על הצניחה מן הצמרת.

שני הכרכים של ‘ימי־צקלג’ יצאו לחנויות בתחילת יוני 1958. התגובות והביקורות התמהמהו – לרבים היה קשה להתמודד עם שני הכרכים העבים שהונחו לפניהם [1]. ספקותיו של יזהר בטיב יצירתו הלכו והתגברו.

אבל הפור נפל בסוף יולי, במסיבת יום־ההולדת ה־70 של עגנון.

למסיבה זו הוזמנו כמה וכמה מנכבדי עולם התרבות של אותם ימים: הפרופ’ בן־ציון דינור שהיה שר החינוך ומורהו האהוב של יזהר בסמינר, אחדים מבכירי האוניברסיטה העברית (האוניברסיטה היחידה באותם ימים) ונכבדיה, וכמובן ש"י עגנון, השֶמֶש בשמי הספרות. יזהר היה צעיר הנוכחים.

והיה ביניהם גם ברוך קורצוויל, פרופסור וראש החוג לספרות באוניברסיטת בר־אילן – איש מדנים ידוע, מרושע, חד־לשון ובעל חשבון ארוך עם יזהר [2]. לקורצוויל היתה זו הזדמנות לערוך זוּבּוּר פומבי ליזהר, להשפילו עד עפר לעיני כל מי שדעתו נחשבת, וראש וראשון בהם – עגנון.

‘שתיקה היא האמירה הטובה ביותר’ טען קורצוויל, תוך שהוא מצטט בגרמנית – שפה שהיתה מובנת לכל הנוכחים פרט ליזהר – סופרים גרמניים החביבים עליו; אוי למאריך בדברים, אמר, אוי לשוקע בפטפטת תפלה.

קורצוויל כבר גיבש את דעתו על הספר וכבר היה שקוע בכתיבת מאמר הביקורת הקטלני בו כינה את הספר ‘האפופיאה של האפס’; מאמר אשר נמסר לדפוס זמן קצר לאחר אותה מסיבה.

לדבריו של קורצוויל ניתן להאזין כאן

שיא עולמי – פרק שישי.

כשהגיע תורו של יזהר לדבר לא נותר לו אלא להתנצל בנוסח אותם דברים שאמר חודשים אחדים קודם לכן בכנס אגודת הסופרים [3]:

“[…] אנחנו דור שאינו יודע עם. אין בנו מדשנות הישגי העבר. […] ואל תתפלאו איפוא, אם תמצאו בשדה הספרות הצעירה צמחים לא מעט ששרשיהם אינם אלא מתפשטים לרוחב מאין להם שהות ודעת להעמיק תחתיהם. רצפת סלע בינינו ובין מה שקדם לעליית אבא. [….] אבד מידינו המפתח אל אוצרות עם־הספר עשיר התולדות, וכל מה שנאגר מאז ימי בית שני ועד תמול שלשום – זר לנו ושותק ואפל מפנינו.”

על דברים אלה יחזור בעתיד וכשחזר הביתה ישב וכתב את "הצניחה מן הצמרת" המספר כיצד חירף את נפשו כדי להגיע לצמרת – ואף כי לכאורה הצליח, נותר ריק ונגזרה עליו שתיקה.

*

במרכז הסיפור עומד האקליפטוס הגדול שעמד בקצה חצרו של הדוד משה, קצת בצד, נבדל משאר האקליפטוסים שהקיפו את ביתו.

לימים יתאר יזהר כך את ההבדל בין סתם סופר ובין סופר גדול, בין בן־דור ובין סופר על דורי:

“באותם תנאי גדילה של כולם גדל רק מוצארט אחד, ורק גיתה אחד, רק שקספיר אחד ורק דנטה אחד […] למה ﬠל קרקﬠ היﬠר צומחים באותו מדרון, מתחת אותה שמש ואותו גשם, שיחים וﬠצים רבים, ופתאום, בלי אתראה, מבין כולם פורץ לו אחד מתנשא, בלי קשר לכלום, ומרקיﬠ מצמרותיהם ומﬠלה – שﬠד לאופק הרחוק הוא סימן המקום, וﬠד לקצה הﬠולם הוא הכיוון.”

