אורי – סוף

'רפי! הו, רפי! אתה בא אתנו?” – 'מה? לאן?' – ”יורדים לחפש את אורי.' – 'הו,' אמר רפי וזחל ויצא מבין האופנים וחש פתאום איך הוא יצור עלוב, ואיך שפתיו יבשות מאד, ואיך הוא יודע מה ששום נמלה לא עולה בדעתה לדעת, ואיך לבו רוחש כולו התנגדות ואי־חשק, תקוּף־זועה, ואיך מעיו מכבידים פתאום עד צורך בהילוכם. – 'כן. אני בא.’
אוירה לא נוחה. יוצאים אל המדרון הדרומי. אותה קרקע עפורה. פה ושם קרחות סלעים בוצצים. קוצים. קובי ואבי ורפי וברזילי ושני הצוערים, וגם אחד מן הרגמים שטרח ויצא והלך עד הסלע הראשון, ושם שִֹירֵע את ארכו המעורטל, נתמך במרפקיו, כעל שפת־הים, לצפות אל המשך מהלך הדברים. התפזרו בשורה רדודה. לא מדברים. שיחי קורנית מקורקפת ואֵילו סירות קוצניות.
מלעניים שהם מרטיטים בזהב־קש, ומחזירים בוהק שֵישִי, שיש בו הד־לדליחוּת השמים. ובכן? יאקוש שלח את עודד עם שני אתים. אבל מה יחפרו והיכן? הנה כבר תחתית הכיפה. מכאן התפרצו בלילה וכבשו, כאילו. הכל מבלשים מבטיהם. מפסיעים קצת ועומדים ומבלשים. וכך עד כי יש ונדמה כאילו נשכח כבר טעם הדבר, ומה מבוקש כאן; מבקשים מתוך שמבקשים, כלאחר ביקוש.
בעצם: כמין תלולית עפר תחוח, או אולי קרעי בגדים. הו, הלואי ולא נמצא. זוָעה נוראה. שלא יתחילו כל מיני זוָעות נוראות. גועליות. שלא יתנו לאדם לישון כל חייו. לעזאזל, למה הכל על ראשנו. וגם זה. והיכן עוד? ומה שם? כאן, לרגלי הגבעה. מחופים מצד האויב, הכל כל־כך בטוח, כל־כך חסוּי מִרָעָה. ושם – הביטו הביטו – פתאום שם, הרחק, מעבר לואדי הגדול, ארמה חרושה אדמדמה, שמתירה את כל נימי הלב, עד כי נראה פתאום, בזכותה, כאילו הכל כאן אחרת ממה שנראה תמיד, ולא כל־כך חמוּר, הו, לא. אדמה נוחה לבריות, קרקעית לראוה, אדמת־גידולים, מניבת־יבולים, רחוקה משום צחיחות שהיא, עד כדי שמכה פתאום הכרה בלבך, בשלה ובוגרת, כי אדמה אסור לראותה אלא ככה בלבד. ועוד כי במקום שיש אדמה שכזו, הכל כבר מתקבל אחרת, וייתכן אחרת ו… לא־חשוב. מחפשים. ועוד מעט ונכריז – אין, לא מצאנו, חיפשנו ולא מצאנו, ומצפוננו כבר יהיה נקי, מבלי שנזדהם בזועה. שיירי אחד שמונח פה ואיננו. אם איננו איך מונח פה? זהו. זה הענין. לא ברור מה הענין. כשתופשים – כבר אובד. אבל היינו־הך. מי שיער שדווקא אורי. היה בחור שכזה. ושסוֹף כזה. רק מתי? רק שלשום! אבא שלו עדיין לא יודע. אמא אין לו. והחברים מחפשים. ורע להם. נורא רע להם. שותקים. שיירים שצריך לסלק מעל־פני האדמה, אל מתחתיה, ואל מקום שאנחנו נרצה בו, ולא סתם ככה, מושלך איפה שהוא. אתה מנסה לחשוב, להעמיק ולתפוש. אבל. כרגיל, הכל מתבלבל מיד, ומוטב לעזוב ולא לחשוב. מחפשים, ואחר־כך, עודד, שהרביצה כל היום בשוחה הקטנה הוגיעה כוח סבלו, והיה מתרוצץ יותר מכולם, כסייח שיצא למרחב, ונראה