שנה אחת ושלוש יריות

קשה היה לשער כי באותו ערב כשירד יצחק רבין ממדרגות שירת השלום והרוצח קפץ עליו והרגו בשלוש יריות אקדח איזה מין שנה תבוא אחר כך, ואיך הלך ונתגלה יותר ויותר כי לא יחיד משולהב היה הרוצח, אלא היו מאחוריו ציבורים ציבורים גדולים, לא כולם מסכימים להרחיק לכת עד כדי רצח, אבל כולם בדרכים שונות מסכימים לנימוקי הצורך לסלק את רבין כדי לחתוך במכה אחת את מסלול השלום.

ואז באו הבחירות והראו למעלה מכל ספק כי מאחורי כמה יחידים קיצוניים וקנאים מטורפים שזממו והרגו את האיש המוביל, נמצאו רבים עד תדהמה שהיו מרוצים בדיעבד מן התוצאה ועצירת השלום זכתה לתמיכת קצת יותר ממחצית העם, באותו “קצת יותר" שהספיק כדי לנצח בבחירות. כך, שזה שרצח את נושא דגל השלום היה בעצם גיבור לאומי, מגונה אמנם בחצי פה, אבל מבטא, גם אם בקיצוניות, הלכי רוח של עם רב מאד המתנגד לשלום.

וכאן אנו עומדים שנה לאחר הרצח, וחדשים אחדים לאחר הבחירות – רגע לפני השלמת הסכמי אוסלו למעשה, רגע לפני פינוי חברון, רגע לפני השלמת גישושי שיחות השלום עם סוריה העקשנית, רגע לפני התחלת הנסיון לחדול לחיות כמדינת מבצר קיפודי, רגע לפני תום מארת הכיבוש ששיבש את דעת היהודי שנעשה למועל במורשת המוסר של יהדותו, רגע לפני שתתבטל האקסיומה הנוראה שעפר האדמה קדוש מכל חיי אדם, רגע לפני ששאלות הבטחון והצבאיות שתפשו את עיקר מעיניה ומעשיה של החברה הישראלית יפנו מקום לשאלות חיים חדשות, ממש רגע לפני המהפכה הגדולה — נפלו אותו שלוש יריות וכעבור זמן נפלה גם הכרעת הבחירות והכל נעצר – ואנו עומדים עתה בנצחונם של הלא מאמינים בשלום, ושל הלא מאמינים בהסכמים, ושל הלא מאמינים בזכויות זולתם, ושל אלה המאמינים שאפשר לעקוף זכויות על ידי דריסתן, ושל אלה שחושדים בכל ערבי כמאיים דמוני, שמתעלמים עדיין מעצם קיומו של העם הפלשתינאי היושב איתם ומעורב בהם – וכל כך עד שנראה כאילו חצי העם היהודי בישראל אינו מוכן היום לשלום, אולי היה השלום מוקדם מדי, אולי היה השלום מיותר מעיקרו, ומכל מקום השלום נראה להם כסכנה גדולה יותר מן הסכנה הצפויה להם בלי שלום.

וכך נעשה המרחק ביו שני חלקי העם גדול כל כך, עד שמותר גם לשאול שאלה מרחיקת לכת: האם עדיין הישראלים עם אחד? אם אין כאן לפנינו שני עמים שהחוטים האחרונים של השותפות ושל ההבנה ושל הדאגה ושל הסולידאריות, אם אין אלה הולכים וניפרמים כעת לﬠינינו? מצד אחד עומדים בעלי האקסיומה של הבעלות על הכל, מפני שהיהודי הוא תמיד מעל הכל, ומצד שני עומדים אלה המודים בזהותו השונה של האחר ובזכויותיו, ורואים בהסכמים תחליף ממשי למלחמות. ואם מצד אחד עומד עם שמתיר לעצמו לקיחה בכוח ודחיקת רגלי האחר, שבז לאחר ולכאביו ולפחדיו ולקדשיו, אבל את סמלי האתמול שלו הוא מקדש יותר מכל חיפושי הסיכוי לעתיד, הרי מצד שני עומד עם שמודה בזכויות האחר, בוחר לדבר איתו במקום להרוג ולהיהרג, ושסיכויי העתיד הם דוקא הגורם הראשון בשיקוליו – וכך חיים זה בצד זה שני עמים שמדברים בלשון אחת שתי שפות, שמגיבים בשתי תגובות שונות על אותם אירועים, שמפרשים אחרת את טעם היות המדינה ואת טעם יהדותם ואת טעמי חיי היום יום שלהם – ומה עוד נשאר מאחד אותם לעם אחד? מה עדיין משותף לכולם?

עם אחד מדמה כי הוא נוסע כעת בספינה משורינת ומונפת דגלים אל ישמור האל, ועם שני רואה איך כולנו מוסעים כעת בלי מצפן ובלי הגה אל האבדון, ועד כדי כך, שיש כבר רבים שמתפתים לחשוב כי בין הים והירדן יושבים היום שלושה עמים: העם הפלשתינאי, ועוד שני עמים יהודים, נבדלים זה מזה, כפי שהולך וקורה היום בירושלים.

היום זו כבר אינה שאלה של שכנוע, או של עוד הידברות אחת לקירוב הלבבות, הכל כבר נאמר והוסבר וחזר ונשנה ונישלש בנימוקים ובהוכחות ובדם ואש, ויש כנראה משהו יסודי בכל צד שלא מקבל את דברי הצד האחר, וכל צד מבין אחרת, מרגיש אחרת ומסיק אחרת, עד שמה שלאחד נחשב כהישג נחשב לאחר כהפסד, ומה שנחשב לזה ככבוד נחשב לזה כאי־כבוד, ומה שמלהיב את אלה מדכדך את אלה – וכמעט שלא נשאר עוד גשר ביניהם ורק שני עמים שהיו פעם עם אחד, וכעת הם שני עמים בוהים ברגע היסטורי שביר כל כך.

האם יכול היה יצחק רבין, אלמלא נרצח, לעשות משהו מיוחד שהיה עוצר את ההתפלגות חסרת התקווה הזאת? או שהרצחו רק חשף את מה שהיה מפﬠפע כל הזמן מלמטה בבסיס מחצית העם ונתן לו, לאחר עבור הבהלה הראשונה, רשות גלויה להחריב את כל מה שרבין וחבריו ניסו לבנות בכל מאדם? או, האם היה רבין מניח לבחירות להיות מופסדים ככה כפי שהופסדו בחוסר אנרגיה וברפיון ידיים, האם היה מניח להביא עלינו את האסון הזה של הפסד הבחירות? מי יודע. הוא נרצח.

וכﬠת אנחנו בתוך תקופה שאם לא נדע מהר ולא נעשה מהר לשנותה, היא עשויה להיות לא רק תקופת התפלגות הממלכה, לפי דוגמאות כתובות על ספר דברי הימים שלנו, אלא תבוא עלינו תקופת הקרח הגדול. מפני שלא מחזירים גלגל לאחור בהיסטוריה, אלא או נתקעים כלומר מפסידים הכל, או שוב מתחילים לזוז, כלומר מרוויחים הכל.

