פצע באדמה

 א.

 משפחת סמילנסקי גרה באחוזה כפרית באוקראינה ועסקה בניהול חקלאות בקנה מידה גדול.

בין בני הדור הצעיר שגדל באחוזה בלט הנער משה כמנהיג כריזמטי וכיזם. בשנת 1891, בהיותו בן 16, החליט לעלות לארץ ישראל, ובעקבותיו באו ארצה עוד ארבעה מצעירי המשפחה. אחד מהם היה זאב, בן־אחיו של משה, שהיה לימים אביו של יזהר סמילנסקי, הוא ס. יזהר. אבי המשפחה קנה למשה חלקת אדמה גדולה בחדרה, ומאוחר יותר ברחובות, וכך החל משה את דרכו בארץ כבעל אחוזה יהודי.

בין הציונים הראשונים רווחה הדעה שהארץ ריקה ושוממה. אבל משה סמילנסקי היה בין אלו שלא רק שלא התעלמו מקיום הערבים, ולא רק שהבינו מיד כי מציאת דרך לדו־קיום אתם חיונית להצלחת הציונות, אלא גם היה בין הבודדים מבני דורו שהיה מסוגל לראות את המציאות כפי שנראתה בעיניים ערביות, שהיה מסוגל להאזין לנרטיב הערבי ולקלוט את משמעותו.

היו לכך תוצאות אחדות וביניהן: א. משה הקפיד להעסיק במשקו מספר שווה של פועלים יהודים וערבים – גם כשהדבר גרר הפגנות אלימות נגדו, שביתות והשמצות איומות מצד אלו שדגלו בעבודה עברית; ב. משה החל לפרסם, תחת שם העט "חוואג'ה מוסה" סיפורים מחיי הערבים, שבחלקם בוטא, לראשונה בעברית, הנרטיב הערבי על ההתיישבות היהודית, ובחלקם גם מובלעת ביקורת נוקבת על החברה הערבית החולה, ההורסת את עצמה במו ידיה. דברים שאולי (איני יודע) לא העז שום סופר ערבי לכתוב.

בשנת 1908 פרסם המחנך יצחק אפשטיין מאמר בשם "שאלה נעלמה" ובו קרא לא להתעלם מקיום הערבים ולמצוא דרך לחיות אתם בכבוד. מאוחר יותר היו אפשטיין ומשה סמילנסקי בין מייסדי "ברית שלום" שהטיפה ליצירת קהילה יהודית־ערבית שוויונית בארץ ישראל ולהקמת מדינה דו־לאומית.

ב-16 למאי 1948, בבוקר, לקחה אימי אותי ואת אחותי הקטנה אל הדוד משה, לברכו על התגשמות חלום דורות. אבא היה בצבא. הדוד כבר היה זקן, חולה ונכה וישב על כסא־הגלגלים שלו ובכה. חלום האחווה והשיתוף בין העמים שחלם התנפץ, והוא חרד מפני מה שיביא עמו העתיד.

קבוצת "ברית־שלום" הייתה מיעוט מבוטל בין יהודי א"י. אחד המתנגדים הנחרצים והמשפיעים לה היה דווקא זאב סמילנסקי, אביו של יזהר, “..שכתב ל"העולם" מאמר גדול בהמשכים, …והזכיר כי הערבים אינם עם אחד, ורק קצתם יושבים כאן מדורי דורות, וגם הם עצמם אינם חיים בשלום בינם לבין עצמם, וכל עדה וכל אזור שוטמים את זולתם, והארץ ברובה אינה מיושבת, באופן שאין מנשלים כאן איש כשמתיישבים בשטחים הריקים… ואדרבא, קניית הקרקע רק תסייע לייעול החקלאות הערבית ותזרז את מעבר הערבים אל הערים".

 ב.

 בספרו "משוט בארץ", עמ' 29 ואילך, מספר משה סמילנסקי את תולדות תל־דוראן. הקטע נכתב בשנת 1905, והוא מובא להלן בקיצורים אכזריים:

“… בין רמלה לכפר זרנוגה, נמצא שטח הכולל כעשרת אלפים דונם, תל־דוראן, קרקע שוממה ועזובה, לא מים בה, לא עץ, ולא בית בנוי עליה. האדמה הייתה עזובה מאז ומקדם ואיש לא ידע את בעליה, ואיש לא חרשה ולא זרעה, ואיש לא שילם את מסי ה"ואֵרקוֹ'ּ' לממשלה. ותוציא הממשלה את האדמה, בשנת 1873, למכירה פומבית, כדי לגבות את מסיה. … איש נוצרי ערבי מיפו הציע תמורת האדמה שבע מאות לירות תורכיות  …הפחה מכר את הנחלה לנוצרי, הוא (אנטון) רוק מיפו.”

רוק החכיר את האדמה לבני סטריה בסכום השווה למסים שהיה עליו לשלם עליה בתוספת שכר השומר שהפקיד עליה כדי לשמרה מפניהם.

