כן כן, אבל לא. בוא, נקום, נלך, נצא, זזנו. רק זה חסר שאתחיל להתייפח או אתה תתחיל לזלוג. נניח לזה. ינוח לו בלתי־מופרע בסיפורי־המעשיות. אין סיפור בלא מרחק, ואני אין לי שום מרחק. מי יודע אם ארחיק פעם. וכידוע, סיפור דברים המעורר דמעות הוא פחות מסיפור, אולי יותר, מכל מקום אינו. יישא נא כל איש מנת חלקו. ואל יבוא להזיד נזיד מעורר נפש, ולא יעשה מזה עסק, ויטרח נא וילביש בגדי אזרח מהוגנים על לבו ועל מבחר רגשיו, יחייך נא חיוך מגנב־דעת, ויהיה כמסיח לפי תומו, בדבר רחוק וצונן, שהיה היה לפני שנים רבות – סיפור ישר דרך לאלהים ולאנשים, סיפור שמספר משהו, שמרצה מהלך דברים, מעשה באדם אחד או באחדים, פותח להשכיל בפעם אחת, ומרחיק ועולה אל ויהי מקץ ימים, ומסיים כשם שיכול לסיים ובמה שיש לו, וסוגרים שומעיו ומהרהרים ופורשים והולכים להם. דברים אחרים זמנים אחרים, כפי שהם וכפי שנשתנו. הה, לעזאזל הזמנים שנשתנו ושלא נשתנו. מי צריך כל זה. מה אני יורד לחייך. אתה רוצה שנחזור כבר הביתה?
מכאן היינו יכולים ללכת עד הגבעה ההיא, שאחריה מתפשק המישור פתוח לגמרי. רשאי מישהו לטעון כי אין שם הרבה יותר מאשר כאן, אלמלא אתה יודע שאין דבר כזה. ועם זה נעשה לנו קפנדריה, נחתוך ונחזור מכאן. יצאתי בוודאי מאפך. נלאית ממני. וכבר מבקש לך לקפוץ מכאן, כמי שנוטש ספינת־ים שעלתה על שרטון. הסיפור המסכן שלנו. הסכמת ובאת עמי לא כדי לשמוע בלבול נטרף, וכפיית השקפות כזו. אדם, כמובן, אוהב מעשה ישר־דרך, שנוטל אותו והולך ומסיע, ופותח לפניו מקומות ושערים שלא שיער, קצת תוגות קצת אורות, ומוריד אותו לבסוף לא הרחק, מניח לו לשלום, נפטר ופורש ואיננו, ורק איזה הד, או נהיית־לב נותרים בו לשעה, ומכל מקום לא מין שבר־כלי, סיפור מתחכם, או מעשיה עם סממנים, כאלה או אחרים, (ומוטב כבר שיהיו אחרים!), יש של יומרנות, יש של אזלת יד, ויש של זה ושל זה כאחד, עם כניסות ויציאות, אתה יודע, עם תפאורות עולות יורדות, עם קולות נראים ובלתי־נראים, עם הפסקות חשכות שאין יודע בהן אם כך זה נגמר או פה ממש האֶמצע, עם מיני עקיפין לא כשרים וכשרים למחצה, צורמים בזיופם, כשלפתע, אי מזה לפתע פתאום, קופץ הדבר עליך כלסטים לאחוז בגרונך, הנפש או הדמעות, ורגע אח"כ, כמין פגע רע, נטפל מעטיף אותך בטרדנות מוגיעה, להסביר לך או למישהו בעולם, ומתוודה לפניך, או לפניו, עד עצם הוורוד הפנימי והנקודה, שרק לצנועים, בלי שום נימוס או התחשבות, קיתוני השקפות של שממון עם קישוּרי תכלת, בהתגלות עירום לראוָה לא מרהיבה, אגב שנזכר פה בעיקר ששכח, ושם בהכרח להספיק מהר הכל, במלה פותרת אחת, מחזיק בגרונך מרגע לרגע בשאגה: אתה מבין? ופתאום ולפתע מדלג, עוזב הכל, מתחיל רץ, רץ וצווח, מתנשם בקושי – כשכל אלה אינם עוד אלא רק מק ורקק, במחילה, טפשות מטופשת, וכבה, דועך, סוגר ועוזב. ולמה אני אומר לך כל אלה, לא רק כדי שתדע, כי אם גם כדי שתראה שאיני רוצה לגנב דעתך, ולעשות לפניך עסק ממה שאינו, או שמחוץ לכוחי. אולי, אגב כך, קצת ייאָספו כל מיני שיירים חוצצים ומפארים ומרגיזים – ישולחו לכל רוח, מזה והלאה, ונהיה לנו יותר נקיים, יותר קלים אולי, יותר נכונים ופנויים למסע הגדול, אֵלי אֵלי, כשסוף־סוף יבוא יומו.
הו, הפעם אי־אפשר שלא שמעת! נכון? אין ספק: שרקרקים, קול זה, חטף שריקה עשירה, כצליל אבובי מלא, בלתי־מוחלף באחר, היכן המשריק? ואם אחד כאן גם בן־צמדו כאן, וחבורה קטנה תתלקט חיש קל, מן הסתם. "קוילפ" שמעת? קטיפתי כזה, רווה כזה, או גם "קוירלפ", וגם ביתר פשטות: "קרופ" או, "קלופ”, גרוני טנורי, הו, משם, שמעת? בבירור מוחלט, נכון? כזו שקוראת למישהו, הו, כאן, אני כאן, אלה! שנַים – ראה! במעוף סנוניות חד, חלק וחמקני, והנה הוא צולל לחטף לו צידו, והשני בא מכאן, כנפים כַּדוֹת ומתחדדות, והצבעים הזורחים ביותר. למקום שירדו לחנוֹת – נלך. רוצה? שם אצל האשל הסכוף ההוא. וראית איך אורו צבעיהם כשהתהפכו באוויר? אתה יודע את השרקרקים? ומספיק להכירם גם מראיית חטף ולהטיית אוזן? זו גבעה מופלאה. עדיין זורם בה הכל כטבעו (חטוף וקח לך מלוא חפנים בטרם יעלו לכאן שיכון). אתה עומד בלב הזרימה העשירה, התאותנית, השקטה למראית־עין, ורעבה אכזרית בעליל. להיטות חמדה של מי שמונו לו ימים קצרים.