אם ההולכים בדרכו של יצחק רבין והמאמינים באפשרות שכן יהיה שלום של הסכמים – אם הם אינם מתעשתים כעת, ואם מה שנקרא "השמאל" אינו מתחיל כעת לגלות אנרגיה סוערת, ולאחר שאסור היה לו בשום אופן להפסיד אסור לו עוד יותר להישאר מופסד, והכל עומד כעת רק על האנרגיה שיידע לגלות, ורק על הגיוס הכללי של כולו, כדי להדיח את הממשלה הזאת וכדי לשנות מהר כיוון, אם ציבור ממשיכי המהפכה שנחרבה, לא קם כעת בכל מקום ומקום ומתנער בכל כוחו להיאבק – אם חצי העם הזה רק יוסיף להשפיל ראשו אל עיסוקיו ורק יוסיף להיות נמוך רוח, ורק יתגלה בשפל ידיו ורק יהיה מקונן ומייבב, בﬠוד שחצי העם האחר יהיה מוסיף להתרוצץ שופע אנרגיה קולנית דתית לאומנית – הרי שאותן שלוש היריות שרצחו את יצחק רבין לפני שנה, הרחיקו לכת הרבה יותר ממה שעלה על דעתנו בגרוע שבחלומות.

הקריקטורה שבה רואים את עם ישראל כדמות לא גבוהה במיוחד אבל שמנה למדי ולה יד ימין ארוכה מתנופפת בעוז, ויד שמאל קצרה ומקופלת נכה באין אונים, אם לא נשנה אותה עכשיו מקצה לקצה – עשויה זו להיות לאנדרטא שלנו.

יזהר סמילנסקי, נובמבר 1996

איפה הם המסגדים

תמונה ב"מבט שני": במקום מכובד בחדר המנהל של בית־ספר דתי בירושלים, ושני המסגדים הידוﬠים בירושלים, מסגד ,,אל אקצה" ומסגד ﬠומר (כיפת הסלﬠ) אינם בה, פשוט אינם. ﬠל מקומם במרכז התמונה מתנוסס רק בית אחד, בית חדש.

ואיפה המסגדים ההם? לאן נﬠלמו? איך נﬠלמו?

האם פצתה האדמה פיה ובלﬠה אותם, האם נתנדפו לחלל האוויר ונמוגו, האם אלוהים נשף בהם ונﬠלמו?

מה קרה? מה היה הסיפור? ובלי להרפות: איך נﬠלמו המסגדים ומי ﬠשה שײﬠלמו ואיך?

אלוהים מן הסתם לא התﬠרב כפי שלא התﬠרב מאז נבנו. וכנראה ﬠשו זאת אנשים במו ידיהם, כשהתנפלו יום אחד על המסגדים גדודי גולדשטיינים והשמידו ומחו את בתי התפילה וגירשו ואולי גם רצחו את המתפללים בהם.

מה אומרים מורי בית הספר ורבניו, כשהם מצביﬠים בסיפוק ﬠל המקדש החדש המתנוסס בתמונה באמצﬠ ההר – מה הם ﬠונים לשאלה איפה המסגדים? איך נﬠלמו? מי ﬠשה את זה ואיך?

התמונה תלויה במקום של כבוד וכאילו הנה לפנינו התגשמות משאת הנפש. אבל היא שותקת ﬠל השאלה איך הפכה התוכנית שבלב למציאות שבשטח, אף כי מי שתולה תמונה כזאת, אי אפשר שאין לו מושג ואין לו איזו תוכנית בליבו ואולי גם במגירתו – איך לﬠשות את הדבר הנכסף הזה, איך לרשת את המסגדים ואיך להרוס ואיך למחות אותם מﬠל פני האדמה. אותם ואת האנשים שהתפללו בהם.

חזקה ﬠליהם שהם יודעים ורק אינם מספרים בקול איך יפנו את שרידי המסגדים ואת גוויות האנשים המתפללים, קודם לחנוכת בית מקדשנו שיתנוסס כﬠת לבדו בראש ההר.

הגשמת התוכנית שבלב, בלי להביא בחשבון לא את הדלקת כל הﬠולם – מן האוקיאנוס ההודי וﬠד האוקיאנוס האטלנטי, ואת כל הﬠולם כולו, וגם לא את שריפת ההיסטוריה היהודית ואת השמדת רוח היהדות.

מה היו אומרים תולי התמונה הזאת, אילו ראו לפניהם תמונה שמחקו ממנה את הכותל המﬠרבי, למשל, בלי לפרט איך פתאום נﬠלם? ומה היו מבינים מﬠצם הימצאותה של תמונה כזאת? ואם תשובה כגון "זו אצבﬠ אלוהים”, היתה מספקת אותם?

כדי למחוק מן ההר את שני המסגדים ולהקים ﬠל מקומם בית חדש – צריך מלחמה. ותולי התמונה חייבים להשיב ﬠל האחריות למלחמה הזאת. ואם לא, צריך שיזכרו כי השם ,,הר הבית" אינו אלא שם וזיכרון היסטורי ﬠתיק, וכי בפוﬠל יש רק הר־שני־המסגדים, וכל תמונה וכל תוכנית או התכוונות לסלק אותם איננה רק תוכנית פלילית, אלא היא פצצה־קצרת־פתיל ומן האפּוקליפטיות ביותר.

זו איננה תמונה תמימה של גﬠגוﬠים מיסטיים לבית המקדש, זו תוכנית מיבצﬠ שטנית, זו הסתה להשמדה, זו מזימה של אנשים צבוﬠים ומתחסדים ושבﬠ תוﬠבות בלבם. הם אינם חושבים ﬠל הבית שיהיה נכון באחרית הימים, הם מכינים בני בליﬠל שיטמינו את הפצצה הנוראה ביותר שתוכל להמיט חורבן ﬠל הכל.

יזהר סמילנסקי, ידיעות אחרונות,   5.6.1995 

על המתאבדים

זעזוע הכאב לאחר הפיגועים האחרונים באוטובוסים אינו יכול להסיט את הדעת מﬠניין עקרוני אחד, מלוחמת ההתאבדות. וביתר דיוק, מן הלגיטימיות שמקבלת לוחמה זו ברחוב הערבי. ומן הלגיטמיות שלוחמה זו מקבלת מידינו בשבתנו איתם למשא ומתן בטרם התנערו ממנה ובטרם גינו את אפשרות ייתכנותה. ולשלול לוחמה זו לא רק כפי ששוללים לוחמה כימית או ביולוגית, אלא לשלול באותה חומרה ששוללים בה קניבאליות.

