הווה, עבר, ו"ימי צקלג"

שתי שאלות:

האם ניתן לכתוב, בעברית, ספור של הווה מתמשך, הכולל כל פרט ממנו ולא מדלג מ’פעולה’ ל’פעולה’?

האם יהיו לסיפור כזה קוראים – אלו המתעניינים ב’עכשיו’ ולא ב’מה קרה אחר־כך’?

ב-1921 כתב ח. נ. ביאליק לתאטרון ‘הבימה’ מכתב ובו הדברים הבאיםi:

"השפה העברית – רְאי העם – אף היא בעיקרה אך שפת העלילה והמפעל. מן השם והתאר, היסוד העומד והנח, אין בה בלתי אם מעט. רוּבה "פועל". מן השם, תאר־השם ותאר־הפעל איננה תופסת אלא את המועט, זה שהמפעל והעלילה זקוקים לו. מרחבת היא בפעלים ומצמצמת בשמות ותארים.

ללשון העברית אין אפילו זמן הֹוה – זמן המנוחה והעמידה. אותו לא תדע ולא תכיר. לה רק זמני התנועה התמידית – העבר והעתיד. ה"הוה" שלה הוא אך מדומה: חציו עבר וחציו עתיד. משיִקָרש ל"הֹוֶה" – מיד יעשה תֹאר ונפסל להוראת זמן. ואולם גם העבר והעתיד בה אינם קרושים ועומדים. שוטפים הם, מתנועעים, מתחלפים. ו' אחת מהפכתם על פניהם. העבר יהי לעתיד והעתיד לעבר. "וַיהי" "והיה". מתנועעת היא מבפנים ואין לה מנוחה.

ובצורת ההרצאה – כולה תנועה ועלילה, כולה ספור מעשים, ורק מעשים. כל פסוק קטן שבה היא פסיעה לפנים, תנודה ועקירה ממקום זה לשלאחריו. אין עמידה ושהִיָה במקום אחד לשם הסתכלות בטלה. התאור כמעט שאינו תופס בה מקום ולעולם אינו בה "לשמו", אלא בתור חוליה מוכרחת של גלגולי המאורעות ושלשלת העלילות, וכשאין להמשיך את סיפור המעשה בלעדיו.“

המכתב פורסם ב"תיאטרון" רק לאחרונה, וספק אם יזהר הכיר אותו. האם המטרה שניסח לעצמו בעת כתיבת “ימי צקלג” הייתה להציב לו דוגמה נגדית? ספק אם כך ניסח אותה לעצמו. אבל זה מה שעשה כאשר ביקש לכתוב ספר שכמוהו עוד לא נכתב בעברית, ספר עברי מהפכני, הקם על מוסכמות הכתיבה העברית. ספר שבו יגבר התיאור על העלילה, שההרהור יגבר בו על הפעולה, שלא ידלג ממעשה למעשה, ולא יפסח על הזמן שבין המעשים – ספר שיהיה כולו הווה רצוף.

בשיחה (מוסרטת) עם יצחק לבני, 40 שנה ויותר לאחר ש"ימי צקלג" התפרסם התנהל ביניהם הדיאלוג הבא:

יזהר: לכן היה לי חשוב שזה יהיה זמן קצר. שבעה ימים. על כן זה יהיה זמן אינטנסיבי, שכל שעה בו היא יחידה חשובה: אם היא צהריים, אם היא ערב, אם היא לילה, אם היא עם אבק אם היא עם שמש, והתנועות האלה של יחידות הזמן הן המבנה שמקסים…

ליבני: אחדות המקום הזו, אחדות הזמן (אינני יודע אם אפשר לומר אחדות העלילה) – אחדות המילים, אם אתה רוצה – היא מאפשרת לך להגיע לקצה הפרט האחרון?

יזהר: […] אתה יכול להגיד ‘עלה הירח’ ולגמור. אבל ‘עלה הירח’ עם כל שפע האסוציאציות והמצב והתיאורים והמקום, […]

ליבני: במאה התשע־עשרה זה היה עוד יותר קל… "חלפו שלושים שנה" … אין בעיה.

יזהר: נכון. יש סופרים כאלה. ולי קשה להגיד "חלפה השעה" כי אני צריך לספר עליה כל שניה.

