על סיפור שלא התחיל

מ"אפרים חוזר לאספסת" ועד "הנמלט" שמרו סיפורי יזהר, מי יותר ומי פחות, על אחדות הזמן והמקום.

"ספור שלא התחיל" (להלן סש"ה) היה הסיפור האחרון שפרסם לפני "השתיקה הגדולה" – ובו חרג, ממש ניפץ, את התבנית הזו.

הסיפור מתרחש, ברובו, בארבעה מקומות וזמנים:

בפרדסי רחובות ובשדות שבקרבתם, בשלהי שנות העשרים ותחילת שנות השלושים (של המאה העשרים);

בכפר המחוק מע’אר (בין גבעת־ברנר לתל־נוף) ובמחצבת הכורכר הנטושה שלרגליו בשנות הששים המוקדמות;

באותה מע’אר, ב־14 למאי 1948, בעת ובעונה אחת עם הכרזת מדינת ישראל, כמפקד בכוח הכובש.

במפגש מסילת הברזל ודרך עפר בקרבת הקיבוץ גברעם שבפאתי אשקלון, בפברואר 1942.

אבל, כמו שנהג ב"ימי צקלג", אלו אינם ארבעה פרקים נפרדים אלא קולאז’ של פסקאות מארבעת הזמנים\מקומות הללו.

לא מעט מאותגרים מאופן כתיבה זה. בסיפורים קודמים ("הנשכח", "ערמת הדשן" ועוד) ניהל יזהר דו־שיח עם קורא חסר סבלנות ודרש בזכות "תיאורי־נוף" השוברים את שטף העלילה.

בסש"ה הוא צועד צעד נוסף: הפעם הוא מנהל דיאלוג עם קורא חסר נסיון אותו הוא מכנה "בני", והדיאלוג אינו בענייני ספרות. את הבן הזה הוא מנסה ללמד לקח ולתרץ באזניו את התנהגותו – כי הסיפור הוא מעין התנצלות.

סש"ה הוא סיפור על בריחה וחיפוש: בריחה מהמקום אליו הגיעו חייו וחיפוש הדרך האבודה לאחיו הגדול, אותו העריץ ותעב, בו קינא ללא גבול וגם, ככפוי שד, ניסה ללכת בדרכו.

  א. אֵם ושני בנים.

01-MZIY-1920

           יזהר על ברכי אביו ~ 1919

מרים סמילנסקי לא ניסתה אפילו, מעולם, להסתיר למי משני בניה נתונה העדפתה: לישראל הבכור, הבריא ויפה־התואר או לאחיו הקטן, הכחוש והחולני. לבכור שאהב את תבשיליה וביקש תמיד עוד או לצעיר שדחה אותם מעל פניו ב"אוי" נגעל, והיא קראה לו "מאוּס" ו"קווטשוש".

תמיד תמיד, כשהייתי מבקר אותה הייתה קודם כל מושכת אותי להתבונן בתמונת בכורה שהייתה תלויה על הקיר מעל מיטתה ואומרת לי: “תראה לולי איזה בחור יפה הוא היה". אף אחד מבני המשפחה לא היה יכול לקרוא לי ישראל; ישראל היה רק אחד.

02

התמונה מעל מיטתה של סבתא.

הבכור היה כדורגלן מצטיין, אופנוען ואהוב הבנות; הצעיר היה תולעת ספרים ביישנית, נחבאת אל הכלים.

אהוב אמא יגדל להיות אהוב הבנות; דחוי אמא יאמין שאין אישה שתאהבנו, ויחזור ויבדוק ויחזור ויבדוק אם אמנם יש כזאת כל ימי חייו.

יזהר חזר ותיאר את אחיו כ"חיה יפה" הפותחת ספר או עיתון ונרדמת מיד; דמות שהוא עצמו היה ניגודה הגמור והמוחלט. ובהפוך מרבקה אימנו העדיפה מרים אמו את עשיו שריחו כריח השדה על פני יעקב יושב האוהלים.

ואז קם זה ונהרג.

04-mikevans4

 ב. אהוב הבנות, החיים הכפולים.

בנות ומחתרת היו שני דברים עליהם לא מדברים בבית, אלא מסתודדים, ובגאווה גדולה. יחסי אחיו עם בנות המין השני והשתייכותו למחתרת (ההגנה) שימשו ליזהר מודל מקטנות, כמין מטרה לשאוף אליה וכסמל להתקבלות.

כך הוא חוזר, מקץ ששים שנה, ב"צלהבים", אל אחיו:

"ופעם אחת בבוקר מוקדם אחד, לאחר שחזרו השניים מאיזו פגישה שלא צריך לדעת עליה והוא גם לא יודע לפי שהם לא שמים לב משום מה שהאח הקטן הזה שוכב לו בפינתו ואיננו ישן, והם מנשפים על הבל הקפה המוקדם, […] ומצחוק לצחוק ומסוד לסוד עברו לצחוקים אחרים ולסודות אחרים, מתוקים יותר וגם משמחים יותר לפי הצחוקים ולפי ההתלחשויות אף על פי שחשבו שהוא ישן, צחוקים וסיפורים על הנחמדות כמובן ועל מה שיש בינם וביניהן, כל מיני סיפורים מפריצי צחוקים ומהוסי לחישות חליפות, הספל המהביל בידיהם והלילה ללא שינה מאחוריהם […] בושה שיורדת כעת על המעמיד פנים של ישן שמכסה פניו בסדין מרוב בושה, ושאינו יודע מה יעשה בכל כך הרבה בושה ואפילו בקצת מכל מה ששמע על איך זה הן הבחורות ומה יודעים ועושים איתן יחד, ולא יוכל לחזור אפילו על קצת ממה שספרו אך זה כעת על הבחורות ההן, ואיך ייתכן שכל כך זה ככה, ובמיני צחוקים טובי לב כאלה וגם בצחוקים גאוותנים כאלה ובגאוות תרנגולים צעירים, ואיך הם יודעים לעשות להן דברים, ואינו יודע מה יעשה בכל מה ששמע טרי ומלהיט כזה, דברים נוראי בושה כאלה, ואיזה עולם מרטיט סודות הוא העולם, איזה מעורר בבת אחת גם רגשה מדגדגת וגם צורך להסתירה, ולכסות בסדין את הפָּנים אבל להרגיש כי בגוף קורים דברים, ולנסות מהר לחשוב על דברים אחרים, מפני שתמיד תמיד הלא יש וגם קורים כל מיני דברים, […] וקמו בשקט, ונעלמו בלא מלה, פעם ישר מן העבודה ופעם ישר מאיזה קן אהבה, ואינם לא של ארגון ולא של חבורה ולא של איש, ובין כך ובין כך וכמו תמיד כבר נבלעו ונעלמו, וכבר חזרו אחר כך, תמיד חזרו, וכבר הלכו להתקלח ולטעום משהו ולהחליף ולהתלבש, וכבר יצאו ברוחב כתפיים ובחיוכים היפים שלהם, וכבר שלובים וכבר חבוקים, חסון זה במתני רכה זו, ודבר לא ייפלט להם מפיהם על כלום מפני שהכל פה כבר משוקע לגמרי מפה לפה בפה אל פה.”

03-Israe4

"כל מיני דברים". כך הוא כותב בסש"ה: “מה אתה יודע. לא הכל אני יכול לספר לך. מאליך תמצא פעם מה עוד אפשר על גבי האדמה הזאת, כל מיני מה שאפשר, כאן, בפתוח, בצל או בשמש, בין שורות התירס העולה,” וביחוד: "ומתוך שיטוט על גבעות, גם קודם כל־מיני גם אחר כל־מיני, דברים שעושים ושאין בהם – פונה לבו לעברך, מאוד, כראש צמח אל השמש, מתמשך בו. נורא. הלא אתה יודע. הו, כן. ועצוב. עד לדעוך כגפרור. את כל אשר יש לו, או יוכל להשיג, אי־כאן אי־כך, שומט, מניח בלא כלום, אילו רק פנית, אילו שעית. מה יעשה בכל ההתפעמות הכלואה. הזו. אליך.”

(כיום יש שם פשוט ל"כל־מיני")

  ג.

לכאורה, בינואר 1958 היה על יזהר להיות המאושר באדם. רק בן 42 וכבר השיג, בלי שיתרפס ובלי שישווק את עצמו, מה שרוב בני האדם אינם משיגים בחיים שלמים: השלים ספר שלא היה כמוהו; סופר מהולל שהעורכים רודפים אחריו; ח"כ מגיל 33 ואילך; מרצה מבוקש בארץ ובחו"ל; בעל משפחה ואב ל3 ילדים; חסר דאגות פרנסה.

אני זוכר מה שאמרה לי אז אמא: “הכל כל־כך טוב, כל־כך מושלם, שאני חוששת כי מעכשיו יתחיל להיות רע".

ואכן, יתכן שכל זה קרה מוקדם מדי.

כי בתחילת 1958 מצא יזהר את עצמו מרוקן, ובחשש נורא שספרו הגדול הוא החמצה, ושהמקום בו הוא נמצא אינו המקום בו הוא רוצה להיות.

הוא רוצה להתחיל מחדש. רוצה איתחול. Reboot.

יותר מעשרים פעם מופיעה המילה "להתחיל" ב’סיפור שלא התחיל’, (ובמקום אחר כתב כי אינו מכיר מילה יפה יותר מ"להתחיל"). לא סתם להתחיל אלא ‘להתחיל להיות’.

"להתפקח מן הכליאה הממושכת ולהתחיל להיות, הו, כדג זה שחזר המימה.”

"להתחיל להיות.”

"לחדש צריך, אילו היה אפשר, את הכוח להתחיל לחיות"

"לא נוכל להתחיל עד שלא נצא ונרחיק"

"ולהתחיל מהתחלה, בהתחלה צומחת. אילו היה אפשר. אבל אי־אפשר.”

"וכי לא צובט בך להתחיל ללכת אל מה שעוד לא. ושלא להחמיץ בעודך מה שעוד יוכל אולי"

"מניין להתחיל, איך להמשיך, מה בשלב ג',”

"צריך להתחיל ללכת לשם. זה הכל. אינני יודע כלום יותר.”

"והרי תמיד אפשר להתחיל. לא? לא נכון שתמיד, כאילו, אפשר להתחיל?”

"חשוב יותר להתחיל משהו. ואם לא להתחיל, לבקש, את הכיוון הנכון, של הדבר הנכון,”

"במה להתחיל? […] אני כאן מלא בכל מה שיש לי ובצפוּן עמי, בכל הזה שהוא מה שאני, כאן, גם בשלא הגיע עוד, בדחוי הזה, ובכל הכבוש הזה, בכל המסולק ליום יבוא, בכל חסר המוצא הזה, והמודחק דחוק הזה"

"יש דרכים שיפה שלא להתחיל בהן. יפה יותר כשיש לך מחילה עמוקה להיעלם בה"

"ושצריך, לקחת יום אחד ולזרוק ולהתנַער את כל אלה השיבושין, ולהתחיל סוף־סוף, משהו.”

"בדיוק מכאן צריך להתחיל, הנה, מכאן: ממה בא אחרי זה. מה בא אחרי שזה לא בא?”

קשה מאד לסיים את החיים הישנים, הקודמים. אולי אפשר גם להמשיך בחיים הישנים וגם להתחיל, בצידם, בחיים חדשים?

והוא נסחף לחיים כפולים, להיות הוא וגם להיות ‘אחיו’.

  ד.

כדי לעזוב הכל מאחוריך: משפחה, עבודה, אורח־חיים – דרושים אומץ־לב, מידה ידועה של רוע, והחלטיות: יכולת לבחור, או בלשונו של יזהר – להכריע. ליזהר לא היה די מאלה כדי שיוכל לעשות זאת בגלוי, לאור יום, והוא ירד למחתרת.

ב־10-9-1962 כותב אליו ידידו המו"ל ד"ר משה שפיצר:

"חזרתי בינתיים בשעה טובה, וקראתי שגם אתה חזרת שנית אחרי נסיעתך לאדינבורג. מאחר שהודעת שאתה עומד לנסוע לשם החלטנו יחד עם אביגדור [אריכא] לא לקנות בשבילך את המשקפת, שקרוב לוודאי אתה תקנה אותה בעצמך באנגליה".

(ב־1962 כבר הלכו וחלפו השנים בהם מבחר הדברים שניתן היה לרכוש בארץ היה דל, ושנסיעה לחו"ל היתה אירוע נדיר ונחשק והזדמנות לרכוש את הנבצר. אבל יזהר לא ממש הפנים זאת והמשיך לבקש מכל נוסע לחו"ל להביא לו דברי חו”ל. ב־1962 היו אלה ספרי צפורים, משקפות ותקליטי ציוצים.)

כי ב־1962 נתקף יזהר בקדחת הצפרות.

מצטייד בילקוט־רועים ובו ספרי צפרות ומשקפת או שתיים, ולאחר התלחשויות אחדות בטלפון, היה יוצא מן הבית ופונה לכוון צפון־מערב, אל פסי הרכבת. שם היה פונה מזרחה לכוון התחנה, שבה כבר המתינה לו מכונית אמריקאית יקרה. אישה צעירה, אלגנטית, פתחה את דלתה בפניו. הוא היה חומק פנימה והמכונית היתה פותחת בנסיעה דרומה.

"סיפרתי לך, כי אך זה לא כבר היה אדם יוצא מן החצר וכבר הוא בין עשבים מנושבים ושיחי קידה ריחניים וכבר בתוך הפרדסים הכהים, המעובדים לעָמקם; שנים אחדות אחר־כך כבר צריך לנדוד, להרחיק, ולהגיע אל פסי־הרכבת ורק מעבר להם להתחיל להיות בתוך האפשר. ואילו עתה יסע אדם חצי ארץ בלא הבט לצדדים, כסוס בין חוֹפוֹת עיניו, כדי שיצא ויתחיל. לפי שאין התחלה בלי יציאה. אתה יודע. וצריך, איפוא, שיהיה סוס לאדם, או אופנוע, או, לפחות, מכונית, כדי שיוכל אדם לקפוץ ולצלוח בחטיפה על־פני המפסיק המפריד הזה, לדלוג מעל הקרוב המעובש הזה, ורק שם, הרחק, לרדת, לשלח רגלים, לפזר אברים, ולהתחיל להיות אדם.”

05-Lady_Hamilton_as_Circe

 ה. אתר הצפרות

מחצבות נטושות הן בין האתרים החביבים על צפרים, כי בקירותיהן מקננות אחדות מן הציפורים המרהיבות ביותר.

הציפורים הללו הן גם משל לחיים החדשים, המקבילים, המחתרתיים, שהמחילות הן מקומם.

"וראית איך אורו צבעיהם כשהתהפכו באוויר? אתה יודע את השרקרקים? זו גבעה מופלאה. עדיין זורם בה הכל כטבעו (חטוף וקח לך מלוא חפניים בטרם יעלו לכאן שיכון). אתה עומד בלב הזרימה העשירה, התאוותנית, השקטה למראית־עין, ורעבה אכזרית בעליל. להיטות חמדה של מי שמוּנוּ לו ימים קצרים.

6

[…] ובכל לוליינות טיוּסוֹ ירדיף השרקרק אחר שרקרקתו המחמיקה בגנדרנות, לבחון כך רוח אבירה במסות עוז ואומץ, […] וכולם מוצלפי שמש, סחופי בוהק, ונשובי רוח־ים, שיכורי שעתם הקוצפת, ואחרים בהם אשר רק הנה עוד מעט הם מתחילים, ויש גם שלא טעמו עוד דבר בחייהם, אפילו לא בקצה היערה, הו, אם אתחיל לספור איזה מין כאלה וכאלה מפליאים יש, עד היכן נגיע.“

ובפירוש:

"מה עוד פשוט וישר ושקט מאשר הודעה כזו: למשפחת הכחליים ארבעה בנים, הכחליים עצמם, השרקרקיים, השלדגיים והדוכיפתיים. היכן הם גרים? הקן שלהם? הה, אינך יודע כי לאלה אין קן. במחילות הם גרים. במחילות העפר. בתוך חומת הקורקר שבגבעה. לא ידעת? אלה החורים המפולשים, עמוקים ויורדים עד אפלה, שם דוקא, במחילות הארוכות, האפלות ההן, שם יש להם מגורים, שם עולמם, והיכן שלנו? מה נתבוננת בי? ובאמת, היכן? אפילו אני בא ומגלה אזניך כי גם החיים שלנו (הה, ה"חיים שלנו!") חלקם מתעלמים במחתרת, דוגרים על לא תראה מה, וחלקם בחוץ, פתוחים לראוה ומתעופפים עטופי צבעונין מתבהק, חוטפים להם ככל שיוכל, ונראים צודקים ביפיים, או בזריזותם, או באומץ לבם לא ידע חת"

06ש-saeed-davariקרדיט: saeed-davari

היכן נמצאת המחצבה הנטושה הזאת בה "מקננים" במחתרת? לא קשה למקם אותה.

הכפר המחוק מע’אר (מערות) היה ידוע בשפע החרסים שבמערותיו.

והמספר מלגלג על זוג חובבי חרסים שבאו בעטיים, כביכול, למקום:

"כפר? רק חורשה נאה של אקליפטוסים ומטע חרובים במדרון. איפה כפר? כשייקלﬠ לכאן יום לא־חשוב אחד התחביבן שלנו לחרסים, ﬠם זוגתו השומﬠת בצמא ﬠם שמכינה את הסנדביצ’ים, ויﬠלה חרס בידו, יוכיח לה בשׂוּם־טﬠם, ﬠד שהיא כבר אוספת ומתנקה מן הפירורים והﬠשבים ומיטיבה נוצותיה, כי הנה ממש כאן, בחביון הגבﬠה הלא־ידוﬠה הזו, שהיו מוצנﬠים בה היא והוא, ﬠד לפני רגﬠ וﬠשו מה שﬠשו, ישבו לפני כך וכך יובלות יצורי־אדם, וגם הם, אולי, ﬠשו כמותם היום כאן, […] אבל שרק לפני תריסר שנים ומשהו היה חי כאן כפר, מוֹשב־אדם חי ושוקק – זה ייראה בוודאי כסיפור־בדים לא־יאומן. הנה, זה כל מה שהוא כﬠת."

בהמשך חייו חזר יזהר עוד פעמיים לסיפור כבוש הכפר הזה והחרבתו, זורע רמזים עבים יותר ויותר.

הפעם הראשונה היתה ב־1980, בסרט שהכין עבור הטלויזיה החינוכית, ובו הוא מצולם עומד על חורבות הכפר, מעל המחצבה, קורא למקום בשמו ומספר את סיפור כיבושו, בו נוכח, ב־14 למאי 1948.

הפעם השניה היתה ב־1992 ברשימה שפרסם בעיתון "חדשות" לרגל יום העצמאות.

עצמאות 48 – 92

כמפורש בוויקיפדיה ומצויין ברשימה שלעיל, מפקד כיבוש הכפר והחרבתו היה איש גבעת ברנר השכנה.

בין גבעת ברנר ומע’אר מפריד שדה ואליו מגיע זוג הצָפַּרים:

"מה אתה יודע. לא הכל אני יכול לספר לך. מאליך תמצא פעם מה עוד אפשר על גבי האדמה הזאת, כל מיני מה שאפשר, כאן, בפתוח, בצל או בשמש, בין שורות התירס העולה, או על־פני החפשי הספוג שמש ושמים, ובנלהב, כששתיקת הכל נעשית שירה, כשחום היום נעשה וילאות מעופפים, כשהשמש פרח חמנית מחייך אף אם לוהט, עולה־עולה בשגעון פריחה, ומה יעשה בשר ודם, פעם תדע גם אתה, ומקווה שלא תחסיר, ובשנַים תבוא לכאן, שנים שיכורי יחד, מעשה בהם ובאדמה עשירת הפיתוי, זו שבוער בה, שלא די צמחים הצמיחה מתוכה, שלא די חיים שוקקו מקרבה, שמיציה עולים פרחיה כגחלים וזהבה המוּם חוֹם, כואב ערגה, ובוֹער בה עוד ועוד, בשם כל האלים, שֹריפה לוחכת שֹורקת מתוכה, לוחשת להצית ולהעלות בלהבה כל הבא בה, ובחיבוק ובעשבים המתמעכים, שלא כדרכם, בהם ועליהם, ובהינגעות מיציהם שנפגעו, ובניזלי זהב לבן, ובפרחים לבנים שלבם זהב, שקלטו ביניהם ולא נודע, והציקדים הללו שאומדים אז הללויה, בדממה הגדולה הסוּמית, בעוד נמלה אחת, נפתלת בריר הזהב השפוך, תתעדן בקריאה שלא תשמע, במשקל הנוצה של הכבד מכל."

שם, במחצבה, בצפרות, יכולים להתחיל החיים החדשים.

 ו. המקום שנגמר, החיים שנגמרו

"ארץ נושבת בלי פרחי בר – מחנק בה. ארץ שאין בה משב־רוח פתוח, בלתי־מופרע, תהיה מלון ולא מולדת. ארץ נושבת שהכל בה כביש ומדרכה והרגשת הכל־גמור־לי־כאן תאכל כל חלקה טובה בלב צעיריה. עיר שכותרות עציה נכרתים מדי שנה בצד אחד של הכביש, כדי שלא להפריע לקווי החשמל, אינה רק מתכערת אלא שלא ייפלא אם ילכו בה בניה בכתף אחת מוגבהת וכתף שניה שפלה. עץ בן שבעים שנכרת – לא יוכל לבוא במקומו שום מבנה מועיל חדש. אין תמורה לעץ עתיק. המשמיד עץ כזה עוקר שורשי אדם. אין שום בנין או חשמל חשוב יותר מעץ אקליפטוס עבות, שיקמה ישנה, חורש אלונים. הם שורשי אדם. בנין תוכל להקים כאן או שם, ולעץ בן מאה אין תמורה. אין זו רק ואנדליות אלא ערעור העתיד. ובאיזו קלות עוקרים אצלנו. תמיד נמצא שעצים מפריעים למישהו או למשהו, לקו הישר של המדרכה או לחוטי החשמל או לאיזה כיכר קטנה שמישהו יזם בדמיונו קצר־הכנפיים." אמר יזהר בדיון בכנסת על תקציב משרד ראש־הממשלה, ב 12-6-62 – זמן חיבור סש"ה.

בהמשך אותו נאום אמר גם "שיכונים מכוערים יולידו אנשים מכוערים. אנשים מכוערים יולידו נשים מכוערות נשים מכוערות תלדנה ילדים מכוערים וילדים מכוערים יולידו עולם מכוער. ועולם מכוער לא יוליד עוד אלא רק יהיה מלא וסתום וחנוק ותם ונשלם." משפט המופיע מילה במילה בשס"ה.

הכל גמור לו כאן?

את הסיפור הוא פותח במנוסה מביתו, בו אינו יכול יותר. זה מה שמספר הסיפור:

"אין זה דבר שבא מחמת מקרה רע אלא מחמת שדבר לא יקרה לו עוד. דבר שחדל מהיות קורה לו. כאן לא נוכל כלום. אפילו לא לספר."

והדיבור הוא, כביכול, לא על המקום ממנו הוא נס, אלא על הדרך שעליו לעבור ממנו ועד החופש. "אני, כשאנוס לעבור כאן, נוטל אויר ועובר עצום וסתום וחתום, עד מִחוּץ."

כמו שעשינו ב"כל־מיני" נחליף, בשורות הבאות את "דרכים שהעבישו" ב"אהבה שנגמרה":

"נורא שאי־אפשר לקבור דרכים שהעבישו כדרך שקוברים חיים שמתו. הם לירכתי בור והחיים אל חייהם, סֶלָה. חָפשיים מן הכפיה לחיות במה שאין בו עוד חיים. שאם לא הן – אתה מסתתם, שארית חיוּתך, ומוֹתר הרוצֶה שבך. יובש שממון ואבק מלט, כוֹסים כבאפס־משקל על אחרון האיכפתים שעוד בנפשך פנימה. אפילו אי־החשק בא עד חנק. גם לא לרצות לא תוכל עוד. ומה אז? ורק מפני שיום אחד פתאום, ותמיד פתאום בא יום אחד, והרוח מתחילה נושבת, ובנשוב הרוח תתגעש בך פתאום הידיעה שאסור. לעזאזל, אסור ואסור, וגם עדיין לא מאוחר, ושעל־כן קופץ אדם אז ומודיע שהוא, מכל מקום, לא, נאמר: אני, ליתר פשטות, שאני, מכל מקום, לא אוכל עוד, ולא אקח חלק בזה, ולא אלך ולא אעמוד ולא אשב בזה, ולא מוכן עוד לשום ככה־ככה כזה, וגם לא לנשום כלום מכל הכאן הזה, המעובש, לא, לא אני, ולא יכול ולא רוצה, ובשום פנים, ובשום פשרה, לא. ילך כל איש לדרכו ואני – לא. אני קם ויוצא מזה והולך לי."

באמת.

ביומנו של יזהר מאותה תקופה מוצאים את השורות הללו:

"חש איבוד שיווי משקל כשחושב ללכת עם ח. […] צ' זה בית. […] ח. אולי בגלל האשמה ומוסר הכליות, זמני, יפה, ומְפחד ומתגבר על פחד הן ביתר חשק ויצר, הן ביתר הדחקת אשמה. […]

ומה זה להצליח במבחן? להשאר – או ללכת? למה להתפלל? ככה העולם ואין לי מנוס. מבחן חיי כעת. לא המלחמה לא דברים שכה היטב החבאתי אותם מעיני כל, בכל מה שלמדתי מני., כמו חיים כפולים, ונפרדים לשני זרמים. […] המבחן האמיתי שלי כעת: מוכן לצאת אל הידוע, המסוכן, חסר שיווי המשקל, המתחיל, עם אשה כזו שאינה מתחת לפואנציאנה שלך – או לדבר על כך לשיר על כך ולהשאר בחסות הבית."

כאמור, הדרך אל החופש – נוראה. רצופה בעצי ילדותו שנכרתו, ברחובות מוזנחים ובשיכונים מכוערים.

"גם הפרדסים הגדולים, העמוקים, הובשו ונמכרו לסרסורי האמות המרובעות.* הה ארץ מושב רוכלי המועט שבמועט. גן־עדנם של הסריסים. נוֹים של מפצחי הבטנים. כלום פלא באיזו קלות תפַנה שקמה כבדה בשנים מקומה, או יפנה מקומו אקליפטוס נאדרי הוד, לפני לול ביטון מאפיר של שיכון, מעשה ידי אדריכל סריס, מוכה טחורים נכזב, ואכול כיב הקיבה – אשר בעודו טרי כבר מתקלף ומגלע טמטום ועתוני ערב, מוזנחוּת וכביסה על אדני הגזוזטרה, עם נצנוצי טירוף להעשיר. ועל הקורקר המשותנן, בין הא לדא, פגרי חרדונים עבשים וכרזות־הפיס. לנוּס חביבי, לנוס מזה, או ביתה, להיסגר פנימה, ובינך ובין הכל תריסים, חומות ואילנות עבותים, ולא לשרבב גם עוקצו של חוטם החוצה. לשנות? את זה? מי? חדל. מה תשנה. דחפור. אלף כוח סוס. ודָחוף ועָקור הכל. החלק והחזר לקדמותו שמלפני. ולבוא ולהתחיל מהתחלה בהתחלה צומחת. אילו היה אפשר. אבל אי־אפשר. ולא עוד אלא שלא חסר לאיש. ניחא לנו בככה־ככה שלנו. וביום ששי נרוץ עם ארבעה הביתה, עם ארבעה עתונים ונקרא כל השבת ונהפוך ונמצוץ איך כל העולם וכל האחרים גם הם רעים ונפסדים, גם הם"

  ז. להצליח על חשבון חורבן האחר.

ובעודו מתענג על חמודות אהובתו הצעירה במחצבה שלרגלי הכפר המחוק אינו יכול להשתחרר מן המחשבה על גורלם של יושבי הכפר הזה, שבאו אחרים לתפוס את מקומם. כמו זו שבאה עכשיו לתפוס את מקום קודמתה.

"האם אמרתי כאילו היה כפר זה מושב צדיקים שמדדו להם שלא כגמולם? לא אמרתי, כלל לא. ולא היו צדיקים כלל. אף כי מה אני יודע עליהם. אולי היו. ומן־הסתם היו כל דבר כמו כל אחד. ואל יהיה צל של ספק בלבך כי מנעו הללו עצמם מכל־וכל ולא פנו אלא אל הטוב והמיטיב תמיד. רשאי אתה לומר עליהם, ויהי לבך סמוך ובטוח, כי גם הונו גם ליסטמו גם רצחו, איש את אחיו ואיש את יריבו, וגאלו דם דחופי שגעון, וכרתו בריתות סליחה, וחמסו אלמנה ויתום, ושפכו דמי נקיים וירשו גבולות לא להם ומה לא, כשם שעשו צדקה ולבם היה חומל על דך ועל מסכן. אבל כלום אנחנו שופטי כל הארץ לשפוט אם טוב ואם רע ומידינו ייחתך גורלם? אני איני אלא איש רואה וכואב לבו מראות. והנה זה כך: מקום שיצא ממקומו ואיננו. לא אויבים עוד, לא לא־אויבים, רק סיפור בלשון עבר. חיי אנוש. עם ציון למוסר־השכל, למי שיחפש."

עולמם של הללו נהרס, כפי שיהרס עולמה של אישתו לכשיאזור אומץ ויעזוב.

והוא פונה לעיין בחיים הללו שנידונו לעבור מן העולם, חיים שלמרות כל מגרעותיהם ונחשלותם הוא בעדם.

"רבים אצלנו, אמנם, עודם זוכרים כל דבר כפי שהיה אז, תמול־שלשום. בטרם. בנקל תמצא אצלנו אחדים שיוכלו להראות לך אם תשאל היכן היה דר פלוני עבדול־עזיז,"**

והנה "סחוף נסחף הכל, נסחף והלך. החרובים הצומחים הללו, הם כבר לא יחששו כלל לשן עִזִים."

"הכל אבד: המען עם המוֹען, הייחוס, שמות הקנין, השייכוּת, כל שלי שלך שלנו שלהם, שכל־כך היו איכפת וראשון־לכל, סותמים את העולם ויקרים מדם־אדם, נעשו לא של איש, חסרי שום של שהוא, ליעוגו של כל של, מופרכים וחסרי ממשות, מחוקים לארכם, לרחבם ולאלכסונם. כל הנפקא־מינא, כל הזה קודם וזה אחר־כך, כל הלא־כדאי כן־כדאי – היו להיינו־הך, מיושר לכל צדדיו, נקי מכל, חסר שם, סתמי, אלוהים, סתמי שאין עוד סתמי מזה. עד החרובים השתולים האלה. מוזר שאפשר כך. אבל אפשר. עובדה."

הרס כזה אינו נסלח, לא יכול להיסלח, אשתו, האמא־אדמה שלו, לא תסלח: “ולא ילוו אותך קולות בלכתך, ולא שום התייפחות כבושה, רק אדמה, זו שממנה מתחילים ואליה חוזרים, חרושה ונעבדה. אף־כי אולי, לא שוכחת. נדמה לי לפעמים שאדמה, במעמקיה, אינה שוכחת. אינך חש כך? שם, בתוכה, לא. ושמתוך כל היפה והטוב, פתאום, בשעות שונות, שומעים איך נוהמת שתיקה ואינה שוכחת. ולא תוכל לשכוח גם כשכבר חרשוהָ והניבה יבולים חדשים ויפים להלל. משהו בה יודע ולא שוכח. לא יוכל לשכוח.”

ואחרי שהוא שוקל בפרטי־פרטים את שבחי (החקלאות) החדשה, הצעירה, המעודכנת הוא מבין מדוע נפשו קשורה בישנה:

"מהו זה שמפסידים כשהולכים משם והלאה, ודוחפים את המקום הזה ואת הליכותיו למדחפות ולעולם התוהו, ומיישרים על פניו ומחליקים, ועושים שם שדה חדש, יעיל פי־אלף?

קבלת־דין והלוך לאט. בלתי־עשוי לחתחתי צוקים או לתהפוכות ימי סער ופרץ, אבל עשוי לשבילים הארוכים ביותר. לארוכים אין־קץ ואפילו במעגלים החוזרים אין־קץ, להליכות יום מלא וארוך, ללילות ארוכי הליכה, הרווים להם געגועים סתומים, בנישובים העצובים כשהם משיאים ומנשבים זהב־קיץ. נגיעה תמימה בנכון ביותר. בחכם ביותר. ובעיקר בנוגן ביותר, ולפי תומם. צר שטיחו של המאמין המשתחווה עליו, אין בו אלא כשעל, אבל מלא הוא את כל מידות ההשתחוויה. צר כמידות אשרי האיש. ואולי צרות זו דווקא, אולי רחבות היא זו? אף כי לעולם לא ארצה לי את מנת ה”אשרי” הזה, ואין לי דרך אליו.”

ולמי הייתה דרך אליו? לאחיו?

  ח. אופנוע, אח.

(‏אגב, אילו היה אחי הססן… בלתי יודע־להכריע (‏אהה, כמו מישהו) – הלא היה היום אתנו (‏איש מקריח ומבוגר, אבל עדיין יפה ורחב גב).***

07-Sunbeam_1932-G03

לא היו ליזהר ימים טובים כמו אותם בהם דהר עם אחיו על אופנועו בדרכי העפר שבין הפרדסים, חובק אותו מגבו. עדיין הם שניים שונים, אבל עוד מעט הוא יהיה כמוהו:
"תמיד היה אחי גדול ממני בחמש שנים. גם כשהייתי קטן וגם כשגדלתי. אלא שאינן דומות חמש שנים לחמש שנים. פעם היו חמש השנים שבינינו הפרד אין גשר. וככל שגדלנו צמקו והלכו חמש השנים הללו, ההפרד נתמלא והמרחק נתמעט. עד כי הלך וקרב היום שלא יהיה עוד שום מרחק בינינו ורק נהיה אחים שווים, פנים־אל־פנים, להיות זה עם זה, כתף־אל־כתף, וריעות־אל־ריעות – כשנטל בוקר אחד אחי את האופנוע ונסע אל השביל החוצה את הרכבת, ונשארתי בלא אחי, ואין לי אח.”
והרי כשהוא יהיה כמו אחיו יוכל לעשות בלב קל כל מה שהוא עושה כיום ביסורי־מצפון ובמחתרת. יוכל להיגאל מן החיים הכפולים.
לא היה ליזהר דבר שסימל גבריות יותר מאופנוע. הוא הקדיש לכך שני סיפורים וגם הבליע זאת בחיבורים אחדים ואף הביא זאת עד אבסורד וגיחוך בסיפור "דהרות אבירים".
המידרג הוא אופניים, חמור, סוס – אופנוע. ואופנוע=בכור.
"סוס למשל. סוסת בדווים אצילה, זרזיר מתנים. אבל אפילו בחמור מרקד. ריצת דוהרים מישרין. וגם באופניים, למשל, למה לא. גָחוּן טוֹחן וטס. […] ותאר לך באופנוע. אלהים, איך! בכל מלוא כוח הדהירה שבמעיו. מה אתה יודע. טסתי כאן לא אחת, דבק באחי הייתי מאחוריו, אז, חרד מאוד ומתרונן מאוד, והרוח נתשוררה נתרוננה שרקה השריקה עלינו, ובנו, ומעלינו, והפרצנו את שאריתה הבורחת לעמודי אבק, רץ מתהולל. שהקיץ כולו השתעשע בו, […]. אלהים, כמה הייתי מחכה ליום שאף אני.”
08 Israe_Jachish

               ישראל סמילנסקי על החמור השחור ג'אחיש. גדול מכולם.

יזהר אוהב את האופנוע והאופנוע אוהב את אחיו:
" כשאחי היה בא אל אופנועו, וסוקרו ומקיפו במבט שלם אחד, כבר היה זה נענה; וכאילו רעד של התמתחות קשובה נפרט בכולו. מגע קל אחד בדוושה, כמשחיל נימה מחלב, וכבר זה מפכפך ומפכה חיים, פיכויים קלים, בועתיים, מדויקים, סכויי שמן מתרוננים, שאחי היה עונה כנגדם ברינון משלו, משהו מעין ”ולנסיה”, ועולה ורוכב ומרעישו, וכבר מעופפים בתנופה סחפנית אחת, אחת היא כביש, חול, מעלה או מורד, ורק ריח שרוף־יבש שויר לו מאחור.
לעולם לא היה רכובו של אחי מרעים בשצף טחטוחים המוניים כדרך הרבה פוחזים בני בליעל, לעולם היה רכובו מחונך יפה, כסוס מאולף, וכך גם היו נראים דבקים לבשר אחד הפרש ורמכו, כזה שכוחו בו ואיננו מפגינו, שעליזות כוח מתרוננת בו בלי להתבזבז על פחותות, אבל שדי לו במגע אצבע נכונה אחת והוא טס, פורץ ומגמא ארץ, יפה ומתנפנף וחולף, ומותיר רק חריכה יבשה, הד פוחת והשתאות מעריצה, לו דומיה תהילה****.”
09-sunbeam-model-9-1932"מגע קל אחד בדוושה"
ולא היו ימים טובים ליזהר מהימים בהם היה אחיו מתפרע על האופנוע, והוא איתו, חובק אותו מגבו, מתגרים יחד בגורל, חודרים יחד למשוכת האקציות האפלה: “מתרוננים ומרננים ככה, אחי על אוכפו ואני דבק בגבו. היינו טסים במהירות מבעיתה, וחודרים בה בטיסה אל מנהרת האקציה האפלולה כירויי תותח, מיד היו החולות, האפלולית, תקרת המנהרה הנמוכה וארוגה אור וצל, טסים לאחור, מסונוורים ומוצלפים קווי בזיקה שביטיים, אלמלא שגם העצומה שבעצומות הטיסה, אף היא נבלעת אל מצולות החול, ונרגעת בהכרח, אף כי אחי לא יוותר, ופותח עתה בנפנופי רגלים באוויר, הוא מלפנים ואני מאחור, נפנף ובעט להכא ולהתם, להציל את שיווי־המשקל, ואת המהירות שלא תירגע להתהפכות מבישה, היזרק והישפך והאופנוע על ראשנו, ובמומחיות ובזריזות מצוינה היה אחי, ואני מאחוריו, מבעטים בתלוליות החול הסוחפני, הבולע להשקיענו, ניצלים כל הזמן ממפולת, ונושעים בתחבולות מבריקות לסטות מכל קמח טובעני, מתפרצים אל כל סימן מתראה כאדמה קשוחה וקשויה יותר, ונזהרים ברגע האחרון, שלא להיערף בשוכת אקציה סרוחה, שלא להיתלות בה כאבשלום בן מעכה, ולצאת רק פה ושם בתילוש תלתל־מה למזכרת, ונפתלים בעווית מצד לצד, מתוך קיפוץ וניתור מצחיק לולא היה מחריד, מקיצים ענני חול זהוב, ולעתים מרדפים איזה גמל אבוד עשתונות, שיפרוץ את כל קשריו וכל תנומותיו וכל המשאוי שעליו ומשמעת בעליו, ויצא בצריחה צורמת קורעת־לב, ובשרבוט זנב ינוס ישר הישר לפניו כנשרף, עד שתזדמן לו סמטא יוצאת לנטות בה, או עד שיתמחק כולו ורובו אל תוך חובי קיר האקציה הקעור, מרקעֵ במחץ גופו כל ענפיה לרבות אותו שרביטן שדיפן צלעיה, עד שיתרדד עמה פנימה כמי שמודפס עליה".”

