על טרזינות, א'.

“טרזינות" נכתב באפריל־מאי 1958, בעוד יזהר ממתין ליציאת ימי צקלג לאור.

זו היתה תקופה של יסורי נפש קשים. לא רק משום החרדה מה יגידו המבקרים והקוראים אלא גם מחשש שהחמיץ, שטעה, שיכול היה לעשות אחרת. הוא כתב, באותה שנה, בזה אחר זה, תשעה סיפורים – וזאת פרט לנאומים והרצאות שהעסיקו את הציבור; התראיין, הרצה בסמינרים וכו’. עיינו רוברט שומן, 1840.

חלק מאותם סיפורים ניתן לשייך לסוגת ה’ארס־פואטיקה’: כיצד לספר נכון? איך לקרוא סיפור? ומה קורה לסופר שכתב יצירת ענק?

יזהר התייחס לסיפורי 1958 כ’סיפורים לבני הנעורים’ – כאילו סיווג יצירות אלה (במונחים הוליוודיים) כקטגוריה G ולא PG או חלילה R – וככאלה סבר שמקומם בעתוני ילדים.

(איזה רעיון מופרך, וכל כך מתאים לו.)

הראשון בשרשרת, זה שנכתב בו־זמנית עם מסירת כתב היד להוצאה, היה "עלילות חומית" שבו נמלה גיבורה פורקת מעל עצמה את משאה הכביר. ומה קורה אז? "אין עוד חומית".

אחריו בא "הנשכח". השם מתמצת. כמעט מחצית הסיפור עוסקת במיקוח בין מאזין קצר רוח הרוצה להגיע לעלילה, ל־action, ומספר שכל רצונו הוא לאמור את יפי פריחת כרמי השקדים על האדמה האדומה.1

את ‘הנשכח’, ואת ‘ציידי העזבוק’ שבא אחריו שלח יזהר לפרסום בדבר לילדים. כבר היה לו בעברו רומן עם עיתון הילדים הזה; רומן שפרח כל עוד יצחק יציב היה העורך ונבל אחרי מותו.

יציב לא נרתע מן הסגנון החריג, מן המילים הנדירות ומאורכם של הסיפורים, ואף הבהיר ליזהר בלא להצטעצע מדוע: שמך, שמך הספרותי, ידרבן סופרים נוספים לתרום לעיתון שלי! (יזהר סמילנסקי היה אז בן 30, ודרש מיציב לפרסם את סיפוריו בפסדונים. יציב סירב: “אפרסם בשמך המלא, האמיתי – ס. יזהר. כך אשיג את מטרתי”). לשם השגת מטרתו היה יציב מוכן לא רק לפרסם את הסיפורים מילה במילה בכל אורכם אלא אף לצרף לגיליון "מאמר מערכת" המסביר את הסיפור למתקשים בקריאתו ומפציר בהם לגלות אורך־רוח.

מחליפו של יציב ניסה לקצר את הסיפורים, לערוך אותם, ופיצל אותם לשניים ושלשה המשכים. בכך הסתיימו יחסי יזהר ודבר לילדים לשנים רבות.

בדבר לילדים התחלף עורך בעורך ואלו שבו וביקשו עוד סיפורים – והנה, יש, "הנשכח"! אבל החריקות חוזרות. הם מנסים לערוך, לשנות, בעיקר לקצר. השם “ציידי העזבוק" מבהיל אותם והם דורשים לשנות אותו לפחות ל"ציידי העזבוק בכרם" שיציל, לדעתם, את המצב.

וכותב אפרים תלמי, העורך, ליזהר: “הבעת חשש, שמא אנו מעקמים חוטם עם קבלת סיפוריך וממלמלים בלבבנו כי זה יוצא דופן וכו’ וכו’.

יזהר נכבדי, אגיד לך בגילוי־לב גמור, כפי שאתה מבקשני במכתבך. אכן, יוצאי־דופן הם סיפוריך. לא שגורים ולא קלים לקריאה. […].