"אנשי סטריה היו שבט זעיר, אשר ברחו מן הנגב, אם מחמת רעב ואם מפחד "גאולת־דם'ּ'. בימים ההם היה מספר השבט הזה כארבעים גברים, מקצתם רוכלים בכפרים השכנים ומקצתם פושטים בלילות על עוברים־ושבים…

בראשית 1890… איש יהודי מיפו, יהושע חנקין, ידידו של רוק, עשה עמו חוזה לקנות ממנו את אדמתו בעשרה פראנק הדונם. שלוש יממות אחרי חתימת החוזה, בלילה, יצאו חנקין וחבר, רכובים על סוסיהם אל הגבעה, ששם עמדה בקתת השומר וידפקו על הדלת… ולמחרתו בא מודד ופועלים עברים. …על ידיו של רוק שקלו ביום העברת הקרקע בערכאות על שם הקונים החדשים ארבעת אלפים ומאתים לירות תורכיות, במקום שבע מאות אשר שילם לממשלה בזמנו. ושני הצדדים, המוכר והקונים, היו שמחים ולבם טוב עליהם.

ואחד ממייסדיה הראשונים של המושבה אמר : "כי עתה הרחיב ה' לנו, ופרינו בארץ'ּ', ויקרא למקום הזה : ר ח ו ב ו ת.“

ארבע שנים לאחר מכן, בשנת 1909,  מפרסם "חוואג'ה מוסה" את סיפורו "השייך עבדול־קדיר".

כבר פתיחת הסיפור לוקחת אותנו לא רק לנקודת מבט שונה, אלא אפילו לעובדות שונות מהסיפור הקודם: “עבדול־קדיר עודנו זוכר את הימים ההם, עת אחיו בני סטרִיָה היו השולטים בכל הכיכר רחבת־הּידיים… רבים היו בני־סטריה, כמאה אוהלים עמדו על הגבעה היפה והנישאה ההיא, אשר על הדרך העולה ליפו, ושיך אחד היה מושל על כולם, אבו־חַטב הזקן, שהיה נוהג נשיאותו ברמה… ומאז ועד היום הם חורשים אותה, זורעים בה וחיים פה עליה ועל יבולה ומשלמים מיסיה לממשלה מדי שנה בשנה.”

אבו חטב הזקן מנסה ללכד את בני שבטו ולהביא לידי כך שיתרמו כסף למאבק משפטי כנגד נישולם. הוא אומר להם:

“– כארבעים שנה יושבים אנחנו על אדמת הכיכר הזאת, עליה עבדנו, מפריה אכלנו אף שלמנו לשולטן את ה"מעשר" וה'ורקו' מימים ימימה. עתה באו היהודים לקנות את אדמת אחוזתנו מידי בעלי הקושאנים. וגם קנה יקנו ויקבלו קושאנים, ואחרי כן יבואו ויגרשו אותנו מזה, באמרם : עדים הם הקושאנים, כי לנו האדמה. אבל, אחים, האמנם יגדל כח הקושאן מכח עבודה של ארבעים שנה? אנחנו חרשנו, זרענו את האדמה, גם קברנו בה את אבותינו, אשר אתם באנו מן הדרום הרחוק — ועדיין אין האדמה הזאת לנו ולבנינו? זכות אבותי עמדה לי והגעתי כיום להיות ראש השייכים בשבטי, והנה נשבעתי לכם, כי לא אנוח ולא אשקוט ונתון לא אתן לזרים לקחת את רכושנו! לנו הארץ!”

אבל הבדווים אינם מצליחים לגבש עמדה אחידה ופורצת ביניהם מריבת דמים. העו"ד הערבי לו הם משלמים כדי שיאבק נגד נישולם לוקח את כספם ואז מייעץ להם להיכנע. חלקם מקבל ומתפנה מרצונו, אבל אבו־חטב ומשפחתו מסרבים, ואז מגיעים חיילים (תורכיים!), הורסים את המאהל, ואוסרים אותו ואת בניו: “ברגל רצים השייכים, בעלי הסוסים האבירים, נדחפים אחרי סוסי החיילים …”

הבדואים גם גורשו גם הושפלו וגם התרוששו. חלק מאנשי סטריה משלים עם המצב ויוצא לעבוד אצל היהודים הבונים את רחובות ומשלמים ביד רחבה, אבל חלק אחר, בהנהגת אבו־חטב, שואף נקמה. לא באנטואן רוק שמכר את הקושאן, לא בממשלה התורכית ובחייליה שהתעמרו בהם – אלא ביהודים.

בניו של אבו־חטב עומדים בראש ההתקפה על רחובות ונתקלים בהתנגדות עזה. הרחובותיים גם מכים בהם וגם מזעיקים את הצבא התורכי לעזרתם וזה הורס את המאהל החדש שהקימו, מכה אותם בשוטים, אוסר ומשפיל שוב את השייך אבו־חטב. השבט מתפרק, נפוץ לכל רוח, אבו־חטב מת.

