פוליפוניה

גוויה נרקבת, כדור־עף ושמש גדולה

בכתבה עיתונאית, או במחקר על פרק בהיסטוריה עוסקים לרוב בדמויות אחדות כשלכל אחת מהן סיפור משלה. מקובל לספר סיפורים אלה בפרקים נפרדים, ומוקד הסיפור עובר בהם מדמות לדמות. אקרא לסיפורים כאלה "מונופוניים".

את סיפוריו של יזהר ניתן לחלק לסיפורים "מונופוניים" (שאותם נהג לשלוח לפירסום בעיתוני ילדים או הגדיר אותם כ"צדדיים") – ולסיפורים "פוליפוניים”, בהם שאף לספר את הסיפורים השונים בעת ובעונה אחת, לספר אותם סימולטנית.

זו תוצאה ישירה של ההחלטה שהסיפור יהיה צמוד לציר הזמן ויתקדם איתו דקה אחר דקה, כשלעולם לא יהיה בו “לפני כן” או "אחרי כן”, אלא תמיד עכשיו. החלטה זו גררה תוצאה נוספת [מגישה זו] והיא העדר היררכיה, ועל כן הטרגי, המגוחך, הנשגב והמטופש מעורבים זה בזה בלי סדרי עדיפויות כלשהם. אם במוסיקה מנוגנים קולות שונים במקביל, בהרמוניה או בדיסהרמוניה, הרי בסיפורת שילוב הסיפורים זה בזה, במקביל, קשה יותר. יובל שמעוני (הרבה יותר מאוחר) בחר לספר בצידו האחד של הדף סיפור אחד ובצידו השני סיפור שני. יזהר בחר לספר את הסיפורים השונים באותו פרק, באותה פיסקה ואפילו באותו משפט.

יש לזהות את ההבדל בין כתיבה כזאת ל"זרם התודעה". נזכור שיזהר לא קרא בתקופה זו את ג’ויס או את וירג’יניה וולף, ודאי שלא את אלפרד דבלין. לאו דווקא התודעות השונות של הדמויות נשזרות זו בזו, ובוודאי שאין מדובר ב"תודעה קולקטיבית", כמו שטענו מבקרים אחדים שהתקשו בקריאת הכתיבה החדשנית והתובענית הזו. מדובר בסיפוריהן של דמויות אחדות, מהם מתוך הרהוריהם וחלומותיהם ומהם לגמרי מבחוץ, בתיווכו של מספר כלשהו, ולפעמים אלה סיפורים של דמויות חסרות תודעה, כגון השמש השמיים והארץ. אולי מוטב להשתמש בהגדרות מודרניסטיות אחרות, כמו "קולאז", במקום להיתלות בזרם התודעה דווקא, ואולי כדאי פשוט לקרוא.

מטבע הדברים שקריאה בסיפורים המסופרים כך היא תובענית, ודורשת קורא מיומן ובעל זכרון טוב. (הזכרון של יזהר ויכולתו להבחין בפרטים היו פנומנליים, בנוסח ‘קים’ של רודיארד קיפלינג). אם אצל צ’כוב האקדח התלוי על הקיר במערכה הראשונה יורה בשלישית, הרי ב"ימי צקלג" יש אקדחים רבים, חלקם על הקיר במערכה הראשונה וחלקם תחת הכסא במערכה העשירית אלו יורים במערכה החמישים ואלו בשמונים ושבע, והמספר נותן הרבה קרדיט לקורא שיזכור איזה אקדח היה איפה ומה פתאום הוא יורה. חוסר ההיררכיות יכול להקשות על הבנת הנקרא; כך למשל רק בדיעבד נתפסת חומרת המחדל שבהפקדת נשק הנ"ט היחיד בידי צוות שלא אומן בו, נוכח התקפת שיריון המתרגשת ובאה, או בכך שהפגזים רובצים במחסן במקום שיהיו בידי התותחנים. כשהתוצאות לכך מתבררות, הקורא כבר נמצא במקום אחר ועלול להחמיץ את משמעותם הגורלית.

