5 – למנצח אל תשחת

אבל מה לנו מרבים כל־כך להסיח בי? והרי היינו מסיחים קודם בקצב הליכת הדברים, לא? שאין לך אומר נכון מאמירת הקצב הנכון. שהאמת שבדברים מוליכה אותם בקצב הנכון שלהם, בריתמוס הנכון שלהם, שבטבע ברייתם, אפילו אם טוב היה, על־פי תוצאה זו או אחרת, אלמלא רצוּ כך. מה הם כולם רצים ככה. מה הריצה הזאת. זה רץ מכאן וזה רץ מכאן. ומקום פגישה נועד לשתי הריצות שמכאן ומכאן, אלים אדירים, מי יוכל למנוע? אחי, אחי, אילו הייתי נמצא שם אז לעצור בך, לתפוס, לנפנף: עצור, לאט, הבט, עצור, אסור, הו, אנא, אל נא, עצור, אינך רואה? היית יכול? היית עוצר? אל תמשיך, הו! שם מחכה לך, נחבא אל השיח, וכחכֵּי רוצח, ההוא לך בחרמשו, חבוי, בסידריה ההיא – היית שומע לי, נעצר? או מחייך בלגלוג, נספיק נספיק, תראה אח קטן שנספיק, אל תפחד תראה שנספיק. ידיים בטוחות, וגב רחב לאחיך הגדול, הווה דבק בו. וזה החסן או האחמד, באמונה אומן, הפקיד רוחו, אהבת אשתו ובניו הקטנים, וסדר עולמם, בו – ההיה יכול לעצור, ההיה עשוי להתעשת, לבלום מיד ובאחת, ביד וברגל, ולהטות בכוח הצידה, במקביל לפסים ולא לחצות, מניח לה לזו המפלצת לרוץ בתאוצתה הנוגחת קדימה, מצרימה, שתרוץ לה פתוחה לתכליתה. בלתי־מתנגפת בכלום על דרכה, ועולה וצולחת בחֶפזונה ההכרחי, ויקחוה כל הרוחות, – ההיית עוצר אז, שם, והכל היה יכול להיות מתחיל, או נמשך, אחרת, פטור־סיוט, ונגאל – ההיית עוצר? יש רגע שעוד הכל אפשר וניתן. רגע הצטלבות הדרכים, שלאחריו כבר הכל אסוּר במוכרח, ורק נופל על־פי חוקי הכובד וחוקי אין־חזרה, בסדר הסיבות והמסובבים, מוכרח ואין מציל; הרגע עוד לא עבר, עוד ניתן להציל, לשנות, לכוון אחרת, קודם שהמוכרח יכנס כתליין שכורך את החבל, קודם שהאבן כבר בתוך נפילתה, הכדור כבר ירוּי וההתנגשות סוגרת. ההיית עוצר? או כבר אי־אפשר היה לך, וכבר היית קרוא, והדבר היה מנהג בך, ולעצור היה כאילו לנתק את הקסם, להינתק מן הקול שאחז בך, שהגיע אליך וקרא לך, לשלול דבר ממך, ולהותיר אותך כאוהב מנותק, קרוע, מתגעגע אל מעבר מזה, שנלקח ממנו, ברגע האחרון, על־ידי פחדנים שפלי אמונה? שאלות שאלות, סרק על סרק, כסילות על כסילות.