הסיפור מסתיים בשיחה בין שני בני־סטריה צעירים, השונאים את היהודים ומתוסכלים קשות מאי־יכולתם לנקום בהם ולגרשם. אחד מהם מנתח את הסיבות לכך: “הראית כי יהודי ימכור את אדמתו ללא־יהודי? הראית כי יקח שוחד אחד מראשי המושבות כדי להרתיע את בני עדתו? לא!…”

חמישים שנה אחר כך כתב יזהר, נכד אחיו של חוואג'ה מוסה, סיפור בשם "הכרכרה של הדוד משה", המספר על דוד אביו, הוא בורא הפרדס המסוגר והמפחיד. כמו במעשיה סקוטית נפתח הסיפור ברוח הרפאים של השייך אבו־חטב הזקן שעדיין נמצאת במקום, אבל גם רכישת מערת המכפלה אשר "בקצה שדהו" של עפרון בן־צוחר "בכסף מלא עובר לסוחר" נמצאת שם:

“דע כי עבודה גדולה נעשתה אז בפרדסים החדשים של אגודת הנוטעים; וכי הדוד משה הוא־הוא שטרח במטע בכל: לעשותו, להקימו ולקיימו; הוא שהשפיע עליהם לקום ולנחול נחלה, הוא שבחר למענם את האדמה הטובה, …והוא שרכשה עתה בתנופה מידי הבק הגדול של ואדי־חנין. אותו עבדול רחמן אל־תאג'י הידוע, אשר לאיש בעולם לא היה מוכרה, קל וחומר לאיש יהודי בארץ, אלא רק לידידו־למכובדו לדוד משה, ולשמו בלבד נעתר וקיבל כסף רב עובר־לסוחר בעבור האחוזה ההיא בקצה שדהו, …כולל אותן גבעות־קורקר צחיחות, שלא היה עליהן כלום אלא אוהלי־קידר אחדים, ורק השייך אבו־חטב הזקן, ורק סוסתו הידועה בסיפורים, ועוד כל מיני נשים וטף בידואים מסתובבים להם, מלבד המון רשרושי קש־עשבים רדופי רוח וזהב.”

 ג.

 יזהר הוא יליד הארץ (רחובות, 1916), ושונה בכך מאד מהוריו המהגרים שזכר מולדתם הרחוקה לא עזב אותם יום אחד בחייהם, כמו שלא הרפתה מהם השאיפה לשנות את הארץ אליה היגרו ולעשותה דומה למולדתם.

כך מתאר הדוד משה את מסעו הראשון לנגב: “דבר אחד זכור לי היטב… : רגש הרווחה שמילא את נפשי : ההרים הקרחים בדרך לירושלים וליריחו, הרחובות הצרים והמלוכלכים של יפו – כל אלה לחצו על לבי הצעיר ושמו מחנק לנפשי, שעדיין פרחה בדמיונה בין שדות אוקראינה הנרחבים. ופתאום, ביום אביב אחד, נגלה לעיני מרחב של שדות. יצאנו ממושבתנו, חברי ואני, רכובים על סוסים ופנינו הנגבה. כמעט עברנו את גבולה הדרומי של גדרה נצמדו עינינו אל המרחב שבין שלוחות ההרים אשר משמאלנו ובין חולות הים שנשקפו לנו מרחוק, מימיננו. והמרחב הלך והתפשט ככל אשר התקדמנו דרומה בין הכפרים הבודדים. וכשיצאנו מפלוּג'ה, הכפר האחרון שעל גבול אזור באר־שבע, פרצה מלבנו קריאה של התפעלות ושמחה: לכל אשר פּנינו – מערבה, מזרחה ונגבה – שדות, שדות, שדות לכל מלוא העין.”

הדוד יוסף, אחי אמו של יזהר, היה גם ראש מחלקת היעור של הקרן הקיימת, והשתדל לכסות את הארץ ביערות כדי שתדמה לנוף ילדותו.

בספרו "המאבק על האדמה", הוא מוסיף, בין נימוקים כלכליים וגאופיזיים גם את הנימוק הבא לחיוניות היעור:

“ביער מוצא האדם לא רק מרגוע, אלא גם סביבה המקרבתו אל יוצר העולם; בה הוא שומע את רחשיו, רחשי הגידול והצמיחה. באלה מוצא האדם מזון, שלפעמים הוא חשוב יותר ממזון גופני – – – “