כדי להבהיר במה מדובר אסתפק בדוגמה, בשבריר של דוגמה. היא לקוחה מפרשת הכיבוש השני של המשלט "חרבת מאחז– צקלג", ומדגימה את דרך הסיפור הפוליפוני־סימולטני של כאן ועכשיו. לצורך ההקשר, אפרק בתחילה את הפרשה לסיפורי הדמויות השונות המסופרים בה, ואחר־כך אעבור לשבריר הנ"ל בו מתקיים איחודם.

*

הכיבוש הראשון של "צקלג" הסתיים במנוסה מבוהלת של "מחלקת מוטה". ראשוני הנסים היו מוטה המ"מ ושמואליק הטבח (ראש ה"מערכת" ותחתיתה) – בתואנה שהם מסיעים פצוע למרפאה, ויחזרו ממנה עם תחמושת.

בערב המחרת יצא כוח גדול יותר לשוב ולכבוש את "צקלג". גם הכיתה של גידי, ממחלקת מוטה, שבה ונכללה בו. הכוח לא נתקל בהתנגדות, ואחרי הכיבוש הוסע רובו חזרה לבסיס; רק המחלקה של זאביק ובה המ"כ יאקוש נשארה והתחילה להתחפר. עם הנשארים נמנו גם אנשי "המסייעת": קובי החבלן ושני עוזריו, שלשה רגמים וטווח (ברזילי), ואנשי המפקדה: עמיחי החובש, שמואליק הטבח, שייקה הקשר.

רפי ודויד, מאנשי גידי, נרדמו מותשים על גל זבל שנמצא במקום ופספסו את ההסעה חזרה לבסיס.

גוויתו של אורי, סמל המחלקה של מוטה, זרוקה אי־שם בשטח והידיעה על כך מהבהבת כל הזמן בשולי התודעה.

המספר אינו ניטרלי ביחסו לדמויות. לחלק מהן, בעיקר מפקדים, הוא מתיחס באירוניה, אם לא בלעג ובבוז. עמן נמנים מישקה מ"פ המסייעת, המיטיב לדאוג לעצמו, זאביק המ"מ, הפראזיולוג הממסדי, ספי הקמ"ן הנלעג, וקצין התותחנים שלא מסתיר את פחדו. לחלק אחר מהדמויות הוא מתיחס בהזדהות ובחמלה: קובי החבלן המשורר, המבקר קשות את הדרך בה חונך בקיבוץ, יאקוש המ"כ הקשוח, המורד ב"התיישבות העובדת", בברנר ובגורדון גם יחד. יש דמויות שהוא פשוט אוהב, כגון עודד אמיץ הלב, ויש דמויות שאינן אלא קריקטורה, כגון שמואליק הטבח או פמפיק ה‘גוצון השמנמון’.

ומעל כל אלה ישנה עוד דמות אדירה, רבת נוכחות: השמש, שסיפור תנועתה בשמיים ועוצם כוחה על הארץ מסופר רגע אחר רגע.

ואלה הסיפורים המתארים את פרשת ההשתלטות השניה על "צקלג", מאז הושלמה ועד הנסיגה השניה ממנה [ואלה כמה מהגיבורים המשתתפים בה].

1 נתן הפיאטניק מתלונן על כאבים ומוחזר לבסיס. עודד, הרץ המחלקתי, עז השרירים והרוח מתמנה ללא שום הכשרה מוקדמת לפיאטניק ופמפיק – לעוזרו. מעתה שני ההפכים הללו הם צוות הנ"ט. “סמוך".

2 קובי חולם להתמזג עם הטבע אך התפקיד קודם והוא הולך להתיעץ עם זאביק המ"מ בעניין הזמן המתאים למיקוש נגד השיריון העתיד להתקיף. זאביק פוסק כי המיקוש צריך להיערך בחשכה, ומציע לקובי שעד אז ישוטט סביב ויחפש את גוויתו של אורי.

3 רפי ודויד מתעוררים על גל הזבל לקול צלצול המזמין לארוחת בוקר (אחד מקטעים מצחיקים רבים מאד השזורים בסיפור). המצלצל הוא שמואליק הטבח ודויד מתנפל עליו (קל יותר מאשר להתנפל על מוטה המ"מ).