האם ניתן לסיים יחסי משא ומתן עם חברה שהקניבאליות אינה נראית לה בלתי אפשרית? האם ניתן לסיים יחסי משא ומתן עם חברה שמקבלת לוחמת התאבדות כאפשרות אפשרית? אפשרות שמתקבלת לא רק בלי מחאה ולא רק בלי גינוי ולא רק בהשלמה פאסיבית לאחר מעשה – אלא מתקבלת כנצחון לאומי, כפי שאפשר היה לראות בתמונות הטקסים הסוערים לאחר הפיגועים. אולי שמע מישהו גם קולות מבין הפלשתינים שהתנגדו להפיכת בני אדם לנשק, אם צעק איזה מנהיג ערבי כנגד, אם היו קולות של יחידים שגינו מעשה זה כמעשה בלתי אפשרי, אולי משורר אחד כתב שמעשה כזה מוחק את צלם האדם, אולי מטיף דת קם ואמר שאסור לפי הדת לעשות מבני אדם אמצעי לחימה, מי יודע אם היו כאלה, אבל ההסכמה הכללית נשמעה ולא בשפה רפה ולא בקול נמוך אלא בהתפארות בראש חוצות ובחגיגה קרקסית כאילו הנה זה מופת התפארת לגבורה העילאית.

האם אין כאן אותו רקﬠ שהיה אופייני לימי הביניים ושרק אתמול עשה לאפשרי את מה שעשה בניפלצות סאדם חוסין כשרצח את חתניו? האם אין זו הרקע לקבלה שמקבלים היום ובלי להתפלץ מעשים כמו רצח האחות שרצח אחיה לשם הכבוד? האמנם איננו מבינים משהו באתוס הערבי, האמנם זהו האתוס הערבי? האמנם מקבל האיסלאם חוסר אנושיות כזו, או אלה הם רק החריגים האחרונים מימים עתיקים לפי איזו מסורת אפלה שעדיין חייה ועדיין מכובדת ועדיין כוחה איתה?

כי האפשרות שלוחמת ההתאבדות תהיה מקובלת כלוחמה סבירה – עושה משהו בלתי ניסבל במשא ומתן עם הערבים. כי אם אמנם מתקבלת על דעתם שלוחמת ההתאבדות היא אפשרות סבירה, ולא עוד אלא שהיא נשק יעיל שﬠוד לא מצאו כנגדו מענה, עד שעדיין לא גינו אותה כבלתי ניסבלת, ואינם מתפלצים כלל משימוש בילדים כפצצות חיות, אלא רק מנסים לגמגם משהו כדי להרגיע את הצד השני, אבל בינם לבין עצמם אין היא פסולה כלל, ומותר לשלוח לוחמים בלי לתת להם סיכוי לחזור, ומותר להקריב ילדים למולך הגדול הזה שעומד גם בשערי גן העדן.

האמנם נראית לוחמה ההתאבדות כאפשרות אפשרית בﬠיני מנהיגי הפלשתינים? האמנם רואים כל הפלשתינים ולא מוחים, רואים וגם מוחאים כפיים כשילדיהם הופכים לפצצות חיות, האמנם כולם שם מסכימים שמותר לעשות מילדים פצצות חיות, האמנם זה ניסבל בעיניהם וגם ייתכן – או שמא יש בינינו ובינם איזו אי הבנה תהומית, אי הבנה במה מותר ומה אסור, אי הבנה במהות האדם, אי הבנה בשליטת איזה כוחות אפלים החבויים בתחתית ההסכמה מה כן ומה לא, וזר לא יבין?

חשש כבד ומעיק מתגנב, חשש בגלל אי שמיעת קולות גינוי מצידם, בגלל קבלת המעשה כאפשרות ניסבלת. חשש שאולי אנחנו לא יודﬠים משהו שהדעת לא סובלת שהוא ישנו, מפני שהלא לכאורה כולנו בני אדם שמגנים את הלא ניסבל ואינם סובלים את הרוע שמתגלה במעשים בלתי אנושיים? מה עושה שם אבות ואמהות למסכימים, לבלתי מוחים, לבלתי מתערבים, ואפילו למתפארים בפיצוץ ילדיהם? מה עושה את מנהיגי העם למחרישים על הזוועה שכלל איננה זוועה בעיניהם, ואת חכמי העם לשותקים על מה שאסור לשתוק עליו – כשהופכים את ילדיהם למכשירי תופת – מה מסולף בנפשם מה שותק בהם כשילדיהם נשלחים להיות מתאבדים? או שרק אינם מעיזים לצעוק?

קשה לעשות הכללות. בודאי לא כולם כאחד. בודאי לא הכל מובן כאן נכון, ואולי אלה הם רק מעשי יאוש שנתפשים לרבים כמעשי גבורה ומופת? ואילו, מה שנוגﬠ לנו, נראה כאילו אי אפשר שנוסיף לשבת למשא ומתן עם שליחי עם שאינו פוסל את עקרון לוחמת ההתאבדות, כשם שלא היינו יושבים לעשות הסכמים עם אוכלי אדם. מה קרה לכל הפלשתינאים? מדוע לא שומעים מהם קול, ולו נם קול יחיד? או שרק אני אינני שומע? והקול ישנו והולך ונשמע? איך לוחמת ההתאבדות נראית להם כאפשרות אפשרית, איך אינם נגּעלים ממנה, איך אינם מתפלצים ממנה איך אינה מזוויעה אותם עד כדי לצאת ולצעוק שאסור, ואפילו למען הנעלות שבמטרות? איך פיצוץ ילדים יכול להיעשות לדגל לאומי ולחגיגת ניצחון?

נראה אפוא כאילו אי אפשר להוסיף לשבת איתם לשום משא ומתן עד שלא יגנו החלטית אם פיצוץ הילדים שלהם. אנחנו לא נגיד להם איך עליהם להיות, אבל אנחנו בישיבה איתם לא ניתן להם אישור שכאילו גם זו אפשרות אפשרית. בשום פנים לא.

יזהר סמילנסקי, נשלח ל"הארץ", אפריל, 1995

מחכים לקול של גינוי.

רבים הגיבו על מאמרי “על המתאבדים" ("הארץ׳׳, 18.4). לא אוכל כמובן להשיב לכל הטענות, ולאחדות מהן לא אצליח להשיב גם אם אשיב. היו כמובן האזהרות מפני הכללות שתמיד הן מכשילות, ומפני התנשאות והטפת המוסר של מי שאינו בא דווקא מצד שכולו תכלת.

והיו גם האנלוגיות למסתﬠרבים שלנו, למרתפי השב"ב, ולשאר מעשיס יפים שלנו.

לימדו אותי שבמלחמה כמו במלחמה, שאין מלחמה בלי מעשי זוועות, ושאין נקי מזוועות, גם לא אנחנו. לימדו אותי, כי בנסיבות של ייאוש ואין מוצא מתפרצים גם מעשים חריגים מידי כמה קיצוניים המכתימים את שם כולם. ושמכל מקום, אין כאן שום עדות לא לתרבות ולא לאיכות הדת או המסורת – ושמלחמת הישרדות – אינה בדיוק מלחמת אבירים. והתכוונו כנראה לכך, שמאחר שהיהודים אינם צדיקים גדולים, מותר לערבים לזבוח ילד.

כשמחליט אדם להתאבד הוא מחליט על ﬠצמו. אבל כשאדם אחד שולח אדם אחר להתאבד – הוא מבטל את אנושיותו. זו לא שליחה לסכנה, זו הקרבת האחר. ועם כל ההצדקות ועם כל ההסברים – זה ששולח אדם להתאבד מוציא עצמו מכלל הצופן האנושי שעושה את האדם לאדם.

