוץ ממני. כדעי לך לטרום כמה דולרים לעבדך הנעמן או שתשמע מעל דפי העיתון  מ – ג’וני הובלות
זה הרעיון בכללותו. אני יכול להמשיך להלעיט את הקורא עד זרא, אם יש צורך בכך.

עד מהרה "תבע" אותי העיתון הרפובליקני המרכזי על עבירות שוחד גורפות, והעיתון הדמוקרטי המוביל "תפס" אותי על עבירת סחיטה בנסיבות מחמירות.

[בדרך זו זכיתי בעוד שני כינויים: "טוויין, המשחית המושחת" ו"טוויין, הסחטן הנתעב".]

בינתיים התעוררה דרישה כה תובענית ל"תשובה" לכל ההאשמות המחרידות האלה, שהן העורכים והן המנהיגים המובילים במפלגתי אמרו שתהיה זו התאבדות פוליטית מצדי אם אמשיך לשמור על שתיקה. וכמו להעניק תוקף-יתר לדרישתם, הופיעו כבר למחרת הדברים הבאים באחד העיתונים:

שורו וראו, זה האיש! – המועמד העצמאי עדיין שומר על שתיקה. מפני שאינו מעז לדבר. כל אחת מההאשמות נגדו הוכחה בהרחבה, ואף אושרה ושבה ואושרה מעצם אותה שתיקה רועמת שלו, עד כי הוא ניצב היום לפנינו אשם תמיד. הביטו במועמד שלכם, עצמאים! הביטו בטוויין הנלוז הנשבע לשקר! הגנב ממונטנה! חוטף הגוויות! מר שיכור-כלוט בהתגלמותו! המשחית המושחת שלכם! הסחטן הנתעב שלכם! הביטו – התבוננו היטב – ואז אמרו אם אתם מוכנים להעניק את קולותיכם הישרים ליצור שקצר את המבחר העגום הזה של תארים בזכות פשעיו המזעזעים, ואינו מעז לפצות את פיו ולהכחיש ולו אחת מההאשמות!
לא היתה כל דרך להיחלץ מהעניין, ולפיכך התיישבתי, שפל רוח, לנסח "תשובה" לשורה של האשמות חסרות שחר וכזבים מרושעים. ואולם לא הספקתי לסיים את המלאכה, שכן למחרת בבוקר חשף אחד העיתונים זוועה חדשה, הכפשה טרייה, והאשים אותי במלוא הרצינות בהצתת בית משוגעים על כל יושביו, כי על כן הסתיר את הנוף מביתי. נתקפתי חרדה. או אז הגיעה ההאשמה על הרעלת דודי כדי לזכות ברכושו, מלווה בדרישה לפתוח את הקבר לאלתר. הייתי על סף התמוטטות. נוסף על כך הואשמתי בהעסקת קרובים קשישים, רפי-שכל ונטולי שיניים, להכנת האוכל בבית האסופים שאני הייתי מופקד עליו. התלבטתי – באמת ובתמים התלבטתי. עד שלבסוף, כשיא הולם ומתחייב לרדיפה חסרת הבושה שהמשטמה המפלגתית המיטה עלי, תשעה עוללים מכל גוון-עור אפשרי ושלל בלויי סחבות אומנו לרוץ אל הבמה באסיפה ציבורית, ללפות את רגליי ולקרוא לי אבא!

הרמתי ידיים. הורדתי את הדגל ונכנעתי. לא עמדתי בדרישות של מערכת הבחירות למושל מדינת ניו-יורק, ועל כן הסרתי את מועמדותי. במר נפשי חתמתי:
בכבוד רב,

לשעבר אדם הגון, ואילו היום

מארק טוויין, נש"ל, גנ"מ, חו"ג, שכ"ל, מש"מ ו-סח"נ.

דצמבר 1870

[1] "פול פריי" הוא שם מחזה קומי מפורסם מאת ג’ון פול, שעלה על הבמה בלונדון ב-1825, וזכה להצלחה גדולה עד 1870. גיבורו הוא סקרן כפייתי התוחב את אפו בעסקי אחרים.

הופיע לראשונה במגאזין החודשי "גאלאקסי", עלון דצמבר 1870
Reprinted from Mark Twain: Collected Tales, Sketches, Speeches, and Essays 1852–1890

(The Library of America, 1992), pages 491–94.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s