(כמו תמיד ההערצה מתפתחת לגרוטסקה, ל’מיקי מאוס’)

הנסיון לתפוס את מקום אחיו אצל האופנוע, להשתלט עליו, הכרחי אבל מסתיים בכשלון, בבזיון, ובכוויה צורבת: “ובהסתר, בהיחבא, בחרדה שרק לא אתפש […] על יד בית הבאר, בצל הגנוגנת, השאיר אחי את אופנועו, כרגיל, חפוי, ומוצל, […] ונותרתי אני לבדי עם שעתי. תופש מה? לא אאריך: מתחילה אפילו היה הכל כשורה. כפורחת עלה הדבר, כבטוב שבחלומות, הלה פיכפך מיד נכונה ובמדויק, כאילו הייתי אחי, וגם לא ידע שלא להיות מדויק, כך הוא וזה טיבו, ואני כבר על האוכף, מלפנים, על מושב אחי, לבי בגרוני, מושך ומרפה כהלכה והדבר זז, קצת התפרץ התקפץ מדי, אך מיד נשמע והצלחתי לכבשו, וכבר פורץ מתוכי הרנן הנכון ולנסיה, שלא האריך מדי, לפי שזה כבר גמור, בו־ברגע־ההוא, לא יודע איך, או מה קודם למה, והכל כבר הוא ממורס בתעלת ההשקאה המעושבת ההיא, הרנן ולנסיה, האח הצעיר, שבא על מקום אחיו הבכור, האופנוע הכבד, שלא סבל זר, האימה, הדלק השפוך, וכויה אחת נוראה על גבי שוק דלה אחת. טוב. אתה צוחק. כיביתי בעודני הפוך את המנוע. לא בכיתי. בעשתונות נכונים אף כי בלב מת. כויית אש במצפוני המתעלף ומקיץ חליפות. כבד כשאול היה לחזור. לחזור ולהפוך את האופנוע, לחזור ולהשיבו על כנו. כה קל וכה עליז היה בעמדו, ופגר כה כבד ומסורבל בדוממו על צידו. כולי הייתי כואב. ולא היה ממי ליטול עזרה. מלובש כולי ולבדי בכל העומס. וגם אסור היה שיידע מישהו. הכל במחתרת מעיני אחי הגדול. לטשטש ולהניס עקבות. אבל עיני אלהים, כנראה, היו פקוחות עלי, אולי. וכבר הוחזר האופנוע אל מתחת לגנוגנת. וכבר אני מטאט מן החול, ברגלי ובענף את חותם עקבות החטא. וכבר הולך לרחוץ עצמי בחול ובמים מחלאה עכורה. כבר מראה שוקי מחריד, אף כי כאילו רק ממרחק, וגם כאילו כך דווקא יאה לי, והנה בא אחי. סקירת עין. וכבר ידע. ניזלי השמן על חלקת האופנוע הנוצץ? מבע פני? רגלי? – ”א ת ה! –” זעק אחי אלי, ושלח אצבעו אלי, לעבר ויצא ובא לתפוש אותי – – – "
לב מת. כווית אש במצפון. לבד בכל העומס. הכל במחתרת. אסור שמישהו ידע.
כי מה דינו של זה המרשה לעצמו ללכת אחרי ליבו בלא חשבון?
למחבר "סיפור שלא התחיל" אין ספקות בעניין. המשפט הבא אומר כך:
"(אם זה היה די כדי להניאני מנסות שנית? כך אתה חושב? אתה היית נמנע? הבלים. הכי יש בעולם נסיון פסקני כזה שחדלים אחריו?) – לא יצא זמן רב ורכבתי. רכבתי ורכבתי (רכוב הייתי גם בעצם אותו אחר הצהרים, יום שלישי, כעבור שנים, כשבא מישהו מן המשרד לעצור אותי: טלפנו אליך; קוראים לך מן הבית; שתחזור הביתה מיד; לא יודע מה; קרה משהו כמדומה. לאחיך. באפנים? או משהו? מוטב שתחזור מיד. […]).”
10-ofanoaרשיון הנהיגה באופנוע של יזהר ("טיסת קרן שמש"). תוקפו פג ביום שאחיו נהרג ואמו השביעה אותו לא לחדש אותו.

 ט. המורד ועונשו.

"אגב, אילו היה אחי הססן… בלתי יודע־להכריע (‏אהה, כמו מישהו) – הלא היה היום אתנו […] והיינו מוּרוְוחֵי כל הסיפור המעוקש והלא־מתחיל הזה, – אבל הוא היה החלטי: זוכה בכל או מפסיד הכל"
וההחלטי הפסיד הכל.
יזהר מאריך מאד בתיאור מותו של אחיו, ועושה זאת בכעין slow motion קולנועי.
אפסח על קטע זה בסיפור ואפנה את הקוראים ל"אורי, קווים לדמותו".  בו מסופר בפירוט מה יעשה לאיש שהמלך לא חפץ ביקרו.

* מכירת הפרדס שנטעו זאב אביו וישראל אחיו עמדה אז (1962) על הפרק, עקב הצעה מפתה של קבלני בניין.
** עבדול־עזיז הוא הערבי הטוב והאהוב ששב ומופיע בסיפורי יזהר החל ב"גילגוליה של מירי" מ־1946 דרך "הצניחה מן הצמרת" 1958 ועד "הכרכרה של הדוד משה" 1959, שעליו נאמר שם "עבדול עזיז היה מגיש את הפרד, ששפתיו עוד היו מטייפות מימי השוקת, ורותמו בין היצוליים, בשיגרת יד בוטחת, לא חסרת עצבות מה, (האל הרואה למרחוק כבר ידע מניין ומה צפון לו, לביתו ולכל כפרו זארנוגה ועל־מה.)
*** גם כשהוא מחמיא לאחיו אינו יכול שלא לשלוח בו חץ: יזהר ראה באובדן שיער הראש סימן לאובדן האון, כשימשון כשהוסר שערו מראשו.
**** "לך דומיה תהילה אלוהים בציון ולך ישולם נדר" (תהילים ס"ה, ב’) – ולא פחות.

5 – עוד דרשה או שתיים ואחריש.

כן כן, אבל לא. בוא, נקום, נלך, נצא, זזנו. רק זה חסר שאתחיל להתייפח או אתה תתחיל לזלוג. נניח לזה. ינוח לו בלתי־מופרע בסיפורי־המעשיות. אין סיפור בלא מרחק, ואני אין לי שום מרחק. מי יודע אם ארחיק פעם. וכידוע, סיפור דברים המעורר דמעות הוא פחות מסיפור, אולי יותר, מכל מקום אינו. יישא נא כל איש מנת חלקו. ואל יבוא להזיד נזיד מעורר נפש, ולא יעשה מזה עסק, ויטרח נא וילביש בגדי אזרח מהוגנים על לבו ועל מבחר רגשיו, יחייך נא חיוך מגנב־דעת, ויהיה כמסיח לפי תומו, בדבר רחוק וצונן, שהיה היה לפני שנים רבות – סיפור ישר דרך לאלהים ולאנשים, סיפור שמספר משהו, שמרצה מהלך דברים, מעשה באדם אחד או באחדים, פותח להשכיל בפעם אחת, ומרחיק ועולה אל ויהי מקץ ימים, ומסיים כשם שיכול לסיים ובמה שיש לו, וסוגרים שומעיו ומהרהרים ופורשים והולכים להם. דברים אחרים זמנים אחרים, כפי שהם וכפי שנשתנו. הה, לעזאזל הזמנים שנשתנו ושלא נשתנו. מי צריך כל זה. מה אני יורד לחייך. אתה רוצה שנחזור כבר הביתה?
מכאן היינו יכולים ללכת עד הגבעה ההיא, שאחריה מתפשק המישור פתוח לגמרי. רשאי מישהו לטעון כי אין שם הרבה יותר מאשר כאן, אלמלא אתה יודע שאין דבר כזה. ועם זה נעשה לנו קפנדריה, נחתוך ונחזור מכאן. יצאתי בוודאי מאפך. נלאית ממני. וכבר מבקש לך לקפוץ מכאן, כמי שנוטש ספינת־ים שעלתה על שרטון. הסיפור המסכן שלנו. הסכמת ובאת עמי לא כדי לשמוע בלבול נטרף, וכפיית השקפות כזו. אדם, כמובן, אוהב מעשה ישר־דרך, שנוטל אותו והולך ומסיע, ופותח לפניו מקומות ושערים שלא שיער, קצת תוגות קצת אורות, ומוריד אותו לבסוף לא הרחק, מניח לו לשלום, נפטר ופורש ואיננו, ורק איזה הד, או נהיית־לב נותרים בו לשעה, ומכל מקום לא מין שבר־כלי, סיפור מתחכם, או מעשיה עם סממנים, כאלה או אחרים, (ומוטב כבר שיהיו אחרים!), יש של יומרנות, יש של אזלת יד, ויש של זה ושל זה כאחד, עם כניסות ויציאות, אתה יודע, עם תפאורות עולות יורדות, עם קולות נראים ובלתי־נראים, עם הפסקות חשכות שאין יודע בהן אם כך זה נגמר או פה ממש האֶמצע, עם מיני עקיפין לא כשרים וכשרים למחצה, צורמים בזיופם, כשלפתע, אי מזה לפתע פתאום, קופץ הדבר עליך כלסטים לאחוז בגרונך, הנפש או הדמעות, ורגע אח"כ, כמין פגע רע, נטפל מעטיף אותך בטרדנות מוגיעה, להסביר לך או למישהו בעולם, ומתוודה לפניך, או לפניו, עד עצם הוורוד הפנימי והנקודה, שרק לצנועים, בלי שום נימוס או התחשבות, קיתוני השקפות של שממון עם קישוּרי תכלת, בהתגלות עירום לראוָה לא מרהיבה, אגב שנזכר פה בעיקר ששכח, ושם בהכרח להספיק מהר הכל, במלה פותרת אחת, מחזיק בגרונך מרגע לרגע בשאגה: אתה מבין? ופתאום ולפתע מדלג, עוזב הכל, מתחיל רץ, רץ וצווח, מתנשם בקושי – כשכל אלה אינם עוד אלא רק מק ורקק, במחילה, טפשות מטופשת, וכבה, דועך, סוגר ועוזב. ולמה אני אומר לך כל אלה, לא רק כדי שתדע, כי אם גם כדי שתראה שאיני רוצה לגנב דעתך, ולעשות לפניך עסק ממה שאינו, או שמחוץ לכוחי. אולי, אגב כך, קצת ייאָספו כל מיני שיירים חוצצים ומפארים ומרגיזים – ישולחו לכל רוח, מזה והלאה, ונהיה לנו יותר נקיים, יותר קלים אולי, יותר נכונים ופנויים למסע הגדול, אֵלי אֵלי, כשסוף־סוף יבוא יומו.
הו, הפעם אי־אפשר שלא שמעת! נכון? אין ספק: שרקרקים, קול זה, חטף שריקה עשירה, כצליל אבובי מלא, בלתי־מוחלף באחר, היכן המשריק? ואם אחד כאן גם בן־צמדו כאן, וחבורה קטנה תתלקט חיש קל, מן הסתם. "קוילפ" שמעת? קטיפתי כזה, רווה כזה, או גם "קוירלפ", וגם ביתר פשטות: "קרופ" או, "קלופ”, גרוני טנורי, הו, משם, שמעת? בבירור מוחלט, נכון? כזו שקוראת למישהו, הו, כאן, אני כאן, אלה! שנַים – ראה! במעוף סנוניות חד, חלק וחמקני, והנה הוא צולל לחטף לו צידו, והשני בא מכאן, כנפים כַּדוֹת ומתחדדות, והצבעים הזורחים ביותר. למקום שירדו לחנוֹת – נלך. רוצה? שם אצל האשל הסכוף ההוא. וראית איך אורו צבעיהם כשהתהפכו באוויר? אתה יודע את השרקרקים? ומספיק להכירם גם מראיית חטף ולהטיית אוזן? זו גבעה מופלאה. עדיין זורם בה הכל כטבעו (חטוף וקח לך מלוא חפנים בטרם יעלו לכאן שיכון). אתה עומד בלב הזרימה העשירה, התאותנית, השקטה למראית־עין, ורעבה אכזרית בעליל. להיטות חמדה של מי שמונו לו ימים קצרים.
ידעת כי צפרי־שיר קטנות אחדות מכה בהן דפקן כאלף פעימות בדקה? וזריזים כבר חשבו ומצאו כי צפורית כזו, כדרור, כירגזי, או כירוקית אחת, על־פי מספר פעימות לבן הזעיר – תהיה שנה שלה כארבע עשרה שנות חיי אדם? אץ־רץ שעונה, ימיה מעטים, להיטותה להספיק דופקת בה, עולם מלא שונאים, כל רגע הופך הטורף טרף, קצת אתה מרפה מחשדיך – והשד חותפך, ובכל לולינות טיוסו ירדיף השרקרק אחר שרקרקתו המחמיקה בגנדרנות, לבחון כך רוח אבירה במסות עוז ואומץ, והוא בנעים שבשירים יבטיח כי נחלותיו הן העשירות בשרצי עוּף, וכל מרהיב להשתדך על פניו יכה, לא ירפה עד אם תיאות לו. וכמותם שם כולם. במדרון הגבעה מתדהרים חגלים אחר חגלותיהם, מתקרקרים ראמות ותרנגוליות. הלטאות שבחבורה נוצצות שמש פושטות פתאום מעליהן תנומתן שכאילו, ושוטפות כזרם עקלקל אחר לטאות חמקניות אחרות, שקוראות כנגדם ומתגרות חמקמקות בצהלת שותקים. מן האפר הרחוק באה צהלת סוס שריחרח וקיפד שלותו, או געיה רחוקה עמומה, כלואה, של מי שכיסופיו העבירוהו על בהמיותו. עם כל אלה הבירחושים הזבוביים, שאתה מוצא על כל קו שמש, נימפאות מוחאות כנף, שהחטפיות עטות לקצות בהן, ודבורי־דבש מעומסות לעייפה, כצרעות חמומות הדורות מחגורות־זהב, וכולם מוצלפי שמש, סחופי בוהק, ונשובי רוח־ים, שיכורי שעתם הקוצפת, נוגעים ולא נוגעים בריח הקורנית החריף, ריח עבה, מתחת פלומת אבק־דרך, שאינו די לעצור קריאת הניחוח לרודפים ולנרדפים הנרגשים, הפוזזים להספיק, ויש בהם כאלה אשר שעות חיי הזכר – עד אם הפרה – כבר ספורות, והנקבה שהופרתה, תוסיף ותחיה עד אם הטילה, תטיל ותתם. ואחרים בהם אשר רק הנה עוד מעט הם מתחילים, ויש גם שלא טעמו עוד דבר בחייהם, אפילו לא בקצה היערה, הו, אם אתחיל לספור איזה מין כאלה וכאלה מפליאים יש, עד היכן נגיע.
כאילו רוַח בי דבר ונתיישר. מה עוד פשוט וישר ושקט מאשר הודעה כזו: למשפחת הכחליים ארבעה בנים, הכחליים עצמם, השרקרקיים, השלדגיים והדוכיפתיים. ומי אינו יודע כי בשלושה הם ניכרים: במקורם הבוֹטה, בקולם הגועה (הדוכיפת מקרקשת), ובלבושם הגאה. ונניח לידענים לדעת כי שלוש האצבעות הקדמיות מאוחות להם לצורך מה, או כי דרבן הנוצה החורג מזנב השרקרק, סימן יקר הוא להתברך בו – לנו די בראוַת יפים המפריחה כל עמוד, כל חוטי חשמל, כל עץ רם, דליל למדי ורם למדי, לעמוד על ראשו ולצפות בכובד־ראש, ולעוט בבת־ראש, בצליחה מפתיעה שהיתה מרהיבה להלל, לולא היתה רצחנית להשחית, ישר על אחד חוגג שמש שלא היה זהיר או זריז כל צרכו. פעם אחרת אספר, או תקרא, וטוב מכל תיטול ותשקיף לפניך, על הליכות הדוכיפת המתהדר, או על שלושת השלדגים, לבן־החזה, הגמדי, ואותו שקוראים פרפור עקוד, (לפי שוויתר על המחלצות הזוהרות של כחול, חום ולבן־מכובס, והתעטף בטלית שחור ולבן, תלוי לו מרפרף מעל חלקת מים לבור לו צידו וכבר נחרץ גורל המסכן ולא יימלט), תוכל להבחין אז, בלא ניד עפעף, בין הכחל ובין השרקרק (אהה, שולי השחור בכנפיו של הכחל, שזַמָר לא יהיה לעולם, משוררות את טיב כחול כנפיו), הנה לפניך על הענף, שרקרק זה, אמץ עיניך ותראה בפיו את הטרף, דבורה חטופה באמצע מסע דבשה, כעת ממחץ ממנה את עוקצה, יהדיפה בניקוש על סדן הענף עורכה נכון בפיו, ומבלע באחת, אותה ואת מתיקותה, בלי מאמץ, ולא ניכר דבר על פניו, לוהט כל עושר צבעיו העזים, הדור ורוחץ בתום חום היום ובשלוַת יפיו. מוטב אולי לא לדעת מה עשה לדבורה – אבל כבר הוא עט לחטוף לו אחרת, ולא ישוב ריקם – חיטף, סיבב, מזהיר כחול, זהב, וירוק זורח, ובצליחת סנונית חדה שוב הנהו על הענף, קרבנו הממותק במקורו,  ניקוש בענף לערכו נכון ולבלעו, ושוב ניצב לו שלוו ויפה ותמים כעשב. שום רצח, כידוע, או רצחנות, לא פרעו מעולם שום שלוה או יופי.

היכן הם גרים? הקן שלהם? הה, אינך יודע כי לאלה אין קן. במחילות הם גרים. במחילות העפר. בתוך חומת הקורקר שבגבעה. לא ידעת? אלה החורים המפולשים עמוקים ויורדים עד אפלה, שם. יודעי דבר, שאין להם מנוחה עד שבודקים, עד ששולחים יד אוחזת אמת־מידה לתוך מעי העמוקה שבמחילות, גוששים ומאירים ומוצאים שם כחצי תריסר ביצים מוצנעות, בוהקות מלבינות באפלה, ואין דעתם מתקררת עד שלומדים כי משקל האחת תריסר גרמים! שם דוקא, במחילות הארוכות, האפלות ההן, שם יש להם מגורים, במעי המערות הערומות, על קצת ריפוד בָטֵל של כנפי הדבורים והצרעות, שיירי סעודת הצאצאים, שם עולמם, והיכן שלנו? מה נתבוננת בי? ובאמת, היכן? טוב, נניח לזה. לא הבאתי לך מעשה השרקרקים, כדי שיהיה לנו כמין משל להמשילו. השרקרקים לעצמם, עוטי הדר, וקולם האבובי פוכה, הובר הברות צלולות – וכל הנמשלים לעצמם, כה מסוימים שאין להם צורך בשום משל, גם לא מחיי עופות וצמחים. אפילו אני בא ומגלה אזניך כי גם החיים שלנו (הה, ה"חיים שלנו!") חלקם מתעלמים במחתרת, דוגרים על לא תראה מה, וחלקם בחוץ, פתוחים לראוה ומתעופפים עטופי צבעונין מתבהק, חוטפים להם ככל שיוכל, ונראים צודקים ביפיים, או בזריזותם, או באומץ לבם לא ידע חת, אלה מהם שיפֵי־, שזריזֵי־, ושאמיצֵי־לב, ללא חת, והאחרים… כן, אלא שאיננו משחקים במשלים ובנמשלים להשכיל, תפשת את "הקוילפ" הזה, את כל הזוך שבו, כשלבוק צלול, או פקע נפתח. דברים ידועים: מי שהוא יפה, אמיץ וכל השאר, פטור הוא מצורך במשלים. די לו במה שהוא. וכוחו יפה. מה אתה אומר? כן, אני מקשיב. בוודאי. לא הלכנו יחדיו כדי שאתפוש לעצמי את כל הדברנות. ואני מצטער : דברתי דיי. דבר אתה. האמן, כה צר לי שהייתי עליך טרחן ברוב דברים.

ככה. אתה צודק. כמובן. שֵכֶל ישר לך ולב נכון. איני יודע מה אוכל להשיב על דבריך, או מה יש בידי להוסיף כהוא זה. וגם, אולי, כבר עייפת ורוצה הביתה? בוא, לא נתעכב. אם לא מוטב, אתה שואל, שבמקום בעקיפי שרקרקים מוטב שנספר באנשים, ובי, ובך, שהרי אלה נוגעים קצת יותר, ושיש גבול למה שאפשר למתוח ריחה של קורנית, לכסות בו עולם ומלואו, עולם כה רועש, ומלואו כה תובע – ומגוחך לברוח אל צלה הדק של מקורקפת ריחנית אחת, אם אין בזה פשוט ("כמו שאומרים אצלנו"), שתמטנות, תבוסנוּת, או אפילו פחדנוּניוּת אחת. בקצרה: בריחה (הקשב רגע, שמעת? לא? לא כאילו פתאום, משם…), מה היינו אומרים? בריחה. כלומר ריצת מנוסה מבוהלת לאחור. ומה אם לא כזאת, אלא בריחה לפנים דוקא? לא עולה על דעתך? לא מנוהלת לאחור, כי אם מלוהטת לפנים, קדימה, או קרא לזה כרצונך, למקום אחד, למקום אחר, ששם אולי סוף־סוף ריחה של קוּרָנית מלא וממלא? ניחא. כלום איני יודע שיש כה רבים, ולפיכך מן הסתם, הצודקים, שלעולם לא יוכלו לקבל, כי משקלו של פשוש (שבעה גרם!) ואפילו של שרקרק הדור (שבעים גרם!) אין בו, בעצם, שום רצינות ראויה, וכולו אינו אלא בין שטות לקצת קישוט, לכל היותר, ובחיוך סלחנות, בידור, לאמור: תחביב. וכל הבא לאמור יותר, מעלה על עצמו כי הוא קצת, במחילה, קצת מפגר, נער שלא בגר, ויפה שיילך לבדוק ולמצוא איזה מן הסטיות הרעות חלות עליו והוא בצפרניהן (שמעת? לא משם?).

ההוא שם – היה כחל. המעבֵט מעופו בבואו הקרֵב אצל פני האדמה, כמשתעשע, וזר השחור סביב עומק הכחול בכנפיו, שיש בוֹ תמיד ריגוש, להזכיר כי הדברים, על צד האמת, תמיד נרחבים ופתוחים יותר ממה שנראה רגע קודם, כששכחו. קוילפ! צמדי השרקרקים חוגגים בכל עוז את שעת השפֵל השמש. עולם ספוג אבקת זהב. האם אומרת שעה ספוגת אבקת זהב דבר אחר לציידים, או תמיד רק מהר וחטוף? אגב, לא חשבת מעולם על קוי ההיתקלות? כוָנתי, כגון קו היתקלות הדבורה עם השרקרק? זו עמוסת הדבש, בעצם צידקת ריצת עמלה הכשר, וזה, היפה, באמצע גיאונות ראוָתו, ואפשר גם שלצדקת פרנסת גוזליו בחובי המחילה רבודת כנפי־החפיה של החרקים הקצוצים – זה בא מכאן וזו באה מכאן, ושני הקוים מצטלבים ואחד תמה לו ריצתו ואחד נוסע צולח במעוף קוו העולה עד ראש הענף. קו קשתי זה וקו קשתי זה עד כאן, ומכאן, פתאום, קו קשתי זה וקו קשתי זה כבר איננו. איפה הוא? איננו. אין לו. נטרף. נכחד. סולק. נמחק. נתבלע. לאן זה נתבלע? מרגע ששני קוי הקשת השיקו, נזדווגו זה לזה (איש כמהירתו, איש בחפזו הצודק להספיק) – מה בא על האחד, על המשכו, שמעבר לעד־כאן שאליו הגיע, כשהכל מתמיד בשמחה בדרכו אי־לאן, בשעת הזהב הזו או האחרת, והוא רק עד עד־כאן זה, שנפל עליו, וכבר גמור ומגומר. אתה תופש משהו? או שכל זה בלבול אחד גדול? עוד מחשבת סרק אחת, לא רצינית דיה? אני, לא. מודה, לא תופש. הנה יד אחת זו. כן. והנה יד אחת זו. טוב. הנה הן שתיהן זו לקראת זו. למה כעת רצה רק זו לבדה, איפה היא ההיא שהתחילה לה מכאן ורצה עד כאן? מה עם ההיא? אל תראה שאני מחביאה מאחורי הגב, כאילו איננה, שכן ההיא – מאחורי מה היא חבויה? מאחורי איזה גב, גב של מי, או איזה כלום, או איזה חביון מחילות אפלות, איפה היא, איפוא? שטויות, נכון? הרהורי סרק. קו קשתי עולה כזה, פְטוּר משיכת הכובד, מרקיע משוחרר בהיפוך כבדו, אץ ועולה משהו עד שתופשים בו, ביד־לא־תרפה, חוקי הירידה, אוחזים בו וגוברים עליו והוא מוּכנע, ונוחת ונופל אליהם. מהר פי כמה, פטור שום מאמץ עתה, אם יתאמץ ואם חבוי ונחבא אל שיחי הסדריות שיש שם, ולא תמיד מוסתר, הוא היודע, הוא שבחכיה, מובטח שיבואו אל ידיו, אל מארבו, ולא ינוע רגע קודם, ממתין להוריד עליהם חרמשו ממש בבואם אל המקום היעוד הזה, המִצלב אשר בו חוצה הדרך את קו הפסים, אשר לשם, מכל העולם, הם רצים עתה דחופים כחָסים להחמיץ, וכל סדרי הבוקר הותאמו לכך, דברים נידחו או זורזו או עוכבו, כדי ששעת המפגש תתקיים נכונה, ולכך הם רצים דחופים לשם, ולכך רצה הרכבת דחופה לשם, ורק ההוא שבחכיה הסבלנית, הוא לא יחרוך רמיה, ואין שום אפשרות בעולם עשיר האפשרויות, לא שום אפשרות אחרת שהיא: הכל סגור בזה. מוכרח. אבוד במוכרח. אחי מלפנים וחסן אחמד מאחריו, צמוד וחובק מתניו, בטלטלת השביל הרעוּעַ, לפני שצולחים את סוללת הפסים, נספיק נספיק, אמר לו אחי לאחמד, מי יודע למה נתכוון, ומי יודע מה אמר לו אחמד, אולי אמר אולי לא אמר, כי בטרטור הגבוה של האופנוע באוצו קשה לאמור ולשמוע, וצריך היה רק עוד קצת, עוד רבע רגע, או רבע מטר, כדי להינצל ממכת היד החותפת, בקלות אפשר היה להספיק אילו רק עוד קצת, ושני הבאים אל קו הפגישה היו ממשיכים אז בריצתם בשנים, זה רץ לעסקי קרקעות הקרן הקיימת, וזה רץ מצרימה מי יודע לאיזה טוב או מוטב, ריצה אחת התמידה נמשכה לה שטופת דחיפותה, יפהפיה כריצת נמרה פורצת, וריצה אחרת כבר הפכה התפרחות, אחי וחסן אחמד מתפרחים במסלול הגבוה, והאופנוע, שלא בטובתו, מתפרח במסלול הכבד, וכבר הוא מהופך, מתגלגל מתפרפר, הפוך כחיפושית הפוכה נלבטת כל רגליה, בכֶסֶל בלעג ואוּמלל, והשנַיים איש־איש מהם על־פי תנופתו, פורטים את המסלוּל הארצי האחד לשני קוים נפרדים מתפרחים לאויר, ונאחזים בחוקי הכובד שהשיגוּם עד מהרה מן ההשתחררות לרגע מן הארציי, נופלים באותו קו קשת נרחב, של מתאר גבעות יפות, או חמוקי גו משגשג נאה, שנרום ועלה וכמצפה לשלמוּת הקו המעגלי, נרכן, וירד במעוקם, מהר, בתלול, בלי הרבה סבלנוּת עתה, ובתאוצה וכחתף, איש־איש על ראשו, לחטוף את השבר בבסיס הגולגולת, ונהלמו, הולם אחד, לא איש הילם עליהם מכתו, אלא איש איש מהם נהלם מכח עצמו, הולם כובד עצמו, אשר צבר כל חייו, יחד נחבטו וכל אחד לנפשו, ושני זיקי קוים אחרים, לא ידועים, לא ממשיכים אותו קו אץ לתכליתו, שמלפני רגע, שני קוים פורצים למעלה, דמויי קו אש, עולים, כל קו אץ לתכליתו, ישר ל – ישר ל – לא יודע ישר לאן, שם בסיבוב ההוא הנורא, אצל פסי־הרכבת, כששני קוים השתנו פתאום מריצה עלי אדמות לשני זיקי אש, ואולי עדיין זה בגב זה, שתי נשמות פורחות ברעדה, בלא דעת כלל איך זה, בחדש הזה, מה נוהגים כעת ואיך עושים, בעצם יום חורף נאה וצלול אחד, סתם יום שלישי שכיח אחד, כשהכל סביב במלוא רעננות ירקותו המתחילה, והגשם תלוי ובא (למחרת גם טיפטף כל שעת ההלוָיה), והולך ונעשה למיצי צמיחה ולבלוב, והשקדים שבבוסתנים עוד מעט על יבשות עצמותיהם החשופות עתרת פריחה מתפייטת כעננים, בתוך כדי תקופת טו בשבט, שם – –
עצור בי. אנא. נתעַמם עלי. איני יודע עוד (והאופנוע, דרך משל, מה קרה לו, ההמשיך לאוץ במהופך וגלגליו טוחנים ריק – או נופץ לרסקיו, ומי בא להתעסק עמו, לגמול חסד של אמת… לעזאזל, האם זה חשוב? יש ערך לאיזה אופנוע בכל זה? לא? אין?). הו; חביבי, יש דרכים שיפה שלא להתחיל בהן. יפה יותר כשיש לך מחילה עמוקה להיעלם בה, פטור מכל הסבר או התראות (‏עצור. גם אתה? לא כאילו קראו? אי מזה? לא כאילו קראו, מכאן ? למי ? מי קרא?). הה, סלח נא. בוא נלך. אבד ממני מנוח. כולי סמרמר. משהו נגע בי. אחז בי. משהו אין לו בי מקום. אין לו שֵם ואין לו מקום. מה זה הולך לבוא. מה בא והולך, אל בא תביט כי ככה. מאוד לא רציתי ליפול עליך ברגשתי הנואלת הזו. מה היינו אומרים או הולכים לעשות? מלא בי עד אפס מקום. כצב זה הנושא שריונו כאשר ילך, אני גורר עמי סיפור דרשותי באשר אפנה. אחוּּז ומאוּחז בלא־ישתנה־עוד זה, ומפסיד, כאילו, חיי, ושצריך, על־כן, אולי, לקחת יום אחד ולזרוק ולהתנַער את כל אלה השיבושין, לכל רוח, למקדים ייטב, ולהתחיל סוף־סוף, משהו. מה זה המַשהו? כן כן. טוב. נעזוב.
אגב, הייתי שם לא מכבר. סיפרתי לך? ממש על מקום החציה הזה. הרבה נשתנה אבל לא הגבעות מזה ולא משוכות השיזף מזה, ולא פסי הרכבת המתעקלים שם על פני השביל הזה, שביל לא משומש שהעשיב לגמרי והוביש, ופסי־רכבת שאינם משמשים עוד שום רכבת שהיא, מאז נכרת הקשר למצרים (‏אגב, אילו היה אחי הססן… בלתי יודע־להכריע (‏אהה, כמו מישהו) – הלא היה היום אתנו (‏איש מקריח ומבוגר, אבל עדיין יפה ורחב גב), והיינו מוּרוְחֵי כל הסיפור המעוקש והלא־מתחיל הזה, – אבל הוא היה החלטי: זוכה בכל או מפסיד הכל). ותם ונשלם. זה מצד אחד. מצד אחר – לעזאזל תם ונשלם. מה זה תם ונשלם. לא תם ולא נשלם. אדרבא: עוול ורשע ולא שום תם ונשלם. ולא שום ברוך דיין אמת. איזה דיין, איזה ברוך. מכת עוול ולא דיין. ורק הוכח שם מחדש, בפעם האין־ספור; כי גם לעוול יש כוחו של האין־סוף, עם שלמות התם ונשלם. ואם כך – איזה מין עולם הוא זה, ומי צריך ולמה לקבל? בוא נקרא, נרים קול, נשאג לא, לא ככל שכוֹחנוּ מגיע, ולמעלה מזה. תקרא? הו, כן. אני יודע: אם אקרא ואקרא ואקרא, אם אתן כל לבי בקולי ואקרא – מי יענה, היש עונה, מי יתן לב, או קול או מה, אם אקרא ואקרא ואקרא? ואני קורא. נורא אני קורא. לך. כולי.
גם היום כמו הרבה – אני כאן. גם היום כמו הרבה אני בחיכיה. גם עתה, כמו לעתים, רעד פתאום בערפי: אולי זה? אולי הנה זה? עצבות רועדת. חיכיה רועדת. עניו עד מאוד וראשו מושפל. אולי הנה. לא מדברים בזה. רק הווים את. ובעמוקה שבשתיקות. גם היום כמו הרבה. אלי אלי. כולו הוא בחיכיה. נשרף לבו בציפיה. הגד דבר. שגם אתה יש לך אליו. טיפת חיוך אולי. וגם לא שום חיוך, רק אות. אות כלשהו. נענוּע הן. רק לדעת שאין זה הולך אל תוהו ולא אל בלימה. בוער לו, בוער בוֹ. נשרף. הגיע עד מקום שאי־אפשר עוד ממנו. עומד תחתיו ולא יודע. והוא כן רוצה. אתה יודע. ונותן כולו. והיה יכול אילו רצית. יודע שלעולם לא יגיע אליך. ועם זאת בלתי־יכול שלא לצאת לחפש אותך. לעולם לא ישיג מקומך. ועם זאת אין לו מנוחה שלא לבקש, שלא לשאת אליך עיניו תמיד. באפשר ובאי־אפשר, בשעתו ולא בשום שעה במפורש ובעקיפין, מתוך המולת בזבוּז עצמו, ומתוך שיטוט על גבעות, גם קודם כל־מיני גם אחר כל־מיני, דברים שעושים ושאין בהם – פונה לבו לעברך, מאוד, כראש צמח אל השמש, מתמשך בו. נורא. הלא אתה יודע. הו, כן. ועצוב. עד לדעוך כגפרור. את כל אשר יש לו, או יוכל להשיג, אי־כאן אי־כך, שומט, מניח בלא כלום. אילו רק פנית, אילו שעית. מה יעשה בכל התפעמות הכלואה. הזו. אליך.
כספינת־ים על שרטון. מתוקע בעצב יֶבֶב ספינת־ים מעל השרטון. שם אני עומד. עד כאן ניסעתי. ומה כעת? אֵלי, נשמתי משתוחחת. נטוי אל לא־יודע וחסר עד תכלית. ולוחש בי. בוער שלא. שלא כך. שלא להשלים. שזה נורא ועוול, ושאסור כך, ושצריך ושמוכן ליפה מזה. מה עוד? אדון, נשמתי בי משתוחחת.
קראו לי? קראת לי? מחר תקרא לי? פעם? אה־ה־הוי, אני שואג, איני יכול עוד, אמור, הגד, דבר אלי, קרא לי קרא. אני כאן. בלתי־חשוב כלום, ורק עומד בחיכיה שהכל בה. וכשתהיה קורא, אם תהיה קורא, שוב תפסח עלי? הו, אלי, כשתקרא? הו, כן. לא. הו, לא. מה כל זה. מי יקרא למי? מניין? ולמה יקרא, בזכות מה. על איזה מעשים טובים או מה? (ובאמת לא. דלו ידי מכלום. או, אולי רק בגלל החיכיה? אולי?) הה, כלום, שכח, אין ולא כלום, כלום אין, ורק לא כלום. אבל אם לא־כלום – למה איפוא כל זה? אם אין – מה פה זו כל העמידה הכסילית הזו הצועקת אל אין־כלום? אם כלום אז מה מתפוצץ בי, אל מה עוית ההתפרכסוּת הזו? ומה רטט החיכיה המרעיד הזה? סתס קדחת? קדחת ורק שוא, ורק הבל ולא כלום? ואם לא? אז לא, וגמרנו. אבל, אם בכל זאת? הנה זה הדבר: מה אז, אם בכל זאת?

גם תמול שלשום הייתי כאן, פונה אנה ואנה, ופונה לבסוף לשם. ויום אחד הייתי ניצב אל מול כותל גבעת הקורקר ההוא אשר השרקרקים חיטטו ובנו בו מחילותיהם, צופה הייתי בעופם בלתי־מחטיאים במלוא מהירותם פנימה ונעלמים, קצת בחיוך על אומנותם הנוצצת, קצת בהשתאות אל האפלה הבולעת, והכל היה סביב בעצם הצהרים השלוים שלו. כאן הייתי עומד כשפתאום אירע, אבל דבר לא אירע, רק טשטוש ציעף ירד עלי, עיפות. או סמאון אור, אבד פתאום הקשר אל כל הדברים שבעולם, כבניתוק של מצור. ולא צהרים ולא כותל ולא צפרים ולא זמזום דבשי בעולם. ואני, גם אני לא. נכחד ולא נותר דבר. ערפל מזומזם ונבוב הקיף פער בלע. ושום יותר לא. לרבות זה שאך קודם, שאריות מדולדלות של זֵכר דבר שנתקיים אי־פעם, בהתחלה, לפני היות כלום. ודבר לא נשאר ורק העמידה הזו, ההיעצרות הזו שם רק הצוואר הנטוי, המוּשט, והמבט הנשוא מלמטה אל למעלה, וחדל שום ראיה שהיא, באותה ציפיה כבושה מימים רבים, באותה חיכיה, שהיא לבדה אולי טעם כל ההישארות, זו שיום אחד אולי יבוא יום אחד, זו החיכיה שמימים רבים, שמאז ומעולם, אולי, שהנה נתנחשלה פתאום, עתה, העלתה, חינקה בגרון, כשודד, וכל קשר עם החוץ, כבר אמרתי, ניתק כבצוללת שקועה. אין עוד ולא מבחינים כלום, רק שיש. רק עובי קיומו ידוע, כמתוך זכרון מישושי, חסר משקל, רק שיש. גיבוב תמוה של דברים שבאים זה עם זה, חסרי שום הכרח דוקא, לשם אתה מתמַעד, כושל נסחף אל המערבל, חדל־אונים מעצור, מהיעצר, הו, לא תוכל עוד, לא, גם אין עוד עתה מכולך אלא פירור בטל, שגם הוא כבר הוּסחף ואבד, ולא שייר אחריו אלא כמין הבהוּב, הבהוּב בטל של רצון, אולי, או קצת ביקוּש, כן, לא, להיפך: נורא ביקוש, ביקוש בלתי־דומה לשום הבהוּב, רק מוקד רוגש בתאוה, בתאוה עיוורת ומיוחמת, תאוה עולה על גדותיה ולא שום דבר זכוּר אחר, ולא שום דעת מרובה, אפילו פחותה לא, אולי רק מעט מזער, ופחות מזה ממשות ניתנת למישוש, או לשמירה, ולא שום מגָע: רק זו הרציה העזה הזו, היא, ולא יודע לומר יותר. מלא וממולא רציה שאין לה שום גוף, רק זה. כְּלי ממולא צורך. אבל לא כלי, כּי הכלי כלוא בצורה סביבו, עמוס עד עיפה. ניצב על עמדו. פניו אל הכותל. בלי לזכור אם כותל או מה. לא אל כלום. אלא לאן? לא יודע. מי אני שאדע מה. רק שומע יילל זה, שעולה ובא. מתגעש, מתחיל בנקודה סמוּיה, רחוקה, אבל שופעת. כמו אולי שפך דם, בצאתו. נקודה ששום מנוח ושום סבלנות ושום בלימה אין לה. צעקה שנשארת שתיקה, ואוחזת ומתרחבת וממלאה מפה לפה הכל, סביב, בלי מתום, כמו טובע בים, אֵלי, אלי שלי, הו אֵלי. חם. פתוח. סביב. איזה סביב. איפה יש. שמש אחת במלוא ריקות השמים. איזה שמש. איזה שמים. מושאר בעולם. בחלל השמשי. ומה?

הו, הו, יש שם מי?

הו, הו, מי יש שם?

הה, הו, הנה אני, אין שם מי?

אני שואל: מי שם יש?

אין? אין עונה? לא כעת? לא לכבודי?

אז לא. עדיין כאן. עומד כאן. כי לאן אפנה. ולא זז. ולא הולך. ולא מש. אני כאן. אני שואל. מי עונה?

כאן אני. בכולי. לתת. להיות. מלא. כולי. דבר אלי, הו, דבר אלי. ריק כולי ורק קשוב, שום כלום יותר. ראה אותו, הנה, לפניך, ממתין. לא ימוש, כולו, אליך, בעמידה, בשאלה: יודע כי שלו לא הרבה, כי לא חשוב, וכי חדל ערך. אבל רק זה כל שיש בידו, כל שיכול להיות. ואת כל זה הנה נטל הביא לכאן, שֹם פה, ענה, אנא, ענה, דבר, תן לי אות: הו, אל תתעלם הפעם. אל נא תשאיר אותי בלי, כאן שהכל הוא בלי. אל נא תהא הפעם פונה מעלי, דל ולא נחשב ככל שבאמת אני, אל נא תפנה בלתי־אומר, מתעלם נאפד שתיקת שמים ריקים – עמוד, עצור, היה כאן, נוכח, אף כי אולי עזות־פנים היא לבקש כל־כך, אתה אלי, ואני אליך, עומד לפניך מושפל ראש וקושב, קושב כאשר לא קשב איש, כולי בקשבי, נפשי בקשבי, דבר אלי, דבר דבר, השאר נא אות, אבי אבי –

הגם אתה, האם גם אתה רצת לשם, אחי אחי, לשם לשם, בעוד הכל זורם לסתמו? או לאן? אל מה? בלכתך כך שוּט והלוך, לאן זה אחי, אחי הגדול, רחב הגב וטוב החיוך, מה היה קורא לך שרצת כה מהר נחפז להספיק? מה היית מבקש בנרחבות ההיא הלא בנויה שמעבר כל הזה שיש לנו? מה עוד נשאר? צמא לא ירוה. רעב לא ישבע. אש לא תשקוט – עומד רחוק. עומד רחוק. הלב מתפלץ מסָפק. מספקות. הוודאוּת מגיעה עד תומה. שריד עקום ורועד אי־שם שכוח. ורק בוער. בוער כמו –. להיות ב –, ולהיות נכון, לכל הרוחות, להיות נכון, ואין. ואין. ואין. מופקר לישימון אין. כמו שמים ריקים. ומה לעזאזל כל הבכי הזה. במה ייזכה זה שיישאר. לאן יגיע אדם כשניצל מן החתף. ומה ערך כל העולם כן או לא. עולם קָפוּץ אבוּד. אבוד עולם אני. היה לי פעם ואבד. (והיו בו סביונים, וחורף, וצפרני־חתול. ומאוויים, וסדרים קטנים וממלאים, וחיוך לכל ציוץ מבטיח, ולילות מלאי שינה עמוקה ואחת). אבוד חיבור. אבוד טלטלת מה־שיבוא־יבוא. ימח שמו ושם זכרו. ולאן מעתה. ומה כשזה לא. ואחרי זה מה. הלא כאן מתחילה האימה. בדיוק כאן. ובדיוק מכאן צריך להתחיל, הנה, מכאן: ממה בא אחרי זה. מה בא אחרי שזה לא בא? הה. לא. גם לא זה.