יותר כמחלץ עצמותיו המעופשות מאשר כמבקש עצמות אורי הקטולות, עודד זה צעק פתאום: 'תראו מה פה! הביטו!' והראה על מקום בלב הקוצים היבשים, חוחים גלודים וטוֹפרניים, על־יד סלע שפוּע אחד, שתל מחוּק של עפר היה מעורם אצלו, תחוח וטרי, ועקבות מובהקים של מעדר ניכרים בו. ומיד היה ברור כמכה: זהו. כאן. ובבת־אחת גאתה הרגשה נרגשת ופחוּדָה בחזה. ונעשה צורך דחוף לקחת ולהסתלק מזה מהר. אכן, שני הצוערים וברזילי גם התמהמהו להם בכה או בכה מגשת, ופיגרו מאחור. האומנם מוכרחים לפתוח? יורדת שתיקה שהשקט אינו מכילה. למה אין איש חכם שיידע כאן כעת מה ואיך. זה יותר ממה שאנו עשויים לו. הלב ממאן נורא. עודד מנסה לחטט בקצה האת וזה שוקע בנקל בעפר. 'זה כאן.' הגה אבי, מלה פשוטה מכולן, ופניו הרזים היו נוקשים ומתוחים. נוברים עוד משהו והאֵת יורד ופוגע בדבר שהוא כבר דבר אחר. וכשמפנה עודד בזהירות את העפר, איום להיוָכח, ובזוָעה מאוחזה בסקרנות־אימה, בהתגלות גופה מפוחמת וסרחון זוחל ממנה. לא. לא! די, לא עוד! לשם מה? לא! 'תראו!…’ נצטווח עודד בעיווי פנים מבחילה, עד כי אבי נטל מידיו את האת בפנים חשוקות, מבוצרות לריח ולמראה, ומוקפאות להיות חזקות, ולא היתה עוד שום סקרנות לראות במעשיו. אלא להיפך: לברוח, לרוץ ולהרחיק מכאן. אבי מסיח את העפר מסביב, מתאמץ ועובד בשיטתיות, בהשלטת־הגיון כפויה, ואנוסה, ונחשפת פתאום ירך חרוכה, והזועה מתכדרת ולוחצת בגרון – הנה תקיא ארצה, כגמל בפלטו את כדור גירתו. לעצום עיניים.
להקיא ולהשתחרר. 'אולי… אולי זה ערבי?' – לוחש רפי מתעוות ביסורי־בחילה. אין עונה לו. צחנה כבדה משאת. הבור היה הולך וצר בתחתיתו, כאילו נחפר בחפזון (מתחת לבחילה, או בצדה, מתהפך המוח בחשבונות…), בלא שיור של רווח בין הגװיה לדפנותיו, כאילו נחפרה בקוצר־רוח לבור חפור למחצה, ולחצו וכיסו מעליו והדקו. – 'תראו – זעק עתה עודד – אין לו ראש!' זעק ועצם עיניו, וקפץ לאחור. קובי נטל את האֵת השני ובא לעזור לאבי. חפרו במאומץ. במהירות. מקופלה שלא כדרכה. לאחוריה. הרגליים כפויות הפוכות.
ובין הכתפיים היה פעור פצע, ערוף, מחוץ, מנותק חוליות, וכל מיני גידים וקרעי בשר, שלא יאומן כי אפשר לראות כמו, אבל שרואים ונוכחים אין־מפלט. קשה, הו, נורא. אי־אפשר למשוֹת אותו. עצם המגע, ההחזקה, בדבר הזה… בחילה, ותועבה וטומאה ואימה נוראה… אך נגע בו האֵת והוא מתמקמק לפניך ומתפורר, והצחנה ללא שאת. וכשהפכו את הרגל למטה, לתיקונה, לא היתה עוד שום ברירה, אלא לתפוש בו בידיים ולמשוך, באי־נשימה, באי־שאיפה, באי־הבטה, לעצום ולמשוך, עד שלבסוף הוצא ונפל תחתיו ריקני ושטוח, סרוח כבגד בלוי בלא תוך, עם איזה פכפוך נוזלי, נורא מתת לו שיירשם בדעתך. 'מנוולים… ימח־שמם…' חרק עודד, כדי לפלוט, כדי להקל, הצדה, בלתי־יכול לשאת עוד.