*

זמן רב אחרי יציאת ימי צקלג לאור עוד המשיך יזהר לעסוק [או אולי להתייסר] בשאלה מהו סיפור ומה הדרך הנכונה לקרוא אותו. בשיחה הנ"ל עם לבני הביא את ספורי גנסין כדוגמה:

גנסין היה משורר, ידע לכתוב ספרות. […] השורה היתה כתובה יפה. מעט סופרים יודעים לכתוב שורה יפה. כולם הולכים לספר את התוכן, את העלילה, מה היה אחר כך. ומי שקורא לדעת מה היה אחר כך הוא או ילד או לא יודע לקרוא. מה שיפה לקרוא הוא מה שכאן. איך זה כתוב.

בחודשים הסמוכים למסירת כתב־היד של ימי צקלג להוצאה ותוך ציפייה מתוחה לביקורות המשיך יזהר לכתוב באינטנסיביות, ללא הרף, סיפור אחר סיפור, ואת הסיפורים שכתב הפנה לעיתוני ילדים דווקא. עד ש"ימי צקלג" התפרסם עסקו הסיפורים הללו בעיקר בהתרוקנות ובחידלון שאחרי השגת מטרה (עלילות חומית, הצניחה מן הצמרת, הנשכח), בתקוות גדולות המסתיימות באכזבה ובאסון (דהרות אבירים, טרזינות) ואפילו בהשלמה וכניעה לגורלו (ציידי העזבוק).

*

אחרי חצי שנה של הכנה לדפוס יצא "ימי צקלג" לאור (יוני 58) והחלו להגיע תגובות הקוראים. עד סוף הקיץ היו ביניהן כמה ארסיות והרסניות במיוחד. ניכר היה כי חלק לא מבוטל מן הקוראים התעלם מהמיוחד והחד־פעמי שבספר וחיפש בו – לשוא – את מה שהיה רגיל אליו ומה שציפה לו: אפוס, סיפור דור תש"ח, סיפור מלחמת היהודים בערבים והמסקנות הפוליטיות ממנה. אלא שהמלחמה היתה הרקע לסיפור, היא לא היתה הנושא שלו. היא היתה החומר שממנו נוצר הסיפור, אבל לא הסיפור (הכד נוצר מטיט אבל לא הטיט הוא עניינו). המלחמה היא שזימנה יחד את הדמויות על אותה גבעה, ונתנה למחבר הזדמנות לעצב את הסיפור שרצה לספר.

לבני: זה היה הנושא של הספר מלכתחילה – לא מלחמת השחרור אלא אנשים, וחוויה של יחד ולבד, בתוך מקום סגור. זה היה העניין.

יזהר: כן, אבל מה שידעתי לספר עליו כרקע היה מלחמת השחרור, משם באתי. זו היתה החוויה הכי גדולה, הכי מסעירה, שם הייתי, וחוויות כאלה, או אירועים נותנים הזדמנות לכל מיני אפשרויות שונות. זו לא רק הזדמנות לכתוב משהו מלחמתי, איסטרטגי, משהו פוליטי אלא חוויות שונות אחרות על בני אדם שנמצאים שם ומה עבר עליהם ומה קורה להם ואיך יצאו מזה והחיים בסכנה ומה זה מוות – כל הדברים האלה מתאספים שמה לפינה די מוגדרת וכשעולם מלא נכנס לתוך קליפת אגוז כביכול – זהו הדבר שאותו מחפשים…

בפרק נפלא (פרק ב – סיפורי מישור כעדות מטא־פואטית על יצירת יזהר) עוסק עמית עסיס ב"קונפליקט בדבר הדרך לספר סיפור ב’ערימת הדשן’.“ עסיס מתייחס לדיאלוג המתרחש בסיפור בין מאזין קצר רוח למספר. “המאזין פותח בפסקה קצרה של פרודיה על התיאור היזהרי הטיפוסי שאותו הוא איננו מעוניין לשמוע שוב, תיאור נוסטלגי במילים מוגבהות של עולם שכבר איננו. בחירת הנושא, היווצרותה של ערמת זבל צאן, מאפשרת ליזהר לנקוט אירוניה גם כלפי המספר, המייצג כאן את יזהר עצמו. המספר מסתכן, בדומה לשחרזדה, אלא שהוא אינו נלחם כמוה על חייו אלא על עצם הסיפור, המוותר על ההגנה שמספקת המעטפת של ה"ספרותיות” שהקנה לו הממסד הספרותיii ומעמיד את הסיפור למבחן שיפוטה של הדמות הספקנית […]: כדי לשכנע את המאזין להקשיב לו, יצטרך המספר להשתמש בפעולת הסִפֵּר כטיעון בוויכוח בעד המשך פעולת הסִפֵּר עצמה.”