אי־אפשר להסכים שיש נסיבות שמתירות לשלוח ילד להתפוצץ. יש דברים שבני־אדם לא עושים, בדיוק מפני שהם בני אדם, ואם עושים, הם לא בחזקת בני אדם. ואם עושים והחברה שסביבם מקבלת בלי גינוי – זה כתם מבחיל על החברה ועל מאבקה לשחרור. אין כאן שאלה פוליטית, ולא חברתית או אסטרטגית, זו ההכרה הבסיסית שלמעשי בני אדם יש גבול.

ואילו הגבורה לקחת ילד, או מבוגר, לחבוש אותו בקור רוח בחומר נפץ, לטמטם ראשו בשקרים כגון כבוד או גן הﬠדן, ורק ﬠוד להשאיר בו בינה קצת יותר מאשר לחמור שחבשו נפץ ﬠל גבו, כדי להשיג הולכה מדויקת אל היﬠד והפﬠלה נכונה – בדיוק אז מתגלה גם נורא מכל: ההסכמה הכללית למﬠשה הזה. ממש כאן מתחילה הבהלה. מן ההסכמה הנוראה הזאת.

הלגיטימציה של השילוח להתאבד. השחצנות שלנו מותר להפוך ילר לחומר גלם מתפוצץ. שלנו יש רשות לאיין את זכותו לחיים – וﬠוד לראות בזה ערך מכובד, או לוחמה מוצלחת. ולא די להזכיר שפה ושם היה מישהו שגינה בשפה רפה, או שהיה איזה קול יחיד שאמר משהו כנגד. צריך לצטט במפורש אם אסרו מכאן ולהבא על השימוש בהתאבדות כבנשק, אם נידו והוקיﬠו את לוחמת ההתאבדות, אם כוהני הדת חדלו מהבטח את גן הﬠדן למתאבדים. האם החברה הפלשתינית משלימה (ואולי גם מתגאה?) ורק מתחמקת במלים סתמיות כלפי חוץ?

והאם האפשרות הנוראה הזאת ﬠדיין נשארת, לאחר הכל, לאפשרות אפשרית? זו השאלה. וזו הבהלה מפני תשובת השתיקה.

אין טﬠם להמשיך ﬠוד. אלה שיכולים לשלוח ילד שיהפוך ﬠצמו לפצצה חיה, לשם קידום מטרה צבאית או פוליטית, או לשם שחרור תסכולי מצבם, הופכים את הבהלה לרתיﬠה גמורה. ואין לנו אלא לחכות, בקשב רב, לקול של גינוי אמת, לקול של הסתייגות נחרצת, לא בגמגומים ולא בהסברים מתחמקים ולא בפרשנות זוﬠמת ﬠל הזרים שאינם מבינים. רבים מחכים כאן כﬠת לקול פלשתיני, קול ישר, גלוי ובהיר – כל קול כזה יהיה מﬠורר, וכל אין-קול כזה הופך הכל לבלתי נסבל.

הכותב הוא סופר ומחנך
יזהר סמילנסקי, הארץ, 16.5.1995

גבול הכח

שוב מתברר כי יש מﬠרכות שלא מנצחים בהן בכוֹח, ואפילו הכוח הוא אדיר וחכם לעילא. נראה שאת הקטיושות לא מנצחים בכוח, כשם שאת המתאבדים לא נצחו בכוח כשם שאת האינתיפּדה לא ניצחו בכוח. הקטיושות הֵן נשק עניים ﬠלוב, המתאבדים הם אדם אחד בודד חגור נפּץ, והאינתיפּאדה אחזה בנשק הכי פּרימיטיבי באבנים סכינים ובקבוקים. וממולם כידוע ﬠמד צבא מﬠולה בנשק מעולה ובכוח אדיר ובתחכום מן המתקדמים שבﬠולם.

למה? בין השאר מפני שקשה לנצח אנשים שנראה להם שאין להם מה להפּסיד, אבל גם מפני שקשה לדבר כששני הצדדים מדברים בשתי שפּות בלתי מתחברות. ובמקרה המתאבדים והקטיושות ﬠומדים מכאן אנשים שהמוות עשה להם גבול. ומכאן עומדים אנשים (ולפּחות בין הלוחמים) שהמוות אינו ﬠושה להם שום גבול. מכאן יש צד ששואל ﬠל המחיר בחיי אדם, ומנסה לאתר ולדייק ולפּגוﬠ רק בחלון אחד ולא בכל הבניין, ומכאן יש לוחמים שאחת היא להם כמה ייפגﬠו במחנה האו"ם שעל ידו הציבו במתכוון את הקטיושות שלהם תוך שהופּכים אנשים חיים לחומר גלם ולפּרסומת מוחצת.

כמובן שאי אפֿשר לאפיין ﬠמים שלמים ותרבויות שלמות ביחסן אל המוות מפּני שרוב בני האדם ﬠשויים במידות אנוש. אבל בתוך העמיּם יש תמיד גם קבוצות פּטורות מכללי המשחק האנושיים. כל מיני משיּחניים שעומדים מעל חיי בני אדם, כל מיני בעלי יעוד שמעל שום ויכוח צבורי, כל מיני בעלי נקודה אחת שהיא ורק היא מוקד הכל, כל מיני בﬠלי “פּולסא דינורא”, וכל מיני בעלי שגעון פרטי שמכבה את שאר השיקולים האנושיים והם תמיד יש להם משהו גדול מן האדם וחשוב מן החיים.

כשהמוות איננו גבול ההרתעה אין אפּשרות דיבור. לא לשון שיכנוע ולא לשון משא ומתן כשיש איזו איּדיאה פרטית שבזה לחיי אדם ונתונה בידי מנהיגים שנחשבים קדושים ובידיהם גם המפּתחות לﬠולם הבא – אין מקום לשום יחסים אלא רק למעשי אכזריות בלבד.

איך מדברים איתם? או איך נלחמים בהם? מה שכואב לאלה לא כואב לאלה, ומה שמפחיד את אלה לא מפחיד את אלה ומה שמובן מאליו לאלה לא מתחיל להיות מובן לאלה. וכאילו אין לשני הצדדים לא כאב משותף ולא סף אימה שאסור לעבור אותו, לא סיכוי אחד ולא הפּסד משותף?

כי מה יכול להיות נדון בין צד אחד שנכנע רק לחוק החרש־ﬠיוור שלו, ובין צד אחר ששוקל כל מיני שיקולם אנושיים? מה משותף בפגישת שניים כל כך בלתי ניפגשים כאלה? הנה, כאן אנו תקוﬠים. וקשה למצוא פתרון. ייתכן ֵשכשמתמלאת הסאה מן הראוי להגיב בכוח כמין סטירת לחי חזקה קצרה ומבלבלת, רק כדי שיתעשתו וידעו שיש גבול. ובשום אופּן לא להמשיך ולא להסתבך בשום זמן מתארך, מפני שהמשיחניים הם חסיני מוות ואינם נבהלים מִן המוות ויכולים כפי שראינו נם לארגן בשטניות מוות חפים רבים רק כדי לסבך אותנו.