היד הימנית, שלא היתה מאוכלת כמעט, נתהפכה ונתגלו חמש אצבעות שלמות, אנושיות, קמוצות קצת, וצפרנים מוארכות, נאות, מחזירות בנחת את להט השמש, חיות לגמרי, צפרני אורי. לכל דבר. אם ככה… ו… ברזילי הבהיל פתאום כשפנה ורץ מהר במעלה הגבעה והיה ברור מלכתחילה שאינו אלא רץ להוריד לכאן את הג'יפ, שכן זה הדבר הנכון מכל לעשותו, והזמן, קצר ככל שהוא, היה למעמסה נוראה, והידיים צעקו מתוכן. כל הראשים פונים אל הג'יפ, למעלה. לא לכאן. בשום פנים. כל תשומת־הלב לנפתולי הג'יפ היורד בין הסלעים. ונורא איכפת למצוא דרך לג'יפ בין הסלעים. כאילו שישתנה דבר אם יקפוץ מעל סלע ויתנדנד קצת, נפתל בין הטרשים ובא. רק לא לפנות לנורא שעל הארץ. אבי הוריד את השמיכה, שנמצאה מקופלת בג'יפ בדקדקנות, למושב רך, ועטף בה מהר את הגופה, עם הצואר החסר, הפעור, כאשר ראית בציורי־יִסוּרים עתיקים, אבל נורא לא־ככה, נורא עושה הכל אחרת, אותו, את הגוף הזה. ואותך, ואת הכל. וזוָעה לנסות להרהר יותר. ואילו קובי בא, וכרע ועטף וכרך בה את כל הגופה, ושוב השתכשכו איזה נוזלים בבטן התפוחה־ריקה. כבתוך נאד ריק למחצה. גחנו ונשאוּה, במאמץ. חובקים בעל־כרחם, והשכיבוהו מאחור, ורגליו, פתאום, נתדלדלו מעֵבר מזה, ואין איש יודע מה חובה לעשות בהן, או בכלל. או אולי לקשור שלא… ואבי עלה פתאום בג'יפ ונסע למעלה. והיה ברור שנגמר. זה הכל. אלוהים אדירים: תנו חתיכת סבון ומים! נעים־נדים בחבורה מגושמת.
גם שם למעלה לא התעכב הג'יפ, והתותחן, והשלישי בעל הרובה, קפצו איך שהוא ונאחזו מצטדדים כה וכה, כדי לא להיות שותפים לזוועה המרקיבה, וכבר הם מידרדרים ויורדים מערבה, בין הקוצים, אל השביל, והאבק בולע ומעלים אותם בטרם יעלימם המדרון. נשארו עומדים שותקים. לא מעזים. לא יודעים מה כשר לשעה. אחר־כך מסלק עודד עיניו מאחורי הֵעָלם הג'יפ ופולט נשימתו הכלואה. ומתנער ומרים את האת המושלך, ובלא דעת למה, או מצורך בסדר שהוא, מתכופף ומתחיל סותם את הבור הפעור. בתנועות עזות, בריאות מדי, ומפסיק באמצע לרקוק: 'כלבים! הייתי הורג אותם!' יורק בתיעוב ובגועל – טפו לעזאזל! נקמני וצרוד, וממהר להתרחק מטוס אל עֵבר הבקתות, וכל גופו הערום, הצהבהב אדמדם, השעיר, המנומש, משוקע כולו בריצה. 