נקטה נפשי. איני יודע עוד. מה כן. מה לא. ידעתי כמעט. ולאן כעת? מה כעת? אל מה הולכים? אל מה חוזרים? מה עוד כדאי כעת? ביקשו ממך שתהיה דולק? מי ביקש ממך שתהיה. מי ביקש דליקה. או כלום. מי ביקש מה. לא ביקשו. היכבד ושֵב. ושתוק, החרש פעם. עד מבוי סתום, מיותר. ומזה שאתה צריך שיהיה עונה אין שום ראיה כי אמנם יש ורק מתמהמה לו, משום מה, או מסרב להיפנות אליך, אף כי אמרו כי לדורשיו באמת – יענה. הביקוש שלך הוא. מפצעך הוא קורא. מבלי שמוכח מכאן כלום, לא גוף לא דמות הגוף לא ממש ולא ייתכנות של ממש – מחוץ לך. כמו מה? כמו, אולי, אותם צבעים חריפים שעינים מעוצמות עַצֵם היטב בוֹדוֹת להן לראות. הו, אין בי עוד. וקץ לכל הדיבורים. סלח נא על כל אחד ועל כולם כאחד. ועל רגשנותי שנפלה עליך. עד כאן. אין לי עוד. אין לי כאן עוד מה. לא מה להישאר ולא לאן לחזור. ובכן מה יש לי. מה נשאר. אתה יודע? יודע מי? כן? מה?

פרצתי פרץ. האין זאת. פרצתי פרץ. היכן אנו כעת. אבל, יודע מה, אולי כיון שכך, כיון שכבר פרצנו, כיון שאת הנימוס ואת הטעם הטוב כבר דרסנו בעקב, שמא לא ניסוג כעת בלא כלום, רק רטובי כלימה כאלה על שטות שעשינו, ועל דברים מיותרים שאמרנו, בסיפור שלא עלה בידינו, בדוֹחַס דיבור כופה עליך הֶיגדים והיגודים, ישרי קוים וחסרי שום כסות של צנעה, כמי שמדמה כאילו באמת בשורה דחופה עמו, עד שמותר לזלזל בכל וגם בצורה, והכל בטל לו אז בפני נחיצות אמירתה, אמור וגאול – כשמי כמונו יודע כי אין לנו ועד כמה ריקות ידינו משום בשורות – שמא, כיוון שכבר התפלשנו כצפרדע בבוץ הרגשני הזה, כיון שעד כדי כך, שמא כבר לא יאה מעתה שנחזור לגמרי ריקם מכל וכל, בלי שננסה, מוכפשים ומתביישים כפי שאנחנו, כיון שכך, אני אומר, שמע נא, ובשארית העוז, ולו גם החציפות – שאסור לסלוח לה – כיון שכבר עומדים רטובי נכלמוּת, למה לא לקחת ולומר כעת דבר שתמיד נזהרים ולא אומרים, שאין מגיעים לומר, או לא מעיזים, מטעמי דרך־ארץ שכבר הזכרתי, שנמנעים מאמור כל עוד יבשים ונקיים ומנומסים למהוגן, לומר כבר עד הסוף, לא הסוף ההוא שאין אחריו, אלא לפחות הסוף האפשרי, זה שנראה כאופק העמק שלנו, לחטוא ולומר את הנדחֶה, אם כבר חטאנו לכל ובכל, ונתפשנו כבר להשתפכות גולשת כזו, וכבר אתה מתבונן בי במנוד ראש, ואולי מסתייג כבר לקחת לך בעוד־מועד ולסור מזה, להתרחק ממראה רכרוכי שצפוי אולי להתגלע עליך, כאילו קראו לך לראות קלקלת שיכור בקיאו – בוא נחטוף ונאמר מלה. בין כך ובין כך לא מעשיה יש לנו ולא חוקיה ולא הכרחיה, או שאתה, חביבי, עודך מייחל, שמא פתאום תיסוב הרוח וישוב ויקום לנו סיפור, כמדורה עוממת זו שהריחה רוח, ופתאום מתוך כל הבלחותיה עמעומיה ופחמיה – לבת־אש תעלה, בהירה, זהובה, עושה אור וטוב, ויתחילו סוף־סוף רואים ונושמים לרווחה – ייחול כה יפה שאכזובו הרצוף לו רק יגדיש הכרת אשמתי לפניך, אבל יחזק כיון שכך, תחושה עוממת זו, שאדרבא, מכיוון שכך, שהפעם אי־אפשר להיות פטור מהיות אמיץ יותר, אם עד כדי כך, ויהיה אשר יהיה, ויגיד מי שיגיד מה שיגיד, לא יודע מי יגיד ומה, כיון שכבר נחרץ גורל הדבר להידרדר למשהו שאין הרבה להתפאר בו, אלא רק להסתלק בטרם נמצא לומר דבר אחר, אם נדע, אם לא יחמוק מפנינו, ערפלי וערמומי מהיתפש לו, כצלופח זה הנשמט מיד חוטפיו, מרוב רגשה או מרוב עמימות הדעת לומר נכון, ושלא נחטיא את המלה הנכונה, המחויבת, וייראה הדבר עושה לנו בושה ככל שייראה, בוא נהפוך כאן פנים וננבח אל כולם: למי אתם צוחקים, מה אתם מתגדלים לכם שם – הנה, כאן, עתה, אמור־נא, מה דבר היינו מוצאים לנו לומר, שגם אם הכל היה סתם יציאה מן הכלים, סתם חילול שמות גדולים מתוך עמידה דיקלומית, מגוחכים על איזו גבעה נידחת בשדה, הרי דבר זה דוקא, יהיה מציל מעליבות הבכי שנתייפחנו ברבים, ובקול, ולפני כל, שיציל ולא ישאיר כל זה כמו בקשת פרוטה, כמין קיווי למנוד רחמנות, ובטעם שנשאר לאחר נוכחות שלא בטובתך, בהצגה שעשה מחולל שערוריות אחד –
בוא, איפוא, נאמר, מה נפסיד מעתה, כבר חטאנו לכל, ולהגינות ולטעם הטוב בעיקר, גזר העונש עלינו לא ישתנה אם עוד נוסיף חטא, וכבר מותר לסקול אותנו, בוא בטרם ניאלם דום, בוא נהיה גברים ונאמר מלה, מלה אחת, מלת אמת, לא השתפכות סרוחה, לא געגועי לב טיפש, גם לא ציורים או סמלים, וכל כפל משמעות שהוא, ולא שום עקיפין, שכבר נכשלנו בכל אחד מהם ובכולם יחד, אלא מלה אחת של דיוק, אם אמנם יש כזאת, אם היא בכוחנו, מה לעזאזל היינו אומרים? מה היינו אומרים? אתה יודע? או, אם יש כזו מעיקרה? מלה שתהיה מגע נכון במקום הנכון, מלה שתעשה משהו בכל הכואב הזה, שיהיה משהו, קרא לו כאשר תקרא, כלום השם חשוב, ושיהיה ניתן לו לפרוץ אם פורצני הוא, או לשיר אם זה שר ומשתורר, ויפרוץ נא כשם שהוא, יפרוץ פעם, יצא לו, ילך, ישאג, או ילחש, כל מה שיש בו, כמה שיש בו, הו, מלה כזאת, שאם אמנם יש כזו למה לנו כל השאר, כל אלף אלפי המלים והדיבורים, אם יש כזו גואלת, אם אין זה רק טפשות לחשוב שיש, או מין מרמה, שאם יש כזו, נפלאה מופלאה כזו, אין עוד צורך ואין קיום לכל השאר, מחוירים כולם ככוכבי בוקר בזרוח השמש, כל שאר המלים, רבות כחול אשר על שפת הים, עם צירופיהן, סיפוריהן ולהטיהן, וייגאל עולם בדיבור אחד (מצחיק!) – ואשר אם לא כן, אם כך לא, אין, איפוא, ברירה, אלא כתמיד לחוג סביבן ולעוג מעגלים אין־קץ ולחזור אל שלשלת הסיפורים וההגדות, אל הדיבורים והגניחות, והבכיות, והשתיקות, של סחור־סחור. של מצבים ואוירה וגיבורים והתפתחות, ויוכח מחדש בפעם האין־ספור כי בכל זאת אין יפה כסיפור יפה, יפה מכל מלה קטנה ועזה אחת, ובלתי־קיימת, שתוכל כביכול לגאול עולם במלכותה, או עד שתמצא זו – יפה כזו שתדע לא לשבש אהבה למכאוב, לא להפוך ייחוד של אושר לכיב של עינוי, שתדע לתת את פתיחוּת הפריחה שיש במה שיש, כדי שיגיע, כדי שיהיה יש. כדי שיאהב. כן. תיפח רוחו. שיהיה אוהב כל עוד הוא מַשהו, אוהב, כן, גדול, בהחלט, בכל כוחו ולמעלה מכל כוחו, מה כל כוחו, אפס וריק כל כוחו, כפלים מכל כוחו, שבעתים, אוהב עד שהעולם כולו יהיה גולש אהבה על דפנותיו הללו הישנות, המפוחמות, מוכות השמש והרוח ושאר התלאוּבות, אבל הבלתי־רוות, אוהב עד שאתה והכל אתך מתחיל עולה ורץ, דבר או דיבור שכל כולו אהוב, כזה שאם לאהוב אז לאהוב, שאם לאהוב אז כמו משוגע, בלב גדול בלי גבול בלי שום גבול בלי יכולת לגבול, מעבר לכל מותר לכל אפשר לכל אי־אפשר, עד מגע בשני הכתלים מזה ומזה, הולדתך מזה ומותך מזה, ולכל הרוּחות, שופע, שופע גולש ועובר בלי שום גבול, הו – לא? שלרוץ פורע גבולות, שלהספיק אל מעבר לכל אפשר, שזה איננו אלא רק הרס, תמיד הרס ולא שום טוב, ואילו סדר העולם – אין סדר עולם לטוב בלי התאפקות, בלי בלימה, בעוד־מועד, לפני חצות קו ההרס, בלי ענות הכניעה לגבול, וקבלת החוק, ושאסור ושלא הגון הוא לבוא ולדרוש דרשה על לרוץ מעבר לכל גבול, אלא אדרבא על כיבוש עצמך, על ההבלגה עד הגבול, על הציוּת, על עד־כאן־תחוּם־שבת, על ההצנע והצניעות, על ההתכנסות בסוד הצמצוּם, על הרכנת הראש והלב והפרץ הפורץ, ושנכבד יותר מאמור "רוץ" הוא אמור "עצור', ונכבדים מכל הם דוקא הגבולות, המותר והלא־מותר, התואר המתאר בקו סביב־סביב שאין בנין קם בלעדיו – הו, מה אני יודע, מלבד מה שאין לי עצה ולא יעוּץ לאיש, ולא איש עצות אני, ואל יחכו ממני, ולא מה טוב ומה טוב יותר, ולא על־פי מה נעשים החכמים חכמים לדעת כל־כך, ולצדוק תמיד ולהיות נכוחים, ורק זה מכל דבר אחר שאינני יודע אני יודע: שלאהוב. שאם לאהוב אז לאהוב, ושאם כן אז כן ושאם לא אז לא. שלא – הוא לא, וכן – הוא כן, וגדול וחפשי ויפה ופתוח כשמים, כה ריקים למי שלבו בו לא מלא, מה אני יודע, לא יודע אלא רוצה, שרוצה בי, ומה רוצה? רק זה: רוצה לדעת לומר כן כשכן, ולא כשלא. כלום כה קשה דבר קל זה? ועליו להרעיש עולמות? כה מופלא הוא? לא, אבל כן. מאוד. אין מופלא ממנו. ולא קשה. וגם מה זה חשוב אם קשה ואם לא, רק זה לבדו חשוב והוא תמצית הכל: שכן כשכן, ולא כשלא. לדעת למוּת על לא. אבל לדעת לחיות את הכן, הו, במלוא הגודש, זה היפה, זה הנורא, זה המרומם, זה הנבצר מכל: לדעת לחיות כֵּן עד מרומי כֵּנוּתוֹ, בכל כולו ובכל כולך, בכל יכלתך ובכל יכלתו, במאודו ובמאודך, ולמעלה מזה, אמן.

תש כוחי, גם אתה? נִטלה נשימתי, צמא לי. גם אתה? הו, אלי, צמא לי. צמא בי. אני, כולי. יודע שראוי היה להיחבא מעבר משהו ולאמור כל־כך בעקיפין, ושבדיוק ככה – ככה לא אומרים, אך משהו רץ לו מאליו ואומר. לא? ואסור להחטיא ולא לומר כשזה בגרונך מתפרפר רגע זה של פרפוּר בגרון. ולא יפה אולי, ולא נכון אולי, וגם לא לצעוק, אולי, אלא, ללחוש היה צריך או לשתוק כאבן, ויפה היה להמתין עוד ועוד, אלף להמתין עוד ועוד, עד שיגיע לכדי בשלות אמירה מצודדת, מעמידה לה פנים שלפי תומה, וכולה מוליכה שולל ומכוונת לתפוש, ומכל מקום לא לצעוק, האם צעקנו? בושה אם. האם ידענו מה לצעוק? מה ידענו? כשור עקוד או כאייל יערוג? חביבי שלי, יהי רצון ולא בזבזנו צעקה. ולא יעלה הרגע בשוא. לוּ יהיה מלא כולו את כל הלא שלנו, ואת הגנוּז לפני ולפנים, ואת הכן שלנו, המתחנן, המוּכֶּה, מיום ליום, המרומה, הנעלב, הנדחה לעולם. הכן הזה ההדוּף תמיד לתחתיות ומנוּדח, ולפשרות מסורסות, הכן שלנו, כל עוד הוא כן מלא, כל עוד אנחנו כן מלא, נַעֵר אותי נער היטב, אין בי יותר, רק זה יש בי, והגיע עד אמירה, זה המעט: שלא לאמור לא כשכן, ולא לאמור כן כשלא, זה הכל, לא, כי כשכן – אז – כשזה כן, הה, אלהים, כשזה כן אז אין זה רק כן, אלא הכל, ליתן בו כל שיש לך, בידיך, בשתיים, בלבך, בראשך, בכרסך הזו, במעיך, בחמדנותך, בהליכתך, במיציך, בסבלנות ובחוסר הסבלנות, בשיר ובגעגועים, בכל מה שכוחך דיוֹ להגיע, ולמעלה מזה, יודע כבר? יודע מה? יודע מה ויודע עד כמה? לא. אי־אפשר. הרבה יותר מזה. פי אלף מזה. מתאר לעצמך? כן? ובכן, פי אלף גם מזה! המון, נורא, יותר, הו, הרבה יותר, מאוד מאוד, כמו האוקינוס השקט, והאטלנטי, וההודי, והצפוני והדרומי, עם הגבוהים שבהרים, והעצומים שבעננים, מתחיל להיות ברור? כן? ובכן, גם פי אלף מזה! – לתת כל ההכל בכן הזה, כלפיד בוער, כלפיד בוער, מה עוד יותר מזה? הרבה יותר, כן, זה הכל, וקרא לזה כרצונך, קורא לרוץ אל מעבר לאפשר שיש בעין, מחוץ לגבולותיך שבהם אתה, – נתפחדת? – מה שתזכה לך בריצה זו לא תזכה לך בשום הליכה אפשרית מאה ועשרים שנים טובות. ואם המוגבל שבנו ינצח, מטעם יפה זו או אחר, ונישאר לנו בתוך הגבולות, יהיה, איפוא, עלינו להיפרד, ארוץ, איפוא, אני לבדי אל מעבר לגבול עד גבול חציית קו המוות. אמרתי דבר רע? הו, אינני יודע עוד. מוכרח בזה. יישאר באזניך סיפור או דרשה, דיבור או דברנות, ויהא זה מוקצה מחמת עומס, נטול שום מרחק של ראות מרחוק, של הומור, נטול רוחק מיטיב של הבחָנה כוללת, ויהיה זה פשוט מדי, נוגע מדי, וחסר שום דיבור אחר – הנה, רק זה, רק זה ואין עוד: כן כשכן.

איפה לוקחים כן אחד כזה?

נחדל. כן, בוא נחדל. גם הערב מתקרב, השדה החם נעשה שוקק אדוָה. כל ראש עשב הפך בו זהב, וכל הזהב מתרטט זע, על החריש הבלחות רטובות, והאובך באופק מתחיל נפתח, מסנן רגשה עמומה, בשולי הריקות הבהירה של השמים החיורים, לרכך את חדות קו האופק ואת חוד דיוקו הגא, נושם מרגעות כביכול, אף כי לא שום מנוח, ולא שמץ בי, כרוח עובר בי חסר שום סבלנות, שום כוח המתנה כלום אורך־רוח למה שאינו כלול בכלל התאוָה הזו הלוהבת בי, הנעקצת מָרי, להשליך ולנפץ משהו, או לקחת ולרוץ אי־לאן, לכל רוח ולאשר יהי, ואפילו אם לא, אלא לכבוש פני ולהיאלם דום, וגם לא כל זה, אלא רק סתם להתנדף מזה, בלי שום דבר ולא כנגד שום דבר, פְחֵה בי ואיעָלֵם. לא יעמוד לבי בגעגועים הנוראים האלה. געגועים בי ואין לי, דומני כי אצא עתה ואלך קצת בשבילי העפר ההם, כנגד השמש היורדת.
יש ריח למשעול האבק. הרוח נשתתקה והכל נאחז קשבה. גם אתה שומע? כלום גם מי שמימיו לא ידע את טילוף היחפות בעפר משעול־שדה, התמים הזה כגבעול חרוז עלים, כלום גם הוא יוכל לשמוע את רחש העולם הלובש חג שקיעה על גדלו, בלא שום פרכוס או מחלצות? מרחבי יום יורד. כּבד כפתרון. ומבהיר עד ריק. הלוך בלאט אחר גמלו, אחר חמורו, או הוא לבדו, לאחר יום־השמש בשדה, הלוך וטלוף ביחפות במשעול החום, כמו מעולם, כשהכל עוד היה מלא אלהים ועשיר, במשעול היחפים, המאבק לו בלחש, נותן ריחו, ומרַגֵש קצת ורדוּת פוך אל אלכסוני הקוים הללו, המגיעים עתה בהתחברות אחרת, שכוחה כמעט; כולה רוך מגע אחר, באותו שפע סחרחר זהרורים וקוים שאין להם קץ, גם כשהקיץ הקץ על הולכיהם אי־כאן. הרבה לפני כל נתפזזו כאן זוהרים, והרבה לאחר הכל ימשיכו. וגם קו־ההולכים שנערף באמצע, מתברר כי אולי לא נגמר, שכן כלום אינו נגמר ואובד עלינו פתאום, כי אם מוסיף הולך, נוטה ממקום הפתאום שנפל עליו, וממשיך אל קו ההליכה שאתה בו, והחי ישא את מתו, כהיאמנות פשוטה וקיימת בתוך הלא־ייאמן ההוא, כאפשר צנוע וחסר שום משקל בתוך האי־אפשר החונק בכבדו, חי כמין לחש מֶשי בלתי־מופרע, אשר אין בו כל אלא שארית נשמה בוכיה, אם אך ייעשה קצת שקט לקשוב, ומישהו, אולי, יהיה מבין מַשהו יותר בכל אלה, לא כן? ואולי גם יבין את סדריו של מי שברא את הקוים הגדולים ההולכים, ואת הקצרים מהם הנערפים על דרכם, את החוטפים ואת נחטפיהם, את הדורסים ואת נדרסיהם, ואת יפי הטורפים ואת צדקת נטרפיהם.

נחדל, מה אתה מבקש לעשות כעת, חביבי? העכרתי את רוחך? צר לי, ושבעתים צר שלא יכולתי לעשות כלבבך הטוב. רציתי מאוד לספר לך אחרת, דבר שיביא עמו נשימה רווחה, שלא ייראה כל זה בעיניך כדוגמא הכרחית, ושתצא לך פתוח יותר ומקווה יותר, אבל לא כך בא. נדחה הסיפור שלנו בלתי־מתחיל, נותר אי־שם מחוץ. אולי פעם. ושל הפעם יישאר לו בלתי־בא. וכך אולי מוטב: דבר בלתי נחרץ, ומקווה, לפיכך, יותר. לא כן? האם גם אליך נישבה פתאום עתה רוח־שתיקה? נדמה לי כי אני פוחת מהר מהיות איש שיחה. אל נא תהא מביט בי ככה. לא כלום, ואינני מייחל לכלום.

רק מאוד לא רוצה, ונורא־נורא כן מייחל. בוא. אם תרד עד שם, תגיע לכביש, לא תוכל לטעות, ובאוטובוס העובר שם תוכל לחזור בשעה קלה. לאן אני? האמת היא שאין לי. אלכה עד כה, אשתהה קצת ואשוב. אהיה מציץ אל שפעת הבהובי הקוים האלה הפורחים בשמש. מעל אותו אשל העומד כבר בתפילה. לך לשלום, חביבי, הווה זהיר בחצותך את הכביש, למטה.

(צילום: סעיד דברי, באדיבות הויקיפדיה)

5 – למנצח אל תשחת

אבל מה לנו מרבים כל־כך להסיח בי? והרי היינו מסיחים קודם בקצב הליכת הדברים, לא? שאין לך אומר נכון מאמירת הקצב הנכון. שהאמת שבדברים מוליכה אותם בקצב הנכון שלהם, בריתמוס הנכון שלהם, שבטבע ברייתם, אפילו אם טוב היה, על־פי תוצאה זו או אחרת, אלמלא רצוּ כך. מה הם כולם רצים ככה. מה הריצה הזאת. זה רץ מכאן וזה רץ מכאן. ומקום פגישה נועד לשתי הריצות שמכאן ומכאן, אלים אדירים, מי יוכל למנוע? אחי, אחי, אילו הייתי נמצא שם אז לעצור בך, לתפוס, לנפנף: עצור, לאט, הבט, עצור, אסור, הו, אנא, אל נא, עצור, אינך רואה? היית יכול? היית עוצר? אל תמשיך, הו! שם מחכה לך, נחבא אל השיח, וכחכֵּי רוצח, ההוא לך בחרמשו, חבוי, בסידריה ההיא – היית שומע לי, נעצר? או מחייך בלגלוג, נספיק נספיק, תראה אח קטן שנספיק, אל תפחד תראה שנספיק. ידיים בטוחות, וגב רחב לאחיך הגדול, הווה דבק בו. וזה החסן או האחמד, באמונה אומן, הפקיד רוחו, אהבת אשתו ובניו הקטנים, וסדר עולמם, בו – ההיה יכול לעצור, ההיה עשוי להתעשת, לבלום מיד ובאחת, ביד וברגל, ולהטות בכוח הצידה, במקביל לפסים ולא לחצות, מניח לה לזו המפלצת לרוץ בתאוצתה הנוגחת קדימה, מצרימה, שתרוץ לה פתוחה לתכליתה. בלתי־מתנגפת בכלום על דרכה, ועולה וצולחת בחֶפזונה ההכרחי, ויקחוה כל הרוחות, – ההיית עוצר אז, שם, והכל היה יכול להיות מתחיל, או נמשך, אחרת, פטור־סיוט, ונגאל – ההיית עוצר? יש רגע שעוד הכל אפשר וניתן. רגע הצטלבות הדרכים, שלאחריו כבר הכל אסוּר במוכרח, ורק נופל על־פי חוקי הכובד וחוקי אין־חזרה, בסדר הסיבות והמסובבים, מוכרח ואין מציל; הרגע עוד לא עבר, עוד ניתן להציל, לשנות, לכוון אחרת, קודם שהמוכרח יכנס כתליין שכורך את החבל, קודם שהאבן כבר בתוך נפילתה, הכדור כבר ירוּי וההתנגשות סוגרת. ההיית עוצר? או כבר אי־אפשר היה לך, וכבר היית קרוא, והדבר היה מנהג בך, ולעצור היה כאילו לנתק את הקסם, להינתק מן הקול שאחז בך, שהגיע אליך וקרא לך, לשלול דבר ממך, ולהותיר אותך כאוהב מנותק, קרוע, מתגעגע אל מעבר מזה, שנלקח ממנו, ברגע האחרון, על־ידי פחדנים שפלי אמונה? שאלות שאלות, סרק על סרק, כסילות על כסילות.
כסילות? או, אילו היה, שם שומר מסילה עם מחסום על הפסים, עם דגל אדום ומשרוקית: עצור עצור! או, לחש־סתר לו היה מעופף אליך, דבק אוחז בך, משדל, מזהיר: יקירי אל־נא תמשיך: ההוא שם, הנורא מכל, ועוד בידך לעצור, כעת עוד תוכל – שנה, החלף, בלום, צנח אל החול שמאצל, נסה, תראה, תראה, האם אתה יכול? הו, עורה, אל תישן, אל תהי כסהרורי רץ וממלמל נספיק נספיק – קום, עורה, התעורר, הקיצה נא! היש בך כוח להתעורר? רוצה לקום, חביבי? קום חביבי, יום חדש, בוקר טוב, הולכים לביה”ס, קום. הו, המתן, אל תרוץ, אל תברח, אל תחמוק: עוד אפשר, הקשב, הקשב נא, אנא: עוד אפשר! הו, נהג הקטר עצור עתה. הבט: איש על דרכך, בלתי־יכול לעצור, אלהים אתך: איש כאן, שנים, עוברים את, שים־לב אליהם, שים אליהם לב, שים לבך – – הו, אתה שם האוחז בחרב, מלאך אורב וחרב בידו, רואים אותך ואל תתחבא, קצתך חבוי בסבך כשודד, קצתך עומד ניצב על הדרך גלוי לכל עינים, אתה היורט את הדרך – עצור! נפשי תחתיו – עצור! עצור אתה, איש מבלעדיך כבר לא יוכל לעצור ורק אתה האפשר האחרון – אני אליך. במפגיע. בהפצר. בהתחנן. בהשבע: אל נא. חוס נא עליו. פטור אותו, ותר! אם גם אתה לא, אז… לא? אי־אפשר? כבר מחוץ לכל אפשר? כל־כך מוכרח שרק כך? גם כאן מולך הסדר של אפשר־אי־אפשר והכל בכלאו גם כאן? מה פתאום. והלא רק קצב ריצה סוער, וזה הכל? רק רץ כמי שאין לו עוד אלא באמת רק זה: לרוץ מוקסם: אני בא אני בא! לא כאיזו משוגה או טעות, לא כהשתבשות שאפשר גם לסלקה בקצת רצון, ולא כדמדום שחובה להתנער ממנו, מציאות שרק צריך לצעוק חזק ותיפול לה, כחומות יריחו – לאן זה אתה רץ? מה רידף, או ממה בקשת להינצל, שכבר התחיל משתרג עליך – מה היה לך אחי, שמוטב לרוץ בכל יכלתך ולמעלה מכל יכלתך ובמאוד מאוד ועל־אף־הכל ולשחק בסכנות ולהתל במהירה שברכבות השוטפות, שתספיג בך את תפלצת כל אוצת כבדה וגבורת תנופתה הבוערת, פי אלף מיכולת שום ילוד אשה לשאת ולחיות – ובלבד שלא? איזה מין לא? איזה מוכרח הולבש עליך אין־מוצא? לאן זה היית רץ? מי קרא, מה שמעת, אמור לנו, שכאן, אמור, אל תלך, אמור!
אינני יכול. קופץ עלי. הייתי בוחר שלא, אלא ש. מה אלא ש. לעזאזל כל האלא ש. מבול של התרחשויות נופל סוחף, אי־אפשר שלא, מוצלף קולות הכל. נוכחות הנוגעת עד. אני רץ לשם. הנח לי. להיות עמו אז. אני, שלא ידעתי אז כלום ולא עלתה על דעתי. סתם מתבדח אחד הייתי בשעה ההיא עם רעי, בסתם יום שלישי אחד אחר הצהרים, בלתי־נפלֶה בכלום מכל יום שהוא, עומד לצאת לרכוב אי־לאן – עוזב כעת ורץ מעל הֶפרד הזמן, רץ לאחור, לשם, להשיב, להסב את השעון, ואת דפי הלוח התלושים, רץ
אחי. וכמו תמיד: נספיק נספיק
וחסן. כדרכו: ואולי כדאי ש–
וכעת הנה גם ההוא: אני כאן.

וגם האופנוע אינו מחריש: רץ לי זה הכל יפה רץ לי
והרכבת ההיא: אני שוטפת להפליא כמו בטוב שבחלומות
ושוב אחי: אל תפחד
וההוא, מתוך הסידריה: בואו בואו. אני מוכן.
ואחי בשלו: אל תפחד זה כלום
שעל זה חסן: לא לעצמי, אבל
והאופנוע; אני שר, קולי יותר
אבל ההוא: בדיוק לכאן, וכאן אני.
וחסן: אבל הבית. אתה יודע, האשה והילדים ואולי כדאי
ואחי: שום דבר. היא רחוקה ואנחנו קרובים, קפיצה יפה אחת ו–
וחסן: אינני אומר כלום, אבל
ואחי: באמת לא כלום, הו, ואני מוכרח, נורא אץ לי, שום סבלנות לכלום אחר, לא יודע לומר, רק לרוץ, קצרה נשימתי, גם אתה, הוי אחמד?
וכבר לא רחוק, ואין לי שום יכולת, אני בא אני בא, ובכל כוחי מהר, כן, אני בא וכבר פה, כן – – –
הו? זה אתה הוא?
אלהים אדירים, מה

ועץ־הסידריה, שעומד שם תמיד (דַבֵּר דַבֵּר, אל תשתוק כעת עץ־הסידריה. מתפחד קצת? אבל כעת צריך לדבר. ותורך. כולם כבר. וכעת אתה. חושש? הבט עליו. בן מאה, לפחות, מאימת ההוא וידו הקשה? או תם ותמים ונכלם שכזה? מצחיק קצת. דבר כעת עץ־הסידריה. מותר לך. או, מבקש שנקרא לך שיזף?):
אלהים אדירים אני, הוא בי, קשה לי, מוטב שלא אראה, אין לי קול לצעוק, ולא יד לשנות, רועד בי, כולי, נורא, הרוח רועדת. נרעד בי – – והרוח. רוח של לפני הצהרים: אלהים אדירים, אני רוחפת ארץ רבה פנימה ויש לי המון, ואין לי, ולא אוכל פשוט לצעוק כל הדברים שבעולם. נעטפת ורצה לי הלאה. תמיד – – – ושונים כעת. זה עם זה וזה על־פני זה. וכל מיני:
לי אין כלום אני כאן
לי אין אני נמצא. הו
לי אין כלום אני בגבך, רוץ
רץ, לי אין כלום אני בריצה
לי יש הכל, ונספיק, תראה
לי אין צורך בהרבה, רק בך,
ולי לא יהיה כי לא יעצור
נפלא יש לנו ולא יעצרו עלינו
נפלא יש לנו ולא נעצור עליהם
בוא אל תפחד,
בוא נספיק, כי אני נורא ממהר, נורא
מוכרח להיות, קצרה נשימתי, שום סבלנות
כן כן כן, באים
אנחנו, אני, כן
הוא בי, קשה לי, מוטב שלא אראה, אין לי קול לצעוק, ולא יד לשנות, רועד בי, כולי, נורא, הרוח רועדת. נרעד בי – – והרוח. רוח של לפני הצהרים: אלהים אדירים, אני רוחפת ארץ רבה פנימה ויש לי המון, ואין לי, ולא אוכל פשוט
לצעוק כל הדברים שבעולם. נעטפת ורצה לי הלאה. תמיד – – – ושונים כעת. זה עם זה וזה על־פני זה. וכל מיני:
לי אין כלום אני כאן
לי אין אני נמצא. הו
לי אין כלום אני בגבך, רוץ
רץ, לי אין כלום אני בריצה
לי יש הכל, ונספיק, תראה
לי אין צורך בהרבה, רק בך,
ולי לא יהיה כי לא יעצור
נפלא יש לנו ולא יעצרו עלינו
נפלא יש לנו ולא נעצור עליהם
בוא אל תפחד,
בוא נספיק, כי אני נורא ממהר, נורא
מוכרח להיות, קצרה נשימתי, שום סבלנות
כן כן כן, באים
אנחנו, אני, כן
הו, מי זה?
אתה הוא כאן? הה, אלהים

נפסיק פה. לא, כבר אי־אפשר. אל תפריע. מהר חזור אל מקודם, קצת קודם.
חזור, החזר עד ראשית הדבר. בוא מהתחלה, שוב
הרכבת לאופנוע: נראה מי משנינו
המסילה לשביל: כעת אחצה אותך, פשפש שדות
השביל למסילה: אפילו עשבים בלחיי אני חוצה אותך אחרי בלותך
האופנוע אל אחי: הדהר איש שלי, מטריף ונרגש כמו, דהר אותי הדהר, מזוּוָג לנו ונדהר, פרש יפה שלי, להפליא הולך לנו –
אחי אל חסן: פתאום נחרדת היום, אחרי כל מה שאנחנו תמיד, היום דוקא, ביום יפה כזה – אני שקט לי כל כך, יפה לי היום כמו היום היפה הזה, היפה שבימים –
אחי אלי (ובחיוך רחב): אח קטן סמוך. אינך סומך על אחיך הגדול?
סליחה (מי זה אמר "סליחה”).
והמגחך, אל כולם (בלי קול, אבל בגיחוך רחב): אני שומע אותך. אתה המזנק ועושה עלינו את היאָמן ללעג ואותנו שוממי־ריק –
אני, אל אחי: הו –
אחי, אל העולם: שלא
ואל ההוא: חדל, זו לא חכמה
אני, אל המוכרח ואין־מה־לעשות: ואסור לך, שומע? באבי־אביך לא!
אני, אל הקטנה שבתקוות הדחויות באי־אפשר: שכן, שכן, שכן,
הו, אלהים. שכן. כבר למעלה מכוחך שיהיה כן? לא תוכל?
הו, עשה שיהיה כן, אם אתה כן עשה שגם יהיה כן, עשה הפעם
שכן – הלא אתה רואה –
אני, (כאן, מכעת, לאחר כל־כך הרבה שנים – שהרי אז, בשעת, כלל לא ידעתי – צועק מכעת לאחור, אל אז, כשהוָוה): ואין שום פתח לאחרת מזה? לא שום?
ואל אחי (מכעת אל אז): אתה היזהר, שים לב, הוא כאן, פקח הפעם עיניים, פה, בזה השיח, נחבא עליך בשיח, אסור לגלות אבל אני צועק: ההוא יקש פה לך פח!
ואל ההוא (כעת אל אז): אל תתחבא, רואים אותך. שברת את הכלים. צא! הרפה נבל, אומרים לך, כך זה לא משחק, צא
ואל חסן: מה אתה שותק, מתחנק ב'אבל'. הלא אתה רואה. זה הסוף.

עצור בו. צעק עליו. הפצר בו. הכה בגבו, חבוט!

ושוב אל חסן: חבוֹט, הזכר לו אל עג'אלא מן אל שאיטאן, המהירות מן השטן, שהמכבד אלהיו לא יאוּץ, שההולך לאטו יבוא בעתו. ש– אמור משהו! צעק! חבוט חבוט!

ושוב אל אחי: יקר שלי. זה אני. פקח לב

הפעם לא גבורות הן –– זה הכל!

האֵט. מְנע. לאן אתה רץ ככה, או מה ראית?

עצור, שמע, גלה את אָזני, אינך יכול עוד אחרת?

אבל אם להאט כבר אינך יכול – הו, פרוץ נא איפוא עתה, הגבר, רוץ שבעתים, חטוף! הכל על חודה של שניה מחוקה – רוץ להספיק הוֹ רוץ כמו משוגע, צלח!

ואל השביל: אתה התעקם, יַשנוּן אחד, התעקם אומרים לך, זחל מתחת, או דלג מעל, כחרגול, או שמאלה או ימינה, או להיפך, ורק אל תחצה, אל, לא, חוֹל מטופש שכמוך!

ואל המסילה: ברזל שכמותך!

והרכבת כעת אל האופנוע: לי אין זמן – הוֹ, עצור שם, אני רצה –

והאופנוע כנגדה: אני? מצפצף עליך ואצלח לפני שתחלמי לגעת בי –

הה, דבריס בטלים. כלום לא. זה רץ להיתקלות. מוכרח. לכך עשוי הכל. מהירות הרכבת מהירות האופנוע המרחק הרץ האפשר הבורח אין־הזמן הנמלט קוצר־הזמן לשנות, ההה, אתה תזכה, הפחדן שבשיח. (כאילו מי הפחדן חשוב ולא מי שיישאר!). גמור. גמור? מי אומר. הבלים. לא! אני כאן. ואני לא אתן. בכולי אצא כנגד. לא אתן בשום אופן. ובוא מהר אל מהתחלה, מוכרחים:

אחי אלי: אח קטן סמוך על אחיך הגדול.

אחי אל העולם: אבל מה פתאום עולם. מה לי פתאום ולכל העולם. אני רק רץ לי כמו תמיד בשביל עפר קטן אחד, באופנוע הזה שלי להספיק לקרקעות, והאחמד שלי של־תמיד אתי. נכון אחמד? שום דבר שיכול לעניין את העולם. ואל תעשו מזה פתאום עסק. תנו לי הלאה בשקט. נכון אחמד?

הקרקעות: כן. מחר גשם. נורא כבר נובט לנו לנבוט. מלא לנו.

השקדיות: עוד מעט. פוקע לנו לצאת. לבן עד ענוֹת. בטוּ, טוּ, טוּ־טוּ

הרכבת: טוּ־טוּ־טוּ, זהירות בסיבוּב, סכנת החלקה, הנוהגים ברכב מוּזהרים

הסידריה: נבלה. בדיוק בי נדחקת להיחבא בבטני, שודד אחד לחתוף. חכם גדול. שאשרוט לך באחוריך כשתקפוץ –

כברת האדמה הקטנה ההיא: עלי, פה, אני, היום, נחנקת מ–,

יפה דיי בשביל כל־כך? אוכל להיות לכם כמו שיפה שאהיה? ומעלי, פתאום, בזניק אש אל השמים, הו, שפתאום, שממני, בדיוק, שאני, שאוּכל, אין בי נשמה, שעלי כל זה: ולא אהיה כבדה מדי, מגושמה כזאת, נוקשה נורא? – – מה פה כל זה רועד. מה פה הולך להיות כל־כך, אני כברת־אדמה שלא כל־כך מבינה רק נרגש בה כל הקשה שבה, כמו –

נהג הקטר (מעלה סיגריה): מוּסק וטוב, יפה רץ לנו היום ונספיק חלק.

מסיק הקטר (מקנת זיעה): מוסק וטוב ונשיג ויהיה ויגידו ונגיע ונאכל ויהיה מלא.

נהג הקטר: הוסף עוד. שיותר. וצְפור בסיבוב. שידעו. הולך לנו היום. יופי של יום לנו היום.

אני, מכעת, מכאן: עצור חמור, צְפור ועצור!

עצלנים שפלי ידים מה כל־כך חרוצים דוקא היום הסקתם!