ידעת כי צפרי־שיר קטנות אחדות מכה בהן דפקן כאלף פעימות בדקה? וזריזים כבר חשבו ומצאו כי צפורית כזו, כדרור, כירגזי, או כירוקית אחת, על־פי מספר פעימות לבן הזעיר – תהיה שנה שלה כארבע עשרה שנות חיי אדם? אץ־רץ שעונה, ימיה מעטים, להיטותה להספיק דופקת בה, עולם מלא שונאים, כל רגע הופך הטורף טרף, קצת אתה מרפה מחשדיך – והשד חותפך, ובכל לולינות טיוסו ירדיף השרקרק אחר שרקרקתו המחמיקה בגנדרנות, לבחון כך רוח אבירה במסות עוז ואומץ, והוא בנעים שבשירים יבטיח כי נחלותיו הן העשירות בשרצי עוּף, וכל מרהיב להשתדך על פניו יכה, לא ירפה עד אם תיאות לו. וכמותם שם כולם. במדרון הגבעה מתדהרים חגלים אחר חגלותיהם, מתקרקרים ראמות ותרנגוליות. הלטאות שבחבורה נוצצות שמש פושטות פתאום מעליהן תנומתן שכאילו, ושוטפות כזרם עקלקל אחר לטאות חמקניות אחרות, שקוראות כנגדם ומתגרות חמקמקות בצהלת שותקים. מן האפר הרחוק באה צהלת סוס שריחרח וקיפד שלותו, או געיה רחוקה עמומה, כלואה, של מי שכיסופיו העבירוהו על בהמיותו. עם כל אלה הבירחושים הזבוביים, שאתה מוצא על כל קו שמש, נימפאות מוחאות כנף, שהחטפיות עטות לקצות בהן, ודבורי־דבש מעומסות לעייפה, כצרעות חמומות הדורות מחגורות־זהב, וכולם מוצלפי שמש, סחופי בוהק, ונשובי רוח־ים, שיכורי שעתם הקוצפת, נוגעים ולא נוגעים בריח הקורנית החריף, ריח עבה, מתחת פלומת אבק־דרך, שאינו די לעצור קריאת הניחוח לרודפים ולנרדפים הנרגשים, הפוזזים להספיק, ויש בהם כאלה אשר שעות חיי הזכר – עד אם הפרה – כבר ספורות, והנקבה שהופרתה, תוסיף ותחיה עד אם הטילה, תטיל ותתם. ואחרים בהם אשר רק הנה עוד מעט הם מתחילים, ויש גם שלא טעמו עוד דבר בחייהם, אפילו לא בקצה היערה, הו, אם אתחיל לספור איזה מין כאלה וכאלה מפליאים יש, עד היכן נגיע.
כאילו רוַח בי דבר ונתיישר. מה עוד פשוט וישר ושקט מאשר הודעה כזו: למשפחת הכחליים ארבעה בנים, הכחליים עצמם, השרקרקיים, השלדגיים והדוכיפתיים. ומי אינו יודע כי בשלושה הם ניכרים: במקורם הבוֹטה, בקולם הגועה (הדוכיפת מקרקשת), ובלבושם הגאה. ונניח לידענים לדעת כי שלוש האצבעות הקדמיות מאוחות להם לצורך מה, או כי דרבן הנוצה החורג מזנב השרקרק, סימן יקר הוא להתברך בו – לנו די בראוַת יפים המפריחה כל עמוד, כל חוטי חשמל, כל עץ רם, דליל למדי ורם למדי, לעמוד על ראשו ולצפות בכובד־ראש, ולעוט בבת־ראש, בצליחה מפתיעה שהיתה מרהיבה להלל, לולא היתה רצחנית להשחית, ישר על אחד חוגג שמש שלא היה זהיר או זריז כל צרכו. פעם אחרת אספר, או תקרא, וטוב מכל תיטול ותשקיף לפניך, על הליכות הדוכיפת המתהדר, או על שלושת השלדגים, לבן־החזה, הגמדי, ואותו שקוראים פרפור עקוד, (לפי שוויתר על המחלצות הזוהרות של כחול, חום ולבן־מכובס, והתעטף בטלית שחור ולבן, תלוי לו מרפרף מעל חלקת מים לבור לו צידו וכבר נחרץ גורל המסכן ולא יימלט), תוכל להבחין אז, בלא ניד עפעף, בין הכחל ובין השרקרק (אהה, שולי השחור בכנפיו של הכחל, שזַמָר לא יהיה לעולם, משוררות את טיב כחול כנפיו), הנה לפניך על הענף, שרקרק זה, אמץ עיניך ותראה בפיו את הטרף, דבורה חטופה באמצע מסע דבשה, כעת ממחץ ממנה את עוקצה, יהדיפה בניקוש על סדן הענף עורכה נכון בפיו, ומבלע באחת, אותה ואת מתיקותה, בלי מאמץ, ולא ניכר דבר על פניו, לוהט כל עושר צבעיו העזים, הדור ורוחץ בתום חום היום ובשלוַת יפיו. מוטב אולי לא לדעת מה עשה לדבורה – אבל כבר הוא עט לחטוף לו אחרת, ולא ישוב ריקם – חיטף, סיבב, מזהיר כחול, זהב, וירוק זורח, ובצליחת סנונית חדה שוב הנהו על הענף, קרבנו הממותק במקורו, ניקוש בענף לערכו נכון ולבלעו, ושוב ניצב לו שלוו ויפה ותמים כעשב. שום רצח, כידוע, או רצחנות, לא פרעו מעולם שום שלוה או יופי.
היכן הם גרים? הקן שלהם? הה, אינך יודע כי לאלה אין קן. במחילות הם גרים. במחילות העפר. בתוך חומת הקורקר שבגבעה. לא ידעת? אלה החורים המפולשים עמוקים ויורדים עד אפלה, שם. יודעי דבר, שאין להם מנוחה עד שבודקים, עד ששולחים יד אוחזת אמת־מידה לתוך מעי העמוקה שבמחילות, גוששים ומאירים ומוצאים שם כחצי תריסר ביצים מוצנעות, בוהקות מלבינות באפלה, ואין דעתם מתקררת עד שלומדים כי משקל האחת תריסר גרמים! שם דוקא, במחילות הארוכות, האפלות ההן, שם יש להם מגורים, במעי המערות הערומות, על קצת ריפוד בָטֵל של כנפי הדבורים והצרעות, שיירי סעודת הצאצאים, שם עולמם, והיכן שלנו? מה נתבוננת בי? ובאמת, היכן? טוב, נניח לזה. לא הבאתי לך מעשה השרקרקים, כדי שיהיה לנו כמין משל להמשילו. השרקרקים לעצמם, עוטי הדר, וקולם האבובי פוכה, הובר הברות צלולות – וכל הנמשלים לעצמם, כה מסוימים שאין להם צורך בשום משל, גם לא מחיי עופות וצמחים. אפילו אני בא ומגלה אזניך כי גם החיים שלנו (הה, ה"חיים שלנו!") חלקם מתעלמים במחתרת, דוגרים על לא תראה מה, וחלקם בחוץ, פתוחים לראוה ומתעופפים עטופי צבעונין מתבהק, חוטפים להם ככל שיוכל, ונראים צודקים ביפיים, או בזריזותם, או באומץ לבם לא ידע חת, אלה מהם שיפֵי־, שזריזֵי־, ושאמיצֵי־לב, ללא חת, והאחרים… כן, אלא שאיננו משחקים במשלים ובנמשלים להשכיל, תפשת את "הקוילפ" הזה, את כל הזוך שבו, כשלבוק צלול, או פקע נפתח. דברים ידועים: מי שהוא יפה, אמיץ וכל השאר, פטור הוא מצורך במשלים. די לו במה שהוא. וכוחו יפה. מה אתה אומר? כן, אני מקשיב. בוודאי. לא הלכנו יחדיו כדי שאתפוש לעצמי את כל הדברנות. ואני מצטער : דברתי דיי. דבר אתה. האמן, כה צר לי שהייתי עליך טרחן ברוב דברים.