כסילות? או, אילו היה, שם שומר מסילה עם מחסום על הפסים, עם דגל אדום ומשרוקית: עצור עצור! או, לחש־סתר לו היה מעופף אליך, דבק אוחז בך, משדל, מזהיר: יקירי אל־נא תמשיך: ההוא שם, הנורא מכל, ועוד בידך לעצור, כעת עוד תוכל – שנה, החלף, בלום, צנח אל החול שמאצל, נסה, תראה, תראה, האם אתה יכול? הו, עורה, אל תישן, אל תהי כסהרורי רץ וממלמל נספיק נספיק – קום, עורה, התעורר, הקיצה נא! היש בך כוח להתעורר? רוצה לקום, חביבי? קום חביבי, יום חדש, בוקר טוב, הולכים לביה”ס, קום. הו, המתן, אל תרוץ, אל תברח, אל תחמוק: עוד אפשר, הקשב, הקשב נא, אנא: עוד אפשר! הו, נהג הקטר עצור עתה. הבט: איש על דרכך, בלתי־יכול לעצור, אלהים אתך: איש כאן, שנים, עוברים את, שים־לב אליהם, שים אליהם לב, שים לבך – – הו, אתה שם האוחז בחרב, מלאך אורב וחרב בידו, רואים אותך ואל תתחבא, קצתך חבוי בסבך כשודד, קצתך עומד ניצב על הדרך גלוי לכל עינים, אתה היורט את הדרך – עצור! נפשי תחתיו – עצור! עצור אתה, איש מבלעדיך כבר לא יוכל לעצור ורק אתה האפשר האחרון – אני אליך. במפגיע. בהפצר. בהתחנן. בהשבע: אל נא. חוס נא עליו. פטור אותו, ותר! אם גם אתה לא, אז… לא? אי־אפשר? כבר מחוץ לכל אפשר? כל־כך מוכרח שרק כך? גם כאן מולך הסדר של אפשר־אי־אפשר והכל בכלאו גם כאן? מה פתאום. והלא רק קצב ריצה סוער, וזה הכל? רק רץ כמי שאין לו עוד אלא באמת רק זה: לרוץ מוקסם: אני בא אני בא! לא כאיזו משוגה או טעות, לא כהשתבשות שאפשר גם לסלקה בקצת רצון, ולא כדמדום שחובה להתנער ממנו, מציאות שרק צריך לצעוק חזק ותיפול לה, כחומות יריחו – לאן זה אתה רץ? מה רידף, או ממה בקשת להינצל, שכבר התחיל משתרג עליך – מה היה לך אחי, שמוטב לרוץ בכל יכלתך ולמעלה מכל יכלתך ובמאוד מאוד ועל־אף־הכל ולשחק בסכנות ולהתל במהירה שברכבות השוטפות, שתספיג בך את תפלצת כל אוצת כבדה וגבורת תנופתה הבוערת, פי אלף מיכולת שום ילוד אשה לשאת ולחיות – ובלבד שלא? איזה מין לא? איזה מוכרח הולבש עליך אין־מוצא? לאן זה היית רץ? מי קרא, מה שמעת, אמור לנו, שכאן, אמור, אל תלך, אמור!
אינני יכול. קופץ עלי. הייתי בוחר שלא, אלא ש. מה אלא ש. לעזאזל כל האלא ש. מבול של התרחשויות נופל סוחף, אי־אפשר שלא, מוצלף קולות הכל. נוכחות הנוגעת עד. אני רץ לשם. הנח לי. להיות עמו אז. אני, שלא ידעתי אז כלום ולא עלתה על דעתי. סתם מתבדח אחד הייתי בשעה ההיא עם רעי, בסתם יום שלישי אחד אחר הצהרים, בלתי־נפלֶה בכלום מכל יום שהוא, עומד לצאת לרכוב אי־לאן – עוזב כעת ורץ מעל הֶפרד הזמן, רץ לאחור, לשם, להשיב, להסב את השעון, ואת דפי הלוח התלושים, רץ
אחי. וכמו תמיד: נספיק נספיק
וחסן. כדרכו: ואולי כדאי ש–
וכעת הנה גם ההוא: אני כאן.