בן־אדם. עצור! הו, אתם השנים! פקחו לב!
הביטו מה, אין עוד זמן, מהרו! מושך לכם בשרשרת האַזעקה שלכם, תלוי בה כולי למשכה – עצרו! עצרו!
איש, אי בעולם: שום דבר. אָבוד. רק מה שמוּכרח מוּכרח. השאר לא מוכרח. וכלום לא יימלט. אָבד מנוס מקל. חזק לא יאַמץ כוחו. גיבור לא ימלט נפשו. אַמיץ לבו בגיבורים. ערום ינוס ביום ההוא. קדחת ינוס. לא ינוס. ייתפש. וככה זה.
כמה זה: והביטו. באמת: ככה זה. הנה ככה זה. לכו ספרו זה לזה: שככה זה. רק. תמיד. ככה זה. עד שמי השמים.
שמי השמים: ופתאום בנו. אל תוך הריק הכחול שהוא אנחנו. נתרטט בנו, ואלינו, ישר מלמטה. רטובים שכאלה באו, רועדים שכאלה, אפרוחי זה עתה, לא מנוסים לא לומדו להתהלך בכמו אלה, ירויים אלינו מבוהלים, כמין זיקי אש, אבל לא שום אש, רק גוזלים רוטטים וערומים, מי אתם כאן, אל מי באתם, ומבוהלים נורא, בואו, קטנים שלי, בואו נראה מה אפשר לעשות, היכנסו מכאן (משתעל קשות, נשימה כבדה, ומשתעל), אוח, הצינה הזאת, אז מה נעשה בכם? מכאן בבקשה. ומכאן והלאה אין עוד שום הצטלבות. רק למישרים, מישרי מישרים, מעתה ועד עולם: זהירות במפתן. הוא האחרון.
אי מזה: –

קול רחוק: –
ופה, ממש פה: –
אבל. לא יודע מה אמרו. אי־מזה, קול־רחוק ופה, ממש־פה, לא. וגם לא חשוב. והכל מסתדר כל־כך יפה, בשֹורוֹת, בֹשירוֹת, בסדר, בנקי, בדיבור אחר דיבור, אלמלא שאין דבר כזה. הבלי־הבלים. רק המולה יש מעופרת וטרופה מעורבבת עד מוות כשכלום לא ברור ועד מוות, פתאום רק מוות וזה הכל, ורק זה נכון אוי ואבוי לנכון.
האופנוע ההפוך: הה, גולם לי, די, קרוע עד תוך, כבד, לק–, או לר–, או–, לא, די.
אופנוע קרוע כואב, שם, הביטו, מטרטר בלי, קורע, קרוע, מתפרפר בלי, הפוך עד ש, ו–
לא, מי זה שם כעת מתברח כגנב מתחת הסידריה, החכם הגדול, פרצוף כסוי, הגיבור הגדול, ברח ברח, נבלה, לוּ באת תחת ידי, כי אז באבן הראשונה, ועל גולגולתך המיובשת –
קשרים, קוים, פסים, קולות, ריצה, ריצות, מכל הצדדים, ואלה שאינם, ופריחה ומחץ, מי צעק, אמא אי כאן אחת, הו, מה יכולנוּ לעשות. ברזליות, שנשתחקה, פסים, גלגלים, ברגים, חריקה נוראה, איש באמצע כל הברזליות הנכתשת, ובמירוץ שנכרת, כל־כך ותחוח הילוד אך, אשה. בתוך כל הברזלים הנכתשים, שיכורי כובד תאוצה נוראה, הפוכים נמשכים נשאבים אל הסוף, אל הסוף שאפשר, ובו סוף־סוף נשארים, עד כאן ואין עוד, תופש מה? אני לא. מי כן? אף מי לא. רק לא. לא עגול ושלם. סופי. מה זה לא? מה זה סופי? אתה יודע? אני לא. מי כן? אף־על־פי־כן. נראה שזה הדבר. ונראה שבאמת לא.
האיש שבישר לי: מהר. שתחזור הביתה. באופנַים. אמרו. או, מה שהוא.
האמת לאמיתה: אל תתנחם. הכלבים יתנחמו. אל תתחבא בנחמות. הפעם זה הרע מכל: הוא. ולגמרי. שלם. ולא פחות, הכל, וזו האמת. לאמיתה.

כולם (ביחד, וכל אחד לנפשו, ואין פנאי, לעולם לא, נחפזים להספיק, בוער להם); בקול רם! קשה לשמוע! מה אמרת? אמור שנית! לא, לא, רק שמתגעש. נורא. רק. העולם כולו (מוצלף כולו מצולב קוי דיבור. אלה ואלה מעל אלה, לחודם ולכללם, בקול המון, ובחרישית שבלחישות, כהטף טל על עשב, ובקריאות שאינן חוזרות, ומהיום אל אתמול, ומאפשר אל אי, וקולות התראה, ואחדים שבוכים – אל תבכו בבקשה – וקולות שאינם חוזרים רבים מכולם, וקללות, כן, לא מעטות,ואיומים, והפצר, בלחש, עד זוב לב, ויותר, ההוא לבדו אינו אומר. למה לו. פטור. יותר מדי חזק מכדי הצטרך לדבר או להשיב. יקבל גם כך. אלא מה, לא יקבל?): מי בעולם יכול לעשות משהו?
ההוא: אני כמובן האחד שיכול.
יכול כל־כך עד שלא יכול שלא.
אני: ואני אינני יכול.
אני: גם אני אינני יכול.
אני: והיית רוצה?
אחי: הו, על זה… זה רק מי שעבר יודע. ולא אומרים לאחור. אל נא תיחפז אח קטן.
(מי שם צוחק מבין שיניו? חמור, אל תצחק כעת, לא אליך מדברים, – סליחה. לא אמרתי כלום. –), (אם אינני סתם מתסבֵּך ומתפרץ אל תוהו: אם לא רק מקלות־דעת הרפתקנית קפץ אז לחצות כשבאה ממולו הרכבת השוטפת, וכל אחד יכול היה לראות ולעצור, ולא שום קול־קורא היה שם, ולא חלום נפעם, ותפסיק להציק בדמיונות! – כן? כך אתה יודע? או יודע אתה? או יודע מי?) מי איפוא יכול לדעת משהו?
האופנוע
הרכבת
הפסים          לא אני
הדרך            אני איני יכול
היום היפה     מה יכול? רק מה שמוּכרח
חסן              מוכרח מה?
אחמד           לשם.
שניהם
אוהביו
עולמם שלהם
ואני, אני־אני
ההוא (מחייך, בן הכלבים): אבל אני יכול (חכם גדול!)
ואוכל. ויכול.
רוצים לראות? הנה – חפ – ראיתם?
איך יכולתי, הה?
מה נשתתקתם כולכם? נבהלתם?
אבל ככה עושים את זו!
(אוסף כליו לברוח) (רוצח! רוצח!) (שנים מוטלים). (שתיקה).
כולם: (כל באי עולם): אבל – – –
אבל שמבל. די. איזה כולם. מה כולם. זה גמור. הביתה ילדים. אין עוד.
מהומה נוראה. לא כדאי עוד. מה מציגים הערב? משהו קל ומשעשע?
נשאר מה שנשאר. רק זה אמת. בדיות בדיות כל השאר. הכל. כבר אורות.
קראו לאמבולנס. הביתה. ולנסיה, הלך לשוק, קנה בקבוק, אינעל אבוק.
בזוג נעלים ישנו–ו–ו–ות.

הייתי שם לא מכבר. אין־השקט טילטל אותי לחזור ולבוא עד שם לראות. הרבה נשתנה סביב אותו מקום. חרוש, מעובד ומטופח. כפרים אחרים שהיו אי־כאן אי־שם אינם עוד, ואחרים נשתלו, עודם מתאחזים ומשתדלים לצמוח, אבל הגבעות לא נשתנו, ולא משוכות השיזף, אותן שבהן נתחבא אז בעל האלף־העינים, וגם לא פסי־הרכבת המתעקלים שם על־פני שביל דומם ולא משומש, וגם הרכבת אינה עוברת שם עוד, מאז נכרתה הריצה מצרימה. הכל עומד בעינו, וגם אותה חלקה קטנה אשר אליה הוטחו אז, לא ברור באשמת מה או אם היתה כאן אשמת מי, וממנה נלקטו אז השנים אשר בקשת מתקמרת שנתהפכה מהר ונפלה. בכרוּת, ראש לפני גוף, שטופי מהירות אצו נרומו אז שני רוכבים עורגים להספיק, והכל, כל כוח המהירות הצבורה בהם, כפול כָּבדם, ניחת בהולם אחד על רפיפות הקשר הענוג של חוליות הצוואר אל הראש, נתפרק, ופרצו מתוכו, כזיקי אור, נישאות מתעלמות תוך כך, מתוך נאקה או צפצוף היחלצות, נצטפצפו שתי נשמות ויצאו כזיק אור ירוי למעלה, ושנים ריקים לגמרי היו שכובים במעוות זה בכה וזה בכה, חובקים עפר וזה הכל.

4 – עשבת זהב

וגם בכלל לא לדבר עוד. הדיבורים הללו כולם. נלאיתי עליך בדברי, נלאיתי עלי. בוא לא נדבר. ידברו הכלבים. מי שרוצה שידבר. בבקשה, המקום פנוי. ואנחנו בוא נשליך עצמנו אל העשב הזה, היבש, הזהוב, הרועד ברוח. בוא, ישר אל תוך חבורת הזקננים הללו ושלום על נפשנו. איננו עוד. כבושים באדמה. מוטלים בעִשֹבָה בלב זהבה האביק, המרחיש. שלום, זבובים קטנים. והריח המריר־מתוק. הו, לשתוק. מבול שמים על עפעפי. מסוּנוור צלהבי שמש ישרים. רגוש בדממה שלמה. לא שלמה כי יש ציווצים אי בזה, ותיזוזי ניסור חרגולים. ואמירת הציקד בעל־פה. מבחין בחצצי הצבעונין של החוחיות, גם אתה? אלה, כן. אני אוהב את הזקנן השעיר, למרות שמו המטופש. מיני שמות ממציאים. בוודאי באמת שמו אחר. אילו קראו לו יבשוש או רגשוש או ברחוש או מה. זהבו הירוק. ירוקו המצהיב. צהובו החלמוני. וחלמונו הלחלח, מהבהב המבט, מהדהד כמיתר נפרט, מתנגן באפס־רוח, מתרונן מבליח, מזליח מהבהב, ריטוטים ריטוטים, רטובים מזהירים, אגודות־אגודות, זקניו אלה, הזקורים להרטיט, הצבורים בבסיסם, ומבודרים מעופפים בלמעלם, הקָדים ענוגות, מלאים רעד, בל המדרון מזהיב, מאגודות־אגודות אלה, חבורות של אור מאדווה. וּכשתתלוש לך קנה אחד, תמצא במפרקו מתקתקות, ינקותית שכזו. תפלה ריחנית, וגם לא־חשוב ואל נא תתלוש, ורק לרוח, תן לרוח; תן לה, רוטטים כולם, נעוצים ברגליהם וקרואים לעוף, כדגלים, כספינות, כמו, הה אלי, כאילו – –
ונכון שכבר נשתנה הכל לטובה. וניצלנו מכלימת תבוסה. בוודאי שכן. ונכון שכבר יבשים ומוכנים לקום ולרוץ עוד? (ורק עוד רגע: אם לא פרח ממני להזכיר כי זהוב של אמת הוא, בלי שיהיה יבש, וכבר זהוב אף־על־פי שעוד קצת ירוק?), ונצא כעת במדרון עד הוואדי (והמתן, גם זה: את ריחו, את ריחו לא שכחת? קח לך. וגם מזו שעל ידו, נפלאה מאין כמוה קרטם לך קצת ממנה וקח, מבושם תלך, חריף ומתעורר), ואחר־כך מאצל הוואדי נוכל לעלות על הדרך (ושלא לשכוח לאמור ובפירוש, בלי ריתוי ובלי הסתייגות של בושה: שלבי יוצא יוצא אל הזהבים האלה הפותחים ברעד כאן, ועוברים ועושים שם חלקת דגן נרחבה אחת, ורבות כמותה בהמשכה להלן, בשלוֹת ועמוסות שמש ותנודת זהב לבן על קרוּמן המפרפר כמשי, עד שהעינים מסתמאות, השמים אבודים באובך המתנחשל, השמש ירוקה והאור מסתחרר בלובן המכחיל רץ אין קץ –), אז נקום, נכון? (יוצא בי לבי לומר, ואני יודע שלא אוכל, מתפרכס בי, נלבט ולא מוצא דרך, להיות יכול לקחת ולשיר בקולי־קולות, מין ,כן' שכזה, כן כן, כן כן, ובקולי־קולות…).
קמים? קמנו (שקויי מרחב. וריח עשבים. ערום ועריה וריחות. ביחוד המרוָה הזאת. כן, מכאן. ביחוד הקורנית. ביחוד הגעדה. זו, כן. ביחוד קלחי השומר התמירים־שעיעים, ריח בלתי־מוכחש. מתקתק עוקצני) הו, לא. בוא לא נזוז. בוא לא נזוז. רוצה? עוד רגע קטן. אל נא תהא נחפז. בוא נהיה פטורים מכל. רק עוד רגע. תן לתפוש בעופו. אומר לך מלה? אבל אתה הלא יודע. יודע או אינך יודע? אתה יודע עד כמה? לא אינך יודע, מניין תוכל לדעת – וגם ייראה בעיניך נמלץ מדי. אתה יודע שזה למעלה ממה שאפשר, ממה שיש בכוחי, לוחש ולעתים גם צועק, מחריש קצת ופתאום מתגעש, כואב כמי שסכין קנאה תקועה בו, בבוקר מקבל את הדין ועד הערב ממרה והופך הכל בזעם, ואין מפלט, לא שום מפלט, לא, בסופו של דבר אין שום מפלט, ואי־אפשר, וכלום לא, ואי־אפשר אלא רק כל היום הארוך, ותמיד תמיד, ובכל יכלתך, ובכל אמיתך, וזה נהפך עינוי, נהפך חנק אם אין לו, ומצטבר כלבה בווּלקן, מצטבר נלחץ לקראת, כל הזמן, מנסה כפעם־בפעם אולי כבר, אם בשל כל צרכו, אם הגיעה כבר השעה, הפעם־אחת ההיא, שבה פתאום נפתח, שבה פתאום ופתוח, כולך, הווה בפתוח הזה, נותן וניתן כמו יהי אור, או כמו וירא כי טוב, לעזאזל טוב, מי זה יודע טוב או לא טוב, או מה זה טוב, רק שנגאל, שזה הדבר, שנגאל, האם אתה יכול להרגיש, תופש מה הדבר, לא, איך תוכל, גם אני לא, לא שום דבר, וכל מה שאמרתי אינו כלום, דברי סרק, לצאת לחוץ, לפנות ולנקות את כל השטח, שישאר נקי עד ההתחלה הנחוצה – אתה תופש? מסוגל לראות? יכול ללכת אתי? – כי לאמת אין מלים, ואני מאמיר לך מלים. איך אדע לומר לך ולאמת אין שום מלים, רק ריתמוס. הנה הדבר: כשבריתמוס הנכון – פתאום יודעים. אז יודעים. לא לפני. לא בלי. בריתמוס – אז. רק כש –.

רואים את הקצב הנכון, ושומעים, והכל בא אז נכון, ומריחים וממששים וטועמים והולכים והווים, בקצב הנכון, הלוך ופעום, מוכרח וחָפֵץ כאחד, חיים ל– ורוצה ב–, והזיקה שבין כל דבר ודבר, בין כלל הדברים ובין כל דבר ודבר, בין כלל הדברים ובין ההולך בהם, בין השדות ובין ההולך בהם, בין זהב השדות ובין השדות החומים, בין מהלך הגונים ובין הילוּך השטחים, יחס נוגן ועולה, אופף ועולה, בלתי־חייב שום תכלית, בלתי־משמש כלום, אבל נושא תבונה אחת, מין אחדוּת שלמה אחת, כזו שאם היא כאן כל השאר, שחיים בו, המגוּבב, המבולבל, המדומה, הנימוק בדלוּתוֹ, מקבל לו פתאום סבר, ואורך־רוח, ומידה של ראיה נכונה, נושא שלוָה וחסר שום מנוחה, מכונס בו ופורץ ממנו, עצוב עד דכא, ושר התרוננות, זורם בכל הניגודים, רץ בין גדוֹת, וחסר שום אפיק, ואין עוד בך שום מרי כשאתה, כל אשר אתה וכל אשר לך, אינך אלא איזה שחק־מחק בטל ומבוטל בשולי ההליכה הנרחבה הזו אין קץ, תופש? אבל כל מלה נוספת רק תערפל ותחטיא או אולי כבר גדשנו. אסור לדבר על הדברים, רק להקשיב להם. להניח לחבוי בהם לאמור ולעשות מכוח משקלו המוצנע. לתיתם לצמוח נכונה, בכל הגנוז בהם, בלי השלמות, הבהרות או הדרכה, אלא בכפי שהם, בשלמותם, בבהירותם, באפלוּתם ובמקצב הנכון. פתאום אתה חש איך לבךָ נקסם לך. פתאום קסוּם לך העולם וכל דבר שהוא, ברור אף־כי לא פתור. על כל מדרך כף־רגל־חידה, וכל מדרך מתרונן. אתה יוצא ממה שאתה תמיד. כמי ששערי הכלא נפתחים לפניך, נושם ויוצא חפשי, מסוּנור שמש לרגע. הריאות מתפוצצות ממגע אויד חי. נושפות את כל העכור המודחס בהן. מתרוקנות עד חשכת רגע ולוקחות מחדש. זרם עשיר חמצן, ישר מן הכחול הזה. שאיבות עצומות ותאבות של רוָחה, מתאנחות לרוחה, כצמא שנפשו כמעט יבשה בו – על מימי זרם צלול: טבול פנים בכּכוּת הזרם וישר מצוּלתו הרצה. ככורעיו של גדעון. אפַּים, ומן המים. ובלי מחיצה. ובלי יותר מזה הרגע הנוגע הזה. לא דרך מַשהו, לא אל משהו, לא בסיבת משהו ולא למען משהו – אלא בלי כל זה, ישר: אדם ונהר. איש ועולם. רוגש ונושם לתוכו, כשיכור מכדו, מבולבל קצת, אבל לא נורא, מבוּשֹם קצת עד שמגעו משאיר חותם, מעפעף קצת, אך צלול, הו, צלול בטיפת טל, צלול ושלם תואר, כטיפת דבש, צלול כרוח הים הבשוּמה הזו, כירוק הזה, כזהוב הזה, צלול כצהרי יום.

ומוקף מה? מוקף עליצות דבורים שוקדות בזמזום חם. ומוקף מה? מוקף ריחות מרוָה ומרירות מתוקה של שומר, נשימה שאינה מועילה לכלום אלא לעורר. ומוקף מה? מוקף נחלות מרחבים חמים, צהבוּת שדות, אבקות שבילים וחומות חרישית. ומוקף מה? מוקף ציוצי צפרים נעלמות (עפרונים? חומיות? נחליאלים בנתרם עלה ושקע?). ומוקף מה? מוקף עמקות שמים וגבהות ארץ ומשב־רוח לטבול בו, וטובל, רוחץ, מפורק, לא להצדיק ולא להצטדק, וערוך מוכן לזוז, כל אשר בי מפולש למישוש ההלאה שמנוכח, עוד, הלוך והלוך, הלוך ונסוע, כל הזמן פה פה ואף רגע לא פה, שר לנפשו, מכל העולה, כפתיל של לחות העולה בפתיל הבוער, אמן.
אף רגע איננו וכל הזמן הוא. עד שהוא זה כבר הוא לא זה. אין קץ למה שהוא יכול שיהיה, ואין שיעור לעושר ההשתנוּת של מה שהוא הוא. כפלג רץ, כנהר, כרוח, כלא־יודע־מה. כשקט. הה, בוודאי, כשקט. כשקט וכרחבות. רחבות עמומת דבש. ענבר אור. ופירורים שחשים אותם ביחפות כפות הרגלים, ובמעופי צפורית חולפת. כל־כך חשוב, ולא חשוב כלום. שקט מלא. לפני־ולפנים ועד הבטן. ושמים מתנחשלים לאטם. נגולים ומתנחשלים. ריצוּדי סגול נעלם בהם. התקמטות רחושה בגללה כעל פני מרחבי־מים. ריחושי זמזום נלאה ולא יילאה (חסר לי פתאום מישהו לגעת בו ולהראותו. אני נוגע בך. מצביע שתדע, רואה? שם, והלאה). ואין אתך כי אם הנוכחות הכפולה; של הכל ושל קטנותך. והמון סבלנות צריך אדם. סבלנות מאירה לכל מה שזה. תשומת־לב מפורטת ושקולה לכל זיז נמלה (לאן הגברת? מה בפיך? והחפזון למה?) או למצנחים השקופים, השמשיים, התחריים, של הגדילן שהבשיל, הנה זה, נישא בנחת כּבדוּדית, עם כל אין־משקלו השקוף, בשליחות דרך שמי יודע אנה היא, או אחריתה, לבוּש תחרה ואור, או היכן תיתם לו הרוח, ומי הוא שיצמח כבוא הגשם? קצת ריח מתוק קצת ריח מריר, קצת זוּמזם קצת לא. שקט כרסתני, מעובר, קושב פוריות מאוד.
מה אתה יודע. לא הכל אני יכול לספר לך. מאליך תמצא פעם מה עוד אפשר על גבי האדמה הזאת, כל מיני מה שאפשר, כאן, בפתוח, בצל או בשמש, בין שורות התירס העולה, או על־פני החפשי הספוג שמש ושמים, ובנלהב, כששתיקת הכל נעשית שירה, כשחום היום נעשה וילאות מעופפים, כשהשמש פרח חמנית מחייך אף אם לוהט, עולה־עולה בשגעון פריחה, ומה יעשה בשר ודם, פעם תדע גם אתה, ומקווה שלא תחסיר, ובשנַים תבוא לכאן, שנים שיכורי יחד, מעשה בהם ובאדמה עשירת הפיתוי, זו שבוער בה, שלא די צמחים הצמיחה מתוכה, שלא די חיים שוקקו מקרבה, שמיציה עולים פרחיה כגחלים וזהבה המוּם חוֹם, כואב ערגה, ובוֹער בה עוד ועוד, בשם כל האלים, שֹריפה לוחכת שֹורקת מתוכה, לוחשת להצית ולהעלות בלהבה כל הבא בה, ובחיבוק ובעשבים המתמעכים, שלא כדרכם, בהם ועליהם, ובהינגעות מיציהם שנפגעו, ובניזלי זהב לבן, ובפרחים לבנים שלבם זהב, שקלטו ביניהם ולא נודע, והציקדים הללו שאומדים אז הללויה, בדממה הגדולה הסוּמית, בעוד נמלה אחת, נפתלת בריר הזהב השפוך, תתעדן בקריאה שלא תשמע, במשקל הנוצה של הכבד מכל.
המתן? גם אתה שמעת? אי מזה… לא כאילו?… איני יודע מה. אמרת משהו? נתפזרה עלי קצת דעתי, סלח נא. אבל, פתאום, לא היה כאילו?… יפה כעת לאדם לחדול, להתקפלל כשבלול, ברכיו בסנטרו, ידיו מקיפות, בוֹנֵן לפניו, שועָה אל לא כלום, כממתין מאוד, אחד ממתין שבעולם, אולי כאל לידה. נרגש בי יותר משאוכל לומר. קצב מהלך השדות הומה בי כתפילה. כאן, בתוך כל זה, כאן אני חש בה, שומע אותה, אומר אותה, עונה אמן. יותר מבכל מקום אחר שבעולם. כביכול שותף לאיזו הרגשת אמת, הפונה נקיה למעלה. אל נא תחשוב לי לעוון אמירה נרגשת כזו. אין זה ענין לספר בו, כי־אם להיות בו. שדות ושבילים, רוח מאובקת, ומראה פתיחות מרחבים אינם "יחס לטבע", "יש לו יחס לטבע", או "מראה נוף" שחולקים לו "יפה”, או "נפלא", או "פאנטאסטי", או משהו מן הציונים, אין זה שעשוּע לקישוט. אין לך רציני מזה. הרה משמעות עמוסה. זה הרציני מכל דבר בעולם, שבו, וממנו ואליו, שהכל בו עשיר למעלה מכל שניתן לשער מראש, עשיר מכל עשיר שלעולם אינך יודע לאן תוכל להגיע מכל התחלה שתתחיל, כהפלגה בים לא ידוע, בלי מצפן ובלי הגה. מתחילה נתפשים במשהו, בעשב, בצפור, בצבע, בקו, ואחר נושרים הפרטים, כנסורת־אור, והכל נעשה כיכר שלמה אחת, ואחר־כך גם זה מזדכך, מתערטל את כל המוחשי שבמשוש, והופך להיות נרחבות פתוחה, חירות ננשמת בלי שום קשר של דוקא לשום שדה, או שעה, או למעמד צהרים יפים שהם. נושא מבט סביב, נושם נשימה עמוקה, ואין הרבה יותר מזה. שורקת בי בדידות כאל תוך קונכיה ריקה, כעל חוטי טלפון, בדידות בלתי־קשורה בשום סיבה, עצבות מתייללת. איני רוצה לצערך. בתחילה עוד חש נורא בנביבות הזו, חש איך ימים היו עוברים, עוברים ימי עוברים ימים, כמין ספינה נהדפת, ואחר גם זה נשכח מתערבב, ונתוק מן הכל מתחיל כעת חש איך אחוז מצד שני, אחוז אל, סחוף ומסוחף אל, כמי שנקרא לבוא, כמי שקול אחז בו לקרוא לו, מעבר רחוק מאוד, בוא אל תרפה. בוא. אל מה, אל אן, אל מי? וכבר אין לי מקום, לא כאן ולא בשום מקום, תם לי המקום, ולא כלום, אלי שלי, נפשי משתוחחת. רוצה למות את החיים האלה ולהיפלט אל לא אלה, בלתי יכול עוד. אין לי עוד מקום, אין בי עוד יכולת, אין בי עוד כלום לאלה. אבוד מקום אני. ולאן זה רץ, ולאן אני, ומהו שקורא לי, או מי?

על הצניחה מן הצמרת.

שני הכרכים של ‘ימי־צקלג’ יצאו לחנויות בתחילת יוני 1958. התגובות והביקורות התמהמהו – לרבים היה קשה להתמודד עם שני הכרכים העבים שהונחו לפניהם [1]. ספקותיו של יזהר בטיב יצירתו הלכו והתגברו.

אבל הפור נפל בסוף יולי, במסיבת יום־ההולדת ה־70 של עגנון.

למסיבה זו הוזמנו כמה וכמה מנכבדי עולם התרבות של אותם ימים: הפרופ’ בן־ציון דינור שהיה שר החינוך ומורהו האהוב של יזהר בסמינר, אחדים מבכירי האוניברסיטה העברית (האוניברסיטה היחידה באותם ימים) ונכבדיה, וכמובן ש"י עגנון, השֶמֶש בשמי הספרות. יזהר היה צעיר הנוכחים.

והיה ביניהם גם ברוך קורצוויל, פרופסור וראש החוג לספרות באוניברסיטת בר־אילן – איש מדנים ידוע, מרושע, חד־לשון ובעל חשבון ארוך עם יזהר [2]. לקורצוויל היתה זו הזדמנות לערוך זוּבּוּר פומבי ליזהר, להשפילו עד עפר לעיני כל מי שדעתו נחשבת, וראש וראשון בהם – עגנון.

‘שתיקה היא האמירה הטובה ביותר’ טען קורצוויל, תוך שהוא מצטט בגרמנית – שפה שהיתה מובנת לכל הנוכחים פרט ליזהר – סופרים גרמניים החביבים עליו; אוי למאריך בדברים, אמר, אוי לשוקע בפטפטת תפלה.

קורצוויל כבר גיבש את דעתו על הספר וכבר היה שקוע בכתיבת מאמר הביקורת הקטלני בו כינה את הספר ‘האפופיאה של האפס’; מאמר אשר נמסר לדפוס זמן קצר לאחר אותה מסיבה.

לדבריו של קורצוויל ניתן להאזין כאן

שיא עולמי – פרק שישי.

כשהגיע תורו של יזהר לדבר לא נותר לו אלא להתנצל בנוסח אותם דברים שאמר חודשים אחדים קודם לכן בכנס אגודת הסופרים [3]:

“[…] אנחנו דור שאינו יודע עם. אין בנו מדשנות הישגי העבר. […] ואל תתפלאו איפוא, אם תמצאו בשדה הספרות הצעירה צמחים לא מעט ששרשיהם אינם אלא מתפשטים לרוחב מאין להם שהות ודעת להעמיק תחתיהם. רצפת סלע בינינו ובין מה שקדם לעליית אבא. [….] אבד מידינו המפתח אל אוצרות עם־הספר עשיר התולדות, וכל מה שנאגר מאז ימי בית שני ועד תמול שלשום – זר לנו ושותק ואפל מפנינו.”

על דברים אלה יחזור בעתיד וכשחזר הביתה ישב וכתב את "הצניחה מן הצמרת" המספר כיצד חירף את נפשו כדי להגיע לצמרת – ואף כי לכאורה הצליח, נותר ריק ונגזרה עליו שתיקה.

*

במרכז הסיפור עומד האקליפטוס הגדול שעמד בקצה חצרו של הדוד משה, קצת בצד, נבדל משאר האקליפטוסים שהקיפו את ביתו.

לימים יתאר יזהר כך את ההבדל בין סתם סופר ובין סופר גדול, בין בן־דור ובין סופר על דורי:

“באותם תנאי גדילה של כולם גדל רק מוצארט אחד, ורק גיתה אחד, רק שקספיר אחד ורק דנטה אחד […] למה ﬠל קרקﬠ היﬠר צומחים באותו מדרון, מתחת אותה שמש ואותו גשם, שיחים וﬠצים רבים, ופתאום, בלי אתראה, מבין כולם פורץ לו אחד מתנשא, בלי קשר לכלום, ומרקיﬠ מצמרותיהם ומﬠלה – שﬠד לאופק הרחוק הוא סימן המקום, וﬠד לקצה הﬠולם הוא הכיוון.”

לא דור ולא בני דור

והאקליפטוס ההוא:

“מכולם עלה […] המצודד הזה ויהי לענק. […] רם ונישא ונשקף אל הפרדסים, ועוד הרחק מהם, אל הכרמים, ועוד הרחק מהם אל הזיתים, ועוד הרחק מהם אל המישורים, ועוד הרחק מהם אל ההרים הרחוקים שבאופק הרחוק, ועוד הרחק מהם אל יסודי השמים הרחוקים ועוד הרחק הלאה. […] מכל המקומות היו רואים אותו והוא היה רואה את כל המקומות. ומכל מקום ומקום היית מכיר על־פיו היכן אתה ולאן אתה.”

אין ספק – כתיבת יצירת ענק משולה לטיפוס, הבלתי אפשרי לכאורה, על האקליפטוס של הדוד משה.

*

כאן המקום לתת את הדעת על יוסי. “חברי יוסי" הוא התגלמות הבינוניות, זו שלעולם לא תנסה להעפיל לפסגה, לא תנסה לטפס לצמרת.

“לך הסת את יוסי לטפס! גם על הנוקשה והמישורית שבאדמות יתעצל לפסוע!”

“ואותו יצור, […] בריצה על רעפי הגג […] פרח אל צמרת הקזוארינה […] ויוסי רק אז פקח עיניו להביט, לאחר שלא שמע כל התפצחות עצמות קלה על סביבותיו”

גם ב"דהרות אבירים" לא מפליא יוסי לעשות יותר מזה.

*

ומה עם השרשים החסרים לכאורה לילידי הארץ, השרשים מן הנאום ההוא, בועידת הסופרים, "הצטברות רקב דורות, דֶשֶן”?

לאקליפטוס של הדוד משה הם ישנם:

בתחילת הסיפור:

“הבט־נא בקורת הגזע היפה הזה, […] ארבע חמש רמזי צלעות […] אשר מפני האדמה ומטה פנימה, הן נהפכות […] לזרועות מאחז ענקיות, הצוברות אליהן כל אותה הסתעפות פנימית, […] הסבוכה והמסונפת: השורשים, השרשנים ועד שיער הידבקות הרך, כל אותה הצטברות של היקף ועומק תהומי רב יניקה ועצמה"

ובסופו:

“השרשים הענקיים, הנאחזניים הללו, שנתבלטו בעוזם רגע קודם שנבלעו תהומה אל תוך בית האדמה האפלה פנימה"

*

דמות חשובה בסיפור הוא עבדול־עזיז. הוא האהובה בדמויות. כן, יזהר אוהב ערבים. ומכולם עבדול־עזיז הוא האהוב ביותר.

אבל חובה לציין כי עבדול־עזיז הוא ערבי ג’נרי, הצץ ומופיע במקומות שונים ובזמנים שונים.

הנה הוא ב"גלגוליה של מירי" משנת 1947, סיפור המתרחש בחדרה שנות השלושים ומסתיים ב־1945 (כשאוריאל משתחרר מהצבא הבריטי):

“– יודעים אתם מה? – אמר לבסוף עבדול עזיז – מי הביא לכאן את האתון? – אנו. מי גידל אותה ועשה ממנה חמור ממש – אנו. ומי יגאל אותה עכשיו מנוולותה – גם הפעם אנו. לא ישקצו את חניכתו הנאה של עבדול עזיז לכדי קוף של קרקס. ועל פי יושר מגיעה לה שיבה נאה יותר! נאפד זעם וגבורה עמד עבדול עזיז כנביא אשר זאת הפעם יעשה מעשה בטרם ירגע ואיננו.

ובאמת עוד באותו שבוע גופו, ובדרך היורדת אל בין הפרדסים מסוגרי המשוכות הסגולות וחומות ולבנות ששמץ ירוק מלבלב בהן, אפשר היה לראות איך ערבי זקן אחד, כמוש וצפוד, רכוב על אתון ישישה, מצהיבה מרוב זוקן. ושניהם בדלים מן הכל בחשיבות חגיגית וברצינות של טכס עושים דרכם חרש"

ב"כרכרה של הדוד משה" וב"הצניחה מן הצמרת" עבדול־עזיז הוא עובד משק ביתו של הדוד משה, ובן זרנוגה, הכפר הערבי השכן לרחובות, וכבר בתחילת שנות השלושים הוא יודע מה צפוי לו ולכל כפרו.

ב"שתיקת הכפרים" הוא איש מע’אר, קן העורבים:

“בנקל תמצא אצלנו אחדים שיוכלו להראות לך אם תשאל היכן היה דר פלוני עבדול־עזיז"

*

הדין נחרץ, יודע יזהר כשהוא מאזין לתליינו (הסיפרותי). האקליפטוס הגדול נגדע, ומעתה תהיה שתיקה.

כך מסתיים הסיפור:

“זה מקרוב, לפני שבועיים או שלושה, עברתי לתומי במקום שמכבר לא הגעתי אליו, על יד ביתו הישן של הדוד משה. […] העצים שסביב הבית נכרתו. סיבות חשובות היו לכך, הסביר לי ישי, ותוגה בעיניו. ואולי אימת היותר־מדי היתה עליו. השורשים העמוקים יותר מדי והצמרת הגבוהה יותר מדי הפריעו […].

ואילו הגדול שבגדולים, אותו שקצת סיפרתי לך עליו, זה אשר ממרחקים היה נשקף ולמרחקים היה משקיף, אות וסימן לכל מה שיש כאן: הוא – היה כרות […] עד מסדו. קבוצה מיוחדת של דרוזים – הסביר לי ישי – הובאה לכאן, והם באלף תחבולות גמדים, ובתושיה וביוזמה ובגבורה, ובחבלים ובמוטות ובגלגלות, היטוהו וכפפוהו וניסרוהו וחטבוהו דחפוהו והדפוהו והוסיפו וכוונו מפלתו שלא תתערער על גג הבית הישן. וכל מאמציהם עלו יפה – והענק הוכרע ארצה ונפל, ונעשה לעץ נפול. סדן מיכרתו שלו לא הצמיח אף עלעל אחד. ורק חתך לא מישורי נותר תחתיו. עיגול לא שלם, עם זיזי שרידי שן המשור, וצלקות מכות הגרזן. וגם גידמות ורכסים חדים. משוסעי המפולת הקורעת. – וכל אותן צלעות כמעט, שנבלעו אז בהיקף המעגל השלם ואל תוך התמירות הנאה, נותרו עתה כמין מפרצים אכזבים, וחטוטרות גב השרשים הענקיים, הנאחזניים הללו, שנתבלטו בעוזם רגע קודם שנבלעו תהומה אל תוך בית האדמה האפלה פנימה – בלתי מובילים כלום, ובלתי מעגנים דבר. וזה הכל. איננו עוד העץ ולא תוכל עוד לראותו. כי איננו. גמור. האם זה סימן למשהו? או סתם ככה? מה אני יודע. מה אוכל לומר. מוטב ואחריש.”

*

את הסיפור שלח יזהר ל"משמר לילדים".

הקטילה הנוראית של קורצוויל הופיעה ב"דבר", בשני המשכים, ב־22 וב־29 לאוגוסט 1958 (גם קורצוויל, למרבה האירוניה, לא חסך במילים). ב־31 לאוגוסט שלח עורך "משמר לילדים" מכתב דחיה ליזהר, בו הודיע לו כי לא יפרסם את "הצניחה מן הצמרת".

ובספטמבר כתב יזהר את "ערמת הדשן".

[1] יוסי בן־ברוך, עיתון 77, 50-49, עמ' 56-59.
[2] ס. יזהר: על אפס ועל…
[3] כאן

הצניחה מן הצמרת

אירע פעם והכדור ששיחקו בו הנערים במגרש הפנוי הסמוך נתמלט ופרח לו ונתקע במרומי האקליפטוס שבחצר הדוד משה.

מסוערי משחקם רצו הללו, קפצו נלהבים ודלגו על הגדר של רשות־היחיד להורידו במחי אחד ולהמשיך בתנופת משחקם המתנשם – ובאו עד קורת העץ ושם נעצרו ורפו ידיהם. ניסו עוד קצת כה וקצת כה, ידו אבן והטילו זמורה יבשה, אף לא חסכו דיבור קשה או שניים, ולחינם. נתלקטו סביבו הגביהו גרון והפשילו ראש ונשאו עיניהם עד מרומי השמים.

אותה שעה היינו אף אנו, ישי ואני, שטופים במשחקינו שלנו בצל הבית – ונזעקנו דחופים לראות מקרוב בצעקה ההיא שהגרישה את שקטנו. מיד הוסחפנו אל שיבולת מעגל הומה ורוגזת, וככולם אף אנו היינו מטלטלים נטויי גרגרת, מופשלי ראש ומבליטי פיקה – תוהים ומשתאים אל גבהים לא רגילים – השמים והצמרת המהלכת בהם.

ומעמידה משתאה לישיבה של ארעי, ומישיבה לשכיבה, ומשורעים במעגל היו עינינו תרות ורואות כל דבר כבפעם הראשונה – כל אותם מרומים גדושי עלי העץ, וריטוטים וקרעי תכלת, שהלכו ונעשו שם עתה מיוחדים ומוחשיים ומתגלים מופלאים יותר ויותר, הרבה יותר מכפי שאפשר היה לפלל, לכאורה.

עץ גיבור ועצום היה הלה. גבוה ממתניו ומעלה מכל עץ. גבוהי הברושים שאצלו היו נמוכים. והאורן הגדול, כל צידו הצפוני היה מקורח ומחוק משבתו בצלו, הנמך מתחת עובי הצמרת; אפילו האקליפטוסים חבריו ואחיו תמו אי־בזה מתחת חלציו – וזה פרץ לו ויצא יחיד ומיוחד לשמים.