אין מנוס אלא רק לשוב אל הדרכים המדיניות. מלחמות אינן מנצחות אלא רק ההסכמים. ומי שמונע אותם הם תמיד אותם משיחניים. צריך לחשוף אותם ואת הבליהם הﬠוטים כביכול תו אלוהי, צריך להוקיﬠ אותם ולגנות אותם, את הנﬠרצים הללו שחיי מﬠריציהם אינם נחשבים בעיּניהם ונקלים מדומן, ובין אש לאש ובין סטירה לסטירה צריך לחזור שוב ולפּנות אל השכל הישר של רוב העם, שלמרות הכל ולאחר הכל מבקש לצאת מן היאוש, וככל שהאזור ישתחרר מן המשיחניים שלו כן ייגדל הסיכוי להידברות יחד על אופּני החיים ביחד.

יזהר סמילנסקי, נשלח ליואל אסתרון, הארץ, מרץ 1996

על המתאבדים.

קשים ייסורי הבאת השלום. מראש היה ידוע שיהיה קשה, אבל איש לא יכול היה לשﬠר עד כמה. לוחמת ההתאבדות, שהשתוללה להחריד בזמן האחרון, העלתה ספקות מרים, אם אנחנו אמנם מכירים את הערבים. איך אפשר שהם, בלי התנגדות נשמעת, מקבלים בפשטות את ﬠניין לוחמת ההתאבדות, כאילו גם זו עשייה שבגדר האפשר; איך לא מתמרד בהם משהו כשהם לוקחים ילד וﬠושים אותו לפגז חי; איך זוועה זו נראית בעיניהם נסבלת, כאילו בסך הכל אין כאן אלא המצאת נשק מוצלח ביותר שלא נמצא לו עדײן מענה.

חברה, שמסכימה לשלוח את בניה ללוחמת התאבדות ורואה בה את גולת הכותרת לפטריוטיות הלאומית, הורסת את הבסיס המשותף ההכרחי לכל בני האדם, מוציאה ﬠצמה מן הכלל האנושי והופכת לצד שאין מה לדבר אתו. כשם שאין מה לדבר עם חברת קניבלים.

ודאי, גם חיילים במלחמה הולכים לקראת סיכונים, אבל אלה סיכונים מחושבים ומבוקרים ככל האפשר. ההיתר שלוקחים לﬠצמם שולחי המתאבד להתכחש לאנושי ולﬠשות אדם לפגז חי – מתוך שהם מתייחסים בבוז לחייו ולהווייתו – מﬠלה את השאלה אם הם בני אדם, אם חבריהם בני אדם, וכל הסובבים אותם – האם הם עדײן חברה אנושית הזכאית לתבוע לה זכויות אדם?

עצם ההסכמה הכללית שמעשה כזה מותר, שהוא בגדר האפשר, ויותר מזה – קדוש – מעוררת את התהײה מיהו השותף שלנו להסכמי השלום. עם מי אנו מדברים? משהו בסיסי אינו מובן. המוח אינו סובל זאת והלב אינו יכול לקבל שיש אנשים שהדברים נראים אפשריים בעיניהם, ושהכל מותר ובלבד שיתפוצץ האויב וײבהל מכוחם. יש דברים שאם בני אדם עושים אותם, לא רק שעשו תועבה אלא נפסלו כבני אדם. חברה, המשלימה עם הפיכתו של ילד לחומר נפץ, שוללת את עצמה ופוסלת עצמה מהיות צד במשא ומתן; האנושיות שלה מוטלת בספק.

יש איפוא עולם שדברים כאלה ייתכנו בו. עולם שממנו יצאו המתאבד ושולחו והחברה שסביבם, שאינה רואה בכך אלא הצלחה הירואית גדולה וגבורה פטריוטית להלל. עולם של מושגים שקשה להאמין בתוקפם בין אנשים, עולם של מותר ואסור לא מובנים, שהכל מסכימים להם בפה מלא ובשתיקה, וחושבים שככה נכון ואפשר, ולמה לא בעצם לקחת ילד ולשולחו אל מותו כפגז חי. חברה שאינה נחרדת מן האפשרות הזאת ואינה ﬠושה ככל יכולתה למנוﬠ את מותו של ﬠוד ילד אחד שיהפוך את חייו ונﬠוריו וﬠתידו לעוד פצצת תופת, שלא ײשארו ממנו אלא אפר וﬠפר בגרוטאה שהתפוצצה, חברה שמסכימה לכל זה – יש בה משהו בלתי נסבל, בלתי נסלח ומשפיל את כל מי שבשמו ובשליחותו ובשם דתו ואלוהיו נשלח הילר אל מותו. ִ

אסור שהקניבליות תתקבל כפטריוטיות. אסור שישלחו ילד להתפוצץ, נשמﬠים לאיזה מולך שטני שמותר לו לטרוף אותם וכבוד להם להישרף. יהיו אשר יהיו הסיבות לכעסם של הﬠרבים, למצוקותיהם, לאיבתם ולצורך שלהם ברצח־תופת – מרגע שהם לוקחים נער וﬠושים ממנו רובוט מתאבד, הם רוצחים את האנושי שבהם. מבהיל לראות איך בני אדם, שכנינו, מוכנים לשלוח את ילדיהם אל מותם בהכריזם שטוב המוות מן החיים, שקודם המוות לחײם.

קשה להאמין שזהו האיסלאם, שכאלה הם הﬠרבים, שכזאת היא תרבותם. אם אין זה כך, ואם אין כאן אלא רק קומץ מוגבל של קנאים מטומטמים, על כל האחרים לקום ולגנות אותם בקול רם, להסתײג מהם חד משמﬠית, ולהילחם בהם בכל מסגד, מﬠל דפי כל ﬠיתון ומודעת רחוב, בכיכרות וברחובות. שליחתו של אדם להתאבד אינה רק שימוש בעוד כלי נשק אכזרי במלחמה, והיא אינה רק ﬠוד זבח אחד לרﬠבונו של האל הגדול – זו זווﬠה שמכחישה את האנושי, מבטלת את הזכות הטבעית של כל אדם לחיים, ושוללת את זכותם של הﬠושים זאת לצפות למשא ומתן מקובל בין בני אדם.

אף אדם אינו רשאי לשלוח אדם אחר להתאבד. חברה שמסכימה כי בניה ישמשו פצצות חיות – אפילו הצליחה בדרך זו לגרום לאויביה מװת וסבל קשה – מוציאה ﬠצמה מכלל האנשים שאפשר לדבר עמם, שאפשר לחיות אתם כשכנים, שאפשר להקים גשר בין מה שהם ובין מה שאנחנו. ואם המװת הוא חלק מהסכמתם של בני חברה זו, אנו לא נכללים בהסכם שלהם, ולא ניתן למװת שלהם לבוא בנו.