וגם האופנוע אינו מחריש: רץ לי זה הכל יפה רץ לי
והרכבת ההיא: אני שוטפת להפליא כמו בטוב שבחלומות
ושוב אחי: אל תפחד
וההוא, מתוך הסידריה: בואו בואו. אני מוכן.
ואחי בשלו: אל תפחד זה כלום
שעל זה חסן: לא לעצמי, אבל
והאופנוע; אני שר, קולי יותר
אבל ההוא: בדיוק לכאן, וכאן אני.
וחסן: אבל הבית. אתה יודע, האשה והילדים ואולי כדאי
ואחי: שום דבר. היא רחוקה ואנחנו קרובים, קפיצה יפה אחת ו–
וחסן: אינני אומר כלום, אבל
ואחי: באמת לא כלום, הו, ואני מוכרח, נורא אץ לי, שום סבלנות לכלום אחר, לא יודע לומר, רק לרוץ, קצרה נשימתי, גם אתה, הוי אחמד?
וכבר לא רחוק, ואין לי שום יכולת, אני בא אני בא, ובכל כוחי מהר, כן, אני בא וכבר פה, כן – – –
הו? זה אתה הוא?
אלהים אדירים, מה

ועץ־הסידריה, שעומד שם תמיד (דַבֵּר דַבֵּר, אל תשתוק כעת עץ־הסידריה. מתפחד קצת? אבל כעת צריך לדבר. ותורך. כולם כבר. וכעת אתה. חושש? הבט עליו. בן מאה, לפחות, מאימת ההוא וידו הקשה? או תם ותמים ונכלם שכזה? מצחיק קצת. דבר כעת עץ־הסידריה. מותר לך. או, מבקש שנקרא לך שיזף?):
אלהים אדירים אני, הוא בי, קשה לי, מוטב שלא אראה, אין לי קול לצעוק, ולא יד לשנות, רועד בי, כולי, נורא, הרוח רועדת. נרעד בי – – והרוח. רוח של לפני הצהרים: אלהים אדירים, אני רוחפת ארץ רבה פנימה ויש לי המון, ואין לי, ולא אוכל פשוט לצעוק כל הדברים שבעולם. נעטפת ורצה לי הלאה. תמיד – – – ושונים כעת. זה עם זה וזה על־פני זה. וכל מיני:
לי אין כלום אני כאן
לי אין אני נמצא. הו
לי אין כלום אני בגבך, רוץ
רץ, לי אין כלום אני בריצה
לי יש הכל, ונספיק, תראה
לי אין צורך בהרבה, רק בך,
ולי לא יהיה כי לא יעצור
נפלא יש לנו ולא יעצרו עלינו
נפלא יש לנו ולא נעצור עליהם
בוא אל תפחד,
בוא נספיק, כי אני נורא ממהר, נורא
מוכרח להיות, קצרה נשימתי, שום סבלנות
כן כן כן, באים
אנחנו, אני, כן
הוא בי, קשה לי, מוטב שלא אראה, אין לי קול לצעוק, ולא יד לשנות, רועד בי, כולי, נורא, הרוח רועדת. נרעד בי – – והרוח. רוח של לפני הצהרים: אלהים אדירים, אני רוחפת ארץ רבה פנימה ויש לי המון, ואין לי, ולא אוכל פשוט
לצעוק כל הדברים שבעולם. נעטפת ורצה לי הלאה. תמיד – – – ושונים כעת. זה עם זה וזה על־פני זה. וכל מיני:
לי אין כלום אני כאן
לי אין אני נמצא. הו
לי אין כלום אני בגבך, רוץ
רץ, לי אין כלום אני בריצה
לי יש הכל, ונספיק, תראה
לי אין צורך בהרבה, רק בך,
ולי לא יהיה כי לא יעצור
נפלא יש לנו ולא יעצרו עלינו
נפלא יש לנו ולא נעצור עליהם
בוא אל תפחד,
בוא נספיק, כי אני נורא ממהר, נורא
מוכרח להיות, קצרה נשימתי, שום סבלנות
כן כן כן, באים
אנחנו, אני, כן
הו, מי זה?
אתה הוא כאן? הה, אלהים