אוסיף על כך כי כדאי לזכור מתי נכתב הסיפור “ערימת הדשן”, אליו מתיחס עסיס: ספטמבר 1958, מיד לאחר ביקורתו הקטלנית של קורצוויל על "ימי צקלג" שהתפרסמה בסוף אוגוסט 58. כל הוויתו של יזהר אז (וימים רבים מאד לאחר מכן) אמרה "הוא לא יודע לקרוא" “הוא לא קורא נכון" “הוא לא מבחין בין עיקר לטפל". אכן, באנלוגיה לשחרזדה יזהר נלחם ב’סיפורים לבני הנעורים’ על חייו הספרותיים, אבל עדיין עושה זאת בעדינות רבה, ובין השורות בלבד.

(האם כדאי להוסיף ולציין כי הסיפור נכתב בדיוק במלאת עשור לקרבות על ’חרבת מאחז’, אותה ערמת זבל, סליחה, אותה גבעה נידחת בצפון הנגב?)  כותב עסיס:

"ברגעים אחדים בסיפור מתגלה הקונפליקט בין המספר והמאזין כקונפליקט פנימי של המספר עצמו. כך עולה מן הפתיחה שבה המספר מודע לבעייתיות של האופן שבו הוא מספר סיפורים, והוא מכין את עצמו לעימות על עצם האפשרות לספר סיפור וצופה את הסתייגותו של המאזין ("תשתומם, אולי תעקם חוטמך") לפני שזו הופיעה בפועל. הסתייגויות שהמספר צופה קשורות לאופיו של סיפורו, אופיו של הסיפור היזהרי: מרובה מתח תיאורי ומועט עלילה, כמו תיאורי הסתיו שבהם פותח המספר:

ימי סתיו. שאולי אפשר ואין מלה קצרה אחת שתסכון כאן, אלא אולי רק זאת. ימים חרישיים. ומוטב: ימים נוסעים. מאליהם. מכוחם הכמוס. החרישי. מעל כל הדברים.”

המספר עומד על הקושי לייצג, מחפש "מלה קצרה אחת שתסכון”, והמילים שנמצאות מתאימות לבסוף מעידות על כך שהקושי לייצג הוא מהותי משום שהמציאות היא סודית, לא ניתן לתאר אותה במילה פשוטה: לימים יש כוח ”כמוס" ו"חרישי". והם יוצרים "קשיבות" אצל מי שמעוניין לדעת את הסוד. אלא שתיאור סוד העולם מתארך והמספר חושש שהמאזין מאבד את סבלנותו.”

עד כאן עמית עסיס על “ערמת הדשן”. “הנשכח" הקדים את "ערמת הדשן" ונכתב בתחילת ההכנה של "ימי צקלג" לדפוס. כבר בו ניסה יזהר לומר לקורא חסר־הסבלנות מה חשוב לו לספר, בטרם יישכח:

– אינך מתכוון לתאר כעת את משוכות האקציות ואת הפרדסים ואיך היה כל זה נראה פעם?

– הו, לא. אף כי אינני יודע למה לא. שכן, מה שהיה אז איננו עוד היום. […] שלא להזכיר (כדי שלא להזיק לסיפור שלנו) את בועי הזהב של פרחי השיטה. […] אבל קצרה רוחך ונניח ונמשיך בסיפור, ורק אל יחר אפך בי אם אגנח גניחה אחת זו לזכר אותם פרדסים ואותן משוכות אפלות…

[…] טוב, נניח לזה. רק עוד זה: לא רק פרדסי תפוזים היו מעברי המשוכות. גם כרמי שקדים היו אז. ותדע כי בטוּ בשבט, אמנם, התחל התחילו השקדיות להפריח פה ושם מחשופי ענפיהן המעוּקשים, ולתת ריח דבש. […] הו, אני מפסיק. תמיד מחדש, אני חוזר ומתחיל. כי טוב היה ומעי הומות ל… ונניח לזה מהר. פעם אחרת לא אניח לך. ואולי גם נצא ונלך הלוך לשם, ואם עקרו את השקדים, על שלא השתלמו – האדמה האדומה נשארה שם. היא תמיד נשארת ולא תוכל היעקר, אפילו מתחת כל מיני השיכונים מטומטמי־הפרצוף שכפו עליה מלמעלה.