בוודאי שאלת לא פעם, או אולי נשאלת פעם, היכן הוא האקליפטוס הגבוה ביותר בעולם? וענית, או ענו לך, כי הוא באוסטרליה, או במקוה־ישראל, או בפתח־תקוה – ואילו אני תדע, תמיד הייתי בטוח כי אין גבוה מן האקליפטוס שבחצר הדור משה.
ביתו סביב היה מוקף טבעת מרובעת של אקליפטוסים, כולם עצי מידות חסונים ויפים, כולם השירו תדיר להבי עליהם ארצה ועבדול־עזיז היה מטאטאם לעולם במטאטא הקוצים הגדול, ומציתם ומעלה עשן עלי אקליפטוסים מיוחד בניחוחו הזה, אשר מי שנשמו בילדותו לא יוכל עוד לנשום עשן־עלים בלי לבקש בו טעם מיוחד זה (אולי גם יחסר לו דבר זה תמיד). אם כה ואם כה כולם, כאמור, השירו עליהם ארצה, ובבוא עיתם גם את אשכולות סביבוניהם, שישה שבעה באשכול האחד, כולם בבוא עונתם נתקלפו והשילו שלמות קליפותיהם, גליונות ארוכים וריחניים, שהעלו על הלב פסוקים יפים שונים מעין 'נרד וכרכם קנה וקנמון', 'מר דרור וקנמון בשם' ואחרים, ואשר תוכי חובם לעולם קריר־חמים וריחני. (מגע יד
שמנחש עליך מגעי רוך וחלקות וחמימות אחרים, שלעתיד לבוא, ועוד אינך יודע מה, לא לגמרי כאלה שבחובי סתר קליפה זו, אך שתחילתם כאלה. אפילו מלווה לעתים לעיסת עלי אקליפטוס מתוך מבוכה…). אלה חובי הקליפות עם אותה וורדות־מה ירקות־מה. ואותו חיוורון שבטרם השתזפות.
כך כולם. אבל מכולם עלה הוא, המצודד משהו ממיזח העצים הכללי שחגר את הבית סביב (והוליך עליו תמיד תנודות הלוך ושוב של אור־וצל סחופות רוח, וקול רשרוש לא פוסק מתמלמל אין־קץ) – ומסיבה זו או אחרת או מכל הסיבות כולן – עלה המצודד הזה ויהי לענק. פרוץ פרצה ענקותו הספונה בו ותכס על הכל. פרוץ פרץ ויעל. רם ונישא ונשקף אל הפרדסים, ועוד הרחק מהם, אל הכרמים, ועוד הרחק מהם אל הזיתים, ועוד הרחק מהם אל המישורים, ועוד הרחק מהם אל ההרים הרחוקים שבאופק הרחוק, ועוד הרחק מהם אל יסודי השמים הרחוקים ועוד הרחק הלאה. ותמיד היתה צמרתו הזו תמיד ולעולם נוסעת. פעם כנסוע גלי ים שליו ופעם כנסוע גלי ים סוער, בתבחשה ובהמולת אשדות, אף כי יש גם ובקול נכאים, או ברשרוש תנומות. שרק עלה פה עלה שם היה צונח ממנו חרש בלא משים, כצנוח נוצה.
מכל המקומות היו רואים אותו והוא היה רואה את כל המקומות. ומכל מקום ומקום היית מכיר על־פיו היכן אתה ולאן אתה. ואף ממקומות רחוקים ביותר, שכל הבתים האלה נהפכים משם אך לכתמי אודם. וכל האילנות האלה נהפכים משם אך לגבבי ירק מציף – צמרתו זו היתה מתנשאה הגבה למעלה, פרושה קצת, כמין מניפה פתוחה, או שמא כמין דמות יצור שהוא. אחד הנושא נרחבות ידיו מעל ראשו כשאת מתפלל ידיו השמימה… ראית צמרת זו ממרחקים ככל שיהיו – וכבר אתה יודע: שם ביתו של הדוד משה, שם חצרו הגדולה, המוצלה, המנוקה תמיד במטאטאו של עבדול־עזיז, שם משחקי השלווה אין־קץ עם ישי, בצל הבית ובין צללי צמרותיו.
וכך היינו מוטלים אפרקדן וצופים בצמרת שלו המתנשאת מעל ראשינו ומתנשאה, מנסים לטפס בו במבטינו, לפי שלטפס בו בפועל לא נוכל. נשגב היה מטפס בו. אדם לא היה בעולם שיוכל להקיף היקפו. או להיאחז בו אחיזה כלשהי. וגם מעם ארבעה חמישה מבוגרים ייבצר להקיפו בחיבוק. ואף לא זיז אחד לא תמצא על פני תימור קורתו הבריאה. ואף לא שקע קל שהוא על פני שלמות חלקותו. ועד רום שתיים שלוש קומות־בית, אין בו כל הסתעפות שהיא, ורק משם ואילך הוא מתחיל מסתעף, זרוע אחת לכאן ומיד שתי זרועות לכאן ולכאן, זרוע וזרועותיים אדירות, ומעליהן ומעלה כל אותו עֵנֵף מעוּנף הנושא משא כל הצמרת הכבירה, עד מרומי המרומים ולכל צד וצד, וחזור והתלות באשדות נשפכות אל כל עברי הגזע החסון הזה. גזע אחד ויחיד ונאה, אשר איני יודע מה עוד להעיד בו זולת אשר: גזע יפה. פשוט גזע יפה. נושא כל משא צמרתו כאילו שחוק היה לו כל הרום שמעליו. ויפה, כמו עץ יפה. כן, או כמו נערה יפה. נערה זקופה בחֵן ויפה (אף כי לא אז עלה על לבי דימוי מיוחד זה).
הבט־נא בקורת הגזע היפה הזה, אשר יש בה בבת־אחת כביכול מדקות הגבעול, מתמירותו ומאצילותו – וגם מכָבדוּת עמוד ירכו של הפיל וממוצקות מצעדו בל ימוט. שלמוּת מקשה אחת. חטיבה צינורית אחת, אשר מעגלותה מבליעה אל תוך חלקות היקפה המהודק, ארבע חמש רמזי צלעות, אשר רק עם פני האדמה הן מתפרשות ומתפרצות שם כחרטומי ספינה, ואשר מפני האדמה ומטה פנימה, הן נהפכות (כמרומז בחטוטרות המתבלטות מעל פני האדמה, קודם שתצלולנה תהומה), לזרועות מאחז ענקיות, הצוברות אליהן כל אותה הסתעפות פנימית, שמתחוללת בתוך דחיסות החשכה הסגורה, בתוך המעמק המוצק והבראשיתי שמלמטה, לאחר שאוחד בהן כל עושר ההתפצלות העמוקה יותר, הסבוכה והמסונפת: השורשים, השרשנים ועד שיער הידבקות הרך, כל אותה הצטברות של היקף ועומק תהומי רב יניקה ועצמה, שנתכנסה מיד לצאתה מעל פני סגור האדמה האטומה. ונתארגנה היטב בסדר היפה של המעגל השלם, בהיקף הארוז היטב, עד הראותו קל ונקי ונטול שום מאמץ, גבעולי כאילו, נערתי כאילו, עולה בדרכו ומוסיף ומתפצל במרומיו לסעיפים, לסניפים ולסעיפי סניפים, כבבואת השתקפות סעיפיו בתהומות הלא נראים, מהופכים בגלוי לסדרם הסמוי – ופורצים אל התכלת, היורדת כנגדם ומסתננת בעד מליוני חלפי העלים התלויים רוטטים, והמוסעים לעולם ונוסעים בירק וכתכלת ובזוהר רטוב־כאילו; עד שהופך הגלמי הכבד והסגור, העולה מן האפלה שמלמטה, והולך ונעשה למעלה לאשכול ריטוטים דקים ולזהרורי צחצחות.
אולם בהגיע עת התפצלות הקליפה היינו מסירים יריעות ארוכות, ואלה היו נגללות במהרה לכמין מרזבות, בטנן מוורידה ענוגות, וגבן חום־מאפיר מאובק וריחני ולאחר שחבטנו בהן על ימין ועל שמאל ואיש את רעהו, וניסינו לכתוב בהן מגילה כמגילת־קלף – פותתנו אותן לפיתים ושמנון ליבשן בשמש, שמא יסכנו פעם לפטם בהן את מקטרת החרס הישנה שהיתה לישי, ולנסות לקטר עשן בהתגנב (את חטאי אני מזכיר: בנסיונות העישון הראשונים, מרובי השיעול, המרירות והבחילה, נעדרי כל נחת שהיא – היינו מקנחים בלעיסת עלי אקליפטוס רעננים, אלה האדמדמים משהו, כדי שלא תחוש אמא של ישי בריח הקטורת – בקראה לנו לאכול קצת פירות, שהציגה בקערה עמוסה על גדותיה על שולחן המרפסת, ושאגב כך נעלמו כלא היו).

אך, מכל זה – איך מטפסים בו לעלות? אמרתי כבר כי גם ענפיו הראשונים, היו עבותים באדיר, ונסתעפו כרום קומתיים שלוש, והם שם חלקים ומוורידים מעוצמה ונשגבים מכל הישג יד, (אגב, התדע כי מעולם לא היינו משֹיאים עינינו כל־כך, עד שם? אולי מחשש לשאת ראש הגבה כל־כך, ולבקש שם מבט עיניים שאינן שועות אליך כלל?…)

*

וכבר היו בחבורה אחדים שהציעו לרוץ ולהביא סולם מנין־שהוא ולטפס. אלא שזו היתה הצעה כה נטולת שאר־רוח ודמיון, נוסף על היותה נמנעת: מנין יימצא סולם גבוה שכזה – עד כי אין פלא איפוא אם צפה מיד ההצעה המתקנת: סולם חבלים. שפירושה (לאחר סינון כל גוני האפשרויות הדקות השונות), להטיל למעלה פלצור חבל דק, ואבן, נאמר, קשורה בראשו, שתרוץ בראש מסע החבל ותקיף אחד מסעיפי הענפים ותחזור ותצנח ארצה מעבר מזה. כשהיא גוררת ומביאה אחריה את יתר החבל, ויש לנו אז בידינו חבל כרוך סביב הענף בשני ראשיו, וזה יסוד לכל מיני תכניות אפשריות נוספות. אפשר להרים אז סולם חבלים למרום, אם יימצא לך: ואפשר גם לענוב עניבה ולהושיב בה ילד אחד ולמשוך בראש החבל האחר ולדלותו למעלה, ולילד ההוא בחגורתו יהיו תחובים כמה וכמה ראשי חבלים נוספים, שבהם, לכשיגיע ליעודו המרומם, יתקין את המשך המפעל, משלב זה ומעלה, וממסעף זה, אל הבא אחריו, הגבוה מעליו כדי קומתיים, ואשר שם מותקע הכדור המבוקש. (ואמנם כבר היו בינינו אחדים שברכיהם פקו כבר למשמע סיכוי העמידה על הענף הגבוה, כדי לזחול ולטפס ממנו אל גבהי מחבוא הכדור – ולבם התחלחל מחולשת סחרחורת, ומחרטה גדולה). אינני יודע באיזו הצעה היית בוחר אתה – אנחנו נוכחנו מהרה כי אין כל חבל בידינו, והכל מצד זה חסר תכלית, אף כי שניים שלושה נשלחו דחופים לחפש בחצרות ובאורוות וברפתים ובעלית הגג, ולהביא הנה כל חבל טוב.

וחזרנו להציץ במרומים הבלתי מושגים. עורב אחד ישב לו שם וקירטע – לעורב קל. גם עלה גם רֶדֶת קל לו. אפילו את גוזליו יגדל שם, בקן הגדול ההוא הבנוי בראשו, משטח גס ורחב, שזוג עורבים אחד היה שם דייר עולמים. אף כי לעתות הסתיו היו כל ענפי העץ משחירים מבני עורב שהריחו את ימות הגשמים בבואם וכל סיעותיהם נתלקטו מעברים, והעץ הגדול הזה היה להם כהיות המגדלור לספנים, והיתה רצה שם מין צהלת עורבים קרקרנית, שאף אם אפשר, לעתים, קודם בוקר, כשאתה מכוסה עוד בשמיכה, לטעום בה, בצינת־בוקר צריחת־עורב זו, טעם יופי, ובשורת החורף הצלולה – הרי מקרוב היתה זו מין מקהֶלֶּת צריחות מתקוטטנית שכזו, שלא פעם היה נוטל הדוד משה בכבודו ובעצמו את רובה הציד שלו. מפטמו בשני כדורים, ויורה למעלה פעם ופעמיים, והללו היו מתבהלים שם עד שרשי נוצותיהם, וקופצים ונמלטים בבהלה ומפילים ארצה מין שקט עמוק, ומותירים בור דממה אין קצה ולא־תאומן, וחצי שעה שלמה היו האזניים מתרווחות, אף כי צופיות בקשב רב למה שעוד יבוא – כשסיימו הללו שלושה מחוגים רחבים סביב כל העולם סביבו. כולל שתי חניות קצרות וצרחניות על האקליפטוסים השכנים, בהוכחם מהרה בשכל העורב שלהם, כי אין טוב ואין גבוה ואין יפה להם בעולם הגדול מן האקליפטוס המיוחד של הדור משה: אומרים ועושים. ומיד בצהלה ובצחוק ובריבות מי קודם, ומי תפש מקומו של מי, וברוב תוכחות חכמי העדה אל צעיריה, כבר הם כולם על ראשי העץ, משחירים ענפים ומקדדים תחתיהם אח הגבוהים ואת הדקים שבבדים, ומתנפנפים ומתנדנדים – ולך טען אליהם טענות. (וכבר היה מעשה נורא בנכבד אחד שבא אל הדוד משה, וישב להמתין במרפסת, ובמגבעתו שהסיר נפנף ונפנף להשיב רוחו כחום היום, ועורב אחד חמד לצון, וכיװן והטיל מה שהטיל, וזה נפל והתבצבץ לו לנכבד על קרחתו המבהקת במין בצבוץ מלבין, נרפש ונתעב ומבחיל שכזה – שלא היה עוד כבזיון הזה וכרוגז הזה שרגזו הכל על עושה הנבלה – אף כי שניים, לפחות. נפלו זה בזרועות זה מצחוק נורא וגדול – ועבדול־עזיז נטל פח נפט ריקן ויצא לתופף בו עד יבושת ידו ועד עיקום הפח, ואף אנו נצטרפנו בתרועות ובצחוקים גלויים ובהקשות כאילו את שם המן הזכירו כאן, ולא שקטנו עד שקפץ הרשע המזיק ההוא וכל אחיו עמו, וברחו להם כל הליצנים במיטפח כנפיים אפל, ולא חזרו עוד לכאן, אלא רק כעבור חמש דקות – לאחר מחוג גדול אחד סביב, כולו מוסר כליות וחרטה. וחזרו). אלא שבקיץ, כאמור, לא דרו שם אלא אך זוג עורבים אחד, ושעות ארוכות היית יכול לראות את זה ואת זה מהם יושב במרומיו, מהרהר הרהורים גדולים, בלי שום שימת־לב לטילטולי הענף מעל תהום עשרות מטר, מסור כולו רק לחיקרי לב גדולים.

מהרה חזרו הרצים, וחבלים אין. זולת חוט משיחה כלשהו, וחבל כביסה שפרק אחד מחצר שכנתם, בעזמתו ובמסירותו אין קץ לכדור המותקע למעלה. ואין פלא איפוא שמכל התכניות הנפלאות, מעשה בגלגלת ובמדלה, מעשה בסולם חבלים, ובשאר נפלאות שבקרקס, החלו הכל נוטשים ומפנים יותר ויותר מבטיהם אלי, ואלי דווקא. למה? מה חטאי? לא כלום. שמע ותבין.

*

אני עצמי, בושה לספר, הייתי כה דק וכה דל וכה קל, עד כי לא רק שאמא נעצבה אל מראיתי ועל תאבוני ונמלכה בדעות רבות להועיל (אף כי ”דברים־טובים” הייתי טורף כאריה), אלא שהמורָה לטבע שלנו, היה מעשה, בבואה בשעור אחד בין המצרים ואיש מדרדקיה לא ירד לסוף הסבריה על מבנה גוף האדם, ראתה אותי ואורו עיניה מאוד: מיד הוצבתי אל שולחנה, ועשיתי כמצותה ופשטתי כותנתי לעיני הכיתה התמהה, ובמו אצבעותיה הקרות, החדודות, הצביעה אז אותה מורה מחוננה על צלעותי, ודרך עורי השקוף הראתה כל דבר נחוץ, והכל היה מוסבר אז להפליא, לולא, משום מה, היה הציבור משתנף מצחוק ומהנאה גדולה ויתרה, וחוששני כי לא על המורה דווקא צחקו ולא על הסבריה המלומדים; אף כי היא דווקא שהרימה קולה וצעקה שבעתיים על שאי אפשר להראות לנו לעולם דבר נאה שהוא, ועל בורות ועל קשיות לב. היא צעקה ולא אני.

קיצורו: דל ודק וקל הייתי מכל האדם. כמין חוט שערה מרחף. ובתוך חוט שערה זה פעם לב שלא איווה לו ולא ביקש לו מאלהים הטוב אלא שלושה אלה: ספרים הרבה לקרוא, מראות הרבה לראות, ולטפס, לטפס, לטפס, אל כל הרחוק, הגבוה והנבצר. אחת היא אם גבעה, אם עץ אם גג, וגם בסתם עמוד חלק תקוע וראשו בשמים, לא בחל – טפס טיפס עד ראשו ושם הציג רגל אחת ונתיישר ופשט ידיו למעלה. למה? ככה. אין סיבה אחרת. ומעשה בשבע שקמים בשורה אחת, שאפס קצה כל צמרת היתה נוגעת ואינה נוגעת בצמרת שכנתה – והוא טיפס ועבר משקמה לשקמה, על פי חוט היקף הצמרת, בראשונה עלה ובשביעית ירד ולא הגיע כף רגלו בקרקע בין זו לזו, וחבריו שלמטה, עצורי הנשימה, רק שרקו שריקה לאחר כל ענף דק שלא נשבר תחתיו, חלוף ועבור ברחש זיקית מחייכת; או מעשה בצינור דק תלוי בין שמים וארץ מגג בית רעהו יוסי אל הרפת שמאחור, שעליו הפסיע אותו דקיק כמרקד על חבל, ממש כשם שקרא בלילה הקודם בספר עלילות מפעים אחד, ואמא של יוסי כשיצאה רגע אחד למרפסת, חלשה דעתה, פקו רגליה, המרק שבאלפסה נתרטט ונשפך, ועל יוסי גזרה בחמוּר לא להתרועע עוד עם הזיקית, פן תסיתנו זו למדחפות, (לך הסת את יוסי לטפס! גם על הנוקשה והמישורית שבאדמות יתעצל לפסוע!) ואת מזליקה העוזרת שלחה במרוצה אל אמי להזעיקה בשוועה מרה: בנך, אבד בנך!… או מעשה באותו בית בן קומתיים שקצה צמרת הקזוארינה נע נד קלות, מכחולים מכחולים, כדי שתיים שלוש פסיעות ממעזיבת גגו – ואותו יצור, נתפעם לבו בגופו השקוף, ובריצה על רעפי הגג התימור, מבהיל כמה וכמה זוגות יונים מפחי שובכיהן המצומדים, ועם שהן פורחות זינק אף הוא עם כולן ופרח מעל הגג אל צמרת הקזוארינה הרטיטה וענוגת התנודות הקלות, ויוסי רק אז פקח עיניו להביט, לאחר שלא שמע כל התפצחות עצמות קלה על סביבותיו, ורק רעהו היה מתבודד שם למעלה, כבן עורבים אחד ומחייך ומשקיף על מראות העולם מגבהי הקן.

הרי לך מקצת מעשים, והוסף עליהם עוד פרט קל אחד זה להשלמת תוארו: מעולם, לעת ערב, לא חזר לביתו לכוס החלב, הסלט והחביתה ואל ספרו שיקרא בחביון השמיכה כשברום החדר תתפקק לאיטה תקרת העץ הישנה, תרחיש מן הדממה הגדולה רמזים וחריקי קסמים, מאיימים כשם שמדובבים דברי־סתר – והנה, מעולם לא חזר הלה לביתו בלא שמכנסיו, או כותנתו, או הא ודא, לא יהיו נתוקים, פצומים, פרומים, תלושים או חרורים מעט או יותר, ואמא תספוק כף אל כף ותאמר מה שאמרה לא פעם אלא אלף ואחת, מה יהיה מה יהיה, ותשחיל בעצב חוט במחט ותחפש לה טלאי נוסף להטליא את מדי העלילות, העצים וגגות הבתים.

*

לפיכך היו הכל, בלי שכדאי לציין מי התחיל בכך, הולכים ומפנים מבטיהם אלי ותולים בי עיניהם. ואני לעומת כל אלה כבשתי עיני בקרקע. אחר־כך התחלתי משיט אותן על פני הגזע העבה, העגול, החלק והגבוה אין־מאחז, והגבה אל הסעיפים העבותים המתרוממים מעל גובה גג ביתו של הדוד משה, ואל רום הצמרת הנוסעת ומסיעה תנודת צבא עלים ירוקים וזהרורי תכלת, והכל הוליכו מבטיהם עם מבטי, ויחד חזרנו והשפלנו וסקרנו רגע זה את זה, ושוב כבשתי עיני בקרקע; איך אפשר? ולו גם זיקית אשר כמוני – איך אפשר?

היה שם שלמהלה אחד, והוא גדול אויבי, ולא פעם היינו שנינו בריצה זה אחר זה, או זה מפני זה, והוא הציע דבר חכמה כזה; ילד על ילד יעמוד, וה'זיקית’ או ה'שלד' – כולם כנויים שלי וכרצונכם – יטפס מכתף זה אל כתפי העומד עליו. עד שיגיע אל הענפים המסתעפים. רעיון מלהיב כשלעצמו, וביחוד אם יהיה אותו שלמהלה עצמו העומד התחתון, שעל כתפיו יעמוד כל המגדל החי – אלא שאיש לא נתלהב לזה וגם לא אני.

ואילו ישי רעי התחיל פשוט מתקומם. 'לא מרשים!', פתח ואמר בתחילה, ובדברו נזכר מישהו, ודבר טוב נצנץ בעיניו, שמא הולך ישי הביתה ומוציא מן הארון את רובה הציד של אביו, ובירייה מכוונת אחת (אל עצמו נתכוון, שהוא עצמו יירה. שכן מוניטין של קלע יצא לו, איני יודע בזכות מה) – ומעיפים את הכדור הלכוד בעץ בנפיחת רובה אחת ויפול? רעיון גדול של אדם גדול! אלא ש… ובכן מה?

אין עצה ואין תושיה, אלא שוב מפנים הכל מבטיהם ותולים בי. נטלתי קורט קליפה ריחני לכרסם (זה המזכיר פסוקים ערבים מעין: קנה וקנמון נרד וכופר, ועוד דברים ערבים ורחוקים כמותם), וממני ראו וכן עשו כל השרועים במעגל, נטלו איש קורט קליפה לכרסם. והיינו מכרסמים כולנו קורטי קליפה ומהרהרים, כי אין מוצא, אלא שה'זיקית’ או 'השלד' חייבים לעשות חובתם – זו שעתם וזו חובתם – ואין מפלט ומנוס אין. ולפיכך קמתי אני ממשכבי והכל קמו עמי לראות מה. ושמא נוטלים אותי ארבעה נערים בריאים בידי וברגלי, מכאן ומכאן, ומטלטלים בתנופות הלוך ושוב אחת ושתיים ו־ש־לוש! – ומפריחים אותי הגבה אל הגזע, ואני כבר אאחז במה שאאחז ואמשיך משם והלאה במעשי הזיקית המטפסת על קיר חלק? או שמא נותנים בידי חבל ואני מקיף את הגזע ומטפס בו כאשר יטפסו גודרי התמרים, או שמא מביאים מוט מירכתי החצר – שמעו שמעו, רעיון חשוב – ומציגים אותו באלכסון לגזע ועל המוט תטפס הזיקית וממקום שתגיע – יתחילו להגביה כל הניצבים בזה את המוט, עד שיגישוהו אל המסעף הראשון? (ומשם והלאה? קודם יהיה שם ואחר כך נראה משם והלאה). ועם שהכל שוקלים וטורים, בכה או בכה, איך להפריחני למעלה, וישי רעי כבר נצנצה בו מחשבה לרוץ לקרוא, אם לאמי כדי לחסוך לה את בנה ולעצמו את רעו, או אם לעבדול־עזיז כדי שיגרש בזרוע נטויה את כל הפוחחים הללו – שקפצו בלא רשות את גדר רשות־היחיד וחדרו ובאו להכעיס. אבל אני ידעתי כבר איך אעשה. – ”רוצו הביאו מוט גבוה!' אמרתי. וקולי היה כזה שהושלך לרגע הס, ומיד נפוצו הכל לחפש ולהביא בשליחותי. וכבר הם כאן איש וענפו איש ומוטו אשר מצא עמו, ומכולם נבחר כלונס נאה ומיוחד אחד.

‘אולי לא כדאי?'… התחיל מישהו בהיסוס. אלא שלא היתה עוד סבלנות להיסוסים וכבר היה מאוחר. אני עצמי כבר הייתי שבוי רעיון מדליק שניצת זה עתה בלבי, אמצאה כה מרהיבה וכה נועזת ופשוטה לחלוטין. – כיצד? הנה כך: הגזע כאמור, היה נשגב מטפס בו. גם המסעף הראשון לא יצלח לכלום. אם רק לא תאמר לקנן שם כעורב זקן זה כל שארית ימיך. מלבד אשר כי מעל מסעף ראשון זה, חזר ותימר הגזע, עבה ועגול וחלק ולא יטפס בו אדם, וגם לא קוף מיער. הרי שלא דרך הגזע. מסקנה אחת, יסוד מוּסד. ואילו הגבּהַ, למעלה, במסעף גבוה יותר, וליתר דיוק, ממש בו במסעף אשר אל חיקו הותקע הכדור הפורח, זה שבשלו, כמדומה, היה כל הרעש – משם היה יוצא ענף חסון אחד, שלוח למרחב, יוצא ומוציא בדרכו סעיפים נוספים, שכל אחד מהם חוזר ומסתעף בדרכו ועד לפטוטרות גדודי העלים המתאוושיס ונרכנים למטה. ואילו הגדוד האחרון, שמקצה הענף ומטה הכביד מאוד ונרכן וירד בתלוי, כבקצת עצבות יפה, כבהרהורי שקיעת השמש, יורד ער תומו אל גובה קומת בית אחת, או כגובה קומה וחצי מעל הקרקע, ואילו הגעתי שמה ונתפשתי בעפי הענף הזה, אפשר היה בקצת זהירות ובהרבה השתדלות להמשיך על־פי אותו ענף. בלי לאבד את האחיזה, בלי להחליק, בלי למעוד, בלי להתלות חלילה בענף כוזב, שלא ישא גם במעט כובדי, ובלי להרתע מתנודת הענף ברוח, עלה ורדת לכאן ולכאן כל הזמן – ולהתקדם ולבוא עד הכדור החבוי, ובמגע כלשהו להצניחו – ולחזור אז ולרדת לאטי, איני יודע איך. (בני עשר, הלא תדע, חושבים רק איך לעלות…)

פשוט, לא? מרהיב נפש, לא? הוד וחדווה, לא? אכן, כולי כבר הייתי חדודין. אלא שכלונס אחד לא הספיק. ולפיכך בחבל הכביסה קשרנו כלונס אל כלונס, והרמנו את המצורפים ועדיין לא השגנו את הענף הגדול ותלוי, במקום שפלו. אלא שכאן נוכחו הנערים מה הדבר ואנה פני, וכמה מהם נתבהלו מאוד: 'מה? – נרתעו – ככה תעלה? והיו אף שהפטירו כי מוטב לחדול. הגובה היה רם, הענף היה נַד, והעלים היו כה דקים ובדיהם כה שרביטיים ותלישיים ו…’לא צריך! – יש לי עצה’ – אץ לקראתי אחד – אבנים! בואו באבנים! נעמוד כולנו שם – ובאבנים. ונקלע ונפגע!… והכדור יפול!'… אלא ששלמהלה דחה הכל בתוקף: 'סמכו עליו. על הזיקית!' – דחה הכל וחייך בבטחון. וקינח זיעה מחטמו ומסביבו.

אז נצנצה הדעת בלבי ורצתי לעשות. בקפיצת קופיף־היער הייתי בן־רגע בחובי האורן השכן, שבצל האקליפטוס. 'הגישו לי!' צעקתי תחתי, ואיש לא הבין מה להגיש ולמה, ורק שלמהלה הבין והגיש לי את הכלונסיים המחוברים. ועמדתי על ענף אורן צדדי וגבוה אחד, ודליתי אלי את המכשיר הנ”ל, ועוד עניבה ענבתי בראשו, והכל היה מוכן. הנה, שמע היטב: את הכלונס הטחתי ישר לפנים. שתתלה העניבה שעשיתי ותשתלב לרגע בזיז ענף עקום אחד, בן אותו סעיף יורד גדול שהזכרתי למעלה; ואך השתלבה זו לכהרף (וליותר מזה לא הייתי צריך), וכבר הטלתי עצמי לחלל, במלוא עוצמת התנופה והזריזות שהיו ברגלי הצנומות, ופרחתי מגובה האורן, בין שמים וארץ, כמטוטלת עצומה זו – מטיל רגלי בתנופה ששקעתי בה כל מה שהיה בי ויותר, וכבר רגלי חובקות את הענף ההוא האמור, המיוחל, ויותר מזה לא היה צריך, הרפיתי מן המוט וזנחתיו, ובתנופת משאבה, ידועה לי ומנוסה לי מימים רבים. התהפכתי וצלחתי בנקל והריני כבר יושב רכוב שם, ברום שלוש קומות בית מעל הקרקע, על־פי הענף, אשר למעלה, במקום הסתעפו מן הגזע, חבוי היה הכדור תכלית הכל – יושב לי ומתהדק תחתי, ולוקח הרבה אויר אל תוכי המתנשף.

(הזעקה שנשמעה או מלמטה, לא היתה אלא בהלת פלוני, אולי ישי, למראה הכלונס הצונח בהתהפכות אין אונים, או אולי אף חַבֵט חיבט את פלוני אגב כך).

לא נותר לי כעת, אלא לזחול על פי הענף ההוא, הקַשְתי הזה, המתקמר לו, החלק, הממעיד למדי, המתרומם והולך לאיטו מן הבלימה ואל הגזע המוצק. טוב שאמא שלי לא היתה שם למטה אותה שעה. אני לא שמעתי קול זבוב ולא כל קול שהוא, אבל למטה, סיפרו לי אחר־כך. אילו פרח זבוב היו שומעים שמוע, אבל לא שמעו. ולא ראו מלמטה אלא שתי כפות רגליים ושתי כפות ידיים, לופתות ומרפות והולכות לסירוגין ובהתמדה, על קמרון הענף ההוא. ואני אסור היה עלי להביט למטה. אסור להשתהות רגע להחליף אויר. אסור לפקפק. רק להמשיך ללכת. גם לא להרהר הרבה, לא בזאת ולא באחרת, ובעיקר לא ב: ומה אם אני נופל – – –

קשה לך לשמוע? ובכן בקצרה: כשכבר הייתי סמוך קרוב אצל הכדור ההוא…

למה נרתעת? אם לא קרה משהו? אכן, קרה. בוודאי שקרה. הפחות צפוי מכל. לא תאמין. דבר פשוט אבל לא ייאמן.

*

הכדור, אותו כדור עצמו שבשלו היה הכל, ואולי בשל תנודות־תנודות הענף שגרמה הליכתי הקצובה ומטלטלת עליו, נעתק אז ממקומו, רפרף אז קצת כה וקצת כה, ובחשאי ובפשטות שאין פשוטה ממנה, וכמי שנחלץ מכלאו – זע, היסס, ונשר פתאום למטה. בטרם פשטתי יד אליו, בטרם נשמתי נשימה, נפל. וזה הכל.

ומלמטה, לקראתו, עלתה אז תרועה רבה וצוהלת (וסבורים אולי היו כי בעטיי נפל הכדור…), ואילו אני, למעלה, מצומד בידי וברגלי נותרתי על מקומי, מגוּבָּן, כזיקית, על גבי הענף התלוי, לא לפנים ולא לאחור, מאוחז בחלקלקות בכל כוחי המתמעט, מרחף שם בלא שום סיבה מצדיקה שהיא, בלא שום תכלית של טעם שהוא. לחזור? להתקדם? לגמור את ההליכה ולהצמד אל חיק המסעף ולעצום עיניים? לנשום נשימה. ולחכות עד שאדע מה?… כפותי מזיעות. נשימותי נגרשות. לא להביט למטה, ולא למעלה, ואסור לחשב חשבונות על גבי חוט שיווי המשקל. ויפה מכל היה לנסות לחייך. וניסיתי לחייך. שווה־נא בנפשך.

ועתה? תנופת העליה החטופה התישה אותי למדי. טוב מכל היה לו הגישו אלי עתה סולם גבוה מאוד להורידני: או צינור גבוה לו היו נוטעים להחליק בו למטה בשופי; או קן העורבים לו היה רחב למדי לקלטני אליו, להתכנס בו ולהתרבץ קמעא ולהתרגע, או אילו… מה למטה? איני יודע. אפשר חטפו את הכדור שנשר ופרשו להם בחדוה להמשיך כמשחקם הסוער, או, אולי אפשר שהכדור אפס בעיניהם ורק רדתי בשלום אליהם נחשבת? ומי יודע אם יש אחד מכל העולם מציץ אלי עתה, אם לא רק הלה, העורב הזקן, מציץ מתוך תנודות העלים, ניבט בי בעיני חכמה ואינו שמח למראה עיניו?

נוסף על זה הלחיש בי יצר אחד להפזיל מבט, על אף הכל, ולראות איך נראה העולם ממעמד גבוה זה, שלא כל אחד זוכה לעמוד בו, ולצפות מלמעלה על עצים, על גגות־בתים ועל גבעות רחוקות, לראות איך כל דבר נראה ממושב העורבים ולקרוא: קוּקוּ קוּקוּ!… העולם הגדול!… – לולא שעלי לרדת.

להפוך פני ולחזור על עקבי – מן הנמנע היה, ואצטרך על כן להיסוג לאחור, רגלי בראש וראשי בסוף. להיות גושש דרכי בלא לראותה. נָשַמתי עמוקות. החלטתי ופקחתי עיני. גדודי עלים מוסעים ברוח הקלה ריטטו, תכלת הוסעה ביניהם, עד הרגשת סחרחורת. והרפיתי.

לרדת? לא לרדת? היכן צריכים אותי יותר, למעלה או למטה? כנפיים! כנפיים אילו היו לי. אלוהים, כנפיים! – בקצרה: אני הולך לרדת.

רגל אחר רגל. יד אחר יד. מקומר כגבו של חתול סומר. פסע אחר פסע. קצת מצחיק, לא? אלא שהידיים היו מזיעות מאוד וקליפת העץ חלקלקה מאוד. אחר כך נמלכתי ורכבתי על הענף, קושר רגלי מתחתי, ישוב ומהדיף עצמי לאחור, וזו דרך נחמדה, לא? נשמתי לאיטי, העולם כולו מתחתי, יום מחר מתחתי, והשנה הבאה, וכל השנים, החיים והכל. אני בגבהים שלי, השאולים מן העץ, גם שאר צמרות האקליפטוסים מתמלמלות מסביב, בירוק, ברשרוש, בתכלת. בזהירות הייתי מעביר יד אחר רגל לפסוח מעל סעיפים צדדיים שהשביתו את ההחלקה למשעי לאחור, כהחלק על מעקה גרם־מעלות, אתה יודע, ואחר־כך נעשה המדרון תלול מאוד, ותנודות הענף דווקא שם – הואיל ונעשה מרוחק יותר מן הגזע ותלוי יותר בחלל – התחילו מתעצמות למעלה ולמטה לימין ולשמאל, כסירה על שֹוא גלים, אבל אני לא הרפיתי, והמשכתי להחליק לאחור.

המתן. עד אנה? ומה כשיתם בעוד רגע עובי הענף, שכבר הוא אך קצת עבה מאצבע איש? כשכבר כולו מתפרק לבדים דקים ולעלים נתיקים בלבד, וכרום קומותיים מעל הקרקע – מה כעת? התמהמהתי במסעף ענפים דקים אחד, אחרון כמעט, והשתהיתי למצוא דבר שצריך להמצא, וחשתי איך כולי זיעה שוטפת.

העורב הזקן למעלה קרא קריאה.

אילו היה להם שֹכל למטה – היו רצים ומביאים שמיכה וממתחים אותה מכל עבריה, ואני הייתי אוסף ברכי בידי וחבוּק ככדור הייתי שומט עצמי אל חובי השמיכה הנישאת מתוחה. ראיתי כך גם בסינימה אצל כבאי האש, אבל לצעוק כל־כך לא יכולתי.

רוח טובה הפיגה קצת את הזיעה, אילו רק צינור גבוה מאוד וחזק למדי, ובחצי שנייה הייתי משתלשל ויורד כבר למטה, כשעוצם עיני רואה בדיוק איך וכבר הכל גמור, כל־כך אפשר, וכל־כך לא, שמונה או עשרה מטר ביני ובין הארץ, נע־נד בין צמרת וארץ, האקליפטוס הגדול הזה, רשרוש אין קץ אופף אותי סביב. כלום אין מוצא? אבוד? העזתי וניתקתי יד, מלקתי מסמוך לי עלעל צעיר אחד, נתתי לפי ללעוס. ללעוס בשקט וללעוס.

העורב הזקן היודע הרבה, קרא קריאה.

ופתאום התברר כי הכל יהיה טוב.

איך? מה קרה? כלום. עבדול־עזיז בא ועמד למטה, לא ראיתי אבל קולו שמעתי. אמר משהו למישהו. ואני ידעתי כי הכל יהיה למוטב. כי הרע נידחה. כי תנודות הענף הזה – תתחלפנה בעוד כלום בקרקע המוצקה, העומדת לעד. כי אין לאמא מה לדאוג עוד. כי לישי יהיה חבר להמשך המשחק. האקפוץ והוא יתפשני? היעלה לקראתי? היביא סולם? עוד איני יודע. אבל מדוע הוא מחריש? או כלום חזר והסתלק מזה? שב על עקביו. פורש ידיו: מקרה אבוד… או רק להביא משהו? מדוע שקט כזה למטה? לבי פועם והענף נע נד. רוח באה. רוח הים של שעה אחת־עשרה לפני הצהריים. עוד יהיה טוב יותר.

*

ראית מימיך שק תבן? כוונתי לאותם שהיו מביאים פעם על גבי גמלים, מכיכר הגורן עד בתי האיכרים? הרי זה שרוול ענק, קומת אדם קומתו, וכחיבוק שניים היקפו, וכבד הוא, אף כי אך תבן במעיו, עד כי גמל רק שניים כאלה יוכל לשאת, הלוך והפסע בלאט ובכובד.

שניים שקים כאלה הריץ עתה במריצה של החצר, זו שאוספים בה את שלכת עלי האקליפטוסים המטוטאים, להעלותם בעשן בין הרפת לאורווה. אותו עשן שריחו אינו נָמָר לעולם, שניים כאלה, בזה אחר זה, מפוטמים היטב ופיהם קשור בחוטים, טילטל והריץ עתה עבדול־עזיז במריצה, מלאים כאלה וממולאים שכל טלאיהם חישבו להתפוצץ מעומס, הביא ושיטחם נכונה מתחתי – ‘יאללה אינזל!' – אמר חרשי שהוא: בוא רד. באותו גובה קול ובאותה שיגרה פשוטה שהיה אומר לפרה שתבוא ותרד במדרגה הרפת, הכל פשוט מאוד וברור מאוד.

ואני? מוטב מוטב. כל מה שהוטל עלי לא היה אלא לציית ול'הפסיד גובה'. משמונה מטר לשבעה. ומשבעה לשישה, ולחמישה, ולפחות ולפחות, וככל שפחות – ייטב. ופירושו פשוט: לעבור מן הענפים העבים, אל הדקים מהם, ומן הדקים אל הדקים יותר, ועד הדקים שבכולם, התלוים להם מטה באותה תלות שוקטה של ענפי אקליפטוס תלויים סורחים מטה, ולאגד אז בכפי קווצה של כמה וכמה עלים אחרונים בטרם ינותקו מפטוטרותיהם הדקות – ולצנוח סוף סוף אל שקי התבן שלמטה.

וזה הדבר אשר עשיתי. ממש כך. איני יודע איך נראיתי לאחרים ב'הפסידי־גובה', הגבּה על גבי הענף הדק – אני עצמי הייתי לועס עלעלים אחדים ושוקד לא להכביד על כלום, ולהחליק מדק אל דק יותר, וממועט אל מועט ממנו, ופעם אחת, לבסוף, ידעתי בכולי כי הגיעה השעה, ובאותה נועזות חוגגת, שכל טפסן יודע, המעמידה הכל על חודה של תחושה לא מוסברת, באותו פחד ניבלם וְגַאוַת ביטחה מוכרחה –הרפיתי מכל, ועפתי.

לא כלום. הכל היה פשוט. גם עלה אחד לא ניתק. וכבר קמתי וכבר הלכתי שתי פסיעות. כאילו עתה הוא זה החלום. ואינני זוכר עוד כלום. רק את עבדול־עזיז. לא את כל האחרים. אולי לא היו כאן מעולם, אולי היו, אבל כבר הם שטופים בלהט משחקם. או לא כך, אלא רק לא רצו לראות בזועה שתהיה, כשעצמותי תתפזרנה. אבל עבדול־עזיז היה שם. אדם לא צעיר, אבל זקוף גו, שתקן, מלבין שפם, מטפחת לבנה־מתכילה ליפפה כיפתו, כולו כבד־ראש, וחוט של עצבות בהליכותיו (על דברים שהיו? או אולי על דברים שעוד יהיו?) – וחזק היה, ודייקן היה, ונקי היה, אף כי לעולם אינו אלא מטאטא את השלכת במטאטא הקוצים הארוך – ומובילה למדורה.

– 'כאתר חירך!' – באתי מתי שהוא ומלמלתי אל עבדול־עזיז בלא להגביה עיני מרגליו היחפות וממכנסי הבד הלבנים שלו, שהוא: רב טובך! – 'וחירך!' – ענה ואמר לי עבדול־עזיז חרש, שהוא: וטובך. ואני לא השאתי עוד עיני אליו. אילו השאתי, חוששני, הייתי בוכה, לא עליכם. מתנשם עמדתי אצל קורת האקליפטוס העגולה, העצומה, הנושאת הכל, והתמירה בחן נערה תמירה ונאה, אז בצנחי מעליו, ברדתי ארצה מחלץ את הכדור הפורח שכבר נחלץ מכבר בלעדי. וזה הכל.