ככה. אתה צודק. כמובן. שֵכֶל ישר לך ולב נכון. איני יודע מה אוכל להשיב על דבריך, או מה יש בידי להוסיף כהוא זה. וגם, אולי, כבר עייפת ורוצה הביתה? בוא, לא נתעכב. אם לא מוטב, אתה שואל, שבמקום בעקיפי שרקרקים מוטב שנספר באנשים, ובי, ובך, שהרי אלה נוגעים קצת יותר, ושיש גבול למה שאפשר למתוח ריחה של קורנית, לכסות בו עולם ומלואו, עולם כה רועש, ומלואו כה תובע – ומגוחך לברוח אל צלה הדק של מקורקפת ריחנית אחת, אם אין בזה פשוט ("כמו שאומרים אצלנו"), שתמטנות, תבוסנוּת, או אפילו פחדנוּניוּת אחת. בקצרה: בריחה (הקשב רגע, שמעת? לא? לא כאילו פתאום, משם…), מה היינו אומרים? בריחה. כלומר ריצת מנוסה מבוהלת לאחור. ומה אם לא כזאת, אלא בריחה לפנים דוקא? לא עולה על דעתך? לא מנוהלת לאחור, כי אם מלוהטת לפנים, קדימה, או קרא לזה כרצונך, למקום אחד, למקום אחר, ששם אולי סוף־סוף ריחה של קוּרָנית מלא וממלא? ניחא. כלום איני יודע שיש כה רבים, ולפיכך מן הסתם, הצודקים, שלעולם לא יוכלו לקבל, כי משקלו של פשוש (שבעה גרם!) ואפילו של שרקרק הדור (שבעים גרם!) אין בו, בעצם, שום רצינות ראויה, וכולו אינו אלא בין שטות לקצת קישוט, לכל היותר, ובחיוך סלחנות, בידור, לאמור: תחביב. וכל הבא לאמור יותר, מעלה על עצמו כי הוא קצת, במחילה, קצת מפגר, נער שלא בגר, ויפה שיילך לבדוק ולמצוא איזה מן הסטיות הרעות חלות עליו והוא בצפרניהן (שמעת? לא משם?).
ההוא שם – היה כחל. המעבֵט מעופו בבואו הקרֵב אצל פני האדמה, כמשתעשע, וזר השחור סביב עומק הכחול בכנפיו, שיש בוֹ תמיד ריגוש, להזכיר כי הדברים, על צד האמת, תמיד נרחבים ופתוחים יותר ממה שנראה רגע קודם, כששכחו. קוילפ! צמדי השרקרקים חוגגים בכל עוז את שעת השפֵל השמש. עולם ספוג אבקת זהב. האם אומרת שעה ספוגת אבקת זהב דבר אחר לציידים, או תמיד רק מהר וחטוף? אגב, לא חשבת מעולם על קוי ההיתקלות? כוָנתי, כגון קו היתקלות הדבורה עם השרקרק? זו עמוסת הדבש, בעצם צידקת ריצת עמלה הכשר, וזה, היפה, באמצע גיאונות ראוָתו, ואפשר גם שלצדקת פרנסת גוזליו בחובי המחילה רבודת כנפי־החפיה של החרקים הקצוצים – זה בא מכאן וזו באה מכאן, ושני הקוים מצטלבים ואחד תמה לו ריצתו ואחד נוסע צולח במעוף קוו העולה עד ראש הענף. קו קשתי זה וקו קשתי זה עד כאן, ומכאן, פתאום, קו קשתי זה וקו קשתי זה כבר איננו. איפה הוא? איננו. אין לו. נטרף. נכחד. סולק. נמחק. נתבלע. לאן זה נתבלע? מרגע ששני קוי הקשת השיקו, נזדווגו זה לזה (איש כמהירתו, איש בחפזו הצודק להספיק) – מה בא על האחד, על המשכו, שמעבר לעד־כאן שאליו הגיע, כשהכל מתמיד בשמחה בדרכו אי־לאן, בשעת הזהב הזו או האחרת, והוא רק עד עד־כאן זה, שנפל עליו, וכבר גמור ומגומר. אתה תופש משהו? או שכל זה בלבול אחד גדול? עוד מחשבת סרק אחת, לא רצינית דיה? אני, לא. מודה, לא תופש. הנה יד אחת זו. כן. והנה יד אחת זו. טוב. הנה הן שתיהן זו לקראת זו. למה כעת רצה רק זו לבדה, איפה היא ההיא שהתחילה לה מכאן ורצה עד כאן? מה עם ההיא? אל תראה שאני מחביאה מאחורי הגב, כאילו איננה, שכן ההיא – מאחורי מה היא חבויה? מאחורי איזה גב, גב של מי, או איזה כלום, או איזה חביון מחילות אפלות, איפה היא, איפוא? שטויות, נכון? הרהורי סרק. קו קשתי עולה כזה, פְטוּר משיכת הכובד, מרקיע משוחרר בהיפוך כבדו, אץ ועולה משהו עד שתופשים בו, ביד־לא־תרפה, חוקי הירידה, אוחזים בו וגוברים עליו והוא מוּכנע, ונוחת ונופל אליהם. מהר פי כמה, פטור שום מאמץ עתה, אם יתאמץ ואם חבוי ונחבא אל שיחי הסדריות שיש שם, ולא תמיד מוסתר, הוא היודע, הוא שבחכיה, מובטח שיבואו אל ידיו, אל מארבו, ולא ינוע רגע קודם, ממתין להוריד עליהם חרמשו ממש בבואם אל המקום היעוד הזה, המִצלב אשר בו חוצה הדרך את קו הפסים, אשר לשם, מכל העולם, הם רצים עתה דחופים כחָסים להחמיץ, וכל סדרי הבוקר הותאמו לכך, דברים נידחו או זורזו או עוכבו, כדי ששעת המפגש תתקיים נכונה, ולכך הם רצים דחופים לשם, ולכך רצה הרכבת דחופה לשם, ורק ההוא שבחכיה הסבלנית, הוא לא יחרוך רמיה, ואין שום אפשרות בעולם עשיר האפשרויות, לא שום אפשרות אחרת שהיא: הכל סגור בזה. מוכרח. אבוד במוכרח. אחי מלפנים וחסן אחמד מאחריו, צמוד וחובק מתניו, בטלטלת השביל הרעוּעַ, לפני שצולחים את סוללת הפסים, נספיק נספיק, אמר לו אחי לאחמד, מי יודע למה נתכוון, ומי יודע מה אמר לו אחמד, אולי אמר אולי לא אמר, כי בטרטור הגבוה של האופנוע באוצו קשה לאמור ולשמוע, וצריך היה רק עוד קצת, עוד רבע רגע, או רבע מטר, כדי להינצל ממכת היד החותפת, בקלות אפשר היה להספיק אילו רק עוד קצת, ושני הבאים אל קו הפגישה היו ממשיכים אז בריצתם בשנים, זה רץ לעסקי קרקעות הקרן הקיימת, וזה רץ מצרימה מי יודע לאיזה טוב או מוטב, ריצה אחת התמידה נמשכה לה שטופת דחיפותה, יפהפיה כריצת נמרה פורצת, וריצה אחרת כבר הפכה התפרחות, אחי וחסן אחמד מתפרחים במסלול הגבוה, והאופנוע, שלא בטובתו, מתפרח במסלול הכבד, וכבר הוא מהופך, מתגלגל מתפרפר, הפוך כחיפושית הפוכה נלבטת כל רגליה, בכֶסֶל בלעג ואוּמלל, והשנַיים איש־איש מהם על־פי תנופתו, פורטים את המסלוּל הארצי האחד לשני קוים נפרדים מתפרחים לאויר, ונאחזים בחוקי הכובד שהשיגוּם