יזהר סמילנסקי, הארץ, 18.4.1995

טנקים מעל שכם

כשהוצבו הטנקים סביב שכם ביום האדמה ותותחיהם טווחו על מטרות בעיר – מה חשבו נותני הפקודות שייקרה אחרי כן?
שרק תהיה בהלה ביו הערבים והם ינוסו מייד, ילמדו לקח ויחזור השקט? האם העלו בדעתם שהעיר המופגזת בתותחים תיהפך אז ללפיד ולהצהרת מלחמה ולחידוש כל קרבות הכיבוש? שתיפתח עלינו מלחמה שראשיתה ידועה והמשכה ככדור שלג, בהתערבות מדינות ערב, וכל העולם, אלה בטילים ואלה בנידויים? או הכל כדאי ובלבד שאוסלו תמות?
האם העלו בדעתם שלהפגיז את שכם זה להטיל פצצה בעולם ומלחמה אצלנו? מלחמה שלא תהיה כמו הקודמות כי אף מלחמה אינה כמו הקודמות. החזית תהיה בלב העורף. וטילים מטילים שונים ינחתו באמצע הערים. ואין צורך להמשיך.
מי צריך עוד מלחמה? למה עוד מוות, למה מות חיילים, למה מות אזרחים רבים מופגזי טילים? וקודם כל, למה צריך תותחים כשאפשר לדבר?
ולמה צריך סמלים ריקים וחסרי שחר כהר־חומה וכ"קבר יוסף", ולמה שפך דם בגללם מי יודע עד כמה? שאלות אל הקיר.
בני אדם, מה אתם עושים? יהודים בישראל, מה אתם עושים?
בשבוע שעבר עמדו הטנקים של צהל מעל שכם והתותחים כבר טיווחו על בתיה, מי מציל אותנו מן הפקודה מן הירי מן האש מן הזוועה מן האיוולת ומן החורבן?

יזהר סמילנסקי, 1997

גם הר חומה זה טרור

גם הר חומה זה טרור, או איך תקרא לאירוע שבו מושכים את הקרקע מתחת הרגליים?
ניירות הבעלות על הקרקע הזאת אינם שווים יותר מניירות הבעלות של הערבים על טלבייה וקטמון. כל זכויות הבעלות נעשו כשחרטום הנגמ"ש היה מציץ מרכס הגבעה. וערכאות האישורים היו מאוישים רק על ידי הצד הכובש בלבד.
טרור אינו רק פיגוע בדם, טרור הוא גם מיחטף בכוח של שדה, של בית, של דרך, של עתיד.
ומשהוחלט בהסכמים החתומים כי לא קובעים עוד דבר בלי משא ומתן – גם הוחלט שהסכמים מחליפים לקיחה חד צדדית, ושמעתה לא תהיה עוד שום לקיחה בכוח, יהא צידוקה מה שיהא, אלא יושבים ודנים עד שמסכימים.
ואילו כשתובעים שהצד השני יואיל להנמיך את ציפיותיו, ואם לא, לא יקבל כלום, קובעים שרק צד אחד צריך להנמיך את ציפיותיו, ואילו הצד השני יכול גם להגביה. למה? כי יש לו יותר כוח. ואם כוח אין עוד הסכמים, וכל צד הולך ועושה בכוח שלו, זה בכוח הטרור שלו וזה בכוח הלוחמה הסדירה שלו, ושוב במעגל ריצה אחרי זורקי האבנים, ושוב מﬠשי טרור מתועבים.
אבל, ראו איך רצים כעת אחרי ערפאת שיבוא להשקיט את הטרור, בלעדיו לא יכולים, וכל צה"ל האדיר מחכה לערפאת שיעשה חוק וסדר, שיבוא מהר להפסיק את הטרור בצד שלו, בעוד שבצד שלנו לא מפסיקים את הטרור שלנו בהר חומה. כי הר חומה הוא טרור שהתחפש לחוק, ונחשב לקו האדום שלנו.
האם רק לצד אחד יש קוים אדומים? האם רק לצד אחד יש זכות לקבוע קוים אדומים ולצד השני אין שום זכות, גם לא זכות להתווכח ולטעון כנגד? כי אם כך, אין כל הקוים האדומים שלנו אלא הם רק תביעה לכניעה ללא תנאי.
זכות־יתר של צד אחד היא סוף המשא ומתן. סוף ההסכמים וחזרה אל הכוח. זו תביעה בלתי אפשרית של צד אחד אל הצד השני שיפסיק לא רק ללחום אלא גם לחלום. ואין איש בעולם שיכול לגזור על איש אחר שיפסיק לחלום. העם היהודי חלם אלפיים שנה ולא נואש. אפשר רק לנסות ולהחליף חלומות משיחיים בהסכמים ראציונאליים של קח ותן.
המוצא הוא רק הסכמים הדדיים, רק פשרות, מכאיבות לפעמים, רק הכרה שצד אחד לא יכול לקום ולעשות בלי הסכמת הצד השני. ושכל הר חומה צריך מעתה להסכמת שני צדדים. עברו הימים שאפשר היה לעקוף ולהתחכם ולחטוף וליצור עובדות גמורות. עם ובלי ניירות בעלות. המשחק הזה נגמר.
מפני שבמקום שרק צד אחד רשאי לקחת והצד שני רשאי רק לוותר – שם נעשית ההזמנה למוות. והוא כבר עומד כאן, בפינה. הטנקים שלנו מול שכם, הפיגועים הזוועתיים שלהם, וסוריה המטווחת טילים.

יזהר סמילנסקי, 1997

משיח ושלוש יריות

בכל פﬠם שקו המשיח משיק לקו הארץ יוצא פגﬠ רﬠ. מﬠיקרו המשיח הוא לאחרית הימים אבל יש דוחקי הקץ שסבורים מנימוקים שלהם שהוא צריך לרדת אלינו מייד ﬠכשיו. ובלי לחכות ﬠד שיגיﬠ, כבר יוצאים בשמו לעשות מעשים ומשהו מתפוצץ אז. לא היו מﬠולם שני קווים מקבילים רחוקים זה מזה יותר מקו המשיח וקו הארץ, כמרחק שבין קץ הימים ובין היום הזה, וﬠם זה, מﬠולם לא חדלו מלחוץ ﬠל המשיח שיבוא מייד ומנסות להטות את קו השמיים ﬠו שישיק לקו הארץ, ואז, תמיד נופל איזה פיצוץ, האחרון שבהם היה אקדח ושלוש יריות.

המשיח כידוﬠ הוא מילת־קסם לכל מה שמﬠל המציאות, אין הוא תלוי במציאות ואינו ניגזר ממנה. ולפיכך, מושג המשיח אין רחוק ממנו יותר ממושג הפוליטיקה, שכולה במציאות ובנסיונות לשנותה בידי בני אדם. נוטלים אז את החזון לתיקון העולם וﬠושים ממנו מצﬠ פוליטי ומייד יש התנגשות. כי בין לשון המשיח ובין לשון העולם אין מגﬠ, אלא אם כן כמטאפורה, כאנטיתיזה לפרגמטיות, ולפﬠמים גם כנימוק נגד היאוש. ואילו מרגﬠ שנוקטים לשון משיח כבר נוקטים לשון של מוחלטות שאין לה שום מקום במציאות האנושית ואיננה ﬠשויה למשא־ומתן, לא לפשרה ולא לצורך בהסכמתו של איזה צד שני, לא לסמכות הרוב ולא לשיכנוﬠ הדדי, והיא מוחלטות המחייבת את הכל מעל הכל ויותר מכל, ולפיכך אלה הן שתי לשונות מקבילות בלתי נפגשות אלא אם כן בהתפוצצויות.