'גמוּר,' אומר אז קובי בקול, והופך אף הוא לעלות בפסיעות גסות בין הקוצים, ער שיוצא מתוכם, ואגב הליכה הוא גוחן רגע ואוסף מלוא כפו חול לרחוץ בו את ידיו ולכבסן ולכסכּסן מאד. ורגע אחריו, כשאותה הרגשה שנתפשה זה עתה, כי הדבר שכאן הוא הרבה למעלה ממה שאתה יכול לשער, אך הגיעה הרגשה זו ללבך – זעו כל השאר והתחילו עולים בדרך הקוצים הנכפפים בנקיפה, בשתיקה, ובמפורד, ובראש מושפל. גמור. זה הסוף. ידיו של רפי שהיו מרוחקות עד עתה מגופו, מהרגשת טומאתן, התחילו חותרות מאוגרפות, וההליכה עוררה להוסיף וללכת מהר יותר, ולחוש בכל פסיעה ופסיעה שיש בה דבר שמעולם לא פילל כי אפשר לדלות מתחושת פסיעות נפסעות נמרצות, דבר חזק וברור ואמיץ ממשוּת – אף כי, אולי, במחיר קשיחות־מה, או התאכזרות למשהו – והוא הטוב מכל עתה, הרצוי, המחויב, המוכרח להיות. לא להסב ראש לאחור. לא. לחיות. לחיות. בכל מחיר. תמיד. להיאחז בכל כוח. לאהוב בחורות. לאחוז ולנשק להן, לחבקן ולשכב אתן. להיות חי, לעבוד, לרכוב על סוסים, ללכת לרחוץ בים. כל צעד וצעד, כל משחק שרירי הירכיים, והשוקיים, והגידים והעור הנושם את החום, את היצרבות השדרות בחום – ניתנה להם עתה משמעות חדשה, רעננה, כאילו הנה זה התגלו לראשונה. לחיות לחיות. וללכת. ולהיות בכל מחיר.
ולעמוד כאן ולהשתין, שתן צהוב של סוס, וללכת, וללכת, אלף שדים ורוחות. תמיד. – 'היה נורא?' מילמל אז מלמטה שייקה בעיניים מפוחדות כשפתאום סגר קיר הבקתה והדרך הנמרצה נגמרה. רפי לא השיב לו ורק עיקם שפתיו ופיטר בידיו. אל תשאל ואל תעורר. אל תעשה מזה עסק. אולם היעצרוּת זו, סוף ההליכה הנמרצת, המתגברת, עם צורתו החלכאית של שייקה היו בבת־אחת כאלה, שפתאום, רק עתה, צפו ועלו מהיכן שהוא הדמעות בעיניים ומליחוּת בגרון. ורפי השתעל והזעיף עפעפיים, והריץ גב אגרוף (הכף – טמאה!) אל הלחלוחית שכבר נתיבשה. ובכן מה? לשבת? עוד הפעם לשבת! לעמוד? עוד הפעם לעמוד! ועכשיו נשארת כאן תקוע, כאצבע משולשת. אצבעות משתרגות עליך להכעיס: לא תצא. כאן תישאר. ומה יהיה כאן? האצבעות של אורי, השלמות, החיות. ללכת? לאן ללכת? במקומך נסעה השמיכה שלך. וזה הוא המזל (האין זו קטנות לחשוב עכשיו ככה), לא. על מה שהיה שם – לא. שם אין דרך. לא להתחיל. למחוק. להעביר. לשכוח. לא להניח לכלום מן הזוָעה להיקלט. לנבוט, להציץ. (האצבעות עם הצפרנים הדהות. מעֵין השנהב.) למחוק הכל. שלא יחריד באמצע הלילה חלום. לסור מזה. לחשוב על הא ועל דא. לצחוק. לצעוק. לא לבד. להיות קשה. לא לתת לזה. כאילו לא היה. לסגור שריון. לצאת מזה כאוז מן המים, לא. והראש הכרוּת. הצואר ההוא, גזע מגודיד כרות.
ואיום מזה. לא למצוא מלים לתאר. בלי. שיעבור. שיתארה ממך. מה איפוא? לאן? שעה שלוש. כלום לא השתנה למעלה או למטה. כלום לא משתנה. מפעם לפעם עדיין צליפה מצפצפת וצוללת רצה לתוהו. וזה הכל. לשבת, לשכב. לא לחשוב, לא להרגיש. איפה כולם? התחרבנתי עד העצם.