*

כמעט הכל. לפי שעוד זה רציתי לספר לך ואחדל.

זה מקרוב, לפני שבועיים או שלושה. עברתי לתומי במקום שמכבר לא הגעתי אליו, על יד ביתו הישן של הדוד משה. הדוד משה כבר איננו. ישי עצמו כבר גדול ושלושה ילדים לו. ואילו העצים שסביב הבית נכרתו. סיבות חשובות היו לכך, הסביר לי ישי, ותוגה בעיניו. ואולי אימת היותר־מדי היתה עליו. השורשים העמוקים יותר מדי והצמרת הגבוהה יותר מדי הפריעו לנוות ביתו ונכרתו. על מצבתו של אחד או שניים מהם כבר התכדרה עלעלת עלעלים צעירים, מאותם שאקליפטוסים מחליפים בהיכרתם, אדמוניים ורכים, כמין תספורת נערה נאה. ואילו הגדול שבגדולים, אותו שקצת סיפרתי לך עליו, זה אשר ממרחקים היה נשקף ולמרחקים היה משקיף, אות וסימן לכל מה שיש כאן: הוא – היה כרות. ואף כי מצודד היה ולא היה בטבעת המגפפת את הבית הישן שמגרדת בגגו עם כל רוח, ולא סיכן לכאורה את מסד הבית – לא ניצל, והיה כרות עד מסדו. קבוצה מיוחדת של דרוזים – הסביר לי ישי – הובאה לכאן, והם באלף תחבולות גמדים, ובתושיה וביוזמה ובגבורה, ובחבלים ובמוטות ובגלגלות, היטוהו וכפפוהו וניסרוהו וחטבוהו דחפוהו והדפוהו והוסיפו וכוונו מפלתו שלא תתערער על גג הבית הישן. וכל מאמציהם עלו יפה – והענק הוכרע ארצה ונפל, ונעשה לעץ נפול. סדן מיכרתו שלו לא הצמיח אף עלעל אחד. ורק חתך לא מישורי נותר תחתיו. עיגול לא שלם, עם זיזי שרידי שן המשור, וצלקות מכות הגרזן. וגם גידמות ורכסים חדים, משוסעי המפולת הקורעת. – וכל אותן צלעות כמעט, שנבלעו אז בהיקף המעגל השלם ואל תוך התמירות הנאה, נותרו עתה כמין מפרצים אכזבים, וחטוטרות גב השרשים הענקיים, הנאחזניים הללו, שנתבלטו בעוזם רגע קודם שנבלעו תהומה אל תוך בית האדמה האפלה פנימה – בלתי מובילים כלום, ובלתי מעגנים דבר.

וזה הכל. איננו עוד העץ ולא תוכל עוד לראותו. כי איננו. גמור. האם זה סימן למשהו? או סתם ככה?

מה אני יודע. מה אוכל לומר. מוטב ואחריש.

על "דהרות אבירים"

א.

יולי 1958. חודש מאז יצא "ימי צקלג" לחנויות ועדיין אין תגובה. כלום. את מה שהולך ליפול עליו ילמד יזהר רק בסוף החודש, במסיבת יום ההולדת של עגנון.

אובייקטיבית הדממה הזו מובנת – יזהר הניח לפני הקוראים שני כרכים עבים כתובים בשפה המובנת רק למעטים, במבנה חדשני ללא תקדים, והעוסקים בדברים קשים ולא נעימים. תגובה רצינית לא יכולה להופיע בבוקר שאחרי. אבל ההסבר הרציונלי הזה אינו מרגיע את מי שיצא לשבור את השיא העולמי.

אולי כל המבצע ההרואי שלו בן שמונה השנים לא היה אלא נפל מטופש?

אחד ממשלי קרילוב מספר על נמלה גיבורה (חומית?) שלא רק שהרימה גרגר כבד נורא אלא אפילו קנה קש שלם. חברותיה לקן מעודדות אותה לצאת לככר השוק ולהראות את יכולותיה. ושם, בצידו של גברתן המנפץ שרשרות ברזל בשיניו ומניף סוס מעל ראשו – איש אינו משגיח בנמלה המרימה קנה קש.

הוא חש שכל העניין, כולל תקוותו שלו, היה מגוחך, מופרך, דון קישוטי. שהוא סתם חמור. והוא נזכר באירוע המופרך של מרוץ החמורים בו השתתף בנערותו, ויושב לכתוב את "דהרות אבירים".

הסיפור נפתח ומסתיים בחמור שמנסה להגיד משהו לעולם – לוּ רק היה זה מקשיב – ומה שיוצא לו היא נעירה.

כך בהתחלה: “מלים אחדות מתבקשות על נעירתו, כוונתי לקול נעירתו. לא רק על עצמת קול נעירתו הקורעת את חשכת הלילה החשוך ביותר ואת כל שטניו, אלא, ובעיקר, על מה שהיה אמור בה מכל הלב ובכל הדעת – כזאת, שכל העולם היה מפסיק וקושב לה, ולא יכול היה שלא להודות ולהסכים בחשאי, עד הימוג אחרון־הדי־הקול האומר ואומר הזה, ואומר לבטח.”

אבל העולם לא מקשיב. את העולם זה לא מעניין. וכך גם מסתיים הסיפור:

בעוד שאילו החרישו עד תום אותו רגע, היו עשויים לשמוע קול אחד, קול ממרחק, הד נעירת חמור שעמד בחצר רחוקה אחת ונער גדולות ואומרות מאוד, על דברים שישנם ועל דברים שאינם, ושהעולם חייב פעם לעצור ולקשוב אליהם. לקשוב עד תומם, עד הימוג אחרון הדי הקול האומר הזה, האומר ואומר הזה”

ב

לא רק יזהר שואף לגדולות. אחיו הבכור ישראל הולך בגדולות לא פחות ממנו, ושואף – לחמור גדול:

ולמה היה לו אחי חמור גדול כל־כך ומקושט כל־כך, כשכּל חבריו נסתפקו כרגיל בחמור קטן ועכברי? צריך שתדע משהו על אחי. לב טוב ורחב היה לו, וגם דמיון מרקיע שחקים.” (‘אחי חמור גדול’ אינו שגיאת הקלדה, כך במקור). “שכּן מתחילה היה לאחי חמור אחר, סתם חמור, אלא שהלה הובא לחצר רק מטעם אחד בלבד יען כי לא נמצא בו ביום חמור גדול ממנו. וכשנמצא פוטר הקטן וסולק ממקומו, נמכּר בחצי־חינם, הוחלף בחצי שק תבן אם לא בקליפת־השום. ואז הובא אלינו הלה, הגדול (שרק שמו מימי קטנותו נשאר לו), ויהי לנו חמור גדול, מהולל בחצרות הבתים, ובפתחי הקיוסק לעת־ערב, בהאַסף העם לדון על כל הנכבד והחשוב. לא יצא זמן רב וכל עדייו של חמור, המתחייבים ממעמדו ומערכו נוספו עליו, אוכּף ושקיים ואפסר מצויץ, ומי יודע עד היכן היינו מגיעים בתפארת, לולא הקיץ הקץ, כעבור מה, על ימי החמורים ועונת האופנועים הגיעה, ולא יצאו ימים רבים ולאחי, אהה, כבר היה אופנוע, ישן בתחילה, וחדיש וכבד ונורא, בסופו.”

שאיפת הגדוּלה מביאה על האח את סופו כשהוא מתחרה ברכבת; ועוד לפני כן מביאה עליו כשלונות מפוארים פחות כגון "מעשה כביר שנגמר כעבור שלושה חודשים כשהשוק היה מלא ירקות וממולא בחלקת עשבים גבוהה מקומת אדם, בתירס לא נקלף, באשפת פלפלים רקבים ועגבניות ממוּיחוֹת, סלט לעורבים ולתני הלילה, ולמשיכת כתף דוחה, לאמור אַל תזכירו ואל תזכּרו… “ או לרכש האבטיחים הגרנדיוזי ש"בסופו היו כתריסר אבטיחים מושלכים בליל חשיכה אחד, ליל קטב מרירי, בעיווּי פנים ובבלימת אף מנשום, נישאים בבחילה להיזרק הרחק, להיקבר מהרה, לבל יצחינו בעיפושם כל חלקה טובה".

ג

עוד ראיה לחמוריתו מוצא יזהר בטבעת. “בלא טבעת, תדע אין חמור. לא יועילו לך הכתלים, הגג, הדלת, המנעול הכבד, אם טבעת אין לך. ואילו אם טבעת כאן הכל כאן. כמובן: זו הטבעת שאליה מרתקים את שרשרת אפסר־החמור, המלובש על ראשו ועל צווארו.” וד"ל.

ד.

חמור מסוג נוסף הוא שמעון, בן דודו של יזהר מצד אביו.

בניגוד ליחיעם, בן דודו מצד אימו, שכמו יזהר חי בעולם הספרים – שמעון הוא איש הקולנוע (ובאותם ימים הראינוע): “שמעון ידע דברים שאנחנו רק שמועה שמענו מרחוק. שהרי הוא מתל־אביכ הוא בא. והוא ראה סינימות בשבוע אחד כאשר אנחנו לא נראה בחצי שנה.” (סינימה=סרט).

וכשהוא רוכב על החמור הגדול גם הוא בעולם הגדולה והתפארת. הוא “גדול מן הגדול ההוא ומפואָר ממנו, בשבתו על אוכף החמור כאילו היה סוס אביר, כאילו היה אציל זרזיר מתניים; וכל גינוניו של שמעון, שם בשדרת האקציות, גם נשתנו לפיכך והיו כגון אלה: כולו עֶדנה מובלגת, אצילות וגבורה מתאַפּקת.”

ועוד מעט יכה שמעון מכה גדולה ברעים: “שטף דהרתו כחניבעל, כיוליוס קיסר, כג’ינגיסׁ־חאן, כצלאח אֶל־דין, או כאברהם שפירא – […] היכה שמעון באלפיו"

גם גדולת הנצחון הזה מתנפצת אל קרקע המציאות כששמעון נופל מן החמור ושובר את ידו. ואז באה ההכרה הכואבת כי הגדוּלה לא נועדה לו, וכמה שלא יהיה גדול – רק חמור גדול יהיה:

בחור נחמד וטוב שמעון, רק לא נולד לרכּב על חמורים. גם לא על חמור דמוי סוס, כאילו זה באמת סוס, כאילו הוא פרש מהולל. אפילו היה זה חמור מעוטר שקיים מופלאי צבעים וגדילים מתנפנפים ופניני זכוכית כחולה למזל – לא.”

והרע מכל הוא ההחמצה של הרגע בו יכול היה לזכות לקשב, לקשבן של זהבה ודוידה האהובות: “ כשהכל נגמר ושמעון חזר והופיע יום אחד […] וידו מגובסה לה ומצהירה בלבנה החגיגי, ושרוול אחד מרושל וריקן על חולצתו עד קנאָה וזהבה ענובת הצמות היתה שם, ודוידה ירוקת העיניים עמדה שם מוקפת דבּרנים, ועל לוח־המודעות שממול היו נשקפים כל השמות של שחקני הסינימה החשובים באותיות רבתי כל אלה נשתתקו אז אליו בבואו, והכל השיאו והביטו בו ובשרװלו הריק ובזהב רעמתו – ביראת כבוד מיוחדת, שכדאי לזכות ולנקוע למענה גם שתי ידיים ושתי רגליים – והיתה הרגשה גדולה וחשובה ומרוממת, ונכון היה וטוב להתחיל להרהר במיטב הדברים המהוללים, שהלכו הלוך וצוף מעלה מעלה, כראוי להם, קודם שיפתח שמעון ויתחיל בסיפור עלילותיו בכפר כשבּיתק את הרגע המיוחס הזה, בגסות לא תכופּר, אותו גזוזן שמן ומזיע, אשר פתח וקירקר בקולו המיושן, מימי אודיסה וקודם, ואמר כדרכו פזמונו האחד בנוסחו הקבוע: 'למי גזוז?' – כאילו הכל כבר ראינו, כאילו מעולם כבר היה כך, וכאילו אין שום חדש תחת השמש"

ה.

אז לא ללכת בגדולות? כמה חמור הוא השמח בחלקו?

יוסי רעי נסתפח לחבורה על גבי חמור שאין בו שום סימן גדולה שהוא, מחוץ לאוכף־קש גדול ויָשָן, שתיבנו השיפודי בּיצבץ דרך השק הבלה ורצע כל חלקה טובה בבשר ירכיו"

לא משמח ביותר, כנראה.

הנה יוסי, שום דבר. הכל כתמיד.”

לא רק לנצח לא שואפים הצמד הזה, יוסי וחמורו, עצם השתתפותם במירוץ נלעגת: “הרחק נותר הלה נפתל עם חמורו, שאחת גזר כי לא ירוץ ויעבור עליו מה וכי מתעב הוא מירוצים, תחרויות, מכות, צװיחות, והכל; וכי אם עוד יוסיפו להרגיזו הריהו פונה וחוזר ישר הביתה. אל אבוס בעליו!” “עכברו של יוסי […] עבר פשוט להליכה, כן, כשיוסי מערה עליו כל חמתו בקול צורח, בדרבּון עקבי סנדליו, בצליפות עקומות ונוקמות בשרשרת האפסר, ובחרפות שבושה לחזור עליהן, ואשר חמורו נפטר מכולן בעיקומי עכוזו לצדדין, בשימוטי ראשו לכאן ולכאן, עד עורר סכנה כי אמנם פתוח יפתח עתה בריצה – אלא שלכיוון ההפוך”

ו.

אבל אם חמור – אז חמור עד הסוף. ותמיד לכתוב נכון ו"לאמור נכון עד זוב דם", ובלי לוותר.

תמהני עד כמה אנשים צעירים מסוגלים לקרוא את המסופר, להבין אותו, ובפרט לקלוט את כל משחקי האסוציאציות שישנן בו – כיום כשחדלו ללמוד תנ"ך.

דווקא סיפור זה מצטיין בריכוז ובכמות הגדולה של מילים נדירות, יחידאיות שבו, ובהטיות סהרוריות של שמות ופעלים. מין התרסה כנגד אלו שקשה להם לקרוא סיפור של חמור.

תיבנו השיפודי’ (האוכף ממולא בתבן שגבעוליו מבצבצים מתוכו ודוקרים את ישבנו של הרוכב); מִסְבך רשתות העפאים’ (ענפים צעירים סבוכים זה בזה) ‘כידודי השמש’ (הבהקי השמש) ‘מטליפים’ ‘נטליף’ (ההליכה האופיינית לחמור, על טלפיו(רגליו)) ‘נֶקש’ (נקישת) שפלנים (כפופי ראש, מכונסי זנב) נבוּק ובקוּק (ריק ומרוקן) זרבובו (חטמו) עקודות פסי לובן (מוקפות בפסים לבנים) ליל קטב מרירי (לילה של שדים ורוחות [איוב]) קרבול (חומר חיטוי) חרורה (מחוררת) הערינו (שפכנו בנדיבות) תומר מקשה (צלמית של תמר) סינימות (סרטי קולנוע) צפורי נחמדי (באידיש: אינגלע פייגלע [וגם ביאליר]) גביניה (גבותיה) יבבת ניכפים (קולות שמשמיע אדם בהתקף פסיכוטי\ מחלת הנפילה) מדחפות (נדחף חזור והדחף) דלוע (דלעת) גזוזן (מוזג הגזוז בקיוסק) משציפם (גורם להם להעלות קצף) מטוייף (זרוע טיפות) לטאין חמקמקין (לטאות חומקות) רהטה (דהירה מתונה) באין מכלים (ללא התנגדות ועלבונות) חוטט (מחטט, בפראות) סילוּד (בחילה, אי־נעימות) אפסר (חלק מריתמת החמור) משעטים (שועטים) בוצין (סוג של קוץ) נפרעים (מקבלים מקדמה, “לוקחים פור"), מהוה בהוה (משומש, עייף, חסר תוקף) ערוד (‘זברה’) רכבותיו (הארכופים שלו) נתהלם (לקה בהלם) צבה (מתנפחת) איבזמו (רכס את האבזם) דרדקיו (תלמידיו הקטינים)

ז.

דהרות אבירים" כתוב ברוחם של "שלשה בסירה אחת" ו"מועדון הפיקוויקים" – הומור אנגלי. חלקים ממנו הם פרפרזה על קטעים מספרים אלה.

כך או כך – "דהרות אבירים" זרוע פנינים נפלאות. מרגישים איך נחה עליו הרוח כשכתב.

הנה אחדות.

גם חמור יכול לרוץ שם, כמובן, אם רק ירצה או אם רק היטב תזרזהו לרוץ, במדקרות מסמר ובחוד מקל ובקריאות מעוררות שונות, המתישות את הצועק יותר משמריצות את הנצעק ארך־האזניים.”

לא תוליך חמור שולל. עד מהרה יודע מבוהם זה כי כל הרעש אין בו שום הכרח מוכרח, וגם לרוץ אין שום הכרח, וכי אפשר פשוט גם לחדול ופשוט להלך כ’בני־אדם', הליכה שפויה כחום היום"

אותו בּרוש בודד, זה המדולדל התקוע שם, האל יודע לצורך איזו תכנית שנתבטלה, גלמוד וערירי בערבה (אם אך לא לחפצם של מליון השבלולים הלבנים, שנאחזו בקורתו השדופה, כניצלים ממימי המבול)”

חמור זה או אחר, משום מה, ואולי מעוצם ההמתנה ומגודש ההתרגשות, נטה לו פתאום צוואר ושלח ראש, בניגוד לכל הצפוי, וליחך לו איזו יבלית סרוחה ומטופשת אחת, שנראתה לו ירוקה קצת מיבלית אחרת, והרי זו מציאה גדולה והכרחית!”

השקיים הצבעוניים, אשר האבטיחים במעיהם, מתבדרים לצדדים, פקעת המשי שעל ראש בחיר דרדקיו של 'רבּנו הנבון' מתפרחת, והכל מופלא מאוד וחגיגי מאוד. (לו נזדמן עתה לכאן רבו הנבון, היה מבטל לאלתר כל דעותיו הקודמות, מוחק כחצי־תריסר 'בלתי־מספיקים', מזומנים לו עמו מראש, ורק נשטף הערצה לדמות מקסימה זו)”

כל קוער האדמה מלא שמים. כל השמים מלאים תכלת. והתכלת כולה שמש. והולכים לנו ומהלכים. ריח החמורים עולה. על מה מספרים כעת? היינו הך מה. למה כבר שותקים? היינו הך מה. חירות נרחבה ונרהבה. הפשוט ביותר צוהל ומצטהל. התמים ביותר, הנמשך ונמשך לו, ונמשך עוד ועוד, מלוא השמים ושמש מישור, ועוד הלאה. וככה. ועוד. ועוד.”

דהרות אבירים

תאר לך את גודל ההפתעה, על גבול התדהמה, שנפתענו כמעט נדהמנו. כשיצאנו בוקר בהיר אחד לחצר וראינו לפנינו את חמורו החדש של אחי!…

אך מוטב שנפתח ונספר אחרת. למשל כך:

*

שבת אחת, אחרי־הצהרים, יצאנו למסע רכיבה של תענוג על גבי חמורים. שמעון, כראוי לאורח, קיבל את חמורו העצום של אחי, חמור שחור וגמלוני, אשר שמו, אגב, היה ג'אחיש: אני הייתי רכוב על חמור שכננו, אשר נתנו לי בלא־חמדה – למה לעייף חינם בהמה עלובה ביום השבת? – והוא יצור קטן ואפור כעין העכבר; ואילו יוסי רעי נסתפח לחבורה על גבי חמור שאין בו שום סימן גדולה שהוא, מחוץ לאוכף־קש גדול ויָשָן, שתיבנו השיפודי בּיצבץ דרך השק הבלה ורצע כל חלקה טובה בבשר ירכיו (שלא להזכיר עתה את יחזקאל המכונה 'המשונה’, שהזדנב אי־שם באופניו החורקים, מבקש לו נתיבים קשוחים יותר בדרכי־החול הטובעניות, והוא שייך ובלתי שייך לחבורה, כאשר תראה עוד להלן).

p1מיד עשינו שורה אחת. ראש זה בזנב זה, כדי לצלוח את המנהרה הצרה מתחת למשוכות האקציות שבין הפרדסים, וקול חדוָתנו החריש בלא קושי כל קול זולתו, קולות ענוגים כולם וחרישיים לפי דרכם, מהם צפצוף ציפורים, מהם צרצור צרצרים, מהם טרטור מנועי הבאֵרות הלא־פוסק ושריקותיהם שמקרוב ומרחוק. ואַך קולנו מילא הכל, פטפט בצהלה, אגב הרכנות־ראש מפני צליפות עפאים נמוכים וקוציים, אף כי פורחים.

את הדהרות התכװנו לפתוח מיד בתום הפרדסים, במישור החַמְרָה הגדול והמעשיב שלהלן, בואכה הכפר הערבי. ובינתיים היינו חבויים כולנו מלמעלה ומעברים במִסבך רשתות העפאים, העלעלים, כוכבי הפרחים, וניצוצות הִתבהקות כּידודי השמש שהתפוצצו אל עינינו – ואילו מלפנים חסם הכל מפנינו אותו ג’אחיש, החמור השחור של אחי, אשר לא רק קומתו הגבוהה וגוו החסון בלטו מעל כּל, אלא גם הדר־אוכּפו ותפארת גדילי השַֹקיים שקישטו בצבעים עזים ולוהטים את השלוה החמה, האפלולית, ומחקו לחלוטין וכיסו כל זולתם, ועשו את שאר כל חמורי השיירה, על רתמתם הבלויה ועל דמותם הצנועה, כעשות חג גדול את שאר ימות השנה.

וכך היינו מטליפים בנחת במנהרת האקציות הארוכּה, שהחול הרך הבליע אליו כל נקש פרסה וכל פסע שהוא – וגם נוסיף כך ונטליף, עד שנצא מקץ כל הפּרדסים, באופן שאפשר לחטוף עתה ולאמור מילה או שתיים על הרכובים ועל הרוכבים.

*

על שאר החמורים, כאמור, אין מה לומר הרבה. הן יודע אתה: מאותם שפלנים, מצומצמי כרעיים, המטליפים פעמיהם ברצףאין־קץ, תּקְתְּקָנִי וחדגוני, פסע בצד פסע, מכשילים כמעט ברך בברך אחוריוֹת עצמם, בטלטול שלאחר יאוש, ופס רחב מחוּקֶה להם על אחוריהם, מעשה מחגורת החבק האחורי שליטש את עורם שם עד קרחה, מתחת לתנודות חסרות־החיים של הזנב חסר־הדמות, כשראשם הגדול מותלה שמוט, כבד מהם, וכל הוייתם כמראה אוּכּפם, ואוּכּפם כרוכבם, ורוכבם נבוּק ובקוּק, רק לשאת ולהחריש.

ואילו ג'אחיש הלז היה משונה מכל, מיוחד מכל ובכל אשר לו: הוא גופו וכל לבושיו אשר עליו. חמור שחור היה. גבה קומה, בריא וחסון (אף כי ג'אחיש, כידוע, אינו כי־אם עיר בן־אתונות, גור, טלה, עופר, או גדי רך…). חמור שחור, כאמור, שזרבּובו הצהיר בלובן בריא, וכן כרסו הלבנה, חזהו וקדמת קדומותיו. בקצרה: מאותם החמורים אשר להם תלדנה הסוסות פרדים. מאותם אשר בלא אַרגז לא תשיג לעלות גבּם, או בלא רכובות תלויות הנמך, או בלא סיוע מסייעים, או בלא קפיצה של ממש, אם אך לא נמלך הלה וזז ונעתק פסיעה, ואתה פורח ומחטיא ומתיישב ארצה בחבטה רעה מתחת זנבו, ככלימה ובמפולת קשה.

מלים אחדות מתבקשות על נעירתו, כוונתי לקול נעירתו. לא רק על עצמת קול נעירתו הקורעת את חשכת הלילה החשוך ביותר ואת כל שטניו, אלא, ובעיקר, על מה שהיה אמור בה מכל הלב ובכל הדעת – כזאת, שכל העולם היה מפסיק וקושב לה, ולא יכול היה שלא להודות ולהסכים בחשאי, עד הימוג אחרון־הדי־הקול האומר ואומר הזה, ואומר לבטח.

*

ולמה היה לו אחי חמור גדול כל־כך ומקושט כל־כך, כשכּל חבריו נסתפקו כרגיל בחמור קטן ועכברי? צריך שתדע משהו על אחי. לב טוב ורחב היה לו, וגם דמיון מרקיע שחקים.

הנה, כששמע אחי על אחד מבני האכרים שעשה לו רבע דונם פלפלים והוא מקווה לעשות הון – קפץ וחכר לו מיד עשרה דונמים שלמים ומלאים, ושכר לו חמישה פועלים, ובשבוע אחד מלא גבורה ותנופה משחר עד חושך עשה עשרה דונמים שלמים ומלאים פלפלים, עגבניות, ותירס בין הערוגות, וגם תעלות־השקאה חפר לו והעביר צינורות־פחים, – מעשה כביר שנגמר כעבור שלושה חודשים כשהשוק היה מלא ירקות וממולא – בחלקת עשבים גבוהה מקומת אדם, בתירס לא נקלף, באשפת פלפלים רקבים ועגבניות ממוּיחוֹת, – סלט לעורבים ולתני הלילה, ולמשיכת כתף דוחה, לאמור – אַל תזכירו ואל תזכּרו…

או משהגיע תור האבטיחים, וכל בחור בעמיו היה מביא הביתה ביום שישי, בשובו מן השדה, שתיים שלוש גולגלות אבטיחים גמלוניות, עקודות פסי לובן על שלמות ירק סגלגלותם – אבטיחים ברוּרים ושקולים בכפות, שהעיקו עליהם בכפותיים למדוד בשלותם, והקישו בכף פשוטה לקשוב להד סומק פנימיותם, אף בּדקו יובש פיטם עוקצם הקטוף, עדות לבגרות ולכשרות – ורבו בחזקה עם הערבי המוכר, שנשבע ליפיים 'על הסכין'! – ושבו והורידו לו גרוש מכל מחיר שנקב הלה באלה ובחרמה ובזקן־הנביא, וגדשו כל אחד משני השקיים שעל החמור, וגם על האוכּף הניחו אחד, ואת כפם הגדולה עליו (שואבת לתוכה חלקלקות קרחת); אחי כנגדם היה חוזר הביתה בשיירה קטנה, הוא בראש וחמורו עמוס יפה יפה על מידותיו, ואחריו נגרר בשני חמוריו ובנזיפות לא מעטות על עצלותם, אותו אחד מוכרן וכל מרכולתו אתו, להביא הביתה ליום שישי לאכול אבטיחים – אכלו רעים, שתו ושכרו דודים! …

ובסופו היו כתריסר אבטיחים מושלכים בליל חשיכה אחד, ליל קטב מרירי, בעיווּי פנים ובבלימת אף מנשום, נישאים בבחילה להיזרק הרחק, להיקבר מהרה, לבל יצחינו בעיפושם כל חלקה טובה, וזמן רב עוד היה עומד בחלל־הבית ריח מקמק איום ומחליא, שלא הועילו כנגדו כל מירוקי אמא ושטיפותיה בסבון ובמים, בליזול ובקרבול; ואף התנים חדלו מבּוא בתחומי אדמה חפורה אחת עונה שלמה וארוכּה; אף כי, ניתנה האמת להיאמר, טעמם של האבטיחים בעודם בכבודם הראשון – לא היה כמותו לעסיס, לסומק , למותק, ולא לחינם היו גרעיניו פנימה מוקפים זר שחור כמין טבעת; הלא הוא הזן 'אוּם־חסנה' המהולל בתהילות; אף־על־פי שאנחנו נרפאנו בעונה ההיא מאכילת אבטיחים ומראיהם בלבד היה מעלה קֶבֶס ומעורר זעווה.

כך אירע גם בעניין החמורים. שכּן מתחילה היה לאחי חמור אחר, סתם חמור, אלא שהלה הובא לחצר רק מטעם אחד בלבד – יען כי לא נמצא בו ביום חמור גדול ממנו. וכשנמצא – פוטר הקטן וסולק ממקומו, נמכּר בחצי־חינם, הוחלף בחצי שק תבן אם לא בקליפת־השום. ואז הובא אלינו הלה. הגדול (שרק שמו מימי קטנותו נשאר לו…), ויהי לנו חמור גדול, מהולל בחצרות הבתים, ובפתחי הקיוסק לעת־ערב, בהאַסף העם לדון על כל הנכבד והחשוב. לא יצא זמן רב וכל עדייו של חמור, המתחייבים ממעמדו ומערכו – נוספו עליו, אוכּף ושקיים ואפסר מצויץ, ומי יודע עד היכן היינו מגיעים בתפארת, לולא הקיץ הקץ, כעבור מה, על ימי החמורים ועונת האופנועים הגיעה, ולא יצאו ימים רבים ולאחי, אהה, כבר היה אופנוע, ישן בתחילה, וחדיש וכבד ונורא, בסופו.

וכך אירע שתחת חמור קטן היה לנו חמור גדול ונהדר. ומן ההוא, העלוב, לא נותרה לנו בחצר אלא הטבעת, וכשבאנו לבנות לג'אחיש החמור הנכבד מעון להשתכן בו – לא היה לנו למענו אלא רק אותה טבעת בלבד. שכן את הסככה העלובה, העשויה ענפים ושקים בלויים, ספק סוכָּה בכרם ספק מלונה במקשה, פירקנו בבעיטה אחת, והפשלנו שרוולים להקים לו דירה תשווה לו סביב הטבעת. אלא שאתה תמיה ואינך יודע כלל מה טבעת ואיזו היא.

ובכן, שמע בני:

במעונו של חמור תוכל לוַתר על הכל; על דלת, על גג, על כותל אחד ועל כולם, ורק לא על הטבעת. בלא טבעת, תדע – אין חמור. לא יועילו לך הכתלים, הגג, הדלת, המנעול הכבד, אם טבעת אין לך. ואילו אם טבעת כאן – הכל כאן. כמובן: זו הטבעת שאליה מרתקים את שרשרת אפסר־החמור, המלובש על ראשו ועל צווארו.

לפיכך חפרנו אחי ואנוכי, עוד אז, בימי החמור הראשון, בור לא בלתי־עמוק, עירבנו תערובת מלט וחצץ וכורכר, תקענו בלב הבּור קורת־ברזל חרורה בראשה, שתצא מעל מיפלס פני הבּור, יצקנו סביבה את גוש־הבּיטון והוספנו חישוקי־ברזל וכל פסולת נקרית בחצר, לרבות מסמרים, חוטי־ברזל וסיר ישן שנזדמן לידינו, וכן כמה וכמה אבנים כקדקוד לגודל – וימים אחדים אחרי־כן נצטוויתי וקיימתי והשקיתי במים רבים מסד איתן זה. לבסוף אמרנו כי־טוב, והשחלנו בנקב שרשרת עבה וקצרה, ובפטיש הכבד נחסמה עינה של אותה הטבעת – וכשהיה הכל שלם כדי כך, יצקנו רצפת־ביטון סביב, מותירים רק את עינה של אותה טבעת פקוחה ממעל – ותהי לנו טבעת. את זו, מעתה, לא יסיע לא כוחו של חמור ולא כוחו של סוס. ולא צמד פרדים, וגם בטרקטור – טענו המבינים שבחברי אחי – לא תעקור את הטבעת הזו ממקומה: הבּוז לגנבים בלילה. כעת יבוא חמור לחצר.

עד כאן מעשה הטבעת. ומאז היה לנו חמור.

אז הקמנו את מעונו החדש של ג'אחיש הגדול, מקורות ומקרשים של ממש, חדשים, לבנים וריחניים. ואת כל אשר הקמנו יומם ביגיעה, בתושיה וברִוב הכאות־פטיש, שצלצלו והלכו עד פסי־הרכבת, ומעבר להם הרחק לתוך הפרדסים – במגע רגל אחת, בגישוש שוגג אחד לאחוריו, חיסל ומוטט אותו עיר בלילה ההוא. ומזלו שכּרדת הלילה לא הספקנו להעלות קורת־גג על ראשו, שכן אחרת – שם היתה קבורתו, או שהיה מתארע שם מחזה־אֵימים בחשיכה: כשחַיה כלוּאָה בין קירות נופלים וסגורה בין קרשים היתה מבעטת שם והופכת שמים וארץ.

*

מה עוד? נסתפק הפעם. אלה מקצת שבחי ג'אחיש, חמורו הגדול של אחי, עד שהחליפו באופנוע הנורא.

p5

שבחי הרוכבים

דומני כי השארנו את השיירה טופפת בחשאי בכחול הרך שמתחת חופת־המשוכות האפלולית – ועדיין טפיפה זו לא תמה, ודבר לא סיפרתי לך עוד על הרוכבים. ובכן, כדי שלא להעדיף חמור על רוכבו, נוסיף מלה או שתיים.

הנה יוסי, שום דבר. הכל כתמיד. נֶמֶש לא נגרע ולא נוסף על שלל נמשיו, אשר בזק בוראו על חוטמו ועל סביבו, ביום בוראו אותו בחיוך. והנה אני לפניך, אף אני כרגיל, כאשר תוכל לראות פה בתצלומים הישנים: יצורון שהוא, דק וקל ודל.

אבל שמעון זה, שזכה כראוי לאורח, בחמור הגדול ובכל תפארתו, זו אשר בעצם ידינו הערינו עליו (אף כי נתקשינו מאוד באִבזוּם האבזם של חבק הבטן המסורבל) – הוא היה מיוחד ושונה. ישוֹב ישב לו זקוף כתומר מקשה. בלורית בהירה היתה לו, זכה ומתפרחת כערימת־משי קלה לכל רוח מצוייה, עד כי עיניו הדקות, חטמו החד, שפתיו המצומתות וסנטרו המובלט – נצטבעו בגון אותה ערימת־משי מופלאה והאירו כנוגה וָרוד, טוב־לב מאין כמוהו. אנחנו כולנו היינו מחרישים ושמעון לא פסק מקסום לנו בסיפוריו.

שמעון ידע דברים שאנחנו רק שמועה שמענו מרחוק. שהרי הוא מתל־אביכ הוא בא. והוא ראה סינימות בשבוע אחד כאשר אנחנו לא נראה בחצי שנה. מרוב סינימות אשר ראה לא היה זר לו כלל עניינו של פרש ושל תארו הנאה אשר יתואר, בשבתו על האוכף. ובדמיונו ראה לפניו, כמדומני, את דוגלאס פיירבאנקס, אם איני משבש בביטוי (הוא, שמעון, קפדן גדול הוא בביטוי ובהיגוי שמות מופלאים עד היום הזה!). או שמא גדול מן הגדול ההוא ומפואָר ממנו, בשבתו על אוכף החמור כאילו היה סוס אביר, כאילו היה אציל זרזיר מתניים; וכל גינוניו של שמעון, שם בשדרת האקציות, גם נשתנו לפיכך והיו כגון אלה: כולו עֶדנה מובלגת, אצילות וגבורה מתאַפּקת. אלא שאַגב־כך לא פסק גם מספר לנו סיפורי בית־ספרו המהולל בתל־אביב, מעשיות על אותם יצורים ניפלים ומשעשעים המכונים לעתים גם מורים, וזמירות זימר לנו על פלוני מהם שכינהו בעליצות אין־חסד בשם 'רבנו הנבון', וכוונתו אל נכון למשהו מועט מזה – שכן היה הלה, מסתבר, טורח לא מעט, ונזעפות למדי, לעשותו את שמעון זה נבון יותר, מנומס יותר, ושקדן יותר: כוונה שעלתה לו. לאותו מורה־להועיל בלא מעט רמזים שאנו שאגנו לשמעם, וחמורינו זקפו אזניהם בתמיהה, ומשוכות האקציות, שמעולם לא שמעו כזאת, התאפקו מאוד. וביחוד הֵרענוּ תרועות גדולות כשסיפר לנו שמעון כיצד גירשוהו יום אחד הביתה, לבסוף, אל אביו, לאמור: ‘בלא אבא, צפורי מחמדי, אל תשוב ואל תראה פניך פה!' – ואיך רק השתדלותו של אביו (אף הוא איש טוב ומיטיב, שקט ונוח לבריות, ולא ניכר בו כלל כי את תל־אביב הוא בנה, ראשון בראשונים, וכולי, וכי גם היה מזכירן של כמה אגודות ציוניות כאן ושם ביֶליסוֶוטגראד ובאודיסה ובשאר מקומות שבין הים השחור והים התיכון – כולו נקי ומטופח וקרחתו כשמשת־חלון ממורקה היטב – מראה שהביא כנראה את שמעון בנו להרהור ולמעשה, ולהתמסרות לגידול רעמת משיו שעל ראשו, לסרקה וללטפה ולמששה, בטרם יקיץ עליה קץ הקרחה הצפויה) – השתדלותו של אבא, איפוא, גרמה ל'רבנו הנבון’ לחזור בו, ולהסכים להחזירו אל קהל דרדקיו, וגם זה רק בשבעה תנאים קשים ומפורשים והחלטיים.

אבל מה 'רבנו' ומה תבונתו כנגד מה שידע שמעון בסינימות. כלום שמע 'רבנו' מימיו על אישיות מקסימה בשם רוּדולף ואלנטינו, אדם עשוי להפליא? או על פלוני בשם רַאמון נובאַרו המחוטב להלל? או כלום ניסה כמה הנאה יש בעצם ההגייה המדוקדקת של שמות כאלה, בכלאחר־יד מהודר, באינפוף פה ושם ליתר אצילות? או כלום ראה בחלום הלילה דמות שובה לבבות ושמה, אם איני מערבב גרטה גאַרבּוֹ, שעיניה מישירות, פיה גדול, גביניה משורטטים בעוז, ואשר לעולם אינה מחייכת עד שפעם היא מחייכת והלב נמס אז לקראת חיוכה ואין לעמוד בפניו? מה יודע 'רבנו' הלז, זולת אשר בתלמידיו נוזף בקול עייף, ואת נחמיה בעל רעמה השיער המופלאה טילטל וגירש למדחפות, הוא נחמיה אשר לא עשה כלום, אלא בלב שיעור התלמוד רק ביקש רשות ויצא לרגע, ורק חזר כעבור זמן מה והוא מסופר חלק עד עצם הקרקפת שלו, בוהק כדלוע לבן. – ובכיתה, בלב שיעור התלמוד, פרצה אז יבבת ניכפים, 'רבנו' נתעלף, השאגה חלפה ביעף את כל המסדרונות, ואותו נחמיה גופו, בחור תם וגלוח כדלעת, בידי המנהל וסגנו, השמש הגדול והשמש הקטן, ו'רבבו' המתאושש מחזיק מאחור, הונף בתנופה וטולטל באחת עד בית אביו ולתוך חיקו ותהי הארץ כמרקחה…

שער נא מעתה, רחימאי, מה עשוי 'רבנו' כזה לדעת, דרך משל, כשמגיעים אל המופלאים שבבני אנוש, הלא הם שחקני הכדורגל המאושרים, אשר בשמאלית שלהם יבקיעו פינת השער הימנית, בעוד השוער, אחד בֶּרגר כמדומה, לוחך עפר מלוא פיו, בהחטיאו בעיטה יחידת סגולה זו; או, דרך משל, מה ידע ‘רבנו’ הידען יותר משידע שמעון לפרטי־פרטים על רצח ארלוזורוב על שפת־הים; או, דרך משל, כלום שמע 'רבּנו' מימיו, או שמעתם אתם מימיכם, על אותו גזוזָן שקיוסקו בפינת הרחוב והשדרה, ואשר במחוַת־יד מהוקצעת אחת היה זולף עסיסיו הצבעוניים ומשציפם בכוס, בזרם הגזוז, מאביך הכל בבועות ובקצף, מרים ומשפיל וחותם בדחייה קלה של הכוס, מתוך השתחוָיה קלה והספגה כללית של השיש המטוייף, במומחיות ובזריזות של עושה־להטים, וסוקר מגבוה ודוחה כל נסיון של קירבת יתר, באמירה קצרה שיש בה הרבה יותר ממה שתראה לכאורה בקלותה: 'למי גזוז?' (שהפכה זה מכבר לאימרת־כנף, ששימושיה רבים גם שונים, הן בשיעורי 'רבנו' והן בפגישות בין־ערביים, כששורקים לזהבה ומטיילים עם דוידה, עד עצם שפת־הים, לראות בשקיעה). ואילו כל אותם הפוחזים שסביב אותו גזוזן, עיירים צעירים, עומדים ונוערים בנחת, ואחר מכולם שנתכוון לסלק ולשתות כוס חינם, בהבליעו כוסו במהומת הקח־ותן, נתפס כרגע בכף: 'כמה עוד?' תופסו הגזוזן ומכלימו ברבים, נוסף על מה שקוראו מייד בשם: 'אתה שם, נכדו של בְּיֶלוֹצֶרקובסקי – אתה!' כי על־כן מיודעים המה לו כולם, גם אבותינו גם סבינו, עוד מסוכת האקליפטוסים בימי הגרוש מתל־אביב, ועוד יותר מימי אודיסה ויֶליסאוֶוטגראַד, והרבה קודם, עד כאן.