אבל בין בני המדבר, ילידי הארץ, נראים הדברים אחרת לגמרי. זה מה שמספר הדוד משה על ביקורו בבאר־שבע, בראשית המאה העשרים, אליה הוזמן לרגל ניצחון שבט התארבין על שבט העזזמה, ועל שאלה ששאלו האורחים היהודים את המארחים הבדווים: “– ומדוע אין אף עץ ושיח על פני כל מרחבי העמק הנפלא הזה?..   היפנה השייך אבו־חסן את ראשו כלפי האורח, ואמר: – בני־ערב אנו, ואבותינו הקדמונים ציווּ עלינו: בבתי־אבן אל תשבו, כי יסודותיהם פ ו צ ע י ם את לב האדמה; באוהלים תשבו, אשר משערות גמליכם תארגנה נשותיכם את יריעותיהם. ועץ אל תטעו, לבל יסתיר את מראה האדמה הקדושה מעיניכם.“

בדמותו כחואג'ה מוסה מספר הדוד משה על מוחמד הבדווי, שומר כרמו, שקרה לו אסון ובנו הקטן מת. מוחמד השבור מבקש להתפטר ולחזור לדרום: “  – מה שלומך מוחמד! – לא טוב… – מדוע? – מתגעגע אני על הדרום… – על הדרום? – שאלתי בתמיהה ואצחק, – הלא אין שם עתה לא עץ מצל ולא עשב ירוק, הכל שם נשרף מחום השמש הלוהט…   פניו של מוחמד הביעו סערת־נפש. עיניו הבריקו, וכולו נשתנה ויהי לאחר. איזה דבר התקומם בו, איזה רגש חי וחזק. אל נא, חווג'ה, אל תדבר ככה. אין מקום יפה מן הדרום. שם מרחב־יה, שם ברכת־אללה. אין דבר מבדיל שם בין השמים ובין הארץ. האדמה נשמרה כביום שבראה האלהים; העצים לא עשו בה פצעים… ואין דבר אשר יעצור את מבטך מהביט עד סוף השמים… “

ובמקום אחר מסכם הדוד משה בפשטות: “בידואי הנגב היו לפנים נודדים ככל שוכני מדבר…  ערך האדמה לא היה גדול אז בעיניהם ולפלח בזו בלבם וחשבוהו לבריה שפלה, בחינת בהמה־למחצה. בביקורים הראשונים שלנו אצל שבטי הנגב היו מספרים לנו על מאות דונמי קרקע שִפלוני אלמוני נתן בעד עז, ואין צריך לומר שבעד סוסה או נערה היה שייך מוכן למכור את חצי אדמת "מלכותו". גם את העץ לא אהבו בשנים הקודמות. זוכרני כיצד התפאר בפנינּו שייך זקן, שעל פני כל אדמתו אין אף עץ אחד שידקור את העין ויסתיר ממנה את מרחב עולמו של אללה…”

בניגוד לבני משפחתו, למוריו, ולכל בני דורם, ורוב הישראלים שבאו אחריהם, שהיו מהגרים שנוף מולדתם הרחוקה טבוע בנפשם – יזהר הוא יליד הארץ, יליד הארץ שבטרם השינוי הגדול, ונופה החשוף והפתוח הוא שהיה טבוע בנפשו. וכך הוא כותב ב"מקדמות":

“עזות פנים של זרים לבוא להפר מה שיש כאן פרוּש שלם כבר אלף שנים או אלפיים או שלושת אלפים, אדמה אחת גדולה ושלימה ופנויה מכל, יפה כזאת בריקותה השָווה והשלימה. לגמרי. …ושכשמתחילים להפר את שיווי המשקל שמאז ומעולם,  לעולם לא יודעים לאן מגיעים. ושקודם כל הורסים את כל מה שידע להתקיים מדויק אלף אלפי שנים, למען כל מיני הּתחלות וכל מיני פציעות שפוצעים, ללא השב, וגרירת כל מיני דברים שאינם שייכים, וכפייתם באונס, שיצמחו כאן ושייבנו כאן, ושישנו את המקום ככל מיני לא שייכים, ושיכריחו את המקום להסתיים וללכת או להיכנע, בלי לדעת כי מפסידים לעולם את הריקות הזו השלימה, ובלי שׂים לב לאף אחד מסימני המחאה, בכל מיני העקיצות והעקרבים והנחשים, וככל מיני ההתנגדויות לזרים שבאו לשנות, ביוהרה כזו ובעזות פנים, ובעקיצה הכרחית של כל מי שמנסה להידחף אל מה שאין לו רשות להידחף אליו כאן, ויהיה הזר הזה קטן ככל שיהיה, וחף מכל רע ותמים כולו, ויהיה זה אביו החורש מלּא אמונה, ובתום לב מושיב את ילדו התם על האדמה השקטה, שסובלת את פציעתה וכאילו אינה מוחה"

 ד.