צליפה מצפצפת וחולפת. האויר דחוס מורת־רוח שתוקה. ומזרות־חול של מה־בכך מוטחות באפס־יד, בכל שממון הנפש, בכל אפס התקוה. כעל שפת־ים ה שוממה. ולכאורה צריך שנתאסף כעת כולנו ונשב קצת יחד באחוָה שוקטה וברעוּת, במעגל מצומצם וחובק את הבודדים לברית אחת, ולהרהר בשתיקה ואולי אף לספר באורי.
אח, אורי. אמא של אורי, יש לך מזל שאת מתה. מה שעשו לך מאורי שלך. וכשהגיע ברזילי מלמטה עד בור הדגמים, ונעצר שם ושמט ידיו מאחורי גבו, ונרכן והציץ אליהם ואף־על־פי שיודע מראש כי ישחית דבריו אל אוזן ערלה, ולא עוד אלא שיקצור כלימה ומענה־לשון, ומוטב לסטות מעליהם סביב ולא להתחיל, אי־אפשר שלא להניד אליהם ראש ולומר כבושות:
‘בבור הזה חטף אורי. צאו מכאן לפני שיקרה לכם. אני מוכן לעזור לכם. תתחילו. כמה שתספיקו!' – שעל זה, כמובן, השיבו הללו קצרות: 'לא־צריכים־את־הטובות־שלך.' וכשחזר והבליג וניסה שוב בקול שכנוע, להסביר דבר – קפץ כנגדו אותו גלוח־ראש שבהם, וקירקר בקוצר־רוח: 'אתך אין לנו שום ויכוח.' – 'איזה ויכוח. בחייכם! הלא שמעתם מה אמר התותחן! וגם אבי! שאלו מי שתרצו – תפסיקו להיות… ותתחילו…' – 'הו־הו, אתה גם כן !' קפצו אלה כולם כאחד. מה אכפת להם התותחן. וגם אבי מי הוא להם, הם לא ראו, הם לא יודעים, ואין להם שום סמכות להגיד לרגמים אף מלה. להתחיל כעת לחפור בור כזה! איפה! לא עולה על דעתם. וגמרנו! שומע? ושלא תהיה חכם יותר מכולם, ועדור באשפתך שלך! – 'זה טמטום !' זעק ברזילי רתת.
– 'אוף! נמאסת. כמו צנון. גמרנו. תן מנוחה. שלום.' ככה אמרו וככה נעלמו מתחת השמיכה הפרושה מעליהם וחסל. וככה סר מעליהם ברזילי בזעף, ופרש עד קרן־זװית רחוקה, זו שבצד הבקתה הקטנה שמשמאל, אצל עמדת־המקלע, ממול השטחים שמלפנים, ועד האופק החיוור. עדיין מכושים מונפים ואתים גורפים. בחורים ערומים שטופי־זיעה ומתנשפים קשה. לא ינוח ולא ישקוט יאקוש. אותו צלף מסותר כאילו אך להוכיח לשולחיו את כדאיותו, ויותר להטריד את תשומת־הלב מאשר לפגוע. וכשיושלמו ההכנות יפסיקו הצלפים ויתחילו התותחים. האומנם ? עוד באחר־הצהרים הזה? או מחר עם שחר. ברזילי פורש את המפה. שהשאיר בידיו התותחן. מחולקת למשבצות, אשר על־פיהן יוזמן סיוע־האש. פשוט לנקוב במספר המשבצת הדרושה ומיד תונחת אש כמבוקש. מצלצל כאגדה. עבודה נאה ויסודית, ונקיה כל־כך. אנחנו חושבים על הרבה, ורק מעט על הקרב עצמו. אין להעביר יזמת הקרב לידינו? כל־כך אנו יודעים את חולשתנו – עד כי לא נוקפים אצבע לתחבל תחבולות. פשוט, לא מביטים אל דברים קשים. וצריך היה פעם לשבת ולחשוב על הכל. בשיטתיות.