עד מהרה מן ההשתחררות לרגע מן הארציי, נופלים באותו קו קשת נרחב, של מתאר גבעות יפות, או חמוקי גו משגשג נאה, שנרום ועלה וכמצפה לשלמוּת הקו המעגלי, נרכן, וירד במעוקם, מהר, בתלול, בלי הרבה סבלנוּת עתה, ובתאוצה וכחתף, איש־איש על ראשו, לחטוף את השבר בבסיס הגולגולת, ונהלמו, הולם אחד, לא איש הילם עליהם מכתו, אלא איש איש מהם נהלם מכח עצמו, הולם כובד עצמו, אשר צבר כל חייו, יחד נחבטו וכל אחד לנפשו, ושני זיקי קוים אחרים, לא ידועים, לא ממשיכים אותו קו אץ לתכליתו, שמלפני רגע, שני קוים פורצים למעלה, דמויי קו אש, עולים, כל קו אץ לתכליתו, ישר ל – ישר ל – לא יודע ישר לאן, שם בסיבוב ההוא הנורא, אצל פסי־הרכבת, כששני קוים השתנו פתאום מריצה עלי אדמות לשני זיקי אש, ואולי עדיין זה בגב זה, שתי נשמות פורחות ברעדה, בלא דעת כלל איך זה, בחדש הזה, מה נוהגים כעת ואיך עושים, בעצם יום חורף נאה וצלול אחד, סתם יום שלישי שכיח אחד, כשהכל סביב במלוא רעננות ירקותו המתחילה, והגשם תלוי ובא (למחרת גם טיפטף כל שעת ההלוָיה), והולך ונעשה למיצי צמיחה ולבלוב, והשקדים שבבוסתנים עוד מעט על יבשות עצמותיהם החשופות עתרת פריחה מתפייטת כעננים, בתוך כדי תקופת טו בשבט, שם – –
עצור בי. אנא. נתעַמם עלי. איני יודע עוד (והאופנוע, דרך משל, מה קרה לו, ההמשיך לאוץ במהופך וגלגליו טוחנים ריק – או נופץ לרסקיו, ומי בא להתעסק עמו, לגמול חסד של אמת… לעזאזל, האם זה חשוב? יש ערך לאיזה אופנוע בכל זה? לא? אין?). הו; חביבי, יש דרכים שיפה שלא להתחיל בהן. יפה יותר כשיש לך מחילה עמוקה להיעלם בה, פטור מכל הסבר או התראות (עצור. גם אתה? לא כאילו קראו? אי מזה? לא כאילו קראו, מכאן ? למי ? מי קרא?). הה, סלח נא. בוא נלך. אבד ממני מנוח. כולי סמרמר. משהו נגע בי. אחז בי. משהו אין לו בי מקום. אין לו שֵם ואין לו מקום. מה זה הולך לבוא. מה בא והולך, אל בא תביט כי ככה. מאוד לא רציתי ליפול עליך ברגשתי הנואלת הזו. מה היינו אומרים או הולכים לעשות? מלא בי עד אפס מקום. כצב זה הנושא שריונו כאשר ילך, אני גורר עמי סיפור דרשותי באשר אפנה. אחוּּז ומאוּחז בלא־ישתנה־עוד זה, ומפסיד, כאילו, חיי, ושצריך, על־כן, אולי, לקחת יום אחד ולזרוק ולהתנַער את כל אלה השיבושין, לכל רוח, למקדים ייטב, ולהתחיל סוף־סוף, משהו. מה זה המַשהו? כן כן. טוב. נעזוב.
אגב, הייתי שם לא מכבר. סיפרתי לך? ממש על מקום החציה הזה. הרבה נשתנה אבל לא הגבעות מזה ולא משוכות השיזף מזה, ולא פסי הרכבת המתעקלים שם על פני השביל הזה, שביל לא משומש שהעשיב לגמרי והוביש, ופסי־רכבת שאינם משמשים עוד שום רכבת שהיא, מאז נכרת הקשר למצרים (אגב, אילו היה אחי הססן… בלתי יודע־להכריע (אהה, כמו מישהו) – הלא היה היום אתנו (איש מקריח ומבוגר, אבל עדיין יפה ורחב גב), והיינו מוּרוְחֵי כל הסיפור המעוקש והלא־מתחיל הזה, – אבל הוא היה החלטי: זוכה בכל או מפסיד הכל). ותם ונשלם. זה מצד אחד. מצד אחר – לעזאזל תם ונשלם. מה זה תם ונשלם. לא תם ולא נשלם. אדרבא: עוול ורשע ולא שום תם ונשלם. ולא שום ברוך דיין אמת. איזה דיין, איזה ברוך. מכת עוול ולא דיין. ורק הוכח שם מחדש, בפעם האין־ספור; כי גם לעוול יש כוחו של האין־סוף, עם שלמות התם ונשלם. ואם כך – איזה מין עולם הוא זה, ומי צריך ולמה לקבל? בוא נקרא, נרים קול, נשאג לא, לא ככל שכוֹחנוּ מגיע, ולמעלה מזה. תקרא? הו, כן. אני יודע: אם אקרא ואקרא ואקרא, אם אתן כל לבי בקולי ואקרא – מי יענה, היש עונה, מי יתן לב, או קול או מה, אם אקרא ואקרא ואקרא? ואני קורא. נורא אני קורא. לך. כולי.
גם היום כמו הרבה – אני כאן. גם היום כמו הרבה אני בחיכיה. גם עתה, כמו לעתים, רעד פתאום בערפי: אולי זה? אולי הנה זה? עצבות רועדת. חיכיה רועדת. עניו עד מאוד וראשו מושפל. אולי הנה. לא מדברים בזה. רק הווים את. ובעמוקה שבשתיקות. גם היום כמו הרבה. אלי אלי. כולו הוא בחיכיה. נשרף לבו בציפיה. הגד דבר. שגם אתה יש לך אליו. טיפת חיוך אולי. וגם לא שום חיוך, רק אות. אות כלשהו. נענוּע הן. רק לדעת שאין זה הולך אל תוהו ולא אל בלימה. בוער לו, בוער בוֹ. נשרף. הגיע עד מקום שאי־אפשר עוד ממנו. עומד תחתיו ולא יודע. והוא כן רוצה. אתה יודע. ונותן כולו. והיה יכול אילו רצית. יודע שלעולם לא יגיע אליך. ועם זאת בלתי־יכול שלא לצאת לחפש אותך. לעולם לא ישיג מקומך. ועם זאת אין לו מנוחה שלא לבקש, שלא לשאת אליך עיניו תמיד. באפשר ובאי־אפשר, בשעתו ולא בשום שעה במפורש ובעקיפין, מתוך המולת בזבוּז עצמו, ומתוך שיטוט על גבעות, גם קודם כל־מיני גם אחר כל־מיני, דברים שעושים ושאין בהם – פונה לבו לעברך, מאוד, כראש צמח אל השמש, מתמשך בו. נורא. הלא אתה יודע. הו, כן. ועצוב. עד לדעוך כגפרור. את כל אשר יש לו, או יוכל להשיג, אי־כאן אי־כך, שומט, מניח בלא כלום. אילו רק פנית, אילו שעית. מה יעשה בכל התפעמות הכלואה. הזו. אליך.
כספינת־ים על שרטון. מתוקע בעצב יֶבֶב ספינת־ים מעל השרטון. שם אני עומד. עד כאן ניסעתי. ומה כעת? אֵלי, נשמתי משתוחחת. נטוי אל לא־יודע וחסר עד תכלית. ולוחש בי. בוער שלא. שלא כך. שלא להשלים. שזה נורא ועוול, ושאסור כך, ושצריך ושמוכן ליפה מזה. מה עוד? אדון, נשמתי בי משתוחחת.