דברים אלה אינם עמדה פוליטית שיכולות להיגזר ממנה מסקנות מעשיות (אלא אולי רק בעקיפין ובשוליים, כמו חוקי שמירת הטבע ושימורו שיזהר היה ראשון המחוקקים אותם בכנסת). זו עמדה אקזיסטנציאלית. לנסיבות הטראגיות המאלצות את אלה לבוא, בעל כורחם, לארצם של אלה אין פתרון חוץ מ"לעשות עולם שאין בו צורך לעמוד במבחן העקדה”, וזה כנראה מחוץ לכוחם של פוליטיקאים.

הערבים, כפרי הערבים, הם חלק מנוף ילדותו האהוב של יזהר והריסתם היא גם הרס עולמו. הקידמה, החקלאות התעשייתית, עליית ההמונים ושיכונם הורסים את עולמו זה, בדיוק כמו שהם הורסים את עולמם של הפלאח ושל הבדווי. יזהר שונה בכך מרבים מהסופרים בני דורו, ועוד יותר מאלו שבאו אחריהם וכלל לא הכירו את הארץ הישנה. לאלו אי־הכרת הערבים, והדמוניזציה שלהם, מוסיפה כוח ומפיחה בהם רוח מלחמה.

ב"צניחה מהצמרת" מספר יזהר על בדידותו בין שכניו בני גילו ועל היותו שונה מהם (וגם על כך שהגיע לגובה רב מהם, גובה ממנו הוא יכול לצפות למרחקים). במרכז הסיפור עומד האקליפטוס הגדול שבחצר הדוד משה: “ראית צמרת זו ממרחקים ככל שיהיו – וכבר אתה יודע – שם ביתו של הדוד משה. שם חצרו הגדולה, המוצלת, המנוקה תמיד במטאטאו של עבדול־עזיז.”

המספר, שמחרף את נפשו ומטפס על העץ הענק כדי לחלץ ממנו את כדור המשחק – נתקע עליו לאחר החילוץ ואינו מסוגל לרדת. הילדים ממשיכים במשחקם ומתעלמים ממנו. היחיד שנחלץ לעזרתו הוא עבדול־עזיז, הפועל מזרנוגה:

“וכבר קמתי וכבר הלכתי שתי פסיעות, …ואינני זוכר עוד כלום. רק את עבדול־עזיז. לא את כל האחרים. אולי לא היו כאן מעולם. אולי היו. אבל עבדול־עזיז היה שם. אדם לא צעיר, אבל זקוף גו. שתקן, מלבין שפם. מטפחת לבנה־מתכילה ליפפה כיפתו. כולו כבד־ראש, וחוט של עצבות בהליכותיו (על דברים שהיו? או אולי על דברים שעוד יהיו?) – וחזק היה. ודייקן היה, ונקי היה. אף כי לעולם אינו אלא מטאטא את השלכת במטאטא הקוצים הארוך – ומובילה למדורה. 'כּאתר חירך!' – באתי מתי שהוא ומלמלתי אל עבדול־עזיז בלא להגביה עיני מרגליו היחפות וממכנסי הבד הלבנים שלו, שהוא 'רב טובך!' – 'וחירך!' – ענה ואמר לי עבדול־עזיז חרש, שהוא: 'וטובך'. …וזה הכל.”

הסיפור מסתיים בעקירתו המוחלטת והסופית של העץ הגדול מעל האדמה: “איננו עוד העץ ולא תוכל עוד לראותו. כי איננו. גמור.”

ב"כרכרה של הדוד משה" מפרש יזהר מה מעציב את עבדול־עזיז: “ועבדול עזיז היה מגיש את הפרד, ורותמו בשיגרת יד בוטחת, לא חסרת עצבות מה, (האל הרואה למרחוק כבר ידע מניין ומה צפון לו, לביתו ולכל כפרו זרנוגה ועל־מה)”, וב"מקדמות" הוא מוסיף “איש כאן אינו נביא וגם נביא לא היה יודע… שלא רק הכרם לא ישאר… שהערבים הללו לא ישארו כאן, האנשים והנשים, ושזרנוגה לא תשאר וקוביבה לא תישאר ויבנה לא תישאר, וכולם ילכו ויתחילו לגור בעזה, ואבוי להם" ומוסיף בנשימה אחת "ושגם הפרדסים ייובשו, וכי על האדמה הזאת לא יחזיק מעמד אלא דור אחד של איכרים… והעולם ילך ויתערבב לגמרי.”

ב"סיפור שלא התחיל" (1963) בא יזהר חשבון, מר ונוקב, עם מהרסי הארץ הישנה. אלו הם לא רק הורסי הכפרים הערביים ומגלי תושביהם (“שתיקת הכפרים") אלא, מאותה זרות עצמה, מהיותם לא־ילידי המקום, גם עוקרי הפרדסים ובוני השיכונים. הם הרסו את עולם הערבים, והם הרסו את עולמו. “זה שאך תמול שלשום עוד המה חיים והווה פתוח ומצמח – הפך מאז ונסגר שיכונים. יזכו יושביהם לרוב נחת, אמן. אבל מלה אחת, כיון שכך, על השיכונים המכוערים ועל צמוקי הנפש שעשו אותם: שיכונים מכוערים יולידו אנשים מכוערים, אנשים מכוערים יולידו נשים מכוערות נשים מכוערות תלדנה ילדים מכוערים וילדים מכוערים יולידו עולם מכוער. ועולם מכוער לא יוליד עוד אלא רק יהיה מלא וסתום.”