*

כזאת וכזאת ובדומה לזאת, סיפר לנו שמעון הרוכב בראש, ספר והרעיף אמריו לאחור, כשהוא מפליא לשבת באוכף כאחד הפרשים הניפלים ידועי השם, כל עוד נתמשכה הדרך במנהרת האפלולית המוצלפת פירצי זהרורים פורצים, כצווחות מתפוצצות, אך לבסוף נסתנוורה היציאה לקראתנו, כשיצאנו מעוצמי עיניים בבת־אחת מתחום הפרדסים, ומשעול החול הרך – סולת זהב זו, הטובענית, הקרירה – נתהפך בבת־אחת ונפתח להיות כיכר המישור הגדול, אותו כיכר מישור חשוף אין מחיצה ואין קץ; ואשר מעצם המקום ההוא מתפשקות המשוכות ויוצאות להקיף את הפרדסים לכאן ולכאן, להיות חומה בינם לבין החשוף ושם גם מעניפה לה, מימות עולם, שקמה עבותה אחת, ושם גם נעצרנו לראות ולדעת ימינה או שמאלה.

ואל יהא לבך קל במקום ההוא. אמת, כיום אינו אלא סתם מקום שותק אחד, עם עץ עתיק אחד, כצאתך ממיצר האפלולית הנוחה, אל ארץ השמש הפתוחה (תכונה שהולידה תלי גללים לא־מעט סביב קורת השקמה רבת הצלעות, מעשה בהמות שנאסרו שס לשעה קלה עד יפוש הנופש עד יגמע סיגריה של פוגה) ואילו בלילה היה זה המקום האחרון, שבין הישוב ובין החוץ־לישוב. בין הבטוח לבין המופקר, בין היבשה לבין הים הגדול הסודי והנורא. ביום – שום דבר, בלילה הכל אפשרי וגם כל הייתכנוּיוֹת האיומות ביותר.

מפתח זה שבין המשוכות באו ה'מאורעות'. כאן בדרך נרצח השומר. לכאן רצו במקלות וברובים ביום ההתנפלות, כשהפעמון צלצל ברעש. מכאן גם היו באים חלומות־הזוועה בהקיצך בלילות חרדה. ואילו כעת – אין כאן בלתי אם שקמה עבותת־קורה ודלת־פארות, קצה תחום הפרדסים, סוף המשעול המחופה, והמוני לטאות רצות כה וכה, מהן ממש רצות ומהן רק פספס טביעת רגליהן ושיטוט זנבן נותרו בעפר. והלאה מזה נשתרעה אדמה שטוחה, נתנוצצה שמש מבהקת, ונתפזרו מרחבים לכל עבר – כרצונך והרבה יותר.

תמו כל דיבורינו ונשתתקנו. הכל היה שם שקט לגמרי. גם קשב־רב־קשב לא יציל קול. אלא רק לאחר זמן, בכבישת נשימה. כבת־קול הקונכיה הריקה. רינת מירוץ מעוף האדמה הענקית על ציריה. ועוד הרחק, בשולי השוליים, מחוקים כמעט אבל ישנם, היו ציקדים בטלים אחדים, שצרצרו בהתמדה לא פוסקת: גם קול ציפור זו או זו שצייצה ונתעלמה במישור: וחרגולים כלשהם, שניתרו וחדלו; ולטאין חמקמקין שרצו ואבדו; וקול מנוע באר רחוקה בתקתוק אין קץ – רק אלה היו מעולם הממשות, אלא שלגמרי מאליהם, אחוזים בקיומנו מאליהם. ולא ידענו כלום.

p2

ואילו ג'אחיש נטה עתה זרבובו, ריחרח ונשף קצת כה וקצת כה, וחזר ונשא ראשו בהרבה כובד־ראש, ופער פתע לסתותיו ונער נעירות גדולות וחזקות מאוד. כאילו חזה דבר שהוא הולך ובא ומתחיל. האל יודע מי ומה.

לעומתו נתנשמנו אנו קלות ואמרנו: לדרך. וגם טיפסנו ועלינו ויצאנו ברהטה קלה. לאן? לשם. ישר לשם. זה הכל. אדמה כבדה אדמת־השדה הזה. לפיכך פסחו עליה ולא נטעוה פרדסים (האוהבים, כך היו סבורים פעם, רק אדמת חול־חומר בלבד). זעיר כאן זעיר שם היו הערבים חורשים שם וזורעים תבואות קיץ או חורף, חלקות אובדות ולא נודעות בתוך הכִּיכּר. עדרים היו מתעלמים בעשבים היבשים, שבחורף גדלו בכל כוחם ובאין מכלים דבר, ועתה היו למיתרים יבשים לנגינת רוח אחר־הצהריים. כיכר מישור נרחב, סדוק ובקוע בימות החמה, ומדמנת רפש צמיגה בימות הגשמים. ואין כמוהו טוב לרצים ולריצות, לרוחות רצות, לאבקים רצים, לסוס רץ, לשור רץ (עקוץ קרציה או רוח־תזזית, עד כי יפרוץ נוגח וחוטט בקדמותיו בפראות, ומעפר בעפר) לילד רץ, וגם חמור יכול לרוץ שם, כמובן, אם רק ירצה או אם רק היטב תזרזהו לרוץ, במדקרות מסמר ובחוד מקל ובקריאות מעוררות שונות, המתישות את הצועק יותר משמריצות את הנצעק ארך־האזניים. (אגב, היה מעשה, לא תאמין, ואוירון אנגלי אחד, על שני טייסיו, נחת על גבי אותו מישור, וגרם לריצה כללית מן הכפר הערבי, מן השכונה ומן המושבה – אלא שהלה נזדרז ופרח באבק נורא, ויהי הדבר לפלא ולשיחה ימים רבים). ואגב, גם באופניים, כשרוצים. וכשלא חוששים לפנצ'ר, אפשר לרוץ ריצה גדולה, כמו שתראה עוד מעט.

טוב. והיינו, כאמור, מרהטים לנו קלות, בספק־ריצה ספק־תנודה, אותה שאין בה משטף הדהרה הקצוב, המדביקך לאוכף וסוחפך בעוז – ולא מנחת ההליכה השפויה, אלא אך כמין תנודה לא קצובה וטרטרנית, המזיחה אותך לאחור, מן האוכף ולאחור, ומאחור אל הזנב, וכמעט ולא נותר לך חמור – ובטנך מתפרכסת בטלטלה, מעיך מתקפצים, ואתה צפוי כל רגע, ממש בניתור הבא, להישמט ארצה לחרפה – ומוטב על־כן אם לדפוק בבהמה ולדהור, או לצמצמה להליכה של נחת, ובלבד שלא להתבחש בסילוּד הזה – אהה, אז הבה נא, בואו נרוץ!

הו, והכל היה פתוח!

פתוח היה מאוד וחם. חטמינו הנביטו זיעה. וגמענו לנו פתיחות. והרוח הסתובבה לה בפתוח דרך חירות. והקוצים האווישו להנאתם. ואבק התפרחח לו קצת כה וקצת כה, ואף פעם לא יותר מזה. ולא שום בהילות לשום דבר. לא שום הכרח לזה דווקא או לא לזה דווקא. באורך־רוח כה ענק וגדול – עד כי לעתים היית מתמלא חלחלה. ספק־דאגה ספק־חרטה לא ברור על מה ולמה, ושב וזונח וקורא דרור ללבך.

הטלנו מרות בחמורים בקול גדול להדהירם. אלא שלא תוליך חמור שולל. עד מהרה יודע מבוהם זה כי כל הרעש אין בו שום הכרח מוכרח, וגם לרוץ אין שום הכרח, וכי אפשר פשוט גם לחדול ופשוט להלך כ’בני־אדם', הליכה שפויה כחום היום – ואף חדלו מיד, בלי ליתן טעם ובלא להתפעל עוד מקול קריאותינו המעוררות. אבל באמת אין טעם לרוץ דווקא, כשאפשר להתקין את הישיבה על האוכף, להסב את שתי הרגלים לצד אחד, כרכיבת נשים, ולהצטפף ולשוחח לנו בנעימות במרחב הפתוח, או לשתוק, או לשוחח קצת ולשתוק קצת, או כך או כך, או גם כך וגם כך, ובכלל לא כך – והכל.

הולכים ומהלכים. חמור אחד נעצר פתע למלוק לו ראש־עשב אחד. שהיה נראה לו ירוק טיפה יותר מאחרים, עד שכמעט ונשמט מעליו רוכבו, שגער בו ואף משך רגע בשרשרת האפסר בנקמנות, שחדלה עוד קודם. הולכים ומהלכים. לא שכחתי לספר לך כי בשקיים שעל אוכפו של ג'אחיש הגדול היו צפונים שני אבטיחים גמלוניים מזה ומזה? ובכן, היו; וגם מתופיני השבת של אמא היו שם בשקיק, מאותם המפוטמים תפוחים וצימוקים, וכשניעף נשב, וכשנשב – נערוך לנו זבח קטן. הולכים ומהלכים. הכל פתוח ואפשר. אורות פתוחים רצים על פני השדה. הקורטמים האפורים מבהיקים. באור כאילו־רטוב, כל קוער האדמה מלא שמים. כל השמים מלאים תכלת. והתכלת כולה שמש. והולכים לנו ומהלכים. ריח החמורים עולה. על מה מספרים כעת? היינו הך מה. למה כבר שותקים? היינו הך מה. חירות נרחבה ונרהבה. הפשוט ביותר צוהל ומצטהל. התמים ביותר, הנמשך ונמשך לו, ונמשך עוד ועוד, מלוא השמים ושמש מישור, ועוד הלאה. וככה. ועוד. ועוד.

ריצת הרצים

ואילו עתה פתאום, מניין שהוא, ואולי מתוך סדק שבאדמת הערבה הקלוייה הזו – צץ לפנינו, בפתע מפתיע, באופניו הישנות והחבוטות, בציצית שערו המכסה כל פניו ומותירה רק זוג אָזניים כמפרשים ופה מחייך בשיניים לבנות מאוד – יחזקאל הלז המכונה 'המשונה'.

אהלן, יחזקאל המשונה! מה לך פה? מי לך פה? מניין בחורצ’יק ולאן? – אבל לא אנחנו שאלנו, כי אם הוא פתח ואמר לפנינו, 'אה!' שמח מאוד ובמלוא חיוך שיניו ואזניו. איך מצא אותנו? או זה מקום שיטוטיו שלו מעולם? או את ריח האבטיחים והתופינים הריח בחטמו המחופה וילון שיער? אבל מה לו ולנו – הוא, היצור המשונה על אופניו האלה, בלב הערבה הריקה – ומה לו ולדרכינו, ולרכיבתנו שכבר נתעייפה קצת?

– אֶה! – צחק לקראתנו יחזקאל המשונה, בלא עיניים, אלא בפיו ובאזניו בלבד.

– מה נשמע? – שאלנו אותו מבלי דעת מה נשאל. היינו פתאום כאן רחוקים מכל מה שידענו, זרים בשדה הגדול והריק וקצת אפילו פתאים, משום־מה.

– רוכבים? – עלז הלה לקראתנו בקרבת מקורבים.

– רוכבים. – אמרנו לו באותה פתיות וגם בדאגה מתקרבת, בלא דעת מה. והוא עלז מאוד לדברינו, כאילו סחנו ואמרנו מי יודע מה, ואף צחק מאוד, ממלוא לבו (אנחנו לא כל־כך). וכעת מה? הוא לכאן ואנחנו לכאן? או כולנו כאחד? ובכלל, אנה פנינו, בעצם?

לא קשה לשער כי מכל זה מה צריך היה לצאת, אם לא שנצא עתה לתחרות דהרה רבתי? לא שום דבר אחד אלא זה בלבד. מוכרח היה שנעשה מעשה, לכאן או לכאן.

וכבר אנו בתוך העשיה. משעטים אל כיכר התחרות, אשר אינו אחר אלא שדה היבלית הנמוכה, אצל אותו בּרוש בודד, זה המדולדל התקוע שם, האל יודע לצורך איזו תכנית שנתבטלה, גלמוד וערירי בערבה (אם אך לא לחפצם של מליון השבלולים הלבנים, שנאחזו בקורתו השדופה, כניצלים ממימי המבול) – חלקת־שדה נאה ופנויה שאין עליה אלא אבק חום וחם, מעל כסות היבלית היבשה, ומעל קוצן כה וכה, או בּוצין כה וכה, ובכל השאר הריהי מגרש מירוצים הגון מאין כמוהו.

מה עוד נותר לפנינו מעתה? לא נותר דבר, אלא רק להתייצב בטור אחד, לציית להוראות: 'למקומות'. 'היכון', ו'רוץ !' – ולרוץ.

אלא שכאן התערב ובא יחזקאל 'המשונה', ובוותרו על תכניתו המקורית להיות שותף בתחרות החמורים על אופניו האלה, הצורמניים – חייך אלינו חיוך ששלושה־רבעים ממנו נתכסו בציצית שערו היורד על עיניו ועל חטמו – והתנדב בהתלהבות לשרת את המפעל אחרת. (ואולי רגלים יש להשערה כי ריח האבטיחים והתופינים הקסימו נוסף על החברותא שלנו שנראתה בעיניו מאוד, וביקש לשדך לעצמו להיות שותף מלא, בזכויות מלאות, והוא כנראה גם יהיה זה שיפלח למעננו את האבטיחים בסכינו העוקמנית שלו, ויצננם פתוחים לרוח, ובלבד שנִראהו כאח לנו… ובעצם. למה לא?)

וכבר מדהיר הוא, יחזקאל המשונה, את אופניו החורקניים, הללו שאין דבר בעולם או בזמן שיכול להרע להם, ובצהלה גדולה, שהרוח נשאה מרביתה הטובה אי־לאן, נפרד מעלינו והותיר עמנו ובינינו משהו אשר הוא לא זה, לא לגמרי זה…

טוב. והריהו כבר מאתנו והלאה. אופניו כבר זרוקים בבוז, מופקרים ארצה, וברגע שיעמוד וינפנף אלינו בידיו, חמש־מאות מטר מאיתנו, מהלאה לברוש – ברגע ההוא יהיה נתון האות לפרוץ ולדהור.

עתה נתעורר, כמובן, לבבו הישר של שמעון חברנו. אין זה הגון, הכריז באזנינו, שנעמוד כולנו על קו־התחלה אחד – ג'אחיש בשורה אחת עם שני העכברים האחרונים שלנו. ולפיכך מן הראוי שנצא אנחנו ונעשה לנו קו קדמי, שבו אנו נפרעים מראש על גודלו ורוב־כוחו של ג'אחיש; ועדיין זחוחה דעתו של שמעון: 'עוד קצת,' הוא מציע מרוב יתרון ולב־טוב – 'זוזו עוד קצת!' ביקש וגם עשינו כבקשתו.

ההתרגשות עלתה. והמתח. לא כלום עדיין. אלא רק מחכים בקוצר־לב לקפיצתו של יחזקאל שם, מלווה תרועה ונפנוף ידיים לאות ולסימן – ונרוץ בדהרה הגדולה. לולא שחמור זה או אחר, משום מה, ואולי מעוצם ההמתנה ומגודש ההתרגשות, נטה לו פתאום צוואר ושלח ראש, בניגוד לכל הצפוי, וליחך לו איזו יבלית סרוחה ומטופשת אחת, שנראתה לו ירוקה קצת מיבלית אחרת, והרי זו מציאה גדולה והכרחית! וכשמתכעס יוסי על התנכלות נפשעת זו של חמורו (וגם האוכף, אל תשכחו היטב הרגיז את יוסי, עקץ עקצהו במיטב לובן בשר ירכיו) ונוטל ומלקהו בנקמנות בקצה שרשרת האפסר – מתבהל זה, כביכול הופלה מאוד לרעה, ומתחיל מנתר לו בעלבון; ושמעון, שמאחור, במרחק הכבוש שנטל לו, סבור כי זו כבר הריצה הגדולה, ונבהל ותוקע נעליו כדרבנות בצלעי ג'אחיש השליו, וקורא קריאה אינדיאַנית נוראית, והלה נעקר ומתחיל נושף ופונה לו ימינה ומתחיל רוהט מערבה לעבר השמש היורדת, ונוצרת מהומה קשה, שצריך להתייגע לא מעט עד שתשקט ועד שיוחזר הכל לדריכותו הראשונה הנכונה, שמלפני המירוץ, והכל צופים אל יחזקאל ואל אותותיו.

p3

– האות! האות! – מדוע מחריש שם יחזקאל המשונה? צועקים אליו לעוררו – יחזקאל!.. – כנגד הרוח – 'נו!' – צועקים אליו לדרבנו ולהזכירו חובתו כדי שיקום ויצעק סוף־סוף ויריצנו – וההוא, במרחקיו, שומע קולנו בלי קושי, ומתעורר וצועק אלינו עם הרוח לאמור: 'מה?' מהוּה בּהוּה, שמקפיץ אותי עם עכברי שלי כנשוך ערוֹד, ומתקלקלת שוב השורה וההכנות והכל.

אכן, לבסוף עלה הכל יפה וכבר היינו בריצה. וג'אחיש, כמובן, בנקל אמר ורדף והשיג אותנו, כששמעון זקוף מעומד על רכבותיו, כפרש אמיתי על כּיכּר התחרות, המושכות אסופות בידו זו, ובידו זו הוא מנפנף בכאילו־שוט, לא־נראה, כאשר יש תמיד בסינימה, – השקיים הצבעוניים, אשר האבטיחים במעיהם, מתבדרים לצדדים, פקעת המשי שעל ראש בחיר דרדקיו של 'רבּנו הנבון' מתפרחת, והכל מופלא מאוד וחגיגי מאוד. (לו נזדמן עתה לכאן רבו הנבון, היה מבטל לאלתר כל דעותיו הקודמות, מוחק כחצי־תריסר 'בלתי־מספיקים', מזומנים לו עמו מראש, ורק נשטף הערצה לדמות מקסימה זו), והכל גם הלך אמנם להיות אז יותר ויותר זורם בתפארת מיוחדת – לולא נמלך דווקא אז עכברו של יוסי – שהיה מורעב למדי כנראה – וחדל מרוץ, והסתפק ברהטה מקפיצה ומטרטרת, וגם זו נתמאסה עליו מהר, ועבר פשוט להליכה, כן, כשיוסי מערה עליו כל חמתו בקול צורח, בדרבּון עקבי סנדליו, בצליפות עקומות ונוקמות בשרשרת האפסר, ובחרפות שבושה לחזור עליהן, ואשר חמורו נפטר מכולן בעיקומי עכוזו לצדדין, בשימוטי ראשו לכאן ולכאן, עד עורר סכנה כי אמנם פתוח יפתח עתה בריצה – אלא שלכיוון ההפוך, כנגד פניו דווקא, לעֵבר אבוס בעליו – כּוונה שלא הצליחה לשכּך את יוסי אלא הוציאתהו מכליו, והולידה צעקות מתוך התרגשות פראית, וקללות סדום ועמוֹרה ביום היהפכן על פניהן!

אף אני התמדתי לבלבל את חמורי ולהסיח דעתו החמורית ממזימה שנתקעה בו בעיקשות: לעצור באמצע הריצה ולמלוק לו בשפתיו ראשי עשבים מזדמנים, ובכל מיני הערמות וצריחות ונפנופים הצלחתי להרקידו קדימה כסדר, אלא שלא נותרו עמי על־כן, לא עיניים ולא אָזניים ולא כלום פקוח, להשגיח ולראות מה מלפנים ומה לאחור. ואת אשר אירע או לא ראיתי אלא בחטף־מבט של כלום אץ־פורח סביב, אשר נתבהל כנראה כשראה מה שראה, ולא האמין למראיתו, ורק כשנוספו עליו, לאחר זמן וזמנים, לאחר שמיעת סיפּור וסיפּורי סִיפּורים, ועדות ועדויות – התחיל נזכר, המבּט ההוא, ומאמין כי אמנם ראֹה ראה הכל כבר אז, את כל מה שהנה אספּר לך עתה.

p4

הו, אימה ופחד!

לא לי! לי לא אירע דבר. גם לא ליוסי. הרחק נותר הלה נפתל עם חמורו, שאחת גזר כי לא ירוץ ויעבור עליו מה – וכי מתעב הוא מירוצים, תחרויות, מכות, צװיחות, והכל; וכי אם עוד יוסיפו להרגיזו – הריהו פונה וחוזר ישר הביתה, אל אבוס בעליו!

שמעון! הוא! הה, מסכן! אני עוד ראיתי בחטף את סוף־דבר, ואת ראשיתו לא ראיתי. ועד שידעתי מה אני רואה – כבר היה הלה מוטל על הארץ, כבר היה גחון עליו יחזקאל, הוא אשר בגללו היה הכל, כפי שתראה מיד, וכבר היה מוסיף אותו יחזקאל עצמו ומקפץ ומצווח צווחות וצווחי צווחות לעזרה ומניף כל ידיו לכל צד ומנתר בכל רגליו, כאילו אמור היה להריץ את כל רצי עולם. ורק ג'אחיש, החמור הגדול, היה עומד שם נטוע על מקומו, מעל הכל, כפסל מיקשה. האוכף הגדול, המשובח, הצבעוני היה מהופך ותלוי מתחת לכרסו, והשקיים פזורים להם תחתיו, מכסים על מפולת שמעון שלנו, הסרוח ארצה אין ניע. הה, מסכן!

אל אלהי יעקב! מה הדבר? שמעון, שמעון! מה אירע לו? נתרסק? אנה אנו באים? מה נאמר לאביו? או שמא לא־כלום אלא רק קצת נחבל? קצת נתהלם? או לא־כלום אלא רק את חטמו נקף? ואיככה זה ועל מה קרה הדבר הנורא הזה? והאכטיחים שנתגלגלו לכאן, ולכאן, פצועים ואדמוּת זוּבם מחרידה לבבות!…

יחזקאל! הוא! בעיני ראיתי איך קפץ פתאום הלה ורץ והשתער אל החמור הדוהר! צלוח צלחה רוחו למראה נצחונו המפואָר של שמעון, נשתכּר למראה שטף דהרתו כחניבעל, כיוליוס קיסר, כג’ינגיסׁ־חאן, כצלאח אֶל־דין, או כאברהם שפירא – ובהתלהבותו רץ לקראת החמור המנצח בתרועה ובניתור ובקפיצות נוראות, להכריז כי היכה שמעון באלפיו, הוא בצורתו המשונה כפי שהיא, אשר הדהימה את החמור והבעיתתהו נוראות – עד כי קפא ועצר תחתיו באחת – בלתי יכול לשאת כרכורים איומים אלה בלולים בצריחותיו של קוף שרוף!..

מזלנו שג'אחיש איננו חמור־פרא, אלא חמור הגון, וזה כל שעשה: עצר באחת, בלם על המקום, נתאַבּן ועמד, חדל מרוץ וקפא. אינו משחק עם ילדים רעים. וכל־כך באחת עצר, עד שהאוּכּף הגדול, למשמע עצירה קשה ומבוהלת זו, נזדעזע נוראות, והואיל ואבזם חבק הבטן לא היה מאובזם אלא ככל שמצאה ידינו להדקו, והואיל והשקיים המפוטמים באבטיחים נתדחפו בתדחפה ושמעון העומד על רכובותיו, המעווה העוויות מצויינות של פרש אביר בשדה המירוצין, נתערער – נתמוטט הכל ונטה על צידו ושוּפך ארצה – הפרש, השקיים, האבטיחים, האוכף, והכל – והנה זה הכל משופך פה למעצבה, מעופר בעפר, מתחת כרסו של ג'אחיש שנותר עומד דומם ומהרהר הרהורים לא ידועים לנו, כשיחזקאל מר צורח, סביב העומד והנופל, ומנתר כמי שהכּישו צפע!

לא אצערך בפרטים. מה עשינו ומה ראינו ואיך היה. בזהירות הסרנו את השקיים… אה, כן. ככה. אבל שמעון נהג כגיבור נשך שפתיו ולא גנח, ורק ביקש מים, ככה, שעינינו מלאו דמעות. השתדלנו לחייך אליו ואיני יודע כמה הצלחנו, וגם הוא השתדל לחייך אלינו, עד כי קשה היה להימנע מיבבת בֶּכֶה: מה חיוורות היו שפתיו. מה הוריקו לחייו, ומשי רעמתו איך עופר בעפר!… אלא שלא זה עיקר אלא זה: את ידו השמאלית לא יכול עוד להניע: 'היא די כואבת'… ניסה שמעון לפטור הכל בקלות ובגבורה מאומצת, על גבול היבבה, כשידו תופחת, צבה ועולה לעינינו. הרמנו אותו ואת הכל. את האוכף ישרנו (יחזקאל, בשימת־יד אחת איבזמו הדק היטב). בחלנו באבטיחים המפוצעים ובתופינים הממועכים – והשארנום לעוף השמים ולתני הלילה: העלינו את שמעון על אוכּפו, אחזנו באפסר ג'אחיש להובילו, ואיש באפסר חמורו, ובתהלוכה אבלה זו הפכנו חפויי ראש לחזור הביתה.

אלא שיחזקאל הקדימנו באופניו. ועד שבאנו כבר יצא הקול והכל היה ידוע, וכבר יצאו לקראתנו: וכבר היה יחזקאל שוב אתנו ושוב נפרד ונעלם, ושוב חזר, ואף הספקנו לראותו פעם אחת מתעלם כשעל סבל אופניו כלוא קשור אבטיח שלם כמעט, קודם שנתחייך סתומות ונתעלם.

אלא שגם לא זה העיקר. גם לא כל דברי המוסר להועיל שהשקו בהם אותנו בבית כשהשקו את שמעון מים, והזמינו רופא וטכסי להדהירו לביתו בתל־אביב. שמעון היה חיוור כל הזמן, שותק ומזיע. בחור נחמד וטוב שמעון, רק לא נולד לרכּב על חמורים. גם לא על חמור דמוי סוס, כאילו זה באמת סוס, כאילו הוא פרש מהולל. אפילו היה זה חמור מעוטר שקיים מופלאי צבעים וגדילים מתנפנפים ופניני זכוכית כחולה למזל – לא.

*

אלא מה? איני יודע. אולי זה: כשהכל נגמר ושמעון חזר והופיע יום אחד במעגל הקיוסק של אותו גזוזן ידוע לשם, בתוך עדת דרדקיו של 'רבּנו הנבון' (אשר נטל ודרש ודרש בכל פרשת מעשה־חמור זה ועשאה כמין חומר) וידו מגובסה לה ומצהירה בלבנה החגיגי, ושרוול אחד מרושל וריקן על חולצתו עד קנאָה – וזהבה ענובת הצמות היתה שם, ודוידה ירוקת העיניים עמדה שם מוקפת דבּרנים, ועל לוח־המודעות שממול היו נשקפים כל השמות של שחקני הסינימה החשובים באותיות רבתי – כל אלה נשתתקו אז אליו בבואו. והכל השיאו והביטו בו ובשרװלו הריק ובזהב רעמתו – ביראת כבוד מיוחדת, שכדאי לזכות ולנקוע למענה גם שתי ידיים ושתי רגליים – והיתה הרגשה גדולה וחשובה ומרוממת, ונכון היה וטוב להתחיל להרהר במיטב הדברים המהוללים, שהלכו הלוך וצוף מעלה מעלה, כראוי להם, קודם שיפתח שמעון ויתחיל בסיפור עלילותיו בכפר – כשבּיתק את הרגע המיוחס הזה, בגסות לא תכופּר, אותו גזוזן שמן ומזיע, אשר פתח וקירקר בקולו המיושן, מימי אודיסה וקודם, ואמר כדרכו פזמונו האחד בנוסחו הקבוע: 'למי גזוז?' – כאילו הכל כבר ראינו, כאילו מעולם כבר היה כך, וכאילו אין שום חדש תחת השמש – עד כי הכל נתנערו כמקיצים, ונאנחו אנחה עמוקה, בהרגשת הפסד דבר ואך פינו מקום לפרש הגדול, לאביר שלנו המהולל, לצונח מעל הרמך הדוהר, קרבן תחרות הסוסים, לשמעון המחייך, לבוא בסודם הסוגר עליו, – בעוד שאילו החרישו עד תום אותו רגע, היו עשויים לשמוע קול אחד, קול ממרחק, הד נעירת חמור שעמד בחצר רחוקה אחת ונער גדולות ואומרות מאוד, על דברים שישנם ועל דברים שאינם, ושהעולם חייב פעם לעצור ולקשוב אליהם. לקשוב עד תומם, עד הימוג אחרון הדי הקול האומר הזה, האומר ואומר הזה, ולהרהר הרהור אחד, שתמיד היינו מתחילים בו ולעולם לא גומרים.

וזה הכל.

דבר לילדים 22-9-58, 30-9-58, 7-10-58

תרשיש 1959, זב"ם 1989

אברמוביץ' הזקן

בכל שנה בחופש הגדול, הייתי בא למשק ת. הגדול לעבוד. מדי שנה הייתי עושה ומתמחה בענף אחר. פעם הייתי עודר, פעם פותח גומות להשקייה, פעם מטלטל צינורות השקייה, ואץ לעצור שטפונות מתפרצים פה ושם באדמת־החול הקלה, פעם הייתי שוליית נגרים, פעם מגלגל שקי תבואה, ופעם גם שידכו אותי לעבוד עם אברמוביץ הזקן.

אבל אתם אינכם יודעים עוד כלל מיהו אברמוביץ. או שמא כבר שמעתם? האם כבר הוגד לכם, או רמזו לכם, אי־מתי בשעות השתפכות הלב וזכירת הזכרונות, מעשה שהיה באברמוביץ ובי? כי אם כבר הוגד לכם, הגידו ולא אתחיל. חבל שאטריח אתכם בסיפור זה, ומוטב שאזכר בסיפור אחר, אף שלכאורה, אין איש בקי ממני באותו מעשה, כך אני משער. ועל כן, אם עוד לא שמעתם, אני נכון להתחיל, אילו רק ידעתי במה להתחיל.

אבל עוד אינכם יודעים מיהו אברמוביץ זה, ובמה כוחו גדול. ואולי גם נדמה לכם כי אברמוביץ איש פלוני הוא, מודע לכם ומתגורר אי־כאן אי־שם. אני עצמי יודע כמה וכמה נושאי שם מיוחד זה. אבל תמיד אברמוביץ איש הוא, הפעם אברמוביץ, זה שאני בא לספר לכם עליו, אינו איש אלא הוא פרד. פרד? כן. ומה התמיהה? פרד. ושמו נקרא אברמוביץ? כן, למה לא? – ולמה נקרא שמו אברמוביץ? עובדה היא, אדרבא, מי יודע למה? שמעתי סברה כי קורָא עליו שם בעליו הראשונים, אחד איכר בירכתי מושבה אחת ושמו אברמוביץ. יש גורסים כי לא כן; אלא אברמוביץ היה שם הבחור שהביאו ועל שום מעשה שהיה בפרד אברמוביץ הגדול, בעגלה קטנה אחת, ובאותו אחד אברמוביץ הבחור, דבק שם האיש בבהמה. אני מצדי איני זוכר איש אחר זולת פינון, שהיה המוציא והמביא את אברמוביץ הפרד מאז ומעולם, וגם קשה להעלות על הדעת זיווג אחר.

אבל עד שאני מסיח עמכם על תולדות שמו של הפרד אברמוביץ – אין אתם תופסים כלל בשל מה כל הרעש הזה, וכי מה פרד ומיהו שנטרח לברר ייחוס שמו ותולדותיו? – אבל זה רק משום שלא ראיתם מימיכם את הפרד אברמוביץ. שכן לו ראיתם כי עתה, חייכם, לא הייתם מתמיהים עלי תמיהות.

אם אומר כי משכמו ומעלה גבוה היה אברמוביץ מכל פרד, מכל הולך על ארבע אחר, כולל גמל, לא אמרתי הרבה.

קראתי בספר אחד, בענין זה, כי ”פרד שאזניו גדולות, וזנבו קצר – בן חמורה הוא, אזניו קטנות וזנבו ארוך – בן סוסה”. לאברמרביץ לא היו אלא מחצית מכל מין סימנים; כל שארוך וגדול ועצום. יודעים מה? הנה: פרד רגיל, כשניצב־עומד אצל אברמוביץ, היה נראה, נאמר, כחתול אצל עגל בן בקר! או נאמר: כעייר בן אתונות אצל סוסה; ואם גם זה נראה מוגזם משהו, אומר: כסייח אצל הורתו הסוסה, ומכאן כבר לא אזוז כהוא־זה. כל־כך היה גבוה, ארוך ורחב־גרם! איני יודע אם כבר אמרתם ”הו־הו” מתוך קשקוש אצבעות לפליאה, ואם כבר נצטיירה לפניכם דמות־נפילים זו. כי אם עדיין לא נסתברה לפניכם, אזכיר באגב, כי אפילו רונן, כשהיה עומד אצל אברמוביץ – ורונן גבוה עד כדי שעליו להשתחוות משהו בהיכנסו בפשפש השער הגדול – אינו יכול להשקיף מעבר גבו העצום אל הנוף, וחומת גווית הבהמה האדירה חוצצת – עד כדי כך!

ראשו, ראשו בלבד! הו, כשאני נזכר בראשו של אברמוביץ! – אותה דלעת אדירים, אותו ארגז הכּילַי, תיבת הספנים, גלוסקמת האבירים! ואותן לסתות־אימים המצמיחות מראשן את אלה אזני החמור החומות־כהות, המופנות ומתהפכות אל כל בת־קול (ולא אל מרומי גבהי־קולי – כפי שעוד תראו!), מרעידות מפני חמת הזבובים (ולא מפני גערותי וצליפותי – כפי שיתברר להלן!), ועיניו הגדולות, הכהות־דלוחות, הבוכיות תמיד, הזבלגניות, עטורות אספסוף זבובני חוגג. או קחו־נא רגל אחת מרגליו וראו מה פירוש הצגת רגל אברמוביצית אחת ארצה, כשהוא מרים ומציגה בפשטות מלוא כובדה ארצה, רגל בריאת כותרת־ירך אדירה, ופרסתה כגושי־שחם (על אדמת־חול תחוחנית, לא־כל־שכן!) פסיעת פילים זו, מצעד הממוטה, פעמי המסטודון – ואיך כשיעלה בדעתו לקחת רגלו זו, עמוד זה, קורה בית־הבד, ולהטיח בה לאחור בכוח! – כן, אבל על זאת תשמעו אולי אחר־כך ואל אקדים את המאוחר. או שערו בנפשכם, הר גדול זה כשהיה מפשיל זנבו ועושה מה שעושה – – – לא כדאי לדבר בזאת – אך לתאר לעצמכם בצנעה מותר…

אל תמהרו לומר כי שמעתם מדברי כאילו אברמוביץ זה כליל־יופי היה. הו, לא! לא ולא! לא ממנו ולא מקצתו! לא אבר, לא גון ולא שער בזנבו, לא הצטיינו לא בחן, לא בתואר ולא בנוי – אלא אך ורק בגדלות פרועה של אברים, הר חי, מדהים וניפלה בעצמת ממדיו, שהיה ממלא אותך לא השתאות אלא השתוממות נבהלת, גובלת בחרדה מביכה – ובפגישה ראשונה היה נוח לי מאוד – גם לכם – לראותו כשהוא נינוח לו בקרפף מוקף הצינורות העבים של האורווה! וכמה תמהתי לראות כי אדוניו אינו אלא אותו פינון גוץ, אשר בקושי יפלוט מלה, ובקושי יבין אדם מה אמר, והוא בקושי שומע מה אתה צועק אליו – שדווקא שחק־מחק זה היה אדוניו.

צאו עתה ושוו בנפשכם מראהו של אברמוביץ זה כשהוא חורש במטע ופינון מחמר אחריו. שוו בנפשכם את אברמוביץ רתום ומושך מחרשה ערבית פעוטה באדמת החול הקלה, הוא אשר בכוחו להסיע בנקל ולמשוך את רכבת־המשא, המתנהלת בקושי יום יום למטה במסילה, בפחפוח, כחכוח ונשנוף, ובעשן גדול, זו הרכבת אשר בשרקה באחת־עשרה חמישים וחמש, מפסיקים הכל לארוחת הצהריים ואומרים: ”אהה, זהו!' – הלא היה יכול להחליף את הקטר ולהוליכה בלא שום מאמץ נוסף על מאמציו, כביכול, בגרירת המחרשה בתלמי החול, ובאותה אדישות עצמה. באופן שהיה הולך ומושך בשויון־רוח ובאורך־רוח ואחריו מתנהל ובא בפסיעות קטנות, ומגבעת־הקש העצומה שעל גולגלתו מעלה על לחייו הצמוקות, פינון הזעיר, פסיקון דל, שרק שתי ידיים גדולות לו, צהובות וסדוקות, וכל הנותר פעוט וכפוף למדי; ציירו לפניכם מגבעת אדירה, קורֶט כלשהו מתחתיה ושני אגרופי ידיים ענקיים – ויצא לכם, בערך, פינון. סקרן הייתי תמיד לדעת למה, יום אחד, לא החזיר פניו, אותו אברמוביץ ופער לסתותיו ובלע את שניהם בנקיפת מלתעות אחת, את החורש ואת מחרשתו, על מגבעת־הקש הגדולה וידי העובד הכבדות. ונשא אז רגליו לרוץ אל ההרים הגבוהים! אבל כשהיתה, פעמים, רוח־שטות פוקדת את אברמוביץ, אם בגלל יתוש ערמומי שידע היכן לעקוץ, או בשל קרצית מכוערת שהתעיבה מעשיה בסתר־זנב, או בגלל שיג־ושיח שהיה לו לפרד, בן בלא זוג, יחיד בלא נפש שנייה לו, רווק־מרוּוק, עקר מעוקר, והיה נוטל ומטלטל ראשו עלה ורדת, טלטולים קצובים שנתמשכו כרבע שעה, מתוך החלטה נחושה לומר כל אשר עמו בלב הפרדי, אמור וחזור והדגש, עד פרוק כל הדבר הרע שהציקהו – לו ראיתם איך היתה סוערת אז אחריו המחרשה בזיזות זיזות, קפיצות קפיצות, ניתורים ניתורים. ואיך דילג־דידה אחריה אותו פינון גוצא, דדה ושאוג דברים בני מחצית ההברה: ‘א!’ – ‘הו’ – ‘הי’ – ‘יו’ – ‘יוהו’ – ‘ש!!’ – "ששש!” והמון כאלה וגם כאלה שלא כל כך קל לחזור עליהם ושעל אברמוביץ עשו רושם פחות משווי עקיצת־יתוש. חרש ואטום, מסור רק להנעת ראשו הצועקת דומם אל אלהיו, אלהי היחידים, גם כשהוא גדול להבהיל – וכל עוד לא סיים דבריו, ולא הגיד מרבית מצוקותיו – לא תמו עינויי פינון המדדה ומדלג אחריו, הוא ומחרשתו וחלקת השדה אשר סביבו.

*

אל אברמוביץ זה הביאו אותי בוקר אחד והציגוני לפניו, ואותו – מעבר גדר־צינורות המשולבים – לפני (הרושם שלו ממני? – נו, טוב). ונותרתי דהום ורתוע, עד כי רק כעבור רגע או שניים תפסתי כי הנה משדכים אותו אלי לשותפות בעבודה. השמעתם מה?

מילא. הסבירו לי כי עלי יהיה להביא בבוקר עגלותיים חציר לרפת. בין הבוקר לצהרים – לחרוש במטע המאנגו הצעיר (שעליו תפארת המשק ואליו חרדת־לב־הכלל). בצהרים להוביל את החלב, בין הצהרים לערב לחרוש במטע, ובערב לחזור ולהוביל עגלותיים חציר לרפת. ניחמו אותי כי אברמוביץ שקט כתינוק, תמים ככבש, ונוח לבריות ככלבלב מסולסל. ופינון עצמו הלך להורותני איך אוסרים אותו לעגלה הקטנה (תחת לרתמו, כאמור, אל אותה רכבת־משא), ואיך לפני־כן משקים אותו בשוקת, שהיא חבית חצויה לארכה, מתחת הברז הגדול, ואיך יוצאים לדרך, כשהלה בפסיעות מדודות עושה מה שפסיעות רגילות עושות ברהטה, והעגלה אצה ומתייגעת להדביקו; איך עורמים את החציר, איך בחרמש התקוע לצורך זה מן הצד מנקים חלקה שעוד לא נקצרה עד תומה; איך עומסים ואיך חוזרים לרפת. וכשהעזתי, לאחר שהייתי יושב ושותק מבוּטל, בצל זנבו של אברמוביץ, לכעכע ולשאול את פינון, המסוּתר בצל מגבעת־הקש והמושכות בידיו, כאילו באפס־מאמץ, במין היינו־הך, שהוא ביטוי שלמות היחסים בין בהמה לעגלונה, לשאול ולתמוה הכיצד מבזבזים ורותמים חיית־קדומים כזו למחרשה ערבית פעוטה, או לעגלת־תירס דוּ־אופנית – שתק הרבה לפני שהשיב והסביר לי פינון העתיק, במלה אחת: 'זָקן’. – 'הוא זקן,’ הוסיף והסביר לי. – 'הוא זקן מאוד.' הסביר לי והוסיף, בקולו החרוך ושב ושתק מאוד.