נפסיק פה. לא, כבר אי־אפשר. אל תפריע. מהר חזור אל מקודם, קצת קודם.
חזור, החזר עד ראשית הדבר. בוא מהתחלה, שוב
הרכבת לאופנוע: נראה מי משנינו
המסילה לשביל: כעת אחצה אותך, פשפש שדות
השביל למסילה: אפילו עשבים בלחיי אני חוצה אותך אחרי בלותך
האופנוע אל אחי: הדהר איש שלי, מטריף ונרגש כמו, דהר אותי הדהר, מזוּוָג לנו ונדהר, פרש יפה שלי, להפליא הולך לנו –
אחי אל חסן: פתאום נחרדת היום, אחרי כל מה שאנחנו תמיד, היום דוקא, ביום יפה כזה – אני שקט לי כל כך, יפה לי היום כמו היום היפה הזה, היפה שבימים –
אחי אלי (ובחיוך רחב): אח קטן סמוך. אינך סומך על אחיך הגדול?
סליחה (מי זה אמר "סליחה”).
והמגחך, אל כולם (בלי קול, אבל בגיחוך רחב): אני שומע אותך. אתה המזנק ועושה עלינו את היאָמן ללעג ואותנו שוממי־ריק –
אני, אל אחי: הו –
אחי, אל העולם: שלא
ואל ההוא: חדל, זו לא חכמה
אני, אל המוכרח ואין־מה־לעשות: ואסור לך, שומע? באבי־אביך לא!
אני, אל הקטנה שבתקוות הדחויות באי־אפשר: שכן, שכן, שכן,
הו, אלהים. שכן. כבר למעלה מכוחך שיהיה כן? לא תוכל?
הו, עשה שיהיה כן, אם אתה כן עשה שגם יהיה כן, עשה הפעם
שכן – הלא אתה רואה –
אני, (כאן, מכעת, לאחר כל־כך הרבה שנים – שהרי אז, בשעת, כלל לא ידעתי – צועק מכעת לאחור, אל אז, כשהוָוה): ואין שום פתח לאחרת מזה? לא שום?
ואל אחי (מכעת אל אז): אתה היזהר, שים לב, הוא כאן, פקח הפעם עיניים, פה, בזה השיח, נחבא עליך בשיח, אסור לגלות אבל אני צועק: ההוא יקש פה לך פח!
ואל ההוא (כעת אל אז): אל תתחבא, רואים אותך. שברת את הכלים. צא! הרפה נבל, אומרים לך, כך זה לא משחק, צא
ואל חסן: מה אתה שותק, מתחנק ב'אבל'. הלא אתה רואה. זה הסוף.

עצור בו. צעק עליו. הפצר בו. הכה בגבו, חבוט!

ושוב אל חסן: חבוֹט, הזכר לו אל עג'אלא מן אל שאיטאן, המהירות מן השטן, שהמכבד אלהיו לא יאוּץ, שההולך לאטו יבוא בעתו. ש– אמור משהו! צעק! חבוט חבוט!

ושוב אל אחי: יקר שלי. זה אני. פקח לב

הפעם לא גבורות הן –– זה הכל!

האֵט. מְנע. לאן אתה רץ ככה, או מה ראית?

עצור, שמע, גלה את אָזני, אינך יכול עוד אחרת?

אבל אם להאט כבר אינך יכול – הו, פרוץ נא איפוא עתה, הגבר, רוץ שבעתים, חטוף! הכל על חודה של שניה מחוקה – רוץ להספיק הוֹ רוץ כמו משוגע, צלח!

ואל השביל: אתה התעקם, יַשנוּן אחד, התעקם אומרים לך, זחל מתחת, או דלג מעל, כחרגול, או שמאלה או ימינה, או להיפך, ורק אל תחצה, אל, לא, חוֹל מטופש שכמוך!

ואל המסילה: ברזל שכמותך!