 ו.

“באמצע 1978 הגיע העימות לשיא, בעת שהבמאי רם לוי עיבד לטלוויזיה את סיפורו של ס. יזהר "חרבת חזעה". הסרט, בכיכובם של דליק ווליניץ וגידי גוב, עסק בכפר ערבי דמיוני שתושביו (התמימים וחסרי המגן כמובן) מגורשים מביתם בידי חיילי צה"ל (האכזריים וחסרי הלב כמובן) בימי מלחמת השחרור. מעטים זוכרים זאת כיום, אבל זה בעצם היה הרגע בו נולדה ה"נכבה": הנרטיב הפלסטיני הרואה בהקמת מדינת ישראל אסון לאומי והומניטרי לערבים. הפלסטינים יצרו אותו, אבל חבורה של אנשי שמאל ישראלים הפכו אותו למותג. המדינה סערה. שר החינוך, זבולון המר, החליט להפעיל את סמכותו ולמנוע את שידור הסרט. בתגובה החשיכו עובדי רשות השידור את המסך למשך חמישים דקות. מאות אלפי מילים זועמות נשפכו. אני כתבתי מאמר לוחמני במיוחד נגד הסרט. העובדה שאנשים שנולדו בארץ ולא עברו את השואה מציירים את חיילי צה"ל כקלגסים במדים המעלים את הפליטים האומללים על משאיות, הציתה בי זעם אדיר. מי שלא היה "שם", שלא יעשה השוואות. בעקבות המאמר הוזמנתי לדיון ב"עלי כותרת". בפעם הראשונה בחיי (אבל בהחלט לא האחרונה), צעקתי בטלוויזיה על מתנגדַי.”

כך מתאר יאיר לפיד, בספרו "זיכרונות אחרי המוות" את השתלשלות העניינים שהובילה את אביו יוסף אל מינויו כמנכ"ל רשות השידור, ועשתה אותו לכוכב תקשורת ופוליטיקאי. המאבק של יוסף לפיד ב"חירבת חיזעה" העלה אותו לגדולה.

המאבק הזה לא נבע רק מכיוון שבני לפיד לא קראו, כנראה, את הסיפור, ובוודאי שלא היו ערים להקשר בו נכתב. מישהו שמכיר את יזהר ויצירתו לא היה כותב "כפר דמיוני". יזהר לא בדה אף פעם סיפורים מדמיונו, רק שינה שמות. לא ברור שאפילו הבמאי רם לוי קלט במה דברים אמורים ושהמבקרים הרבים המתפעלים מהסיפור בימים אלה ברחבי העולם מודעים למה שעומד אחריו (הספר הפך לאחרונה לרב מכר בבריטניה).

ולא רק כי כל השוואה עם השואה אינה נערכת בו, ולא רק כי טענה נגדית כגון "מי שלא היה בארץ ששים שנה לפני מלחמת השחרור ועד אליה ועד בכלל, שלא ידבר בה", שיכולה היתה להטען כנגד הלפידים, אינה בעלת תוקף, ואפילו לא בגלל הקביעה המופרכת ש"חירבת חיזעה" היא שהפכה את הנכבה למותג. כאילו עד שלא הוצג הסרט הנ"ל בטלויזיה, הערבים לא ידעו מה קרה להם, ולא היה להם משל עצמם דבר להיאחז בו.

אי ההבנה הלפידית הבסיסית היא שהסיפור, כמו כל כתבי יזהר, הוא אישי, אקזיסטנציאלי, ולא כתב תעמולה.

פוליטיקאים, תועמלנים, פירסומאים, דוברים למיניהם מעוניינים רק בדבר אחד: ש"הצד שלהם" יראה טוב. ש"כביסה מלוכלכה לא תצא החוצה".

אבל ספרות עוסקת במציאות מורכבת, בה גם ה"טוב" עושה מעשים רעים, וה"רעים" יכולים לעשות מעשים טובים. הספרות עוסקת במציאות שיכולה להראות שונה לעיניים שונות ושרוב כוחה נשאב ממבט מרובה ממדים ומאתגר זה. דווקא התנ"ך, שאת רובו ידע יזהר בעל פה הוא מופת לגישה זו. התנ"ך אינו כתב תעמולה מתקתק, כדוגמת הברית החדשה, למשל, בה הטובים טובים לגמרי והרעים רעים לגמרי. בתנ"ך דוד המלך רוצח בוגד ונואף, אברהם מתעלל בבניו, יעקב מרמה את אביו, עושק את אחיו ומפלה נוראות בין בניו, ירמיהו שליח אלוהים נזרק לבור באשמת זריעת דמורליזציה. אלוהים עצמו עוסק בהתערבות מגונה עם השטן וממיט אגב־כך אסון על עבדו הנאמן והחף־מפשע איוב.