ודאי! הקריאה בסיפוריך […] דורשת מאמץ […] אך אנו איננו מעוניים בקוראים שטחיים.

[…] אנו מחכים לסיפורך החדש. ואם אהיה סבור כי הוא איננו בשביל קוראינו; או שקטע זה או אחר מן הראוי שיושמט, להקלת הקריאה על קוראינו הצעירים, לא אהסס להציע לך זאת“.

אוי.

הדוד שמעיה נהג לספר כי מוצרט התינוק בכה בעריסה כל פעם שמישהו זייף. נגינה נכונה, צלולת הרמוניות, היתה שורש הוויתו. יזהר, שלו "שמות כבירים של אישים אבירים" עושים את העולם, והנהנה הנאה עצומה לחקור ולגלות את מקור השם העקום הזה, עזבוק, חש שהוא מנגן לאזניים ערלות.

ואז נכתב "טרזינות".

טרזינות מספר על חיים כפולים; על הפער בין העולם המרהיב ורחב־הידיים שבספרי הוצאות אמנות ושטיבל, ובין העולם הקטן שבו הוא חי למעשה; על קסם "המילים הלא שגורות בלשון" של הספרים הללו; בפלא היצירה האפשרי רק כשאתה כאן ולא כאן גם יחד; ובפצע המחזיר אותך בעל כורחך לעולמך הדל.

יזהר קיווה שעורך אחר יבין יותר לליבו ושלח את "טרזינות" לבנימין תמוז עורך הארץ שלנו – המתחרה הראשי של דבר לילדים.

בנימין תמוז היה ידידו הקרוב של שמעיה (בן דודו וחברו של יזהר) מימי לימודיהם בגימנסיה הרצליה; שנות ילדותם המעצבות של שמעיה, בנימין ויזהר עברו יחד בתל־אביב. היה איפוא סיכוי ש"טרזינות" יתקבל אצלו באהדה.

אבל התגובה היתה מקפיאת דם:

“קוראי ‘הארץ שלנו’ לא ירוצו בסיפורך, לא יקראהו כלל, לאחר פתיחה של שורותיים־שלוש, ויהיו תמהים על טיב הירך שהנחת בצלחתם.” תמוז החזיר ליזהר את הסיפור כלא מתאים.

(בסופו של דבר, ובהשתדלותו של ישראל זמורה פורסם הסיפור במאזניים, עתון ספרותי למבוגרים (וספק אם קראו בו גם שם)).

הבא בתור היה דהרות אבירים המספר בקריצה ובלגלוג על מרוץ חמורים, ועל סיפור נפלא שאפשר לספר עליו, אלא שאיש אינו מאזין לסיפור הזה, לא לו ולא לחמור הנוער אותו במרחקים "בעוד ש[…]היו עשויים לשמוע קול אחד, קול ממרחק, הד נעירת חמור שעמד בחצר רחוקה אחת ונער גדולות ואומרות מאוד, על דברים שישנם ועל דברים שאינם, ושהעולם חייב פעם לעצור ולקשוב אליהם. לקשוב עד תומם, עד הימוג אחרון הדי הקול האומר הזה, האומר ואומר הזה, ולהרהר הרהור אחד, שתמיד היינו מתחילים בו ולעולם לא גומרים.

וזה הכל.“

והמבין יבין.

את "דהרות אבירים" דווקא קיבל אפרים תלמי, בהתלהבות: “ ‘דהרות אבירים’ שלך הדהירוני והיקפיצוני ומילאוני רוב הנאה עד להתפקע. ויישר כוחך! ויגבר חילך. […] ולסיפורים נוספים אני ממתין.” גם אוריאל אופק, (עורך המשנה?) כתב ליזהר: “זה חודשים לא נהניתי כל־כך למקרא סיפור".