והרכבת כעת אל האופנוע: לי אין זמן – הוֹ, עצור שם, אני רצה –

והאופנוע כנגדה: אני? מצפצף עליך ואצלח לפני שתחלמי לגעת בי –

הה, דבריס בטלים. כלום לא. זה רץ להיתקלות. מוכרח. לכך עשוי הכל. מהירות הרכבת מהירות האופנוע המרחק הרץ האפשר הבורח אין־הזמן הנמלט קוצר־הזמן לשנות, ההה, אתה תזכה, הפחדן שבשיח. (כאילו מי הפחדן חשוב ולא מי שיישאר!). גמור. גמור? מי אומר. הבלים. לא! אני כאן. ואני לא אתן. בכולי אצא כנגד. לא אתן בשום אופן. ובוא מהר אל מהתחלה, מוכרחים:

אחי אלי: אח קטן סמוך על אחיך הגדול.

אחי אל העולם: אבל מה פתאום עולם. מה לי פתאום ולכל העולם. אני רק רץ לי כמו תמיד בשביל עפר קטן אחד, באופנוע הזה שלי להספיק לקרקעות, והאחמד שלי של־תמיד אתי. נכון אחמד? שום דבר שיכול לעניין את העולם. ואל תעשו מזה פתאום עסק. תנו לי הלאה בשקט. נכון אחמד?

הקרקעות: כן. מחר גשם. נורא כבר נובט לנו לנבוט. מלא לנו.

השקדיות: עוד מעט. פוקע לנו לצאת. לבן עד ענוֹת. בטוּ, טוּ, טוּ־טוּ

הרכבת: טוּ־טוּ־טוּ, זהירות בסיבוּב, סכנת החלקה, הנוהגים ברכב מוּזהרים

הסידריה: נבלה. בדיוק בי נדחקת להיחבא בבטני, שודד אחד לחתוף. חכם גדול. שאשרוט לך באחוריך כשתקפוץ –

כברת האדמה הקטנה ההיא: עלי, פה, אני, היום, נחנקת מ–,

יפה דיי בשביל כל־כך? אוכל להיות לכם כמו שיפה שאהיה? ומעלי, פתאום, בזניק אש אל השמים, הו, שפתאום, שממני, בדיוק, שאני, שאוּכל, אין בי נשמה, שעלי כל זה: ולא אהיה כבדה מדי, מגושמה כזאת, נוקשה נורא? – – מה פה כל זה רועד. מה פה הולך להיות כל־כך, אני כברת־אדמה שלא כל־כך מבינה רק נרגש בה כל הקשה שבה, כמו –

נהג הקטר (מעלה סיגריה): מוּסק וטוב, יפה רץ לנו היום ונספיק חלק.

מסיק הקטר (מקנת זיעה): מוסק וטוב ונשיג ויהיה ויגידו ונגיע ונאכל ויהיה מלא.

נהג הקטר: הוסף עוד. שיותר. וצְפור בסיבוב. שידעו. הולך לנו היום. יופי של יום לנו היום.

אני, מכעת, מכאן: עצור חמור, צְפור ועצור!

עצלנים שפלי ידים מה כל־כך חרוצים דוקא היום הסקתם!

בן־אדם. עצור! הו, אתם השנים! פקחו לב!
הביטו מה, אין עוד זמן, מהרו! מושך לכם בשרשרת האַזעקה שלכם, תלוי בה כולי למשכה – עצרו! עצרו!
איש, אי בעולם: שום דבר. אָבוד. רק מה שמוּכרח מוּכרח. השאר לא מוכרח. וכלום לא יימלט. אָבד מנוס מקל. חזק לא יאַמץ כוחו. גיבור לא ימלט נפשו. אַמיץ לבו בגיבורים. ערום ינוס ביום ההוא. קדחת ינוס. לא ינוס. ייתפש. וככה זה.
כמה זה: והביטו. באמת: ככה זה. הנה ככה זה. לכו ספרו זה לזה: שככה זה. רק. תמיד. ככה זה. עד שמי השמים.
שמי השמים: ופתאום בנו. אל תוך הריק הכחול שהוא אנחנו. נתרטט בנו, ואלינו, ישר מלמטה. רטובים שכאלה באו, רועדים שכאלה, אפרוחי זה עתה, לא מנוסים לא לומדו להתהלך בכמו אלה, ירויים אלינו מבוהלים, כמין זיקי אש, אבל לא שום אש, רק גוזלים רוטטים וערומים, מי אתם כאן, אל מי באתם, ומבוהלים נורא, בואו, קטנים שלי, בואו נראה מה אפשר לעשות, היכנסו מכאן (משתעל קשות, נשימה כבדה, ומשתעל), אוח, הצינה הזאת, אז מה נעשה בכם? מכאן בבקשה. ומכאן והלאה אין עוד שום הצטלבות. רק למישרים, מישרי מישרים, מעתה ועד עולם: זהירות במפתן. הוא האחרון.
אי מזה: –