צחוקו של הרוצח למשל בא מן הלשון הבלתי נפגשת ﬠם לשון בני אדם. כשבודקים, מוצאים כי משיחים אינם רק בקרב דתיים, ויש גם משיחיים חילוניים. כל מי שמאמין שהאידיאה שלו גדולה לא רק מדﬠותיהם של אחרים אלא גדולה גם מחיי המתנגדים להם. באירלנד, למשל, יש משיחיים, באיראן יש משיחיים, בסרביה ואיפה לא, ובכל כת קיצונית קטנה או גדולה של מיני חמאס למשל, או של טאמיליים, או של החמר רוג' או של קבוצות מתאבדים, לכולם יש איזה משיח שאין לפניו פשרות ולא שכל ישר, אלא רק מוחלט גדול מכל פשרה ויקר מחיי בני אדם. ואין מקום לוויכוח, ואין מקום למשא ומתן, אלא רק למלחמת חורמה קנאית, וההיסטוריה האנושית ולא רק היהודית מלאה בכאלה.

אבל בﬠוד שהוויכוח ﬠם הדתיים אצלנו אינו רק וויכוח בין משיחיים לחילוניים, והוא הולך ולובש פנים של וויכוח ﬠל מקור הסמכות החוקית, אם היא ההלכה או הדמוקרטיה – הרי הוויכוח ﬠם קטﬠ מהם, ﬠם גוש אמונים, הוא וויבוח מוסרי. לא וויכוח ﬠל שלימות הארץ ולא ﬠל גודל גבולותיה ולא ﬠל האסטרטגיה של בטחונה – אלא וויכוח מוסרי. וויכוח ﬠל הרשות לאי הודאה בקיומו של ﬠם אחר. וויכוח ﬠל הזכות לאיין ﬠם אחר, וﬠל הﬠדפת ﬠפר הארץ מﬠל בני אדםְ ועל קדושת הדומם המינרלי מﬠל קדושת החיים ﬠצמם.

מתחילת ההתנחלות וﬠוד קודם לכן, בﬠודם חובשים את ספסלי הלימוד חולמים ומתכננים, בני אדם לא היו בין שיקוליהם כשחשבו איך לרשת את הארץ. בﬠיניהם היתה זו ארץ ריקה מבני אדם ואנשים לא היו בה. ואם היו לא היו אלא ﬠם הדומה לחמור, ואפילו לא ﬠד כדי כך, אלא פשוט הם לא היו שם ואינם, פשוט אינם. כל משך תולדות ההתנחלויות לא חיו ערבים סביבם, וﬠל האדמה שהתנחלו ﬠליה לא היה כלום מלבד כמה מיפגﬠים, כמו החלטות ממשלה לא אוהדות, תקציבים לא מספיקים, ﬠתונות ﬠוינת בחלקה, בצד כמה טרשים וסלﬠים שצריך לﬠקור, ﬠדרי ﬠיזים שחורות שצריך לגרש, וﬠוד אי אילו צרות צרורות אחרות בדמות ﬠרבים.

וכך מיליון ערבים פשוט לא היו על הרי שכם וחברון, לא האנשים לא חייהם ולא קיומם, וכל מה שהם וכל הוויתם וכל דאגותיהם של הערבים ופּחדיהם וכל סיבלם כולם לא היו קיימים כלל, ואילו הדמויות האנושיות שנתקלו בהן לא היו אלא רק מכשול, רק איום ורק מזיקים שתופּסים ﬠדיין, בניגוד לצו האלהי, את המקום הזה שעוד רגע יילקח מהם בצדק האלהי.

גוש אמונים הוא קבוצת יהודים שהשתלטו על אדמות מיושבות בלי משא ומתן, בלי קח ותן ובלי הסכמים, אלא פשוט על ידי איון האנשים האחרים, איון קיומם, איון חייהם ואיון צידקתם ואיון משפּטם. ואילו הרשות הצעקנית שלקחו לעצמם להתהלך על האדמה ההיא כבעלי הבית היחידים, כצודקים יחידים וכשלוחי כל העם, ובודאי כﬠושי מצוות האל – לא היתה אלא רשותו של ליסטים.

בלי כוח המדינה שמאחורי גבם לא היו יכולים להתנחל, ולא היו יכולים לפתות עצמם להאמין שהם הציונים והם המגשימים והם ממשיכי ההתיישבות. ושגם האדמות שנקראו כביכול "אדמות מדינה" בלי כידוני צה"ל שחיכו מן הצד לא היו נקראות כךְ בלי דיון בין הצדדים ובהכרﬠה של רק צד אחד בלבד, צד החומס.

וכך, קולוניאליסטים בכיפות ﬠשו מה שﬠשו מﬠולם כל הקולוניאליסטים שבכל מקום ומקום, פעם בשם הקידמה פּﬠם בשם הדת, אלה בשם זכות הירושה ואלה בשם המשיח, אלא שהפעם גם בכוונה אסטרטגית פוליטית: לפזר מוקשים בכל השטחים שלא יהיה אפשר לﬠשות רצף ערבי שלם אחד כשיעשו שלום ולﬠקם את הסיכוי לחיות בשכנות שלום, עם בצד עם. עשרות ישובים קטנים ופחות מקטנים פּוזרו בבהילות בכל השטחים כדי להכשיל הסכמים אפשריים לחיות יחד. והכל בחזות יראת שמיים, שליחות העם ומילוי מצוות יישוב הארץ, עם פסוקים כגון עלה רש כי לך נתתי את הארץ. בברית בין הבתרים אומנם נאמר כי לזרעך נתתי את הארץְ אלא שבכור בניו של אברהם היה כידוע ישמעאל, ויצחק עוד לא נולד.