אבל בינתיים כבר כתב יזהר סיפור נוסף, סיפור על השתתקות ומפלה מוחצת של מי שלכאורה הגיע לצמרת: “הצניחה מן הצמרת". הוא חושד שדברי תלמי ואופק הם דברי חנופה בעלמא, ומנסה עתון ילדים אחר: משמר לילדים.

תשובת העורך, בנימין טנא, נשלחה יום אחרי שהתפרסמה הביקורת הקטלנית של קורצוויל על ימי צקלג:

“סיפורך אינו סיפור לילדים אלא סיפור על ילדים. סיפורך יכול וראוי להיות פרק בתוך כל ספר למבוגרים – כפרק זכרונות על הילדות אולם בשום פנים ואופן אין להביאו לקורא הצעיר משום שקריאה בו, נכון יותר נסיון קריאה בו – רק ירפה את ידיו ויעורר בו ניגוד פנימי. כי סגנונו מפותל וכולו מסורבל ולא אטעה אם אגיד שלא ימצא לו אפילו קורא אחד (קורא עיתון הילדים) שיקראנו עד תומו.“

יזהר עדיין אינו נשבר ובספטמבר, ראשית הסתיו, ראש השנה ויום הולדתו ה־42 הוא כותב את "ערמת הדשן", המתאר מאבק איתנים שמנהל אחיו הבכור, בפרדס כמובן, על קניית – זבל. האח מנצח ומתייצב בגאון על ערמת זבל.

והמבין יבין.

גם בסיפור זה, כפי שהראה עמית עסיס יש קטעים ‘ארס־פואטיים’ מפורשים, בהם מנסה המספר להאיר עיני מאזין קצר־רוח כי סיפור ערב סתיו מחריש הכרח שיסופר; לאט. ולפרטיו.

דבר לילדים חרק שיניים במסתרים אבל פירסם, בהמשכים, את ‘ערמת הדשן’ ואחריו, את "הכרכרה של הדוד משה" – שהוא גרסה משוכללת ומפויסת של "טרזינות".

אבל את הסיפור הבא, ״חבקוק״, כבר סירב תלמי לפרסם:

“קראתי וחזרתי וקראתי סיפורך הנאה "חבקוק". דמות מופלאה היא ושובת־לב, אבל דומני שצדקת באמרך במכתבך (מ 6.7.60) “שעלי להודות כי פקפקתי אם הולם הוא את קוראי דבר לילדים“. במגינת לב אני מחזיר לך, כבקשתך, את הסיפור ומצפה באמת ובתמים לסיפור חדש, שביחס אליו גם לך לא יהיו פקפוקים.”

התחסדות לחוד ורגשות לחוד. יזהר נפגע עמוקות ולא חזר עוד לכתוב "סיפורים לבני הנעורים" ולשלחם לעיתון ילדים.

את סיפורי G הבאים שלו, שנים רבות אחר־כך, כבר פרסם בדבר גופו וכינסם כ"צדדיים".

1 עמית עסיס "לנוכח ערב סתיו מחריש" מכון בן־גוריון לחקר הציונות, 2007, עמ’ 70.

(בתמונה: ירמיהו סמילנסקי, בנימין תמוז ויזהר ביום הולדתו ה־16 של יזהר. צילם שמעיה סמילנסקי).

2 תגובות בנושא “על טרזינות, א'.

  1. שלום – הגיעה השעה לכנס את סיפורי הנוער של יזהר (ברגליים יחפות, שישה סיפורי קיץ, הכרכרה של הדוד משה). אלו מפסגות הפרוזה העברית, וגם משיאיו של יזהר. הם אזלו מזמן. לדעתי הם משתווים לסיפורים הקנוניים. יתכן שהעורך צדק ואלו לא סיפורים לנוער אלא על נעורים – יהא כך – יפורסמו כסיפורים למבוגרים על נעורים.
    חג שמח

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s