בפוליטיקה, כאמור, עוסקים בממוצעים, ב"עם", ב"אומה" ב"היסטוריה". ואילו בספרות עוסקים ביחיד, בהווית היחיד, במה שנראה מבעד עיניו של היחיד.

בשנת 1962 הגישה בכנסת קואליציה מוזרה (הקומוניסטים, מפ"ם (לימים מר"ץ) אחדות־העבודה (לימים התנועה לארץ ישראל השלמה) ותנועת החרות (לימים הליכוד) ) הצעה לביטול הממשל הצבאי, שהיה מוטל אז על רוב הישובים הערביים בארץ.

מחנות המתנגדים והתומכים בהצעה היו שקולים וקולו של יזהר, מחברה המפורסם של "חירבת חיזעה" היה הקול המכריע.

בן־גוריון, ראש הממשלה דאז, הודיע כי יתפטר אם תחליט הכנסת לבטל את הממשל הצבאי. קולו של יזהר היה צריך איפה להכריע לא רק אם ימשיך הממשל הצבאי או יבוטל, אלא גם אם בן־גוריון ימשיך להיות ראש־הממשלה או, כפי שסבר יזהר, יבוא בגין תחתיו.

סופרים ומשוררים ידועים פנו אל יזהר ודרשו ממנו להצביע בעד ביטול הממשל הצבאי כמסקנה מתחייבת מ"חרבת חיזעה". ליזהר היה ברור שאין קשר בין הדברים. חרבת חיזעה אינו עמדה פוליטית.

לפני ההצבעה פנה יזהר אל בן־גוריון וניסה לשכנע אותו שיסכים לביטול הממשל הצבאי. הוא כתב לו, בין היתר, כך:

“איני מקבל את משפטך הנחרץ כי הערבים הם אויב פנימי. הרי זו הכללה נוראה. לא כולם. אולי אפילו לא מקצתם. אף כי אין ספק שחלק מהם נגוע באיבה שורשית ומדאיגה, ויותר מכולם – בני הדור הצעיר. אף־על־פי־כן אסור לומר כך על רבע מיליון בני אדם. יש בהם שונים… זו הכללה שפריה יאוש, ומסקנתה אכזריות.

… התספה רשע עם צדיק? איני נגד אמצעי הרתעה – כגון משפט צבאי – לכל הפוגע בבטחון המדינה… אך, אני נגד התפישה שלעולם… יראו בהם אויב פנימי. ראיה כזו מוליכה למדיניות של סילוקם כפתרון הנכסף ביותר. ואם אתה לא תאמר כך – רבים יפרשו כך את דעתך וינהגו על פיה.

אם הערבי נידון לעולם, אחת היא מה מידת רצונו הטוב, רווחתו או נאמנותו, להיות נחשב כאויב פנימי, למה תוכל לצפות ממנו?

השאלה היא לפיכך, מוסרית, אנושית. גורל רבע מיליון בני אדם בישראל… ואני מאמין באדם. וכנגד הרשעה סיטונית. ואני סבור כי יפה שתבוא הממשלה בהצעה… האומרת כי לא לעולם חרב, בהצעה השמה משפט לקו וצדקה למשקולת.”

תשובת בן־גוריון מפתיעה בחלקה, כי גם היא מנסה לראות את העולם בעיני הצד שכנגד. הרי קטעים מתוכה:

“לא כתבתי כמוך על זוועת המלחמה. אבל הרגשתי היא, כי מלחמה גרועה מקניבליסם; והדורות הבאים – לאחר שהמלחמות יעברו מן העולם – יתקשו להבין כיצד אנשי תרבות עשו מלחמות והרגו אנשים שאינם מכירים כלל ואין להם נגדם שום דבר.

… ואני רואה שלוש סכנות לעם היהודי בארצו: צבאות נאצר, הפליטים והערבים בישראל. בשיחה שהייתה לנאצר עם או נו אמר לו הראשון בדברים ברורים שהחזרת הפליטים לישראל פירושה הכחדת מדינת ישראל (לא השמדת היהודים), כי זו לא תהיה עוד מדינה יהודית אלא מדינה של שלוש דתות (אני מצטט לשונו של נאצר).

דה־גול יכול (ולדעתי חייב) לוותר לערבים באלג'יריה – מפני שלמיליון הצרפתים באלג'יר יש מולדת עצמאית בצרפת. שני מיליוני היהודים, – שמבחינה ערבית הם כצרפתים באלג'יריה, – אין להם כברת־אדמה אחרת משלהם.