4 רפי ויאקוש הם בני מושבים. רפי הוא מושבניק־ממשיך, המכבד את אביו ומתכונן לשכלל וליעל את המשק; יאקוש לעומתו מתכוון לעזוב את המושב ומבקר בחריפות את הוריו ואת החיים צרי־האופק ב"התיישבות העובדת". רפי ויאקוש אינם חדלים להתנצח, וזאת תוך שרפי אינו מרפה ומנסה עוד ועוד למצוא הסעה חזרה לבסיס ואיכשהו תמיד מוצא את עצמו אחרון בתור.

5 זאביק המ"מ מטיף לקונפורמיזם, ונתקל בהתנגדותו החריפה של יאקוש.

6 כמו גוויתו של אורי גם הצליפות נוכחות במקום, וגם לסיפורן מקום בין הסיפורים. צליפות הן עניין מפחיד ביותר, וביחוד כשמקורן אינו ידוע. המכוּנה ‘יוחאי־של־בתיה’ קונה את עולמו כשהוא פוגע בצלף.

7 סיפור שלושת הרגמים המתעקשים להשאר בבור בו נהרגו קודמיהם מסופר בנוסח של טרגדיה יוונית שסופה המר ידוע מראש ואין דרך למנעו. ברזילי הוא המקהלה המתריעה ומקוננת על כך.

8 עמיחי החובש מתגעגע לחברתו והגעגועים מכנפים אותה למלאכית רבת יופי.

9. השמש משלימה מהלך שלם ממזרח למערב, מתקווה בבוקר לזועה בצהריים ולתפארת שאין משלה בשקיעה. בקטע לדוגמא שלהלן השמיים מתוארים כאילו צויירו בזיפי מכחולו הקשה של ואן־גוך.

10 בהמשך לצליפות, וּ“לפי הספר", מתחילה הפגזה על המשלט. זו ההקדמה ההכרחית להסתערות שריון האויב. בדיוק אז מופיע במקום קצין תותחנים כדי לטווח הפגזת נגד. זה איש הבריגדה שהתחנך בצבא הבריטי והוא אנטי־תזה ארכיטיפית לפלמחניק (עיינו בספריה של נתיבה בן־יהודה). המספר שופך עליו קיתונות של לעג אך מעשיו אפקטיביים ביותר – יותר מכל מה שעשו או יכולים לעשות הפלמחניקים – עד שאוזלים הפגזים

11 אחרי השתמטות ממושכת של כל אנשי המשלט מחיפוש הגוויה, מופיע במקום אבי הסמג"ד הנמרץ ובפיקודו ובהשתתפותו נמצאת הגוויה המחוללת ומונחת בג’יפ על השמיכה של רפי, שהכין אותה שם בקפידה רבה לקראת נסיעתו הוא לבסיס

12 פמפיק, בתפקיד שדר ספורט כביכול, מדווח על משחק הכדור־עף בין נבחרות פלוגה א’ וד’.

13 שריון האויב מתקדם בחיפוי אש מרגמותיו. אין מה שיעצור אותו. יאקוש נהרג. אלו שנשארים בחיים – בורחים.

(כדאי להשוות ל"אנשי פאנפילוב" בן התקופה המתאר סצנה דומה – שריון מתקיף כוח של רובאים – ובו רובאי הצבא האדום נהרגים עד האחרון אך אינם בורחים; באחת השיחות בפרק טוען גידי כי "אנשי פאנפילוב" הוא הספר היחיד הראוי להקרא).