קראו לי? קראת לי? מחר תקרא לי? פעם? אה־ה־הוי, אני שואג, איני יכול עוד, אמור, הגד, דבר אלי, קרא לי קרא. אני כאן. בלתי־חשוב כלום, ורק עומד בחיכיה שהכל בה. וכשתהיה קורא, אם תהיה קורא, שוב תפסח עלי? הו, אלי, כשתקרא? הו, כן. לא. הו, לא. מה כל זה. מי יקרא למי? מניין? ולמה יקרא, בזכות מה. על איזה מעשים טובים או מה? (ובאמת לא. דלו ידי מכלום. או, אולי רק בגלל החיכיה? אולי?) הה, כלום, שכח, אין ולא כלום, כלום אין, ורק לא כלום. אבל אם לא־כלום – למה איפוא כל זה? אם אין – מה פה זו כל העמידה הכסילית הזו הצועקת אל אין־כלום? אם כלום אז מה מתפוצץ בי, אל מה עוית ההתפרכסוּת הזו? ומה רטט החיכיה המרעיד הזה? סתס קדחת? קדחת ורק שוא, ורק הבל ולא כלום? ואם לא? אז לא, וגמרנו. אבל, אם בכל זאת? הנה זה הדבר: מה אז, אם בכל זאת?
גם תמול שלשום הייתי כאן, פונה אנה ואנה, ופונה לבסוף לשם. ויום אחד הייתי ניצב אל מול כותל גבעת הקורקר ההוא אשר השרקרקים חיטטו ובנו בו מחילותיהם, צופה הייתי בעופם בלתי־מחטיאים במלוא מהירותם פנימה ונעלמים, קצת בחיוך על אומנותם הנוצצת, קצת בהשתאות אל האפלה הבולעת, והכל היה סביב בעצם הצהרים השלוים שלו. כאן הייתי עומד כשפתאום אירע, אבל דבר לא אירע, רק טשטוש ציעף ירד עלי, עיפות. או סמאון אור, אבד פתאום הקשר אל כל הדברים שבעולם, כבניתוק של מצור. ולא צהרים ולא כותל ולא צפרים ולא זמזום דבשי בעולם. ואני, גם אני לא. נכחד ולא נותר דבר. ערפל מזומזם ונבוב הקיף פער בלע. ושום יותר לא. לרבות זה שאך קודם, שאריות מדולדלות של זֵכר דבר שנתקיים אי־פעם, בהתחלה, לפני היות כלום. ודבר לא נשאר ורק העמידה הזו, ההיעצרות הזו שם רק הצוואר הנטוי, המוּשט, והמבט הנשוא מלמטה אל למעלה, וחדל שום ראיה שהיא, באותה ציפיה כבושה מימים רבים, באותה חיכיה, שהיא לבדה אולי טעם כל ההישארות, זו שיום אחד אולי יבוא יום אחד, זו החיכיה שמימים רבים, שמאז ומעולם, אולי, שהנה נתנחשלה פתאום, עתה, העלתה, חינקה בגרון, כשודד, וכל קשר עם החוץ, כבר אמרתי, ניתק כבצוללת שקועה. אין עוד ולא מבחינים כלום, רק שיש. רק עובי קיומו ידוע, כמתוך זכרון מישושי, חסר משקל, רק שיש. גיבוב תמוה של דברים שבאים זה עם זה, חסרי שום הכרח דוקא, לשם אתה מתמַעד, כושל נסחף אל המערבל, חדל־אונים מעצור, מהיעצר, הו, לא תוכל עוד, לא, גם אין עוד עתה מכולך אלא פירור בטל, שגם הוא כבר הוּסחף ואבד, ולא שייר אחריו אלא כמין הבהוּב, הבהוּב בטל של רצון, אולי, או קצת ביקוּש, כן, לא, להיפך: נורא ביקוש, ביקוש בלתי־דומה לשום הבהוּב, רק מוקד רוגש בתאוה, בתאוה עיוורת ומיוחמת, תאוה עולה על גדותיה ולא שום דבר זכוּר אחר, ולא שום דעת מרובה, אפילו פחותה לא, אולי רק מעט מזער, ופחות מזה ממשות ניתנת למישוש, או לשמירה, ולא שום מגָע: רק זו הרציה העזה הזו, היא, ולא יודע לומר יותר. מלא וממולא רציה שאין לה שום גוף, רק זה. כְּלי ממולא צורך. אבל לא כלי, כּי הכלי כלוא בצורה סביבו, עמוס עד עיפה. ניצב על עמדו. פניו אל הכותל. בלי לזכור אם כותל או מה. לא אל כלום. אלא לאן? לא יודע. מי אני שאדע מה. רק שומע יילל זה, שעולה ובא. מתגעש, מתחיל בנקודה סמוּיה, רחוקה, אבל שופעת. כמו אולי שפך דם, בצאתו. נקודה ששום מנוח ושום סבלנות ושום בלימה אין לה. צעקה שנשארת שתיקה, ואוחזת ומתרחבת וממלאה מפה לפה הכל, סביב, בלי מתום, כמו טובע בים, אֵלי, אלי שלי, הו אֵלי. חם. פתוח. סביב. איזה סביב. איפה יש. שמש אחת במלוא ריקות השמים. איזה שמש. איזה שמים. מושאר בעולם. בחלל השמשי. ומה?
הו, הו, יש שם מי?
הו, הו, מי יש שם?
הה, הו, הנה אני, אין שם מי?
אני שואל: מי שם יש?
אין? אין עונה? לא כעת? לא לכבודי?
אז לא. עדיין כאן. עומד כאן. כי לאן אפנה. ולא זז. ולא הולך. ולא מש. אני כאן. אני שואל. מי עונה?
כאן אני. בכולי. לתת. להיות. מלא. כולי. דבר אלי, הו, דבר אלי. ריק כולי ורק קשוב, שום כלום יותר. ראה אותו, הנה, לפניך, ממתין. לא ימוש, כולו, אליך, בעמידה, בשאלה: יודע כי שלו לא הרבה, כי לא חשוב, וכי חדל ערך. אבל רק זה כל שיש בידו, כל שיכול להיות. ואת כל זה הנה נטל הביא לכאן, שֹם פה, ענה, אנא, ענה, דבר, תן לי אות: הו, אל תתעלם הפעם. אל נא תשאיר אותי בלי, כאן שהכל הוא בלי. אל נא תהא הפעם פונה מעלי, דל ולא נחשב ככל שבאמת אני, אל נא תפנה בלתי־אומר, מתעלם נאפד שתיקת שמים ריקים – עמוד, עצור, היה כאן, נוכח, אף כי אולי עזות־פנים היא לבקש כל־כך, אתה אלי, ואני אליך, עומד לפניך מושפל ראש וקושב, קושב כאשר לא קשב איש, כולי בקשבי, נפשי בקשבי, דבר אלי, דבר דבר, השאר נא אות, אבי אבי –
הגם אתה, האם גם אתה רצת לשם, אחי אחי, לשם לשם, בעוד הכל זורם לסתמו? או לאן? אל מה? בלכתך כך שוּט והלוך, לאן זה אחי, אחי הגדול, רחב הגב וטוב החיוך, מה היה קורא לך שרצת כה מהר נחפז להספיק? מה היית מבקש בנרחבות ההיא הלא בנויה שמעבר כל הזה שיש לנו? מה עוד נשאר? צמא לא ירוה. רעב לא ישבע. אש לא תשקוט – עומד רחוק. עומד רחוק. הלב מתפלץ מסָפק. מספקות. הוודאוּת מגיעה עד תומה. שריד עקום ורועד אי־שם שכוח. ורק בוער. בוער כמו –. להיות ב –, ולהיות נכון, לכל הרוחות, להיות נכון, ואין. ואין. ואין. מופקר לישימון אין. כמו שמים ריקים. ומה לעזאזל כל הבכי הזה. במה ייזכה זה שיישאר. לאן יגיע אדם כשניצל מן החתף. ומה ערך כל העולם כן או לא. עולם קָפוּץ אבוּד. אבוד עולם אני. היה לי פעם ואבד. (והיו בו סביונים, וחורף, וצפרני־חתול. ומאוויים, וסדרים קטנים וממלאים, וחיוך לכל ציוץ מבטיח, ולילות מלאי שינה עמוקה ואחת). אבוד חיבור. אבוד טלטלת מה־שיבוא־יבוא. ימח שמו ושם זכרו. ולאן מעתה. ומה כשזה לא. ואחרי זה מה. הלא כאן מתחילה האימה. בדיוק כאן. ובדיוק מכאן צריך להתחיל, הנה, מכאן: ממה בא אחרי זה. מה בא אחרי שזה לא בא? הה. לא. גם לא זה.