אבל נניח לפּסוקים, הנורא הוא שכל כך הרבה אומרים שם ארץ ארץ ארץ עד שמתעלמים שזה לא ארץ אלא זה אדם אדם אדם. ושהארץ ההיא מלאה בני אדם. ומה עושים עם בני האדם שדוחקים את רגליהם? וכך, הוויכוח עם גוש אמונים אינו על בטחון ולא על התיישבות ולא על זכות הירושה, אלא הוא וויכוח על המוסר. איך אפשר להיות אנשים דתיים בלתי מוסריים? אנשים שמאיינים את הזולת כאילו איננו, שיושבים ביניהם ולא רואים אותם ולא שומעים אותם ולא יודעים ולא מודים לא בהם ולא בקיומם ולא במצוקתם ולא בזכויותיהם הראשוניות. יושבים ביניהם ולא חדלים מהתאונן על פּחדיהם שלהם, של המתנחלים, ועל חששותיהם וﬠל דאגותיהם, בלי להתחיל אפילו לראות ולשמוע ולדעת ולהגיב על פּחדי שכניהם ועל דאגותיהם ועל חששותיהם ועל הסבל הבלתי אנושי שנכפה ﬠליהם עם הכיבוש, תוך שהולכים ומושכים להם את הקרקﬠ מתחת רגליהם, ואיך מתנכלים לחלקתם ואיך מתעללים בהם מנת יום יום, עם כל טרטורי כל מלך קטן ועם כל ההשפלה היומיומית ועם כל ביזוי צלם האדם – איך אפשר להיות אגואיסט לאומי סתום־לב ואטום לאנושי ורק להיות מלא בﬠצמך וליילל בראש כל חוצות על התלאות והסבל שלך שאלמלא בחרת להיכנס לתוכו לא היה פוקד אותך. איך אפשר להיות אנשים של חציו אדם וחציו לא אנושי?

הוויכוח עם גוש אמונים הוא על סירובם לראות שני מיליון (עם עזה) בני אדם כבעלי זכויות כל שהן, לא כל שכן כבעלי זכויות שוות. שהזולת, שהאחר והשונה, אף על פי שהוא שונה ממך יש לו כל הזכויות שיש לך, בלי להתנות שקודם יהיה דומה לך או נישמﬠ לך ואז אולי גם תתן לו משהו. ההיסטוריה הארוכה למודת הסבל הגירושים והביזויים של היהודי היתה צריכה ללמדו מה אמור לו לעשות. מה בלתי ניסבל אפילו אם המשיח לימינו וכוח צהל לשמאלו.

לא לראות בסבל אדם היושב ﬠל ידך, לא לראות אותו בכלל, לﬠבור ﬠל פּניו כאילו איננו, או לכל היותר לקרב את היד אל קת האקדח כשמתקרבים אליו, לא לנסות לחשוב גם לא להﬠלות על הדﬠת לשבת ﬠימו יחד לשיחה לדון ﬠימו מה יהיה ומה לﬠשות, לא לחוש בכאבו ולא לראות בהשפּלתו, אלא תמיד רק את ﬠצמך ואת פּחדיך מה יﬠשה לך האיש שאת אדמתו אתה מאיים למשוך וגם משכת מתחת רגליו.

אם המשיח איננו רק אגדה, אם חזון המשיח איננו אלא רק הסחת הדﬠת מן ההווה אל נבכי הﬠתיד, הרי שבישובי המתנחלים מתגלית סיבת ﬠיכובו: יסודם לא ﬠל צדק ובתיהם ﬠומדים על ﬠוול.

יזהר סמילנסקי,  1995, (טיוטא)

לא אחדות

מעל כל במה מבקשים היום אחדות. לעשות אחדות ולשמור על האחדות.
ומהר לפני שתתחיל ההתכתשות המיותרת. אומרים ”אחים” ואומרים ”עם ישראל”
ואומרים ”פיוס” ואומרים ”יחד”, ושאר מלות ההרגעה האמיתיות והמתחסדות,
ואולי הגיעה השעה לאמור ברור: לא אחדות.
אחדות לפני שנפלה ההכרעה על הדרך, איננה בבחינת שביתת נשק, או
הפסקת אש, ואיננה בבחינת צינון רוחות לוהטות, וגם לא נסיון אמיתי או כוזב
להרגעת האלימות המילולית. אחדות כעת היא רק הודאה בחולשת אחד הצדדים
ובנסיגתו החד־צדדית. ואילו הוויכוח עומד כעת בשיאו. נגמרו כל מיני משחקי
הדחיות וכל ההתחמקויות הגיעו עד מיצוין, וברור כעת לכל מה זה בטחון ושלום
ומה זה שלום ובטחון, ומה זו אחיזת עיניים. כעת אנחנו עומדים זה מול זה בריב
אמיתי על המשך הדרך בשעת הכרעה. ולריב הזה אין אמצע, ואין לו פשרה ואין לו
קצת מזה וקצת מזה, וגם אין לו עוד פסק זמן, אפילו לא רק כדי הפוגת נימוסין.
כעת הוא רגע המשבר הגדול בכל חומרתו: או לכאן או לכאן.
ברגע הזה אין ולא תתכן אחדות בין שוללי אוסלו ובין מחייביה. בין שואפי
שלום המוכנים גם לשלם מחיר, ובין שוללי אוסלו המוכנים לנסות להחזיר את
הגלגל לאחור. כעת ברור לגמרי שאין ולא תיתכן אחדות עם דתיים לאומיים ולא עם
לאומיים דתיים, וברור לגמרי שאין ביניהם ובין אלה החולקים עליהם, לא דיבור
משותף ולא הגיון משותף, ואין מקום לאמצע עם חרדים מתונים ובודאי שלא עם
חרדים קנאיים, וגם לא עם כל אלה שמסוגלים לראות בנתניהו מורה דרך, ובודאי
שלא עם כל צורחי ה”היידה ביבי” למיניהם, לא רק בגלל הסגנון הפרוע אלא בגלל
הכוח העיוור שהם נותנים למנהיג מסוכן.
את המתח שבין הצדדים אסור למהול, ואסור לטשטש, ולא לרכך בשום
סיסמא צדקנית, ואין מקום לשום הסכמה ולא מקום לפשרה, מפני שאין חצי שלום
ואין חצי סכנת מלחמה. אלה הן שתי דרכים הפוכות שמוליכות לשני קטבים
הפוכים. והמתח הוא אמיתי, חמור מאין כמוהו ואולי גם גורלי, שבסופו, תהיה או
הכרעה או התפוצצות.
הקריאה לאחדות כעת רק מרפה ידיים. רק יוצרת אשליות. רק מנסה שוב
לדחות את הבלתי סובל דיחוי. רק מסווה את המשבר ומורחת מליצות על פני
ההכרח להיחשף לאמת. למתח הזה שממלא את האוויר אין השתקה. ולא דרכי
עקיפין ולא בריחה, ובריחה גם לא תצלח. ואסור להיבהל ואסור לסגת ואסור
להוריד את חומו, או לרכך את חדותו. ולא להאמין לנופת ”עם ישראל”, ולא
להתפתות להרגעות ממותקות, כשם שלא להסתפק בגניחות מה יהיה, ובאוי לנו
ואבוי. ריב הוויכוח הכרחי כעת. אין צורך להפכו לאלימות אבל אסור להימנע ממנו.
המשבר מוכרח למצוא פתרון. הצדדים חייבים לשכנע זה את זה, ולהכריע. לא
אחדות מזויפת ולא בריחה מן ההכרעה. מה שצריך כעת הוא לא אחדות מזויפת,
אלא דווקא עימות זה כנגד זה, והכרעה בין כיוונים קטביים: אם הולכים אל פתרון
או מתדרדרים אל אסון.

יזהר סמילנסקי, נשלח לפרסום ב"הארץ", אחרי בחירת נתניהו לראש ממשלה, מאי 1996