*

"פער אחד שבשמים נסגר. חזר ונאטם. ואילו השני נתעגל ונשתנה והבהובי־השיש מסביבו החריפו, ונידמו כהלכי־מים זוחלים, בהינף מעגלים לולייניים גדולים, עם קוים גדולים משוחים בזיפי מכחול קשה יבש ונטול־צבע כמעט. ומהלאה היו נטושות נוצות־נוצות מפוספסות בראשן, תלושות ומושלכות, פורחות. ואילו ממעל, ישר ממעל, הודגשה, אפור על־פני אפרפר, שיזרת גזיזים כמחרוזות פנינים, קטנות וקטני־קטנות, ורבות אחרות, מיטשטשות מהלאה, שזורות חלומות ודואות בדממות הרחוקות. ומאופק עד אופק היתה מתוחה קשיבות עד דק. אחדים אפילו נזדקפו והתישבו. כורים אוזן וקופאים לקשוב, האומנם לא־כלום? לא היה איזה רעש, או קול צעקות שהן? מניין איפוא, אם הכל שלום, הצל שחלף? טפשוּת. הלב הכסיל הזה, איך שצלל פתע! חוזרים וצונחים לאחור, ומתרווחים על האדמה. מתאַדשים. אחד מכעכע בגרונו. נבהלים להביט אליו. לא, אין זה אלא פמפיק. נזכר בדבר ומספר מה שנזכר בקול מיושן. לא שום דבר מיוחד. איזו תחרות בכדור־עף שהיתה לא מכבר. נבחרת פלוגה ד' כנגד נבחרת פלוגה א'. מעשה שאירע לפני חמישה שבועות, ושהוא גופו היה צד חי למאורע לא נשכח זה. (חמישה? וכמה מתו מאז?) אבל טוב לשמוע דבר שאין בו לא מריבות ולא חכמות ולא פוליטיקה ולא שאר מיני חיבוטי־נשמה ממורטטים. מחזיקים טובה לפמפיק על קולו המיושן ועל סיפורו הפשוט, הלא־כלומי, כמי שמספר מעשה־אגדה. אחר־כך משתנה גם הפער הזה, הנותר, שבשמים, ונהפך כמין חיוך כבוש, מתעגל ואובד, בתוך רסקי אפרפר קצפי מבליח, וזהוב חלבי מועם, בלי זכר לתכלת שהיא, רוחש כולו ריצודי־לובן פעוטים, במיליוני מיליונים, כפזז זבובונים. גוָנים חמים מסתלסלים כקנוקנות על חלקת הבהט. כפות־הרגליים נאפות בהחליקן לבטלה בעפר החם. משוטטים בשמיים ונזכרים ברעמת שיער יפה מעל צואר נאה. בגדשי־שיער נפלאים כאלה. שיער ערמוני ונופל אל כתפיים צחות, עשיר גוונים שבין חום לשעוָה, ובין זהב לשחור, שלהבות נלהבות אצל כהות, אביב־תבואות מלבלב רוגש. חבּובָּה שלי. צביטת געגועים. נערה שלי. חלום שלי. אהבה שלי. בהירת־זוך שלי, מאירה שלי. הה. כן. רכה אַת, חברה טובה, לטיפה להילחץ אל הלב, לחוש את פעם ליבך החם, שעיניך נעצמות מרוך המגע, שהכל מתפשט את גשמותו המסורבלת, הלא־מגולחת, הלא־רחוצה, העייפה, דלוחת־העיניים המוּאדמות, גרוסת האבק, ורק מה שלוחשים לך באזניך, האֵל יודע מה, ומתפנקים אצלך, ומפנקים, חונף, ודברי אהבה וזמר, ואוהבים כל מה שיש בך ואתך, ואת חולצתך הרכה, ואת צחות גרונך הלבן, ואת מבע עיניך הלחות אליך, ואת הבוהק החוזר משיניך, בריא ומעודן מצוחצח, ואת גומות החן, ואת שקעי לחייך, ואת הסרט שענדת לך פתאום בראשך, שעושה שבת בהוויה, את ששבת אַת כולך, יום חג לעולם, שאוהבים אותך ואת האויר שסביב כל הליכותיך, שמתחככים אצלך, ומתוַדים לפניך, בהגיים ובלחישה, ובנשיקה ובנשיקי־נשיקות, ובהתחטאות, חבּוּבּה, חבּוּבּה, חבּוּבּה שלי, ומתרגשים