מהנחות־יסוד דרך שיקולי האפשרויות אל המסקנות. צריך, פעם, לחשוב על הכל, מתחילה עד אחרית ולראות באומץ מה באמת. ולא כאילו התחילה איזו רוח נעה בעולם? השמים למעלה דוממים. אבל הריקוע השלם שלהם, האפור, המוצק – כאילו נתפרט כעת למיליוני ריחושים אדיים, פניביים וגבוהים־גבוהים. כאלה היו שמי אוסטרליץ שנתגלו לנסיך אנדריי, כמדומה, בולקונסקי? כשאתה פצוע והמוות בא. מוות. מלה. והחיים? לחשוב פעם באורך־רוח. מתוך אותה הכרה שאין לך רציני מזה, ושכאן מקום לראות יותר מכל מקום בעולם: עד תוך תוכם. מהו זה שמרגישים כעת הומה בך, באויר, ברוח הנושבת, במראה הגבעות ההן, ההולכות לקראת הערב, להעמיק ולהרגיש ולדעת את המשהו הזה, הנחוץ הזה, המיוחד – כבד־הפשר?…
נניח לכל זה. על מוטות רקיע האפר מערבה נתהוותה עתה איזו עכירות תפוזה יותר, כאילו באה שמה השמש, וסביבה שלולית שמנונית של אוכרה, רפשוּת מעומעמה, עד עֵין הבהט הדלוח, אובדת אל אפסַים. וזו כנראה שעה ארבע אחר־הצהרים וזה פרצופה. אין דבר ניכר על־פני השטחים (הג'יפ הנורא בודאי הגיע כבר. פחד וזועה). כמקודם מוסיפה האדמה להיות מושלכה תחתיה גרומה ושלולת־צללים, מופסדת את כיוריה ואת מיבלטיה, ונעדרת שרטוטי־אופק ולא מרחקים, זרוקה כולה כפיתה חררה ותלולנית, ככוֹלאת רוחה בה ומצפה למה שעוד יבוא. האם יבוא? לעזאזל. צביטת ידיעה אומרת: חייך הולכים לריק. הולכים להם ונמוגים. הו, לא להסתבך ברחמנות עצמית. רק עתה מתחיל הדבר נקלט. אורי. לא איזה מין ”יצא ונעלם” למקום שהוא. לא איזה מין "פנה ואין יודע אנה” (ואולי עוד ישוב, אם יצליח בכה או בכה), אלא ממש אין עוד. מרוצץ ומקולקל ומוחרב עד אין עוד. ורחש רימה עושה ממנו פרנסה, באותו תום־לב, באותו גישוש־יניקה חיור, מוצל באפלה, כשרשים במעבה האדמה. ללא השב אבוד. זה הבחור שתלתליו היו מלאים שמש, זה שהיו לו כתפיים חסונות ומתניים ישרים, וההליכה הגנדרנית, הבטוחה, השקטה, בחור תמיר שהמכנסים מהודקים ומסמנים את ירכיו הצרות הגמישות. כסייח צעיר, את זכרותו בגיבוּע מסוים, לעזאזל. מוטב היה לשרוף אותו לאפר. ולזרות. למחוק לכל הרוחות בלי שום קלקול. בלי זה העוול הצורח. הרגל האפויה שלו, נראה שכך התכוונו מתחילה להשמידו, בקצת נפט, כאשר [הם] עושים לאיזה ערבי מת בואדי, שאין איש רוצה להתגאל בפגרו. בחילה נוראה. הבשר שאכלנו בקופסות.
להקיא באיזו פינה. אני רצוץ. אני כמו תינוק. ויש שמדמים כי מלחמה זה כל מיני דברים. אפילו שירי־גבורה שרים. קבצי סיפורים על הגבורה ועל המלחמות.
ימח שמם. חוברת שירים. בבית־הספר אסור שיימצא זכר לשיר או סיפור על מלחמה ועל הגבורה במלחמה. או להראות להם שם את אורי. כל אותם הממזרים המקווים שהמלחמה תציל להם, תפתור ברוב כוחה את בעיות נפשם יחידתם – ומתעלמים מן הטחנה הזו, שטוחנת לך בשר ונפש ועצמות כאחד, ומחרבּנת על כל הבעיות שלך, כולן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s