נקטה נפשי. איני יודע עוד. מה כן. מה לא. ידעתי כמעט. ולאן כעת? מה כעת? אל מה הולכים? אל מה חוזרים? מה עוד כדאי כעת? ביקשו ממך שתהיה דולק? מי ביקש ממך שתהיה. מי ביקש דליקה. או כלום. מי ביקש מה. לא ביקשו. היכבד ושֵב. ושתוק, החרש פעם. עד מבוי סתום, מיותר. ומזה שאתה צריך שיהיה עונה אין שום ראיה כי אמנם יש ורק מתמהמה לו, משום מה, או מסרב להיפנות אליך, אף כי אמרו כי לדורשיו באמת – יענה. הביקוש שלך הוא. מפצעך הוא קורא. מבלי שמוכח מכאן כלום, לא גוף לא דמות הגוף לא ממש ולא ייתכנות של ממש – מחוץ לך. כמו מה? כמו, אולי, אותם צבעים חריפים שעינים מעוצמות עַצֵם היטב בוֹדוֹת להן לראות. הו, אין בי עוד. וקץ לכל הדיבורים. סלח נא על כל אחד ועל כולם כאחד. ועל רגשנותי שנפלה עליך. עד כאן. אין לי עוד. אין לי כאן עוד מה. לא מה להישאר ולא לאן לחזור. ובכן מה יש לי. מה נשאר. אתה יודע? יודע מי? כן? מה?
פרצתי פרץ. האין זאת. פרצתי פרץ. היכן אנו כעת. אבל, יודע מה, אולי כיון שכך, כיון שכבר פרצנו, כיון שאת הנימוס ואת הטעם הטוב כבר דרסנו בעקב, שמא לא ניסוג כעת בלא כלום, רק רטובי כלימה כאלה על שטות שעשינו, ועל דברים מיותרים שאמרנו, בסיפור שלא עלה בידינו, בדוֹחַס דיבור כופה עליך הֶיגדים והיגודים, ישרי קוים וחסרי שום כסות של צנעה, כמי שמדמה כאילו באמת בשורה דחופה עמו, עד שמותר לזלזל בכל וגם בצורה, והכל בטל לו אז בפני נחיצות אמירתה, אמור וגאול – כשמי כמונו יודע כי אין לנו ועד כמה ריקות ידינו משום בשורות – שמא, כיוון שכבר התפלשנו כצפרדע בבוץ הרגשני הזה, כיון שעד כדי כך, שמא כבר לא יאה מעתה שנחזור לגמרי ריקם מכל וכל, בלי שננסה, מוכפשים ומתביישים כפי שאנחנו, כיון שכך, אני אומר, שמע נא, ובשארית העוז, ולו גם החציפות – שאסור לסלוח לה – כיון שכבר עומדים רטובי נכלמוּת, למה לא לקחת ולומר כעת דבר שתמיד נזהרים ולא אומרים, שאין מגיעים לומר, או לא מעיזים, מטעמי דרך־ארץ שכבר הזכרתי, שנמנעים מאמור כל עוד יבשים ונקיים ומנומסים למהוגן, לומר כבר עד הסוף, לא הסוף ההוא שאין אחריו, אלא לפחות הסוף האפשרי, זה שנראה כאופק העמק שלנו, לחטוא ולומר את הנדחֶה, אם כבר חטאנו לכל ובכל, ונתפשנו כבר להשתפכות גולשת כזו, וכבר אתה מתבונן בי במנוד ראש, ואולי מסתייג כבר לקחת לך בעוד־מועד ולסור מזה, להתרחק ממראה רכרוכי שצפוי אולי להתגלע עליך, כאילו קראו לך לראות קלקלת שיכור בקיאו – בוא נחטוף ונאמר מלה. בין כך ובין כך לא מעשיה יש לנו ולא חוקיה ולא הכרחיה, או שאתה, חביבי, עודך מייחל, שמא פתאום תיסוב הרוח וישוב ויקום לנו סיפור, כמדורה עוממת זו שהריחה רוח, ופתאום מתוך כל הבלחותיה עמעומיה ופחמיה – לבת־אש תעלה, בהירה, זהובה, עושה אור וטוב, ויתחילו סוף־סוף רואים ונושמים לרווחה – ייחול כה יפה שאכזובו הרצוף לו רק יגדיש הכרת אשמתי לפניך, אבל יחזק כיון שכך, תחושה עוממת זו, שאדרבא, מכיוון שכך, שהפעם אי־אפשר להיות פטור מהיות אמיץ יותר, אם עד כדי כך, ויהיה אשר יהיה, ויגיד מי שיגיד מה שיגיד, לא יודע מי יגיד ומה, כיון שכבר נחרץ גורל הדבר להידרדר למשהו שאין הרבה להתפאר בו, אלא רק להסתלק בטרם נמצא לומר דבר אחר, אם נדע, אם לא יחמוק מפנינו, ערפלי וערמומי מהיתפש לו, כצלופח זה הנשמט מיד חוטפיו, מרוב רגשה או מרוב עמימות הדעת לומר נכון, ושלא נחטיא את המלה הנכונה, המחויבת, וייראה הדבר עושה לנו בושה ככל שייראה, בוא נהפוך כאן פנים וננבח אל כולם: למי אתם צוחקים, מה אתם מתגדלים לכם שם – הנה, כאן, עתה, אמור־נא, מה דבר היינו מוצאים לנו לומר, שגם אם הכל היה סתם יציאה מן הכלים, סתם חילול שמות גדולים מתוך עמידה דיקלומית, מגוחכים על איזו גבעה נידחת בשדה, הרי דבר זה דוקא, יהיה מציל מעליבות הבכי שנתייפחנו ברבים, ובקול, ולפני כל, שיציל ולא ישאיר כל זה כמו בקשת פרוטה, כמין קיווי למנוד רחמנות, ובטעם שנשאר לאחר נוכחות שלא בטובתך, בהצגה שעשה מחולל שערוריות אחד –