להחזיק בך ולקרוב אליך, ולהיות מתגוששים עם קצת מיאוּנך הלא־דוחה, שלפי שעה, שמבקש כי אחר־כך ולא ממש כעת, אחהו, אלי אלי. (מניין אי־המנוחה? מה מתארע כאן?) – 'אלא מה? – מספר פמפיק – מי קילקל את המשחק? השופט. אליהו. חמור בן בקר. לא די לו זוג המשקפים על עיניו הסרוחות. עשרים פעם צעקו לו שיביט. זינוק פסול אחר זינוק פסול. החבריה נתלים ברשת. הרשת נקרעת כמעט מרביצות עליה. והוא כלום. עד שמישהו ריחם על המשחק ותקע לו כדור בפרצוף שעשה לו חושך בעיניים. זהו.' שוב השמים. זהב עמום מאיר. עצוב עד עמקי הנשמה. אצבעותיו היפות. הארוכות וצרות של אורי והצפרניים הקמורות (לאן. בכל־זאת. הולכים לאחר שהגוף נחרב?), שיער ערמוני, בדיוק כזה, ובלי ראש, גידמת בין־כתפיים פעורה, תחוחת־בשר ועורקים פעורים. אימה. (וגועל!) לא. משהו אחרת. לשכב עצלים ומסולקים. עייפות שכזו. גם לא עייפות. אלאככה. הס. אין עוד – 'ההוא התחיל לצעוק ולצווח – ממשיך פמפיק בנחת – נשברו לו המשקפים. לא רואה כלום. – אז אל תהיה שופט, בהמה! – אמרו לו – אחד שלא רואה! וקראו לי, שאני אשפוט. וזהו' – היש כאן אדם דואג לארוחת־הערב? עוצמים עיניים. שמא באה שינה ומאחזת עד מעבר לזמן החולה, הרבוץ הזה. הנה ככה. אדם ערום בין אדמה ושמים. ולישון. הג'יפ הנורא בודאי הגיע. באים סביבו ומתאספים. השמיכה כולה דבוקה וסרחון. ועוד מחכה ויתפשט לו הסיפור שאין לו ראש. בשתיקה תפשוט השמועה, כעשן. לא נוח ולא יודעים בדיוק מה. סקרנות פתוחה ורתיעה סוגרת. מתמלאים דמעות ומסתירים. ועם זה, גם הרגשה דומה לחגיגית. האם אפשר שהוא ישנו עוד והוא מסתכל בנו מן הצד, לא־נראה, מעבר לצעד ההוא שצעד לו מאתנו? מה רואים משם? ומה רואים אצלם, מה הם מכינים עלינו – ספר גלה לנו! הלא אתה שייך לצד שלנו! – 'עשר – שבע לטובת פלוגה ד' – ממתיק פמפיק סיפורו – החברה מתחממים. עמוס יוצא להגיש. מכה אדירה. שלמה מזנק עליה ומנחית אותה. כמו ברק. לא מנסים גם לעצור. אי־אפשר. כל אחד צועק שזו היתה חובת השני לעצור. אחת־עשרה – שבע. מתחלפים. מתחילים למתוח אותם: א־נוּ! תראו משהו! איפה הדם שלכם!' – צפור מטלטלת זנבה עלה ורדת על דופן הבקתה. מצייצת. דרורית קטנה אחת. (אני מכיר עלמה אחת בשם דרורה. דרורה מעין־חרוד.) אחר־כך בא ומתישב על־ידה הזכר שחור־הגרון. נרגש ומרקד קצת. מצייצים יחדיו ומניעים זנב. וקופצים פתאום ופורחים זה אחר זה. (דרורה וגם שתי צמות, ועם מתניים כינוריים.) האומנם לא יקרה כלום? ומה היה פשר הצלף מקודם? הם עוד כאן. אל תשלה נפשך. ועוד יופיעו. אַל תשגה בתקוות. בכל עצמתם. ברעם ובאש. ומי יודע עוד מה. ובאיזו רשימה אתה. למה לסובב בכחש: משהו מתרחש ובא. איש אינו רואה, אבל זה כאן. פחד חושק את הלב. לשוא תלך סחור־סחור: פחד מקיף וסוגר. (קו עירום חמוקי המתניים.)“

(ימי צקלג, זב”מ 1989, עמ’ 513 - 515)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s