…יזהר, תאר לנפשך לרגע שהמצב הפוך. סביב א"י קיימות שבע מדינות יהודיות, ובא"י ישבו לפני 15 שנה שני מיליוני יהודים ושבע מאות אלף ערבים. ועצרת או"ם החליטה לחלק את הארץ, ולהקים מדינה ערבית בשטח שיש בו חמש מאות אלף יהודים. צבאות יהודים מכל הארצות השכנות פלשו לארץ – והובסו על ידי המיעוט הערבי, – והוקמה מדינה ערבית שנשארו בה 250000 יהודים. האם אתה מתאר לעצמך שיהודים אלה היו נאמנים למדינה הערבית?…”

במילים פשוטות יותר בן־גוריון אומר שאילו הוא היה ערבי גם הוא לא היה משלים עם קיום ישראל ועושה מה שביכולתו להחריבה. גם זה סוג של מבט מעיני הזולת – אבל זה מבט לא אישי, אלא סטריאוטיפי. ובן־גוריון מוסיף:

"איני מסוגל להתיימר שהמרחק בינינו ובין הערבים הוא לאין ערוך ולעולם ועד. זה שבע שנים נלחמים ערביי אלג'יריה בגבורה רבה נגד הצרפתים. מלחמה נואשת… איני סבור שערביי ישראל נופלים בהרבה מערביי אלג'יריה.

כשנבחרתי בשנת 1933 להנהלה הציונית ראיתי כאחת מחובותי הראשונות לבוא בדברים עם המנהיגים הערבים – בדבר הסכם לשיתוף פעולה, באשר היתה הנחה ציונית מקובלת שעלייתנו והתיישבותנו מביאה ברכה לערבים.

הלכתי לעסקן ערבי הגון, שידעתי מסירותו לעניין הערבי ויושרו האישי: זה היה מוסה עלמי. ולאחר שפיזמנתי באזניו את ההנחה הציונית הנאיבית על הברכה וכו' אמר לי בפשטות: אני בוחר שארץ זו תשאר שוממה ודלה עוד מאה שנה, עד שאנחנו, הערבים, נהיה מוכשרים לפתחה.

…ואני יודע שיש בישראל, ביחוד בקרב הדור הצעיר (הערבי) המקבל חינוך תיכוני וגבוה, – אויבים בנפש, ואין אני בז להם, כאשר לא רגזתי על תשובתו הפשוטה והכנה של מוסה עלמי. ואם אינך רואה אפשרות שחלק גדול של ערביי ישראל עלול להצטרף בתנאים מסויימים לתוקפינו – אתה עיוור. ויש למנוע זאת על ידי הרתעה – למען לא נצטרך חלילה להשתמש בכוח,– כלומר לירות.”

בן־גוריון לא שיכנע את יזהר. אבל יזהר סבר שאם הוא מעדיף את בן־גוריון על בגין כראש ממשלה, והאחריות על גורל המדינה היא בידי בן־גוריון – עליו להותיר בידיו גם את הסמכות, ולאפשר לו לנהוג כפי שלדעתו האחריות מחייבת. “אבא לא עושה דברים מוסריים עקרונית, אלא רק דברים מעשיים ששומרים על המשפחה.” סיכם יזהר את הפרשה, והצביע נגד ביטול הממשל הצבאי. אלו שקראו את "חרבת חזעה" כתעמולה פוליטית לא היו מסוגלים להבין את התנהגותו. אבל השאלה כפי שראה אותה יזהר הייתה כזאת: עכשיו, כשכבר נחרב מה שנחרב, וגורשו מי שגורשו, והארץ עליה הוא מקונן כבר איננה, מי, מעתה ואילך, יגרום יותר נזק  – בגין או בן־גוריון?

בן־גוריון נשאר ראש הממשלה, אך לעוד חדשים אחדים בלבד. ביוני התפטר בן־גוריון והוחלף על ידי לוי אשכול. מיד עם כניסת אשכול לתפקיד פנה אליו יזהר וחזר והציע לו לבטל את הממשל הצבאי. ואמנם, לאחר בדיקה והתיעצות נוספת, ומחוץ להתכתשות המפלגתית, ביטל אשכול את הממשל הצבאי, ב־1965, ו"כלום לא קרה. השמיים לא נפלו.”

 “אני בוחר שארץ זו תשאר שוממה ודלה עוד מאה שנה" אמר מוסה עלמי. ליבו של יזהר נהה אחריו, אבל רצון החיים שלו, בקרב עמו, לא התיר לו ללכת אחרי ליבו, וזה רוב הסיפור.

“שם מרחבי אין כלום. יפים כאלוהים בגדלם הנושם. שם אשר אין שם כלום כי־אם הפתוח והרחב לכל רוח. שם מישור שטוח כאילו, כאילו אין במה להיאחז, וריק לכל צד, אבל הזהב מתלקח שם חפשי, פטור כולו מכל ומכלום".

2012

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s