קול רחוק: –
ופה, ממש פה: –
אבל. לא יודע מה אמרו. אי־מזה, קול־רחוק ופה, ממש־פה, לא. וגם לא חשוב. והכל מסתדר כל־כך יפה, בשֹורוֹת, בֹשירוֹת, בסדר, בנקי, בדיבור אחר דיבור, אלמלא שאין דבר כזה. הבלי־הבלים. רק המולה יש מעופרת וטרופה מעורבבת עד מוות כשכלום לא ברור ועד מוות, פתאום רק מוות וזה הכל, ורק זה נכון אוי ואבוי לנכון.
האופנוע ההפוך: הה, גולם לי, די, קרוע עד תוך, כבד, לק–, או לר–, או–, לא, די.
אופנוע קרוע כואב, שם, הביטו, מטרטר בלי, קורע, קרוע, מתפרפר בלי, הפוך עד ש, ו–
לא, מי זה שם כעת מתברח כגנב מתחת הסידריה, החכם הגדול, פרצוף כסוי, הגיבור הגדול, ברח ברח, נבלה, לוּ באת תחת ידי, כי אז באבן הראשונה, ועל גולגולתך המיובשת –
קשרים, קוים, פסים, קולות, ריצה, ריצות, מכל הצדדים, ואלה שאינם, ופריחה ומחץ, מי צעק, אמא אי כאן אחת, הו, מה יכולנוּ לעשות. ברזליות, שנשתחקה, פסים, גלגלים, ברגים, חריקה נוראה, איש באמצע כל הברזליות הנכתשת, ובמירוץ שנכרת, כל־כך ותחוח הילוד אך, אשה. בתוך כל הברזלים הנכתשים, שיכורי כובד תאוצה נוראה, הפוכים נמשכים נשאבים אל הסוף, אל הסוף שאפשר, ובו סוף־סוף נשארים, עד כאן ואין עוד, תופש מה? אני לא. מי כן? אף מי לא. רק לא. לא עגול ושלם. סופי. מה זה לא? מה זה סופי? אתה יודע? אני לא. מי כן? אף־על־פי־כן. נראה שזה הדבר. ונראה שבאמת לא.
האיש שבישר לי: מהר. שתחזור הביתה. באופנַים. אמרו. או, מה שהוא.
האמת לאמיתה: אל תתנחם. הכלבים יתנחמו. אל תתחבא בנחמות. הפעם זה הרע מכל: הוא. ולגמרי. שלם. ולא פחות, הכל, וזו האמת. לאמיתה.