כגרוטאת מכונת נפילים, דוגמה עצומה וכעורה אשר בה כילה בורא הסוסים והאתונות את שארית ערימת החומר הישן שהצטבר עמו אי־שם – היה זה משמש כאן, מסתבר, רתום ומשרת את דיקדוקי העניות של משק אחד, ומבלה שארית חייו ההרריים בתלמי אדמת־חול קלה וצהובה, בין נמלים וחיפושיות רצות, אשר אפילו אתה מכסה עליהן וסותמן בתלם, הן מחטטות ויוצאות בנקל וממשיכות לרקום את פסיפס מטווה ששת רגליהן הנחפזות.

פעם שמעתי אותו צוהל. הרחמן יושיעכם! בחלקת־השלף למטה עברו שני סוסים, ותקפוהו פתע בני מעיו, צהל ונצטהל אליהם. הו, אלוהים, צהלה זו! חריקה צורמת זו, צווחת בלהות, צחוק שטנים, נעירת פרא, צעקה טובע, שוועת אילֵם, בכי לילית, נאקה בנות־יענה, וכקול סירים תחת הסיר, אבל בתקיעת עוז של שופרות יריחו. ומחרידה פי כמה ממנה – כך היתה צעקתו וצהלתו זו! צמרמורת חרשה גבי, אזני התעוותו, נבלו, והמושכות נבהלו מידי ארצה.

אבל היום הראשון עבר למישרין, וכל חששותי, וכל מרחק הבטחון, וכל הסחור־סחור שהייתי נוטל בהתקרבי אליו – נפוגו קצת. אף־על־פי שמדי שאתי עיני אליו הייתי חוזר ונבהל מחדש, ונסוג פן יקום שחץ־משחיץ זה עלי, ינשוף עלי אחת ואינני, ולא נגמלתי מפחד זה כל הימים תמיד. רונן בא כמה פעמים ועמד על גבי לראות במעשה חרישתי. הוא לא אמר כלום, אך כשהפכתי פני ראיתי ברור כי כבר פגשתי, פעמים אחדות במקומות אחדים, בתלמים ישרים ונאים מאלה, והתמסרתי כולי להצליח יותר ולקלקל פחות, ובעיקר לא ליתן לו, לפרד, או למחרשה, להזיק חלילה, לאחד מנטעי המאנגו הצעירים הללו, שעליהם גאוות כולנו, ובהם תקוותנו.

*

ואילו באחר־הצהרים של אותו יום אירעה התקלה הראשונה. בקצה המטע הצעיר היה שתול עץ רך אחד, מוקף גדר־נסרים נמוכה, זן מופלא ויקר שהובא הנה מעבר לים, לאקלמו ולתהות על טיבו, ושלט לבן וקטן לו ועליו כתוב שמו בשחור, ייחוסו וחין־ערכו, וכמה ספרות וסימני־חכמים; אל העץ המיוחד הזה התנכל אותו יום אברמוביץ. עודני בא אחריו משלים לתפארת את קשת היציאה מן התלם העולה ומתכוון להכנס אל התלם היורד, שלח הלה את תיבת גולגלתו הכבדה, אותו שוגג שיצא מלפני הבורא, שנכלם חיפה על גשמותו בגיבוב חומר נוסף בלא הבחן – והתחיל פוצם לו זלזל מאותו בן־אילנות יוחסן! ואת אשר קרצץ – כרסם, ועל המתכרסם הוסיף וקרטם לו זלזל נוסף, ועוד רגע יתלוש את כל המסכן הממורט הזה, למלא בו מרחב שאוֹל בית בליעתו. מובן שנטשתי הכל מכל ועטתי להושיע, למנוע, לדחוף להדוף. טרחה נואשה – קריאות, נגישות, הצלפות, ניעור מושכות – הבלי הבלים! – גם הניתוּר ושתי ידי נופפות מול פניו לבעתו, וגם הניסיון לעקור משם – שמעו שמעו! – עד כי שתי ידי כמעט נתעקמו ממרפקיהן, וגם ידוי רגב עפר שהתפורר והתרוסס על ראש מבוהם ואויל זה, לא מאומה! הוא לא היה נעתק גם אילו הייתי מטיח בו את המחרשה! והעץ העלוב היה כלה לעיני, והתחלתי חושש כי הנה הקיץ הקץ על אציל רענן ויוחסן זה ותם ונשלם, ולא נותר לפני אלא למצוא תירוץ להצדיק נפשי ונפשו, כשבא פתאום רונן ועמד עלי ונוכח לדעת עד מה.

בשני צעדים היה כאן. וכבר המושכות בידיו. בלא צעקה, בלא מאמץ, בלא הגה, ואיני יודע בדיוק מה עשה ומה משך ומה לחש לָחש, כי בעצם לא משך, ולא אמר, ולא לחש, ורק אולי צייץ בשפתיו (אני שכחתי לצייץ!), כה וכה, ואברמוביץ הגדול, הסלע העצום, ניתק מעל העץ המרוט, והפך גװיתו האדירה, במחול קצר של שתי קדמותיו, שכל אחת מהן עשויה לבקוע קרום הארץ, חלילה, וסבב בצייתנות ובנענועי־ראש כלביים, והביא גוויתו האדירה אל התלם היורד, וכשובב שנתפס סיים את מעשה הדחקת הזלזל הנלעס אל קרבו, בשפתותיו המטליתיות, הספוגיות, הענקיות, וזז וחזר לתלם. מושך עוּלו בנקל כמשוך נימה מחלב – ורונן עצרו, ופנה אלי, מחריש, מראה בכף ידו אל המקום הפנוי אצל יד המחרשה. וכשבאתי מחריש גם אני, מפזיל מבט ומחפש מלה להצטדק, הגיד לי רונן מלה אחת: 'מְלַמֵד', אמר לי, אף שבאותם הימים לא הייתי מורה אלא תלמיד מתוּלמד אחד, אלא שהוא, כנראה, רק רצה לגלות כך מלוא דעתו עלי, וגם גילה – ומה יכולתי לעשות…

בערב התרתי אותו ורתמתי לעגלה והבאתי חציר, רצוא ושוב, ואז נתברר לי לחרדתי דבר נוסף, שלא הזהירו אותי עליו: אברמוביץ, כאמור, מעולם לא רץ, אבל מתי רץ? כשהיה חוצה את הכביש הראשי שחצה את המשק!

שם, על הכביש, בין המכוניות הטסות ברעש ובבזיקה, שם היה פותח בפתע בריצת רדוף־שדים, ואת כל מחסן כוחותיו המפלצתיים היה משקיע בהקפצת שפעת בשרו וכובד גרמיו, ולא הועילה לא משיכת מושכות, צחוק אתה עושה לו, לא נזיפה ולא כיבושין, לא מכות (מכות!), את הכביש היה הלז חוצה בדהרה פראית (נראה שפעם נתבהל כאן שחץ זה ולא נרגע מאז) – ולא פעם, בימים הבאים, נעצרו מכוניות שוטפות בחריקת אופנים ובלמים ונהגים נשתלחו מאשנביהם לצעוק ולקלל למראה זוועות זה, ובשרי היה לפלצות, חרד אם לא הגיע קצי. מר ונמהר!

פינון התיר אותו והוליכו להתעפר בעפר ולשתות מים משוקת החבית החצויה. מי שלא ראה את המחזה, איך היה זה שותה וגומע מים, לא ראה מחזה מתמיה מימיו! הברז הגדול פתוח ומשציף זרם קוצף, והלה היה מבעה שפתותיו וחושף את גלעיני שיניו העצומות, ומסנן וגומע, וגומע, וגומע, בכעין חיוך־שיניים מפלצתי, ואף שהברז היה פתוח. וקוצף ומזרים – מי החבית היו מתרוקנים והולכים! ואיך היה מתעפר בעפר. תענוגות בני סוס – חזיון חרדות! רגליו היו מבעטות לשמים, כאל תוך ריק. בפרפור חיפושית, להבדיל, שנתהפכה על גבה, בחוסר טעם הפוך, עד גיחוך, נורא ומגוחך, משהו שבין צחוק מוקיון ופרפור מוות, לא עליכם, ועווית־שחץ. או איך היה מתחכך, לאחר מכן, בגבו העצום ובאקליפטוס הגדול, שאלמלא הוא אקליפטוס אדיר ואלמלא גזעו כביר, היה מתרוצץ כקנה קש, נוקב ובא בגבו.

ומה עוד אספר?

*

מוטב ואתחיל במעשה שהיה.

בוקר אחד ואני בא לאורווה להתיר את אברמוביץ, לרתמו לעבודת היום, ומקדמים פני ניחוח זבל האורווה, קורי עכביש יורדים מפתיני קורות הגג עד החלון, חוֹם וציוּץ צפרים מבית, וכן אותו פחד לא־מובלג מן הפגישה עמו – שמא נמלך הלה וקם, חלילה, ומקדם פני בסטירה באחת טלפיו לאחוריו, ואני פורח דרך קרשי האורווה הישנים, פורץ ויוצא למרחב, ומוטח כפגז ירוי עד אין עוד. הולכתי אותו, שרקתי לו לפתותו לבוא בין היצולים, צייצתי לו דברי חיבה ושמות הקטנה חביבים. ויצאנו בלא תקלה לדרך.

אבל כבר בראשיתו של יום אירע מאורע קטן, בעטיי ולא בעטיו של הפרד, מעשה שצלו היה, כנראה, מזומן להיות פרוש על כל אותו היום. אברמוביץ, כאמור, היה עומד מן הצד, מטלטל מערמת התירס הקצור ומפריד לעצמו מנות בלסתותיו האיומות, ואני אחזתי בחרמש לגלח חלקה אחת עד תומה, כשפתאום נתקלה ידי הלא־מאומנת, ולהב החרמש בא בקרקע, ונשמע מין 'קניק' שכזה, ותנופתי תמה באמצע. כשאני משתאה על שבר הכלי המוטל לפני, ומאחורי בא אז רונן הגדול והסתכל בי במבט שאינו צריך שום תוספת הערה, ואף־על־פי־כן לא מנע ולא חסך ממני הערת מלה אחת: 'מלמד!' אמר אלי, באופן שבוז אינו אלא שמינית מחוּקה ממנו.

כך התחיל אותו בוקר. אחר כך כמעט שכחתי כל זה, והיינו טורחים במעשה החריש במטע הצעיר של המאנגו, הוא מושך בנמנום ואני בא אחריו. מהדק ומוליך את קת המחרשה, הוא מנמנם ואני חולם, הוא בשלו ואני בשלי, הוא לפני ואני אחריו, קצתי מזמר קצתי שורק, קצתי מהרהר לא יודע מה, ביום קיץ כחול וחם, קצתי אורב בזוית עיני לישור התלם ולכיסוי תלם על תלם כדרוּש, וקצתי אורב באפס אוזן לצפירת רכבת־הצהרים. וקצתי קשה לזכור מה – והיינו הולכים ומהלכים, כף אחר טלף, תלם אחר תלם, שעות ארוכות. לפנינו אדמה צפודת־ניקודי השקייה צולפנית מהדקת, ומנומרת עשבים פה ושם, ואחרינו תיחוּח רך ונימוח ונוח, גלים גלים, ישרים וארוכים.

אבל קצת לפני ששרקה הרכבת בא פינון וקרא לי להתיר את אברמוביץ מן המחרשה ולקחתו אל הצד שמעבר לכביש, לרתמו לעגלה שנשארה שם עמוסה שקים, ולהביאם הנה. וכשראה אחר־כך איך אני חוכך בדעתי אם עלי ללכת לפני הפרד ולהוליכו באפסר, או לחמר אחריו והמוסרות בידי, ואין ביני לבינו אלא זנבו העצל, זקף פינון את אצבעו העבה והציע לי: 'רכב עליו!' דבר מוזר, אשר לא תפסתי מתחילה עומק משמעו. אחר נחרדתי, אומד בלבי גובה גבו ועומק מפלתי, ואחר נעור בי יצר הרפתקה, עם שחששתי שמא מלעיגים עלי, ולא הציעו זאת אלא בכוונת היתולים, אף כי לא איש פינון והיתולים עמו, ואפילו אם היה צץ אי־מתי שמץ חיוך בין הקמטים הצפודים של פניו, כשדה מתולם שתי וערב, אבד חיוך נעווה זה במסכה לא מחייכת זו ולא נודע מה. אם כה ואם כה, גבר יצר ההרפתקה ובסיוע העץ שמאחור, ובדחיפתו הנאמנה של פינון, נמצאתי פתאום על גב הפיל. אמרתי 'פיל'? הוי, מה היה שם שרוע קמור לפני! אפשר היה להציע מזרון ולהשכיב שלושה בני־חיל, ולישון בניחותא, זולת חוליות השדרה המבקיעות ואשר כבר הבקיעו באחורי כאבנים חדוּדות; נסוגותי קצת לאחור, אל הקוער שבין גבו לכידוּר עכוזו העצום, מעל כותרת ירכיו, ורגלי מפושקות היו, בושה לספר, כדי הקף רוחב שולחן־נגרים; עודני מתקין ישיבתי כה וכה, והחיה הגדולה נעתקה והתחילה מפסעת מעדנות, ומפסיעה קלה, לטפיפה קלה, ואני כבר כעל גלי ים סוער, שוב הוטלתי על מורגי חוליות שדרתו והן מכות וחובטות בלא חוס, ורגלי הפרושות לצדדים פשוקות כמעט עד היותן קו ישר, אין בהן לא סעד ולא איזון לשיווי־משקל, אלא מכאובי נקיעה בלבד.

– 'אברמוביץ!' – צעקתי נוראות – 'אברמוביץ, חכה! אל תרוץ! אברמוביץ!' – – נתפס ונאחז בקילקי צמרו המיוזע, ובאבזמי הרתמה המרקדים, ובמחגור המרדעת, ורואה בעליל את הרגע שבו, בצחוק נורא ובצהלת פרדים, אופל ארצה וארסק כל עצמותי, אחת לא תשלם. ובו ברגע – 'אברמוביץ הויס! אברמוביץ עצור!' – הגענו לכביש והבהמה פרצה בדהרה, שמעו, שמעו, דהרת עוועים, דהרת פלצות. שמעתי חריקת מכוניות נבלמות, וכבר השתפשפתי בענפי הברושים והיינו בפנים, כשאני ניצל באורח־נס מגורלו של אבשלום בן־דויד בן מעכה, בשובך האלה הגדולה ביער אפרים.

אם צעקתי? אם צווחתי? אל תשאלו. מוטב ולא תשאלו גם איך נראיתי כשכבר ירדתי, נכון יותר: לאחר שצנחתי אל החול הרך, ובזכותו נשתמרתי עד הנה לספר לכם – ואל תבקשו שאתאר לפניכם איך הייתי מנסה לקום, ושתי רגלי מפושקות ורחוקות זו מזו תכלית ריחוק, כזוית קהה ביותר, כמין אתנח מעוך על ראשו, כל הרואה יצחק ואני בוכה, וכל אברי כואבים, מעוּסים, מעוכים וחבולים, עד כי קצתי בחיי. חוליות גבי מפוקקות וראשי על צוארי תלוי מדולדל בנס, נופל מעורער להישמט, וככה, וכזה, הייתי צריך עתה לקום, לאסוף עצמותי הנפזרות ולקום, וללכת לרתום את אברמוביץ, שהיה ניצב שם ומהרהר הרהורי גוש־אבן. חוסו עלי ואל אתבזה לספר על עצמי איך הייתי קם, איך הייתי גונח, איך הייתי מושך רגלי במין הליכת צב ששתי רגליו בוקעות משריונו לצדדיו, ואיך רתמתיו לבסוף אל העגלה הקטנה העמוסה שקים, ואיך שותק ועלוב התפרקדתי עליהם, מפקיר נפשי לשמש, לשמים ולאל הטוב שישגיח בי ויראה במכאובי.

ואברמוביץ יצא לדרך. נראה שהעגלה היתה כבדה והשֹקים השקיעו את האופנים בחול הרך עד סרנם, ולי לא היה איכפת, ולא שום רחמים על אברמוביץ – רחמים! עליו! – והוא כיווץ שריריו וסחב. מפעם לפעם היה נעצר ונושף ונושם, וכשהחליף נשימה חזר ומשך, כמי שיודע תפקידו גם בלעדי. ואכן, בנקל הייתי נוטשו והולך לי הביתה. עודני מהרהר בזאת, והברושים עלינו, ועד כה ואברמוביץ קפץ והסתער לרוץ בכביש, והעגלה והשקים כדליל נוצה בעקביו. ופתאום – ואיני יודע וגם לא זוכר איככה – ידעתי כי הכל מתפרק, השקים נושרים, צווחות וצעקות ונפילה בלא קץ תהומה. אחר כך היו עומדים עלי אנשים שמעולם לא ראיתים, והיו אומרים לי ללכת לבית־הכנסת בהזדמנות ראשונה ולברך 'הגומל', כי חוץ משניים־שלושה שקי דשן כימי שנתפזרו על הכביש, וחוץ ממכונית־משא שנתעקמה עליה כנפה הימנית ופנסה נתנפץ, ומחוץ למפולתי על החול שמעבר הכביש – לא אירע דבר של חשיבות, וכי מוטב שאקום ואסע ואשתה מים היכן שהוא, והבינותי שצורתי לא היתה כזו המביאה הוד ועיזוז בלב רואַי. רגלי רעדו, עורקי היו נטולי־דם, חיכי יבש וראשי המה תרועות והמולה.

הודיתי לאנשים האלה, משכתי גפי בהליכת הצב, נשענתי אל העגלה. כולי זעם, כאב ועלבון, ואיני בטוח, אם גם לא דמעה או שתיים נספגו שם בחול, ואולי אפילו אמרתי לאברמוביץ, שהיה ניצב ורק צלעותיו עולות ויורדות כמפוח, כמה דברים וביטויים שנידפו אל שמי הצהרים הדוממים, ושהלה אפילו את אזניו החמוריות לא הטה אליהם; ואולי צדקה עשה עמי כשלא שמע – שאם היה שומע, היה עושה ממני גל של עצמות. ואולי יפה היה לי כך, יפה לי ויפה לעולם. טוב, הגעתי אל הרפת. השמועה כבר עשתה כנפיים. הכל באו לראות אותי, גם פינון הקטון ורונן הגדול, ופינון בא אלי ולחש: 'מה קרה?' ועד שאני מוצא מלה חזקה־קולעת־מוחצת־מסבירה־מפרשת־נוקמת־ומשוועת, כבר היה הוא עומד אצל אברמוביץ ומלטף את ירכו של הלה, במרום גובה ידיו שהגיעו עד מחצית ירכיו של הלה. אותו היה הוא מלטף. לשלומו הוא חרד, לגור־הכלבים שלו, לאברמוביץ. אהה, די. הייתי נכון לשאוג, כי אני לא משחק עוד והולך לי הביתה, שלום.

לא שאגתי, נחתי. אכלתי פתי, פת־צהריים. רחצתי בשוקת פני וידי. נשענתי כואב אל הסככה. נושם ירק, זבל, חום, חול צהוב, ושמש בשמים כחולים. ולבי – אבל נניח לו ללבי. כל העובדים שהיו מן הצד – רוח צחוק והיתולים נססה בהם כעת ולא פסקו מהתבדח. ואני שתקתי.

*

אחר־הצהרים חרשנו. קשתה עלי ההליכה. אבל נעמה הבדידות. אברמוביץ' – כאילו לא הוא כאן. כאילו לא הוא זה. ובלא שום מאמץ שהוא היה מושך במחרשה – ואני, איבה וכאב רתחו בלבי. שתקנו, וחרשנו. עצי־המאנגו הצעירים היו ירקרקים בכל גוני־הירק שלהם: ירוק־חיור, ירוק כמעט כחלחל, וחוּם, חום עשיר, קל וכבד, מעין גון של כוס תה יפה, או גון של גביע־יין קל.

אבל בערב התברר, כי לא שלמה עוד סאת הנסיונות שהמתינו לי אותו יום. ואולי יותר מדי, תגידו, מאורעות עצובים ליום אחד? מה לעשות? לא אני כיוונתי סדרם. ומעשה שהיה כך היה.

כשהייתי פורק את עגלת החציר שלפנות ערב, אל אכסדרת הרפת, ומתשישות כוחי, לאחר הדברים שהיו, בקשתי להקל מלאכתי על־ידי שאקרב ככל האפשר את העגלה לאכסדרה ההיא. והיה עלי להרתיע לשם כך את אברמוביץ לאחוריו ולהוליכו בנסיגה עד שתגש העגלה למקומה. ולא השגחתי כי היה שם בור־שופכין מכוסה ולבור פתח מוגף בטבלת ברזל, כולה ממושבצת ומנומרת. ויהי בעודי טורח להוליכו אחור, בעודי עומד ומושך במושכות ומריע 'אחורנית!' מגרגר ריש, בנגינה מפתה לצעידה מרתעת – ואברמוביץ, אותו בהם מבוהם, אותו הר גדול הרים והוריד את טלפו האחורית, משענת גוויתו הכבירה, עמוד גדול וכבד, על פני אותה טבלת ברזל, מכסה הבור, וזו כמובן, נתפצחה תחתיו כהיבקע לוח זכוכית דק, ורגלו מעדה וירדה פנימה, והוא, בתנופת הצעידה לאחור, ומשא כל גופו מעיק על אותה רגל, ועד שהוא נבהל לכנוס שיווי־משקלו שנתערער בפתע, כבר היה מיושב בעכוזו על שפת הבור, ורגלו וזנבו משולשלים פנימה, ושלוש רגליו האחרות מפרפרות בעווית, במאמץ ובבהלה ובחרוף־נפש להינצל, בקרב חיים־ומוות, להיחלץ ולצאת, כשיצולי העגלה מתפצחים, הרתמות ניתקות, מתערבבות, עוד כפשע ותקרת הבור מתמוטטת מהולם־נגד התגוששות פרסות הענקים על פניה ו…

הוי, כל הפרטים האלה נסתברו לי רק לאחר מעשה! בשעת מעשה, לא ידעתי כלום, אלא כי כלתה הרעה והקיץ הקץ. העגלה מתפרקת, אני עף, אני נופל… משתאה כחצי דקה, מאובּן הלום תמהון־ושממון, וקהות־רוח מטופשת, נרפה ונפול ידיים… ומיד מתנער ונבהל לעשות דבר להושיע, קם להציל עצמותי משבר העגלה, ומהיסחף עם מהומות נחשול משתולל זה, מאבק החיה הגדולה על רגליה הנטרפות… מה לא עשיתי? אל תחייכו אם תשמעו שאפילו אחזתי בחבק מרדעתו וניסיתי למשותו, ולחלצו בשתי ידי ממפלתו, ואל תנודו לי אם הייתי עומד כל אותו זמן ומשווע וצועק לעזרה באיבוד עשתונות…

כי כל אותה שעה היה הר־געש זה של כוח וכובד מפרפר ומכה להציל עצמו, ושלוש פרסותיו חובטות ומקישות והולמות, שמים וארץ נתערבבו במלחמת איתנים זו, פקעות אבן, תימרות אבק, רתמות מתקרעות, צניפות כאב ופחד, נאקות אימה, תוהו ובוהו, חורבן העולם, קץ כל בשר – אברמוביץ הופך תבל ומלואה, והנה הסוף הנורא… הה, אני הרגתי את אברמוביץ, אני הורדתי שיבתו שאולה, כאותו קורח בן־יצהר, אל ירכתי בור־השופכין, בו ימצא זקן שליו זה מיתה משונה זו… ומה יהיה עלי? אנה אני בא?… אהה, לא אספר עוד!

אחר־כך הגיעו אנשים בריצה, פינון בא ורונן בא. וכאשר ראו, רצו ותפסו קורת־עץ שהיתה מוטלת שם והניחוה מתחת כרסו המתנפחת כמפוח, שכל גידיה יצאו דרוכים – לבל ישקע. קראו לו להירגע, ופינון הקטן, שמגבעתו פרחה, ושער תבן רך ומועט נתערטל עד בושה על גולגולת קרוחה ולבנונית, כאילו היתה מערומי גוף מוצנעים, שערו הדק הזה, הלא יאומן פרח והתנשב קלות – פינון כרע אצלו, אצל אברמוביץ האיום, וליטף את ירכיו הגדולות – תשמעו! – בידו הכבדה, הגלמודית שלו, ליטף את אברמוביץ הגדול, השוקע בבור, ואת ראשו הענק ליטף ואת צואריו העצומים ליטף, ואברמוביץ חדל רגע מפרכוסיו, וכל אותה עת היה מצייץ לו פינון ציוצים ציוצים. וטופח ולוטף כה וכה, והלה, הענק, הניע שתי אָזניו. ואז קרה הדבר.

אברמוביץ שקט רגע. הקשיב. אסף שתי רגליו הקדמוניות והניחן לפניו. כיווץ רגלו השלישית, מאחור, והניחה תחתיו ו… וקם. קם והתרומם עליהן. פשוט לגמרי. ובקוּמו – יצאה נשלפה הרביעית, השבויה, כמתוך נרתיק. פסיעה קטנה נוספת והוא מוּצכ על ארבעותיו. ואף־על־פי שהיתה הרגל חבולה, שרוטה ושותתת דם, הרכין אברמוביץ הגדול את תיבת ראשו ארצה, וחטף בשפתותיו אלומה של ירק שהיתה מוטלת שם, והפרידה והתחיל לוחכה בשלווה. גורס ולועס ופוסס כאילו לא היו דברים מעולם.

העגלה שמאחור היתה עלובה הרבה יותר. רסוקה ומרוסקה והפוכה על פיה. ואני מן הצד עוד הייתי עלוב ממנה, עלוב עד דכא, עד ארץ. והוא, היה מעומד על ארבעותיו ואוכל באורךירוח.

אל תבקשו ממני לספר מה היה אחר־כך. מה הרגשתי. מה אמרו לי. מה שתקתי. מה חשיבות לדבר? בין כה וכה החופש היה קרוב לסיומו ואתו גם עבודתי במשק. וכן גם נדמה לי, מחוץ לכל אלה, שכבר הלאיתי אתכם מאוד. אינני זוכר עוד מה היה טעם הדבר שהניע אותי להיזכר פתאום ולספר לכם מעשה באברמוביץ הזקן. קודם הייתי שמח לספר, כעת אינני שמח עוד ומפסיק. פתאום משום מה נעשה עצוב. ומוּטב, כידוע. לא לספר סיפורים על לב עצוב.

*

אולי עוד זה : לפני זמן לא רב עברתי על יד משק ת. וסרתי להציץ רגע באותו מטע, מעבר לגדר. העצים כבר היו גבוהים, אמיריהם נוגעים אלה באלה, ומרבץ־צל תכלכל תחתיהם. פרי דַדני כבר היה תלוי פה ושם, ועלי הלבלוב היו חומים, בין תה ליין, והחול הרך מתחתיהם, אשר אותו היינו חורשים בנחת, באותם ימי קיץ כחולים ורחוקים, הזכירני דברים אשר נפסקו פתע – כששמעתי קול שאון, כאילו מישהו מקריב ובא במעלה התלם, ועוד מעט אראה את אברמוביץ הזקן, זקן כפליים, יוצא ומושך את המחרשה הקלה ואת פינון מאחוריה, כשנתבהר פתאום הרעש למעין טחטוח קצוב, וטרקטור ירוק, זריז וקטן מושך דיסקוס ירוק ונאה, וסורק בבת־אחת מחצית הרווח שבין האילנות הירוקים־חומים, ובחור אחד, שפניו סתומים במשקפי־אבק רחבים – הופיע נוהג בטרקטור, הקיף את הברז, שעדיין היה מטפטף, וזקן־ירוקת יורד על מידותיו, וסבב וחזר לרדת במורד התלם ונבלע בצל האילנות הסגורים למעלה, חלף הלך לו, ושאונו נתקטן מהרה, והכל נגמר.

והיה כאילו הייתי צריך לומר משהו. או מישהו היה צריך לאמור לי. ולא אמרתי ולא אמרו לי. ומה עוד? לא. עד כאן. אינני יודע. ומה עם אברמוביץ? ועם פינון הקטן ועם רונן הגדול? איני יודע. אפשר להתענין ולהיוודע. איני יודע אצל מי. מישהו בודאי יודע. אי־אפשר שכולם תמו ועברו מן העולם בלא לשייר עקבות. אפילו נמלים קטנות משיירות עקבות דקים, רקמה מפוספסת בחול.

אני עצמי איני אלא עובר־אורח. אצל הגדר, לא שייך לכאן, ואין לי כאן כלום. על כן אפרד מכם ואלכה לי לדרכי. שלום.

דבר לילדים, כ"ה, 31.8.1955, 7.9.1955  וגם: ברגליים יחפות, תרשיש 1959, זב"ם 1989.

על טרזינות – ב'.

חושש שמפעל חייו – ‘ימי צקלג’ – הולך וקורס לנגד עיניו, חוזר יזהר (מאי 58) ונזכר בתמרורי האזהרה שהיו בדרך – וכותב את ‘טרזינות’.

שני פוחזים כבני 12“, הם גיבורי הסיפור (האוטוביוגרפי, ככל יתר הסיפורים שכתב באותה שנה), המתרחש לפיכך ב־1928, ולפי גודל התפוזים הנזכרים בו – בחופש הגדול, בין תרפ”ח לתרפ”ט.

כשהיה יזהר בן 11, שנה לפני־כן, נאלצה משפחתו לעבור מתל־אביב לרחובות, וכל חבריו נותרו שם.

בין בני כיתתו החדשים חש זר ונכרי. מה שהעסיק אותם הוא מי משתין יותר רחוק, ומי יורק יותר רחוק "והוא וכל מה שהוא לא מעניין אותם והם כל מה שהם לא כולל אותו.” (מקדמות 188).

אבל בחופש הגדול מגיע לביקור יחיעם בן־דודו, חברו כנפשו. מה יש להם לעשות במקום בלי חשמל, בלי טלפון ואינטרנט, בלי רדיו וטלויזיה – מה יש להם לעשות?

יש ספרים. יש המון ספרים: ספרי הוצאת "אמנות" המנוקדים, וספרי הוצאת שטיבל עם גופניהם המופלאים – כולם מתורגמים, ובלשון מרוממת נפש.

וישנם הפרדסים. הם נקראים פרדסים אבל בעצם הם ים: “ים הפרדסים […] התחיל באותם הימים מיד מעבר לגדר שלנו; […] הים הנרחב הזה, הקטיפני, העולה ומרחיק ומסתער אל האופק, הצף את הבקעה, טפס במדרונות, גלוש ודלג על סוללת מסילת־הברזל, ורוץ והמשך בה בתנופה ועד מרומי הגבעות אופק המערב". “היכן מוצאים ילדי שאר מקומות מקום לשחק? ברחוב? על המדרכה? בין קיר לקיר? או שמא יערות של ממש להם על סביבם, ובמרחק־מה הולך שוטף להם נהר מים אמיתי מפליג בין אילנות וסבך? אולי.

אנחנו – בפרדסים. לפי שמחוץ לפרדסים מה היה? לא היה. רק חשיפות פתוחה אין חנינה"

מיד אחרי ארוחת הצהריים יוצאים הנערים לפרדס ומתחיל הסיפור.

לסיפור ארבעה שלבים:

הראשון הוא הכניסה לפרדס – בו יכולה התולעת להתגלגל לפרפר, שם יכולה הגשמיות להתפשט, שם יכול לנבוע מעיין היצירה.

השלב השני: מגיעים לבית הבאר, בו פועם לב הפרדס.

שלוש עשרה שנה קודם לכתיבת "טרזינות" כתב יזהר סיפור גדול על קדיחת באר (בפאתי־נגב, עם עובד, 1945) ותיאר בו בהנאה רבה ובלשון בלתי אפשרית את אביזרי מגדל הקידוח ותפעולם. והנה, אך מגיעים "הגיבורים" לבאר ומיד חוזרות ושבות אליו המילים היאות לה: איצטוונה, חישורים, ארכובה, אסוכי־השמן…

הבאר היא מקום מרתק ומרגש, מאיים ומפחיד. ממנה מתפרצים כוחות האופל:

מעמקים כאלה. אשר יש ויפרוץ מקרבם, בפועל ממש, מלמטה למעלה, בהמולה ובמטפח כנפיים עוף מתעופף, כוס או ינשוף, עולה מתוך המאפליה ההיא, מתוך דממת המצולה, מחולחלת הטחב הצונן – מתרעש פתאום, אלוהים יודע מה אות הוא או סימן, נלבט בחלל בית הבאר, ופורץ דרך החלון ונעלם עיוור אל השמש.”

הכותב הוא אדם מבוגר היודע כי הפחדים הנוראים שעוררו בו אז מעמקי הבאר יתגשמו. והוא מתאר את התרסקותו של קרוב משפחתו וידידו ירמיהו סמילנסקי כשנפל לתוכה:

Yizhar-BTamuz-IrmaS-1934

יזהר, ירמיהו ובנימין תמוז, יום הולדתו ה־16 של יזהר.

בצידה האחורי של התמונה כתוב:

מקום הצילום רח’ יהודה הלוי 30 – תל אביב. המצלם: שמעיה סמילנסקי. ראש השנה שחל ב 10 בספטמבר 1934, ימי הסימפוניה השביעית של בטהובן שהיינו מרבים להאזין לה באותם ימים בעזרת תקליטים.

וכך ב”טרזינות”: “הלב רק מנחש במדוּמדם, ובאימה לא מעטה, אף כי לא מוגדת בשפתיים, איזו אפשרות צעקה נוראה של מי שיהיה מוֹעֵד ונופל פנימה בפירפור ידיים ורגליים להיתפס, צעקת חרדות שאחריתה לא תגיע… ובעיפוף רגליים וידיים לצנוח אל הבלימה אין־חוקבכוח צריך היה להיעקר ולהיסוג משם, כשאבן מזדעזעת בלב, ובטרם יתחילו הרהורים אחדים להיקרם למלים גמורות אחדות מעל פי התהום, על אחד שיפול, שיעוף, ורק בחבלים ובשק יאספו ויעלו שאריתו המפורקה, המרוסקה,”

השלב השלישי הוא שלב המשחק. של לא להיות כאן, אלא מחוץ לכאן, להיות בחו"ל, כלומר בספרים: “כמראה העננים המשתנים בתוך היותם – השתנינו אנחנו ולא היינו מדי רגע את אשר כמעט והיינו קודם רגע. ורק פינו לא פסק מלעשות את הכשף –– ובמלמולינו החזקנו את הקסם. במאמר שפתיים, כבורא בששת הימים, בראנו עולמות. כל־הזמן כל־הזמן לא פסקנו מברוא בו ברגע, ובו ברגע מעזוב ובטל מה שבראנו, נידף פרח כעשן, והוסף וברוא לנו עוד ועוד אחרת, בעצם אותו הרגע, את כל היש ואת אשר אנחנו בעצם הרגע ההוא, ומה כבר כעת, ואיך מראיתנו הנה זה עתה. הה, דפים שלמים שקראנו, ומן היפים ביותר, מן הבלתי נשכחים, קרמו עתה מפינו חיים וממשות, נתעללו בעליל, נתרחשו כהווייתם, ואנחנו עוטים היינו עלינו כל הזמן, ובזה אחר זה, ובלא שום קושי או פקפוק בגד ויפעה, שריון אבירים ומלמלות דוכסים, נוצה והוד, ומה לא, הה, מה לא, רק כן, רק כן, כל הזמן רק כן.”

“– ”ונניח שזה, וכאן – – – וככה – – –,” צהל גבוהות אחד משנינו והקיץ ממנוחתם, לרגע, דראגונים אדומים והוסארים לבנים, פרשים כרגלים, ורץ נשלח, פליט אחרון, דחוף על רמכו המיוזע, ובזניקה אחת אל צוק – ובעוד זניקה נועזת ממנה אל מתחת הגשר, ושם לארוב לפלוגת הזרים כשיהיו שועטים להם מעדנות מטירת הצוקים – ובתרועה לעוט אליהם, המקורקף יקורקף המגורזן יגורזן, והניצול יינצל, בודד על אחרון הסוסים ידהר להזעיק עזרה, וכבר לבשה הפריגאטה לקראתו הדר מיפרשיה המנופחים, ומוּטָה על צלעה תחתוד בראש השיבולת, כששתוּם־העין ניצב על חרטומה שלוב זרועות, דו־מאוקדח, מוקאסינים לרגליו, ורובה המוסקאט בידיו, לא בלי פגיון, מאכלת וסכין ציידים – ישרוק, והכל יתערבל לחיים ולמוות – הו, ספן אמיץ. הה, לב־הצור, לב־טוב מוסווה קשיחות פראית – – –"

השלב הרביעי, הבלתי נמנע, הוא השלב בו המציאות מושיטה את ידה, עוצרת בגסות את המשחק ומחזירה את המשחקים אליה. יחיעם נפצע בגשרון מסילת הטרזינות.

זה מעין קדימון לפציעה שיפצע 18 שנה מאוחר יותר בגשר אכזיב, אלא שאז יהיו אלה פצעי מוות. ויזהר חוזר אל תקציר "בטרם יציאה" ו"המסע האחרון" שכתב, 11 שנים קודם ל”טרזינות”, תוך בכי מתמיד, כאשר ערך את מכתבי יחיעם, לבקשת אביו.

וכבר ערב, וזה לילה. ואך יעלה הירח ונצא. באחת עשרה. זה מזלנו. כך נכתב עלינו הגורל. בחסות החשכה נתקרב. וצאת הירח זו תהא 'שעת האפס’. […]

כולנו נרגשים. אף כי מעלימים. גברים כגבורתם. סעודת קודם יציאה. לא נבלעת. עישון סיגריה אחרונה (פתותי עלים יבשים לפופים בפיסת עלה ירוק). אנחה מתמלטת לא צפויה. דיבורי לחישה. הלב בגרון. אמור – הכל מוכן? מוכן תמיד. המקלעים? הרכב? לא תצא תקלה ברגע האחרון להשחית? וחומר הנפץ? כאן. ארוז בשקיות. ארבע מאות קילו! – כל־כך? – הה, כן, הנה כאן ארוז בשקיות. פתילים קצרים. החלטיים. אתה כאן? אתה הוא שתטיל! – אני? – עיני האומה בך. ולִבָּה. – כן – וחזק ונתחזק, – ואתה תאבטח. מכאן ומכאן. ואתה הוא הסייר. שאלות?

[…] ורק שהמקלע לא יכזיב. ושאנחנו נפתיע אותם ולא הם אותנו. ושאלוהי הצדק שיהיה אתנו ולא אִתם (שאם לא כן – הצדק מהו?) […]

מה זה כעת? – הה, לא זה כבר הירח – הירח עולה… הו! מוט נתקל בענף. והכל נתרעש פתאום. – גילו אותנו!… בריצה. בקפיצה. קפוץ! זיקוק! זיקוק בשמים – הכל אור! ניצוצות! – ארצה! ארצה חברים! דבקו ארצה! הכל אש ועשן! המקלע!… “ * וכאן מתרחש דבר מוזר בתכלית. מכאן ואילך מספר יזהר, סימולטנית, שני סיפורים: האחד, אולי הידוע בסיפוריו, "הרחיצה בבריכה" שכתב 11 שנה לפני כן, והשני "שחיה בים" שכתב כשלושים שנה לאחר מכן. בשניהם מדובר בטובע, בטובע שבקושי מוחזר לחיים, וברגשי אשמה איומים. גם ב"רחיצה" וגם ב"טרזינות" מתוארים הטובע והמטביע חוזרים חבוקים בדרך העפר. “לא. אל תצלול, אתה לא תצלול. אני אחיך. וקופץ אחריך – ואני אמשה אותך: הושט יד, בוא! כלום לא אבוד!… ואל הים אל תקפוץ כשאינך יודע לשחות! […] אני אשמור עליך. הישען עלי. תוכל תוכל? – כל הפרדסים האלההמרחקיםתוכל תוכל? – בוא. הישען ככה – – –הנה. ככה. עלי, כן. ואל־נאהישמר אתה מן הגשרים, הו!… אני. נפשי תחתיך. אני תמיד אילו רק יכולתי…” (“רחיצה בבריכה" התפרסם שלשה שבועות לפני "ליל הגשרים" בו נהרג יחיעם, וארבעה ימים לפני מותו של יצחק יציב, העורך הטוב והמיטיב)