לא דור ולא בני דור

והאקליפטוס ההוא:

“מכולם עלה […] המצודד הזה ויהי לענק. […] רם ונישא ונשקף אל הפרדסים, ועוד הרחק מהם, אל הכרמים, ועוד הרחק מהם אל הזיתים, ועוד הרחק מהם אל המישורים, ועוד הרחק מהם אל ההרים הרחוקים שבאופק הרחוק, ועוד הרחק מהם אל יסודי השמים הרחוקים ועוד הרחק הלאה. […] מכל המקומות היו רואים אותו והוא היה רואה את כל המקומות. ומכל מקום ומקום היית מכיר על־פיו היכן אתה ולאן אתה.”

אין ספק – כתיבת יצירת ענק משולה לטיפוס, הבלתי אפשרי לכאורה, על האקליפטוס של הדוד משה.

*

כאן המקום לתת את הדעת על יוסי. “חברי יוסי" הוא התגלמות הבינוניות, זו שלעולם לא תנסה להעפיל לפסגה, לא תנסה לטפס לצמרת.

“לך הסת את יוסי לטפס! גם על הנוקשה והמישורית שבאדמות יתעצל לפסוע!”

“ואותו יצור, […] בריצה על רעפי הגג […] פרח אל צמרת הקזוארינה […] ויוסי רק אז פקח עיניו להביט, לאחר שלא שמע כל התפצחות עצמות קלה על סביבותיו”

גם ב"דהרות אבירים" לא מפליא יוסי לעשות יותר מזה.

*

ומה עם השרשים החסרים לכאורה לילידי הארץ, השרשים מן הנאום ההוא, בועידת הסופרים, "הצטברות רקב דורות, דֶשֶן”?

לאקליפטוס של הדוד משה הם ישנם:

בתחילת הסיפור:

“הבט־נא בקורת הגזע היפה הזה, […] ארבע חמש רמזי צלעות […] אשר מפני האדמה ומטה פנימה, הן נהפכות […] לזרועות מאחז ענקיות, הצוברות אליהן כל אותה הסתעפות פנימית, […] הסבוכה והמסונפת: השורשים, השרשנים ועד שיער הידבקות הרך, כל אותה הצטברות של היקף ועומק תהומי רב יניקה ועצמה"

ובסופו:

“השרשים הענקיים, הנאחזניים הללו, שנתבלטו בעוזם רגע קודם שנבלעו תהומה אל תוך בית האדמה האפלה פנימה"

*

דמות חשובה בסיפור הוא עבדול־עזיז. הוא האהובה בדמויות. כן, יזהר אוהב ערבים. ומכולם עבדול־עזיז הוא האהוב ביותר.

אבל חובה לציין כי עבדול־עזיז הוא ערבי ג’נרי, הצץ ומופיע במקומות שונים ובזמנים שונים.

הנה הוא ב"גלגוליה של מירי" משנת 1947, סיפור המתרחש בחדרה שנות השלושים ומסתיים ב־1945 (כשאוריאל משתחרר מהצבא הבריטי):

“– יודעים אתם מה? – אמר לבסוף עבדול עזיז – מי הביא לכאן את האתון? – אנו. מי גידל אותה ועשה ממנה חמור ממש – אנו. ומי יגאל אותה עכשיו מנוולותה – גם הפעם אנו. לא ישקצו את חניכתו הנאה של עבדול עזיז לכדי קוף של קרקס. ועל פי יושר מגיעה לה שיבה נאה יותר! נאפד זעם וגבורה עמד עבדול עזיז כנביא אשר זאת הפעם יעשה מעשה בטרם ירגע ואיננו.