בוא, איפוא, נאמר, מה נפסיד מעתה, כבר חטאנו לכל, ולהגינות ולטעם הטוב בעיקר, גזר העונש עלינו לא ישתנה אם עוד נוסיף חטא, וכבר מותר לסקול אותנו, בוא בטרם ניאלם דום, בוא נהיה גברים ונאמר מלה, מלה אחת, מלת אמת, לא השתפכות סרוחה, לא געגועי לב טיפש, גם לא ציורים או סמלים, וכל כפל משמעות שהוא, ולא שום עקיפין, שכבר נכשלנו בכל אחד מהם ובכולם יחד, אלא מלה אחת של דיוק, אם אמנם יש כזאת, אם היא בכוחנו, מה לעזאזל היינו אומרים? מה היינו אומרים? אתה יודע? או, אם יש כזו מעיקרה? מלה שתהיה מגע נכון במקום הנכון, מלה שתעשה משהו בכל הכואב הזה, שיהיה משהו, קרא לו כאשר תקרא, כלום השם חשוב, ושיהיה ניתן לו לפרוץ אם פורצני הוא, או לשיר אם זה שר ומשתורר, ויפרוץ נא כשם שהוא, יפרוץ פעם, יצא לו, ילך, ישאג, או ילחש, כל מה שיש בו, כמה שיש בו, הו, מלה כזאת, שאם אמנם יש כזו למה לנו כל השאר, כל אלף אלפי המלים והדיבורים, אם יש כזו גואלת, אם אין זה רק טפשות לחשוב שיש, או מין מרמה, שאם יש כזו, נפלאה מופלאה כזו, אין עוד צורך ואין קיום לכל השאר, מחוירים כולם ככוכבי בוקר בזרוח השמש, כל שאר המלים, רבות כחול אשר על שפת הים, עם צירופיהן, סיפוריהן ולהטיהן, וייגאל עולם בדיבור אחד (מצחיק!) – ואשר אם לא כן, אם כך לא, אין, איפוא, ברירה, אלא כתמיד לחוג סביבן ולעוג מעגלים אין־קץ ולחזור אל שלשלת הסיפורים וההגדות, אל הדיבורים והגניחות, והבכיות, והשתיקות, של סחור־סחור. של מצבים ואוירה וגיבורים והתפתחות, ויוכח מחדש בפעם האין־ספור כי בכל זאת אין יפה כסיפור יפה, יפה מכל מלה קטנה ועזה אחת, ובלתי־קיימת, שתוכל כביכול לגאול עולם במלכותה, או עד שתמצא זו – יפה כזו שתדע לא לשבש אהבה למכאוב, לא להפוך ייחוד של אושר לכיב של עינוי, שתדע לתת את פתיחוּת הפריחה שיש במה שיש, כדי שיגיע, כדי שיהיה יש. כדי שיאהב. כן. תיפח רוחו. שיהיה אוהב כל עוד הוא מַשהו, אוהב, כן, גדול, בהחלט, בכל כוחו ולמעלה מכל כוחו, מה כל כוחו, אפס וריק כל כוחו, כפלים מכל כוחו, שבעתים, אוהב עד שהעולם כולו יהיה גולש אהבה על דפנותיו הללו הישנות, המפוחמות, מוכות השמש והרוח ושאר התלאוּבות, אבל הבלתי־רוות, אוהב עד שאתה והכל אתך מתחיל עולה ורץ, דבר או דיבור שכל כולו אהוב, כזה שאם לאהוב אז לאהוב, שאם לאהוב אז כמו משוגע, בלב גדול בלי גבול בלי שום גבול בלי יכולת לגבול, מעבר לכל מותר לכל אפשר לכל אי־אפשר, עד מגע בשני הכתלים מזה ומזה, הולדתך מזה ומותך מזה, ולכל הרוּחות, שופע, שופע גולש ועובר בלי שום גבול, הו – לא? שלרוץ פורע גבולות, שלהספיק אל מעבר לכל אפשר, שזה איננו אלא רק הרס, תמיד הרס ולא שום טוב, ואילו סדר העולם – אין סדר עולם לטוב בלי התאפקות, בלי בלימה, בעוד־מועד, לפני חצות קו ההרס, בלי ענות הכניעה לגבול, וקבלת החוק, ושאסור ושלא הגון הוא לבוא ולדרוש דרשה על לרוץ מעבר לכל גבול, אלא אדרבא על כיבוש עצמך, על ההבלגה עד הגבול, על הציוּת, על עד־כאן־תחוּם־שבת, על ההצנע והצניעות, על ההתכנסות בסוד הצמצוּם, על הרכנת הראש והלב והפרץ הפורץ, ושנכבד יותר מאמור "רוץ" הוא אמור "עצור', ונכבדים מכל הם דוקא הגבולות, המותר והלא־מותר, התואר המתאר בקו סביב־סביב שאין בנין קם בלעדיו – הו, מה אני יודע, מלבד מה שאין לי עצה ולא יעוּץ לאיש, ולא איש עצות אני, ואל יחכו ממני, ולא מה טוב ומה טוב יותר, ולא על־פי מה נעשים החכמים חכמים לדעת כל־כך, ולצדוק תמיד ולהיות נכוחים, ורק זה מכל דבר אחר שאינני יודע אני יודע: שלאהוב. שאם לאהוב אז לאהוב, ושאם כן אז כן ושאם לא אז לא. שלא – הוא לא, וכן – הוא כן, וגדול וחפשי ויפה ופתוח כשמים, כה ריקים למי שלבו בו לא מלא, מה אני יודע, לא יודע אלא רוצה, שרוצה בי, ומה רוצה? רק זה: רוצה לדעת לומר כן כשכן, ולא כשלא. כלום כה קשה דבר קל זה? ועליו להרעיש עולמות? כה מופלא הוא? לא, אבל כן. מאוד. אין מופלא ממנו. ולא קשה. וגם מה זה חשוב אם קשה ואם לא, רק זה לבדו חשוב והוא תמצית הכל: שכן כשכן, ולא כשלא. לדעת למוּת על לא. אבל לדעת לחיות את הכן, הו, במלוא הגודש, זה היפה, זה הנורא, זה המרומם, זה הנבצר מכל: לדעת לחיות כֵּן עד מרומי כֵּנוּתוֹ, בכל כולו ובכל כולך, בכל יכלתך ובכל יכלתו, במאודו ובמאודך, ולמעלה מזה, אמן.
