החודשים דצמבר 48 – ינואר 49 הם החודשים האחרונים של מלחמת השחרור. צה"ל הוא הצבא המנצח וגיבוריו נישאים על כפיים. ובעתונות ממשיכים להופיע מאמרי הערכה ל"השבוי".
כותב "נו"ן" בדבר 10.12.48: “פרשה זו של השבוי הערבי ושוביו היהודים הועלתה זו הפעם הראשונה בכוח של סופר, שוחר־אמת ובוחן את מצוות הלב וחובת־החמלה […]”
ב 2.1.49 מפרסם "על המשמר", בטאון מפ"ם, יריבתה העיקרית של מפא"י בבחירות לאספה המכוננת, את דבר הכללתו של יזהר ברשימת מפא"י. העיתון מציין כי יזהר הוכנס לרשימה בלי ששאלו את פיו, ושוכנע להשאר בה רק אחרי שהפקיד מכתב התפטרות וגם הובטחו לו חופש הצבעה ופטור ממשמעת סיעתית (!). מן נחמה עצמית (ומצוצה מן האצבע), על הנתח הדשן שנשמט ממקור מפ"ם…
חמשה ימים לאחר מכן מפרסם העיתון את מאמרו של חיים פלג על "השבוי" ושמו "קריאת־תגר של אמן", ובו הוא כותב בין היתר: “ואין ספק כי באומץ־לב גדול נחן המחבר, שיצא בעצם ימי השכרון של הנצחונות לכתוב כך על צבאנו (ועוד עתיד ס. יזהר, בוודאי, לספוג על כך…). והוא מסיים את רשימתו במילים אלה: “יש בסיפור זה משום התערבות אקטיבית ביותר בהווית ימינו, חוות־דעת שאינה משתמעת לשני פנים, סיפור שכתבו המחבר בתמצית מזגו הנפשי ועל כן מדובב כל־כך אל לב קוראים רבים, משבית מנוחתם וקורא תגר בשפת האמנות, שהיא חזקה מכל שפה שבעולם.”
ה 26.1.49 הוא יום השנה הראשון לנפילתו של חיים בן־דור, חברו הקרוב של חיים גורי. גורי לא הפסיק להתאבל עליו כל חייו, ואת זכרו החייה בספר הפרוזה היחיד שכתב: “הספר המשוגע", ש"חמדור", חיים בן דור, הוא גיבורו.
ב"על המשמר" בוחר גורי להעלות את זכר חברו על ידי פרסום מכתב שכתב הנ"ל ליזהר בשנת 1941. ויש בדברים מעין תשובה לדוד לאזר, ד"ר לאזר מגליציה, שהודיע כי אינו מסוגל להבין את שפתו של יזהר.
“מעריציך בכל הארץ מחכים בקוצר רוח לפרסום דבריך שבכתובים […] בך ישנו אותו דבר שציין את גורלו של ברנר – […] האמת עד הסוף, ללא ויתור [..] והאמת שלך היא "צברית", היא צמחה בין פרדסים וחולות, בחמסינים ובשדות העמק, היא ארץ ישראלית".
במרוצת השנים חזר גורי וציטט מכתב זה עשרות פעמים, כולל בהספד שנשא על קברו של יזהר.
ב 4.2.49 מהלל ומשבח הד"ר ברוך קורצוויל, הוא ולא אחר, את "השבוי". הוא עושה זאת על דפי "הארץ", במאמרו "יסודות הומניים בשירת ההווה" אגב כתיבת תשבחות ל"על זאת" של אלתרמן. לימים יקטול קורצוויל את השניים הללו ויעשה מהם עפר ואפר, אבל בראשית פברואר 49 הוא מתפעל ומשבח.
גם יריבו המושבע של קורצוויל, דב סדן, מצטרף לשבחים, ועושה זאת במאמר ב"דבר" מיום 18.3.49. בו הוא טוען כי "השבוי" הוא אחיו בפרוזה של "על זאת".
כל זאת נכתב והתרחש בחדשים הראשונים שלאחר פרסום הסיפור. בעשורים הראשונים לקיום המדינה נכלל הסיפור בתכנית הלימודים.
מקץ שנים, כשקם דור חדש שלא ידע את תש"ח, הפך הסיפור לסמרטוט אדום בעיני הקיצוניים משמאל ומימין גם יחד, ראש וראשון, לטעמם, לדברי צביעות ובוגדנות.
“זה נושא לסיפור חדש – אבל סיפורנו זה תם ונשלם".
סוף.
ס. יזהר חוזר 