וכך היינו מבוססים לנו – ואנו חוזרים לסיפור – והולכים כולנו בין משוכות האקציה המאפילות, באור הבוקר המפויס, מטוּפטפים ירוק וניפצי קרינות שמש־לא־נראית, ומזרזים פעמינו על החול הטחוב, הנוקשה, שבקיץ הוא אחר לגמרי, זהב נמס וחם, וכשהיינו הולכים לנו לרחוץ בבריכות – אה, שוב אני נסחף הצידה – ולא אוכל לספר לך על החול החם, הרך, הזהוב, הלח קצת, מתחת שכבתו העליונה, […]

אבל פעם (רק זה ודי!) היה כל העולם, כמדומה, נטוע פרדסים וכרמים במלוא היותם. […]

אתה מחייך אלי כאילו שכחתי, כרגיל, שאני בסיפור על הנשכח, […] – אבל תראה: יש מלים שצירופן מעביר אותי תמיד על הסדר הטוב: […] – ואני מתחיל לשיר ושוכח הכל. מה קודם ולאָן אחר כך. וגם את החשוב שלא צריך לשכוח.

הו, הבֵּט בה, הרֵחַ, הקשב לה, הקשב ככה לאט: תלמי־אדמה־אדומים. אדמות־אדמה־אדומה… אני מתחיל להתנגן, רגלי כבר מפרכסות ללכת. הו…

חביבי. גמרתי. יצאנו. הלכנו הלאה. הפרדסים מאחור, שלום. הזיתים שבאו להלן גם הם נשארים מאחור. שלום (ופעם אספר לך עליהם, ) […] – טוב.

בסיפורו של יזהר "הנמלט" כלולה השורה הבאה: "לימים, כשﬠברתי יום אחד נישא במטוס נמוך מﬠל הפרדסים הללו והצצתי למטה אל המקום המוכר הזה, לא האמנתי ﬠד כמה דקה היתה מחגוֹרת ירוקה זו, כמה שחופה־דלילה, כמה חסרת שום ﬠרך, היא זו שהיתה אז, מבפנים, נראית לא רק כﬠולם מלא, אלא כסופו של ﬠולם: הﬠולם נגמר בפרדס!…“

ב"הנשכח" נמשך המעבר דרך הפרדס כמחצית השעה או פחות, מתוך כארבע שעות מסע אל נטיעות ט”ו בשבט, אבל תיאורו משתרע על כמחצית הסיפור והמספר מדגיש חזור והדגש כי עוד לא מיצה, ועוד יש לו המון מה לספר עליו אבל החשש לאבד את המאזין־הקורא הוא המונע ממנו לספר את כל שיש לספר.

המתח בין מה שהוא רוצה לספר ובין מה שהקורא מתעניין בו לא הרפה מיזהר כל שלושים השנים שעברו בין יציאת המהדורה הראשונה של "ימי צקלג" למהדורה השניה (1988).

עם צאתה העניק יזהר ראיון לזיסי סתוי:

*ׁ האם מלכתחילה תּיכננת ש"ימי צקלג" יגיע להיקף כזה?
[…] ידעתי רק דבר אחד:ִ שאני אומר את הדברים עד הסוף.
* מה פירוש עד הסוף?
עד הסוף פירושו, שאִם ארגיש שיש עוד משהו לומר, לא אוותר.ּ גם אם זה יהיה ארוך, גם אם זה יקלקל את העלילה, גׁם אם זה יקלקל את האימפקט המגרִה אִנשים לקרוא. אני אומר עד הׂסוף.

לומר עד הסוף או לוותר כדי לא לאבד את הקורא? על מה צריך לספר: על מה קרה אחר־כך או על יפי האדמה האדומה? הדיון על כך, בינו לבין עצמו, התחיל ברגע שכתיבת הספר הסתיימה והוא עבר לכתוב "סיפורי ילדים".
ב־20 השנים הראשונות שלאחר "ימי צקלג" העסיק יזהר את עצמו בשאלה איך אפשר, ואיך צריך לקרוא סיפור שלא עוסק ב"מה היה אחר־כך". משסיים לכתוב דוקטורט בסוגיה, נפנה לכתוב מאמרים אחדים בעניין. באחד מהם חזר אל דמות שהעניקה לו השראה מראשית דרכו כסופר והביא קטע מן הסיפור "הצידה" כדוגמה של כתיבה נכונה, לטעמו.
כותב יזהר:

“כל סיפּור וסיפור מתייחס לזמן, חותר ﬠם הזמן, או כנגד הזמן, והזמן, כל־הזמן, עובד בו ואיתו ומעליו, פﬠם בתנופה קווית מתמדת ורציפה כתנועת הזמן,‏ כנהר של זמן, ופﬠם בתנוﬠה קצוצה, בזמן נחדל, גמור וניגמר. פּﬠם זה הזמן של השעון השימושי של כולם, ופﬠם זה הזמן האוזל של שעון החול הפרטי. כך, שאין לך סיפור שלא התרחשה בו המרת זמן, כדי שיהפוך ויהיה לסיפור, ולא רק לכרוניקה־של־דברים. נעיז איפוא ונאמר כי תנאי להיות סיפור לסיפור הוא המרת שﬠון בשﬠון.”
והוא ממשיך ומפרט: "בין שאר אמצﬠי הלשון של הסיפור נבליט כעת את משחק הלשון בפּעלים ובלא־פﬠלים: פﬠלים המקדמים את הסיפור בזמן, ולא־פעלים המשהים אותו ﬠל מקומו, שהזמן ﬠובר והסיפור אינו מתקדם, וכך יש לנו מכניזם של הנﬠה ושל השהיה, של התקדמות דמויית קו, ושל השתהות דמויית כתם, ובאלה משתמש המספר כדי להקים את המיבנה ממש כדרך שבונה הצייר את התמונה מקוים וכתמים. הנה משפט אחד בקטﬠ [מ"הצידה"] שלנו:
הכל מסביב שותק שתיקה גדולה, כזו שבבתי המקדש האפלוליים, וכיפת השמיים הרחוקה מאהילה כשהיא מלאה הרהורים, והאדמה הרחבה שמתחת שטוחה כשהיא מפוייסה, וכו' וכו'…”

יזהר נשא את הדברים באזני קהל והוא המשיך ואמר:

"הדגשנו ארבﬠה פﬠלים, הראשון שבהם "שותק", ונתלים בו שמונה לא־פﬠלים, ﬠל "מאהילה" תלויים ששה לא־פﬠלים, וﬠל "שטוחה" וﬠל "מפויסה" ﬠוד ארבﬠה. נדגיש כאן, כי הפﬠלים האלה אינם שווי ﬠוצמה, וכי "שטוחה” ו"מפויסה" הם יותר בינונים פﬠוּלים מאשר פﬠלים בﬠלי משקל וכוח קידום (וכן גם "מלאה"). כוח קידומו של משפט (דמוי קו או דמוי כתם) הוא תוצאת היחס בין הפוﬠל והלא־פעלים, והמידﬠ המכונס במלים משתנה לפי ﬠוצמת המשפט ותנוּפתו. משפט זה שלפנינו אינו אץ להתקדם, את "תוכנו" אפשר היה להפיק במלים שימושיות ספורות, ובזמן עבר: הכל שתק שם, השמיים מלאו הרהורים והאדמה היתה מפויסה… או כל כיוצא בזה, אבל מה שכתוב בטקסט, אינו זה. הוא כתוב בהווה, בהווה בבניין פעל, ובהווה מתמשׁך: "כשׁהיא מלאה", והוא מאייך כל שם עצם בדימויים ובהאנשה, ובהרחבה, שיוצרת את המוסיקה הרחבה, השוקטה, את ההשתהות הטוﬠמת לאיטה, ואת הפיּרוט היוצא מן "הכל מסביב" בשלושה מבטים, אחד אל השׁמים הרחוקים, אחד אל האדמה הרחבה, ואחד אל המחשבות – שמעצבים את הטיב המיוחד של הגדת הסיפור שלנו.“
ובלי שהכיר, אולי, את מכתבו של ביאליק ל"הבימה" עונה לו יזהר: אפשר, אפשר לספר בעברית סיפור של הווה מתמשך. ראה: גנסין עשה זאת (ובלי מילים הוא מוסיף: וגם אני).

הערות:
i  תיאטרון 46, 106

ii באותו פרק זמן בחייו בו נכתב ‘ערמת הדשן’ היתה "ההגנה שהקנה לו הממסד הספרותי"
 מפוקפקת ביותר. ראש הממסד, ברוך קורצוויל, התקיף את הספר בחריפות ללא תקדים. ועדת
 ‘פרס ביאליק’, לא מצאה אותו ראוי לפרס. היש ממסדי מאלו?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s