ובאמת עוד באותו שבוע גופו, ובדרך היורדת אל בין הפרדסים מסוגרי המשוכות הסגולות וחומות ולבנות ששמץ ירוק מלבלב בהן, אפשר היה לראות איך ערבי זקן אחד, כמוש וצפוד, רכוב על אתון ישישה, מצהיבה מרוב זוקן. ושניהם בדלים מן הכל בחשיבות חגיגית וברצינות של טכס עושים דרכם חרש"

ב"כרכרה של הדוד משה" וב"הצניחה מן הצמרת" עבדול־עזיז הוא עובד משק ביתו של הדוד משה, ובן זרנוגה, הכפר הערבי השכן לרחובות, וכבר בתחילת שנות השלושים הוא יודע מה צפוי לו ולכל כפרו.

ב"שתיקת הכפרים" הוא איש מע’אר, קן העורבים:

“בנקל תמצא אצלנו אחדים שיוכלו להראות לך אם תשאל היכן היה דר פלוני עבדול־עזיז"

*

הדין נחרץ, יודע יזהר כשהוא מאזין לתליינו (הסיפרותי). האקליפטוס הגדול נגדע, ומעתה תהיה שתיקה.

כך מסתיים הסיפור:

“זה מקרוב, לפני שבועיים או שלושה, עברתי לתומי במקום שמכבר לא הגעתי אליו, על יד ביתו הישן של הדוד משה. […] העצים שסביב הבית נכרתו. סיבות חשובות היו לכך, הסביר לי ישי, ותוגה בעיניו. ואולי אימת היותר־מדי היתה עליו. השורשים העמוקים יותר מדי והצמרת הגבוהה יותר מדי הפריעו […].

ואילו הגדול שבגדולים, אותו שקצת סיפרתי לך עליו, זה אשר ממרחקים היה נשקף ולמרחקים היה משקיף, אות וסימן לכל מה שיש כאן: הוא – היה כרות […] עד מסדו. קבוצה מיוחדת של דרוזים – הסביר לי ישי – הובאה לכאן, והם באלף תחבולות גמדים, ובתושיה וביוזמה ובגבורה, ובחבלים ובמוטות ובגלגלות, היטוהו וכפפוהו וניסרוהו וחטבוהו דחפוהו והדפוהו והוסיפו וכוונו מפלתו שלא תתערער על גג הבית הישן. וכל מאמציהם עלו יפה – והענק הוכרע ארצה ונפל, ונעשה לעץ נפול. סדן מיכרתו שלו לא הצמיח אף עלעל אחד. ורק חתך לא מישורי נותר תחתיו. עיגול לא שלם, עם זיזי שרידי שן המשור, וצלקות מכות הגרזן. וגם גידמות ורכסים חדים. משוסעי המפולת הקורעת. – וכל אותן צלעות כמעט, שנבלעו אז בהיקף המעגל השלם ואל תוך התמירות הנאה, נותרו עתה כמין מפרצים אכזבים, וחטוטרות גב השרשים הענקיים, הנאחזניים הללו, שנתבלטו בעוזם רגע קודם שנבלעו תהומה אל תוך בית האדמה האפלה פנימה – בלתי מובילים כלום, ובלתי מעגנים דבר. וזה הכל. איננו עוד העץ ולא תוכל עוד לראותו. כי איננו. גמור. האם זה סימן למשהו? או סתם ככה? מה אני יודע. מה אוכל לומר. מוטב ואחריש.”

*

את הסיפור שלח יזהר ל"משמר לילדים".

הקטילה הנוראית של קורצוויל הופיעה ב"דבר", בשני המשכים, ב־22 וב־29 לאוגוסט 1958 (גם קורצוויל, למרבה האירוניה, לא חסך במילים). ב־31 לאוגוסט שלח עורך "משמר לילדים" מכתב דחיה ליזהר, בו הודיע לו כי לא יפרסם את "הצניחה מן הצמרת".

ובספטמבר כתב יזהר את "ערמת הדשן".

[1] יוסי בן־ברוך, עיתון 77, 50-49, עמ' 56-59.
[2] ס. יזהר: על אפס ועל…
[3] כאן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s