תש כוחי, גם אתה? נִטלה נשימתי, צמא לי. גם אתה? הו, אלי, צמא לי. צמא בי. אני, כולי. יודע שראוי היה להיחבא מעבר משהו ולאמור כל־כך בעקיפין, ושבדיוק ככה – ככה לא אומרים, אך משהו רץ לו מאליו ואומר. לא? ואסור להחטיא ולא לומר כשזה בגרונך מתפרפר רגע זה של פרפוּר בגרון. ולא יפה אולי, ולא נכון אולי, וגם לא לצעוק, אולי, אלא, ללחוש היה צריך או לשתוק כאבן, ויפה היה להמתין עוד ועוד, אלף להמתין עוד ועוד, עד שיגיע לכדי בשלות אמירה מצודדת, מעמידה לה פנים שלפי תומה, וכולה מוליכה שולל ומכוונת לתפוש, ומכל מקום לא לצעוק, האם צעקנו? בושה אם. האם ידענו מה לצעוק? מה ידענו? כשור עקוד או כאייל יערוג? חביבי שלי, יהי רצון ולא בזבזנו צעקה. ולא יעלה הרגע בשוא. לוּ יהיה מלא כולו את כל הלא שלנו, ואת הגנוּז לפני ולפנים, ואת הכן שלנו, המתחנן, המוּכֶּה, מיום ליום, המרומה, הנעלב, הנדחה לעולם. הכן הזה ההדוּף תמיד לתחתיות ומנוּדח, ולפשרות מסורסות, הכן שלנו, כל עוד הוא כן מלא, כל עוד אנחנו כן מלא, נַעֵר אותי נער היטב, אין בי יותר, רק זה יש בי, והגיע עד אמירה, זה המעט: שלא לאמור לא כשכן, ולא לאמור כן כשלא, זה הכל, לא, כי כשכן – אז – כשזה כן, הה, אלהים, כשזה כן אז אין זה רק כן, אלא הכל, ליתן בו כל שיש לך, בידיך, בשתיים, בלבך, בראשך, בכרסך הזו, במעיך, בחמדנותך, בהליכתך, במיציך, בסבלנות ובחוסר הסבלנות, בשיר ובגעגועים, בכל מה שכוחך דיוֹ להגיע, ולמעלה מזה, יודע כבר? יודע מה? יודע מה ויודע עד כמה? לא. אי־אפשר. הרבה יותר מזה. פי אלף מזה. מתאר לעצמך? כן? ובכן, פי אלף גם מזה! המון, נורא, יותר, הו, הרבה יותר, מאוד מאוד, כמו האוקינוס השקט, והאטלנטי, וההודי, והצפוני והדרומי, עם הגבוהים שבהרים, והעצומים שבעננים, מתחיל להיות ברור? כן? ובכן, גם פי אלף מזה! – לתת כל ההכל בכן הזה, כלפיד בוער, כלפיד בוער, מה עוד יותר מזה? הרבה יותר, כן, זה הכל, וקרא לזה כרצונך, קורא לרוץ אל מעבר לאפשר שיש בעין, מחוץ לגבולותיך שבהם אתה, – נתפחדת? – מה שתזכה לך בריצה זו לא תזכה לך בשום הליכה אפשרית מאה ועשרים שנים טובות. ואם המוגבל שבנו ינצח, מטעם יפה זו או אחר, ונישאר לנו בתוך הגבולות, יהיה, איפוא, עלינו להיפרד, ארוץ, איפוא, אני לבדי אל מעבר לגבול עד גבול חציית קו המוות. אמרתי דבר רע? הו, אינני יודע עוד. מוכרח בזה. יישאר באזניך סיפור או דרשה, דיבור או דברנות, ויהא זה מוקצה מחמת עומס, נטול שום מרחק של ראות מרחוק, של הומור, נטול רוחק מיטיב של הבחָנה כוללת, ויהיה זה פשוט מדי, נוגע מדי, וחסר שום דיבור אחר – הנה, רק זה, רק זה ואין עוד: כן כשכן.
איפה לוקחים כן אחד כזה?
נחדל. כן, בוא נחדל. גם הערב מתקרב, השדה החם נעשה שוקק אדוָה. כל ראש עשב הפך בו זהב, וכל הזהב מתרטט זע, על החריש הבלחות רטובות, והאובך באופק מתחיל נפתח, מסנן רגשה עמומה, בשולי הריקות הבהירה של השמים החיורים, לרכך את חדות קו האופק ואת חוד דיוקו הגא, נושם מרגעות כביכול, אף כי לא שום מנוח, ולא שמץ בי, כרוח עובר בי חסר שום סבלנות, שום כוח המתנה כלום אורך־רוח למה שאינו כלול בכלל התאוָה הזו הלוהבת בי, הנעקצת מָרי, להשליך ולנפץ משהו, או לקחת ולרוץ אי־לאן, לכל רוח ולאשר יהי, ואפילו אם לא, אלא לכבוש פני ולהיאלם דום, וגם לא כל זה, אלא רק סתם להתנדף מזה, בלי שום דבר ולא כנגד שום דבר, פְחֵה בי ואיעָלֵם. לא יעמוד לבי בגעגועים הנוראים האלה. געגועים בי ואין לי, דומני כי אצא עתה ואלך קצת בשבילי העפר ההם, כנגד השמש היורדת.
יש ריח למשעול האבק. הרוח נשתתקה והכל נאחז קשבה. גם אתה שומע? כלום גם מי שמימיו לא ידע את טילוף היחפות בעפר משעול־שדה, התמים הזה כגבעול חרוז עלים, כלום גם הוא יוכל לשמוע את רחש העולם הלובש חג שקיעה על גדלו, בלא שום פרכוס או מחלצות? מרחבי יום יורד. כּבד כפתרון. ומבהיר עד ריק. הלוך בלאט אחר גמלו, אחר חמורו, או הוא לבדו, לאחר יום־השמש בשדה, הלוך וטלוף ביחפות במשעול החום, כמו מעולם, כשהכל עוד היה מלא אלהים ועשיר, במשעול היחפים, המאבק לו בלחש, נותן ריחו, ומרַגֵש קצת ורדוּת פוך אל אלכסוני הקוים הללו, המגיעים עתה בהתחברות אחרת, שכוחה כמעט; כולה רוך מגע אחר, באותו שפע סחרחר זהרורים וקוים שאין להם קץ, גם כשהקיץ הקץ על הולכיהם אי־כאן. הרבה לפני כל נתפזזו כאן זוהרים, והרבה לאחר הכל ימשיכו. וגם קו־ההולכים שנערף באמצע, מתברר כי אולי לא נגמר, שכן כלום אינו נגמר ואובד עלינו פתאום, כי אם מוסיף הולך, נוטה ממקום הפתאום שנפל עליו, וממשיך אל קו ההליכה שאתה בו, והחי ישא את מתו, כהיאמנות פשוטה וקיימת בתוך הלא־ייאמן ההוא, כאפשר צנוע וחסר שום משקל בתוך האי־אפשר החונק בכבדו, חי כמין לחש מֶשי בלתי־מופרע, אשר אין בו כל אלא שארית נשמה בוכיה, אם אך ייעשה קצת שקט לקשוב, ומישהו, אולי, יהיה מבין מַשהו יותר בכל אלה, לא כן? ואולי גם יבין את סדריו של מי שברא את הקוים הגדולים ההולכים, ואת הקצרים מהם הנערפים על דרכם, את החוטפים ואת נחטפיהם, את הדורסים ואת נדרסיהם, ואת יפי הטורפים ואת צדקת נטרפיהם.
נחדל, מה אתה מבקש לעשות כעת, חביבי? העכרתי את רוחך? צר לי, ושבעתים צר שלא יכולתי לעשות כלבבך הטוב. רציתי מאוד לספר לך אחרת, דבר שיביא עמו נשימה רווחה, שלא ייראה כל זה בעיניך כדוגמא הכרחית, ושתצא לך פתוח יותר ומקווה יותר, אבל לא כך בא. נדחה הסיפור שלנו בלתי־מתחיל, נותר אי־שם מחוץ. אולי פעם. ושל הפעם יישאר לו בלתי־בא. וכך אולי מוטב: דבר בלתי נחרץ, ומקווה, לפיכך, יותר. לא כן? האם גם אליך נישבה פתאום עתה רוח־שתיקה? נדמה לי כי אני פוחת מהר מהיות איש שיחה. אל נא תהא מביט בי ככה. לא כלום, ואינני מייחל לכלום.
רק מאוד לא רוצה, ונורא־נורא כן מייחל. בוא. אם תרד עד שם, תגיע לכביש, לא תוכל לטעות, ובאוטובוס העובר שם תוכל לחזור בשעה קלה. לאן אני? האמת היא שאין לי. אלכה עד כה, אשתהה קצת ואשוב. אהיה מציץ אל שפעת הבהובי הקוים האלה הפורחים בשמש. מעל אותו אשל העומד כבר בתפילה. לך לשלום, חביבי, הווה זהיר בחצותך את הכביש, למטה.
(צילום: סעיד דברי, באדיבות הויקיפדיה)
ס. יזהר חוזר 