כולם (ביחד, וכל אחד לנפשו, ואין פנאי, לעולם לא, נחפזים להספיק, בוער להם); בקול רם! קשה לשמוע! מה אמרת? אמור שנית! לא, לא, רק שמתגעש. נורא. רק. העולם כולו (מוצלף כולו מצולב קוי דיבור. אלה ואלה מעל אלה, לחודם ולכללם, בקול המון, ובחרישית שבלחישות, כהטף טל על עשב, ובקריאות שאינן חוזרות, ומהיום אל אתמול, ומאפשר אל אי, וקולות התראה, ואחדים שבוכים – אל תבכו בבקשה – וקולות שאינם חוזרים רבים מכולם, וקללות, כן, לא מעטות,ואיומים, והפצר, בלחש, עד זוב לב, ויותר, ההוא לבדו אינו אומר. למה לו. פטור. יותר מדי חזק מכדי הצטרך לדבר או להשיב. יקבל גם כך. אלא מה, לא יקבל?): מי בעולם יכול לעשות משהו?
ההוא: אני כמובן האחד שיכול.
יכול כל־כך עד שלא יכול שלא.
אני: ואני אינני יכול.
אני: גם אני אינני יכול.
אני: והיית רוצה?
אחי: הו, על זה… זה רק מי שעבר יודע. ולא אומרים לאחור. אל נא תיחפז אח קטן.
(מי שם צוחק מבין שיניו? חמור, אל תצחק כעת, לא אליך מדברים, – סליחה. לא אמרתי כלום. –), (אם אינני סתם מתסבֵּך ומתפרץ אל תוהו: אם לא רק מקלות־דעת הרפתקנית קפץ אז לחצות כשבאה ממולו הרכבת השוטפת, וכל אחד יכול היה לראות ולעצור, ולא שום קול־קורא היה שם, ולא חלום נפעם, ותפסיק להציק בדמיונות! – כן? כך אתה יודע? או יודע אתה? או יודע מי?) מי איפוא יכול לדעת משהו?
האופנוע
הרכבת
הפסים          לא אני
הדרך            אני איני יכול
היום היפה     מה יכול? רק מה שמוּכרח
חסן              מוכרח מה?
אחמד           לשם.
שניהם
אוהביו
עולמם שלהם
ואני, אני־אני
ההוא (מחייך, בן הכלבים): אבל אני יכול (חכם גדול!)
ואוכל. ויכול.
רוצים לראות? הנה – חפ – ראיתם?
איך יכולתי, הה?
מה נשתתקתם כולכם? נבהלתם?
אבל ככה עושים את זו!
(אוסף כליו לברוח) (רוצח! רוצח!) (שנים מוטלים). (שתיקה).
כולם: (כל באי עולם): אבל – – –
אבל שמבל. די. איזה כולם. מה כולם. זה גמור. הביתה ילדים. אין עוד.
מהומה נוראה. לא כדאי עוד. מה מציגים הערב? משהו קל ומשעשע?
נשאר מה שנשאר. רק זה אמת. בדיות בדיות כל השאר. הכל. כבר אורות.
קראו לאמבולנס. הביתה. ולנסיה, הלך לשוק, קנה בקבוק, אינעל אבוק.
בזוג נעלים ישנו–ו–ו–ות.

הייתי שם לא מכבר. אין־השקט טילטל אותי לחזור ולבוא עד שם לראות. הרבה נשתנה סביב אותו מקום. חרוש, מעובד ומטופח. כפרים אחרים שהיו אי־כאן אי־שם אינם עוד, ואחרים נשתלו, עודם מתאחזים ומשתדלים לצמוח, אבל הגבעות לא נשתנו, ולא משוכות השיזף, אותן שבהן נתחבא אז בעל האלף־העינים, וגם לא פסי־הרכבת המתעקלים שם על־פני שביל דומם ולא משומש, וגם הרכבת אינה עוברת שם עוד, מאז נכרתה הריצה מצרימה. הכל עומד בעינו, וגם אותה חלקה קטנה אשר אליה הוטחו אז, לא ברור באשמת מה או אם היתה כאן אשמת מי, וממנה נלקטו אז השנים אשר בקשת מתקמרת שנתהפכה מהר ונפלה. בכרוּת, ראש לפני גוף, שטופי מהירות אצו נרומו אז שני רוכבים עורגים להספיק, והכל, כל כוח המהירות הצבורה בהם, כפול כָּבדם, ניחת בהולם אחד על רפיפות הקשר הענוג של חוליות הצוואר אל הראש, נתפרק, ופרצו מתוכו, כזיקי אור, נישאות מתעלמות תוך כך, מתוך נאקה או צפצוף היחלצות, נצטפצפו שתי נשמות ויצאו כזיק אור ירוי למעלה, ושנים ריקים לגמרי היו שכובים במעוות זה בכה וזה בכה, חובקים עפר וזה הכל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s